מציון תצא סחורה

מספר שינויים ברמה העולמית הפכו את ישראל ממדינה מוחרמת למקובלת, לראשונה זה 50 שנה

יובל בוסתן, אלון לוין


היציבות של ישראל בניגוד לתהפוכות באזור, והידע והטכנולוגיה המתקדמים בתחומים מבוקשים כמו לחימה בטרור וטכנולוגיות אזרחיות, הפכו את ישראל 2017 למדינה שראשיה מתקבלים בברכה במדינות רבות ברחבי העולם. התנופה הזו, שנמצאת ככל הנראה רק בתחילתה, פותחת צוהר לא רק לעסקאות כלכליות שתתרומנה לצמיחה הכלכלית, אלה גם לשיפור במעמד הדיפלומטי של ישראל ולכרסום ברוב האוטומטי נגדה בפורומים בינ"ל.

11 שנים חלפו מאז הביקור הקודם של נרנדרה מודי בישראל. בפעם הקודמת, ב-2006, ביקר פה כמושל מדינת גוג'ראט והביע עניין בטכנולוגיה ובחקלאות הישראלית. במשך השנים, הקשר עם ישראל התהדק וכתוצאה מכך נרשמו בגוג'ראט השקעות של חברות ישראליות דוגמת טבע, טאואר ונטפים. גם כשזכה בהנהגה הלאומית בהודו, הוסיף לתמוך בישראל – לא עניין של מה בכך כידוע.

לקראת הביקור הנוכחי ובמהלכו, נחתמו שורה ארוכה של עסקאות בין חברות ישראליות לחברות הודיות. עסקאות אלו משקפות היטב את העניין המגוון של הדמוקרטיה הגדולה בעולם בישראל: עסקאות נשק במיליארדים לצד טכנולוגיה אזרחית, עניין ביכולות התפלת מים לצד חידושים בתחום החקלאות. הודו, שצפויה תוך כחמש שנים לעקוף את סין ולהפוך למדינה המאוכלסת בעולם, זקוקה להשקעות עתק בכל התחומים על מנת להשיג צמיחה כלכלית ובמקביל להבטיח את צרכיהם הבסיסיים של מאות מיליוני אזרחים שחיים עדיין מתחת לקו העוני. היכולות הישראליות צפויות לסייע לאתגרים אלו.

11 שנים חלפו מאז הביקור האחרון של מודי בישראל, והוא פוגש החודש ישראל אחרת לגמרי. ישראל של 2017 נמצאת בשיא של כל הזמנים מבחינה גיאו-אסטרטגית והיא מהווה יעד אטרקטיבי למעצמות הגדולות כמו גם למה שנהוג לכנות מדינות "המעגל השני" – החל מצפון אפריקה, במערב ובמזרח, דרך דרום אירופה, הקווקז, מרכז אסיה ועד, כפי שמודים דוברים שונים בחצי פה, למפרץ הפרסי. במקומות רבים, ישראל שהייתה מוקצית במשך שנים הפכה לאחרונה, במילותיו של ראש הממשלה נתניהו ל"מדינה מחוזרת".

הכיצד?

מדיניות החוץ של ישראל עברה מספר תהפוכות מאז הקמתה – בשני העשורים הראשונים, כשהייתה מדינה חלשה שמחפשת להתבסס בעצמאותה, זכתה ישראל ליחסים חמים עם רבות ממדינות העולם השלישי, שחיפשו בעצמן את דרכן העצמאית באותם שנים והזדהו בקלות עם המדינה הצעירה. שישה ימים ביוני 1967 שינו את תדמיתה של ישראל מהקצה לקצה – מהמדינה החלשה לכוח אימפריליסטי חזק. תמיכתן של מדינות רבות נחלשה, והתפוגגה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בלית ברירה, מדיניות החוץ של ישראל החל בשנות ה-70 הסתכמה פחות או יותר בביקורים בוושינגטון, מקסימום בכמה עצירות באירופה. במקומות רבים ישראל פשוט לא הייתה רצויה. אווירת הפיוס הגלובלית בסוף המלחמה הקרה והסכמי אוסלו לאחר מכן, שיקמו את תדמיתה של ישראל והפכו אותה שוב למדינה רצויה אך ההתמקדות נותרה כשהייתה במערב.

כשמצאה עצמה ישראל בעימותים צבאיים, מהאינתיפאדה השנייה ועד עופרת יצוקה, עמדה ישראל על שני דברים חשובים: הראשון, כי בסיס התמיכה שלה מצומצם ומוגבל למערב. השני, שגם תמיכה זו אינה מובטחת ומוגבלת פעמים רבות לימים בהם בישראל סופרים הרוגים. חשיבות הרחבת מעגל בנות הברית של ישראל עלתה.

רצונות לחוד ומציאות לחוד כמובן, וספק אם הרצון הישראלי כשלעצמו היה משנה במשהו את תמונת היחסים הבינ"ל שלה. אלא ששורה של אירועים ברמה העולמית בשנים האחרונות שיחקו לטובתה של ישראל, כשהפכו את הידע הישראלי לסחורה מבוקשת, ובמקביל החלישו באופן משמעותי את ההזדהות האזורית והעולמית עם הפלשתינים, עמדה שהכתיבה במשך עשרות שנים את היחס (העוין) לישראל.

בראש ובראשונה, הטרור שהפך בשנים האחרונות לבעיה עולמית תרתי משמע. בכל נקודה על הגלובוס, כך נדמה, הטרור הכה לאחרונה ברמה כזו או אחרת. עשרות מדינות שלא נדרשו לכך בעבר, נדרשות כיום להתמודד עם איומי ביטחון. להתפתחות זו שתי השלכות משמעותיות מבחינת ישראל: הראשונה היא סימונה של ישראל כמומחית בתחום, כמדינה שנדרשה להתמודד עם איומים כאלו במשך עשרות שנים. השנייה, היא פגיעה בלגיטימציה של הטרור הפלשתיני, שבמשך שנים ארוכות נצבע בצבעים רומנטיים של מאבק לאומי וכיום נתפס בדיוק כפי שנתפס הטרור במקומות אחרים. שנית, המשבר הכלכלי העולמי וצניחת מחירי הנפט צמצמו את התמיכה הכלכלית בפלשתינים. במקביל, אירועי האביב הערבי, והצורך של שליטים במדינות רבות להביא בחשבון את דעת הקהל ורווחת האזרחים יותר מבעבר, הכתיבו צורך להשקיע בפיתוח כלכלי ובטכנולוגיות הקשורות לחקלאות ולמים. ישראל, כמדינה מובילה בתחום, הפכה לפרטנר מתבקש כמעט. שלישית, זוועות המלחמה בסוריה, על מאות אלפי ההרוגים ומיליוני הפליטים, גימדו את התלונות הפלשתיניות על הסבל שנגרם להם כתוצאה ממעשי ישראל.

כתוצאה מכל אלו, הדלת לישראל נפתחה במקומות רבים בעולם השלישי, מקומות שניצבו סגורים עבורה במשך עשרות שנים. כבר ב-2009, יצא ליברמן כשר החוץ למסע דילוגים בצפון-מזרח אפריקה ובאמריקה הלטינית, שם ביקר במדינות שבהן לא דרך נציג ישראלי בכיר במשך כעשרים שנה עד אותו ביקור. משלחות כלכליות וביטחוניות התלוו לביקורים אלו וקשרים כלכליים החלו להירקם.

בשנים שחלפו מאז, ובעיקר ב-12 החודשים האחרונים, עלתה תדירות הביקורים האלו וגם רמתם – מרמה של מפגשי שרים למפגשי מנהיגים. המקטרגים טוענים כי מדובר בביקורים שמצטלמים יפה במדינות קטנות ולא משפיעות במיוחד ותו לא. בזבוז של כספי משלם המיסים אפילו. אלא שלא כך היא – ביקורים כאלו הם הבסיס ליצירת שיתופי פעולה ובניית קשרים דיפלומטיים. לביקורים אלו קודמות פגישות הכנה של דרגים מקצועיים ומו"מ על עסקאות ושיתופי פעולה. לביקורים עצמם מתלווים בדרך כלל עשרות ולפעמים מאות אנשי עסקים מתחומים רלוונטיים למדינת יעד, במטרה לנצל את ימי הביקור הקצרים ואת חסות מנהיגי המדינות לסגירת כמות גדולה של עסקאות. כל ביקור מוצלח כזה מהווה פלטפורמה לשדרוג משמעותי של יחסי המדינות. אמנם אין מדובר בדרך פעולה ייחודית לישראל – כך נוהגים מנהיגים בכל העולם המבקרים במדינות אחרות. עם זאת, בישראל עובדים קשה כדי שהידוק הקשרים הביטחוניים והכלכליים יוביל גם לשדרוג הקשרים הדיפלומטיים. אף אחד בירושלים לא מעלה על דעתו להחליף את התמיכה האמריקאית בתמיכה של טנזניה כמובן, אבל לתמיכה ממספר רב של מדינות יש השפעה מצטברת, בפרט בפורומים בינ"ל. זו יכולה להוביל לאימוץ עמדות נוחות לישראל במקרה הטוב, ולצמצום ההתנגדות הגורפת לישראל במקרה הפחות טוב.

בליץ בשנה האחרונה

מאז יוני 2016, ביקר נתניהו ברוסיה, ארה"ב, סין, אוסטרליה, סינגפור ואירח את מנהיגי ארה"ב והודו. בכל ביקור כזה נסגרו עסקאות מסחריות רבות ונחתמו הסכמי שיתוף פעולה בין המדינות. לצד הביקורים האלו, מעניינים עוד יותר הביקורים של נתניהו במדינות קטנות יותר, ובאזורים שלכאורה פחות חשובים: ביוני שעבר הוא ביקר מספר מדינות במזרח אפריקה, בדצמבר ביקר באזרבייג'אן ובקזחסטן, בתחילת יוני נאם בפורום 15 המנהיגים של הקהילה הכלכלית של מערב אפריקה (ECOWAS) ומאוחר יותר באותו חודש הגיע ליוון לפסגה משולשת עם מנהיגי יוון וקפריסין. לכאורה, ביקורים במקומות שנחמד לבקר בהם אך השפעתם מועטה. בשביל מה להשקיע במדינות אפריקה דלות המשאבים? מה עוזרות לנו אזרבייג'אן או קזחסטן? ויוון וקפריסין הן יעדי תיירות נוחים אבל לא יותר מכך. בפועל, מדובר בחלקים של פאזל שמשלימים התחזקות גיאו-אסטרטגית של ישראל בכל האזורים שמסביבה.

במזרח אפריקה נמצאות גוש מדינות נוצריות שהבולטות בהן הן אתיופיה וקניה. אלו נלחמות כבר יותר מעשור בגורמי טרור בעיקר בסומליה ומקבלות סיוע מערבי וככל הנראה גם ישראלי לשם כך. לישראל עניין מיוחד בנעשה באזור בשל קרבתו לים האדום – סודן, שכנתה של אתיופיה מצפון, מהווה חולית מפתח בשרשרת אספקת הנשק האיראנית לאזורנו, והייתה (על פי פרסומים זרים) יעד למספר תקיפות של ישראל בשנים האחרונות. אריתריאה, ששוכנת בין אתיופיה לסודן ולחופי הים האדום, מארחת (שוב, על פי פרסומים זרים), בסיסים ישראלים לטובת כוחות שפועלים באזור. הסכמים כלכליים באזור עם המדינות שהוזכרו, ועם אוגנדה, בורונדי, דרום סודן וטנזניה, כבר נחתמו או נמצאים בשלבים שונים של מו"מ.

במערב אפריקה נמצאת ECOWAS, קהילה כלכלית המאגדת 15 מדינות באזור. בתחילת יוני השנה, הפך נתניהו למנהיג הישראלי הראשון שנאם בפורום המנהיגים שכולל מדינות כמו ניגריה, ניז'ר וליבריה. במהלך 2016, התרחשו שני אירועים חשובים ביחסים בין ישראל מסגרת זו: ביולי, הכריזו ישראל וגינאה המוסלמית על חידוש היחסים הדיפלומטיים אחרי 49 שנים, ובדצמבר, אירחה ישראל פורום בדרג שרים של מדינות ECOWAS בישראל. שיתוף הפעולה אמור להתרחב באוקטובר, כשטוגו תארח את כל מנהיגי היבשת שיחפצו בכך לוועידה מיוחדת לקידום יחסי ישראל ואפריקה. בין היתר, תעלה שם סוגית צירופה של ישראל במעמד של משקיפה לאיחוד האפריקאי. גם לגבי צ'אד המוסלמית נשמעו דיווחים על חידוש היחסים בקרוב.

הדילוג לאזרבייג'אן ולקזחסטן בדצמבר האחרון גם הוא בעל חשיבות אסטרטגית – ישראל היא אחת המדינות הבודדות הזוכות למעמד מיוחד בקרב כל מדינות הקווקז, אך אזרבייג'אן השיעית היא בת ברית מיוחדת – היא אחת הלקוחות הגדולים ביותר של התעשייה הביטחונית הישראלית, ותהיה ככל הנראה המדינה הזרה הראשונה שתקבל לידיה את מערכת כיפת ברזל. לישראל עניין טבעי באזרבייג'אן הגובלת באיראן ובטורקיה, ובעבר דווח כי תקיפה ישראלית אפשרית תעבור בשטח האזרי. קזחסטן, הרפובליקה הסובייטית הגדולה במרכז אסיה היוותה בשנים האחרונות כן שיגור למספר לוויינים ישראליים. היא מהווה יעד חשוב עבור ישראל מבחינה כלכלית וגם אסטרטגית הודות למיקומה במרכז אסיה, ולחשיבות שרוסיה וסין מייעדות לה, ביחד ולחוד, בפיתוח מסגרות כלכליות על-מדינתיות באזור בשנים הקרובות. נתניהו, בעת ביקורו בקזחסטן, הזכיר למארחו כי ישראל תמכה בקזחסטן בהתמודדות על כיסא במועצת הביטחון, וביקש את תמיכתה של קזחסטן בהתמודדות המתוכננת של ישראל ב-2019.

הדילוג ליוון בחודש שעבר גם הוא מעניין – האינטרס הגיאו-אסטרטגי של ישראל בהידוק הקשרים עם מדינות באזור הוא ביצירת אלטרנטיבה לטורקיה, עימה היחסים בעייתיים בלשון המעטה. טורקיה מהווה צומת מרכזית לא רק לטיסות המשך אלא גם לנתיבי הולכת אנרגיה – נפט וגז טבעי. כמעט כל ההולכה בדרום אירופה, מהמזרח התיכון, מהמפרץ הפרסי וממרכז אסיה – עוברת בשטחה של טורקיה, בדרך למערב היבשת. ישראל מבקשת להצטרף כבר מספר שנים לנתיב עוקף – דרך יוון – שיאפשר לייצא גז ישראלי לדוגמא לאירופה, בלי להזדקק לטורקים. סוגיה נוספת וחשובה שעלתה בשיחות היא קידום פרויקט חיבור תשתיות החשמל של ישראל וקפריסין עם הרשת האירופית, דרך יוון. מדובר למעשה על שני כבלים תת-ימיים שיונחו – בין ישראל לקפריסין ובין קפריסין ליוון, בהספק משוער של כ-2,000 מגהוואט. הודות לתשתית הזו ישראל תוכל לייצא חשמל, אך באותה נשימה גם תוכל לקבל בעת הצורך חשמל, למשל אם תשתית הייצור בישראל תיפגע במלחמה.

לבסוף, ולמרות שרב הנסתר על הגלוי, אפשר לציין את ההתקרבות המרומזת בין ישראל לבין כמה ממדינות ערב הפרו-מערביות. הקרע בעולם הערבי בין המחנה השיעי למחנה הסוני משחק לטובת ישראל. במשך שנים, הרוב המכריע של מדינות האזור סרבו להתקדם ביחסים עם ישראל בטרם זו תיישב את הבעיה הפלשתינית. אלא שכיום, השחיקה בעניין הפלשתיני מייצרת אפשרות ליצירת יחסים שלא היו אפשריים עד לאחרונה.

מה זה אומר?

שדרוג היחסים משחק לטובת ישראל, מספק לכלכלה הישראלית ולתעשייה הביטחונית לקוחות חדשים ותורם לצמיחה – כבר כיום, במונחים של תוצר נומינלי לנפש, ישראל רחוקה אחוזים בודדים מהרמה ביפן, צרפת ובריטניה וזאת על אף תורמתם השנויה במחלוקת של מספר מגזרים בחברה הישראלית. דיבידנד חשוב לא פחות מגיע כאמור מהזירה הדיפלומטית. שדרוג היחסים עם מספר גדול של מדינות תורם לשינוי האווירה כלפי ישראל במקומות שונים. אומנם אין פירוש הדבר כי נפסיק לראות החלטות אנטי-ישראליות, שלא לומר אנטישמיות, במוסדות בינ"ל. רק בסוף 2016 "זכתה" ישראל לככב ב-20 מתוך 26 החלטות של העצרת הכללית של האו"ם. יש גם לזכור כי עם כל הכבוד ליחסים עם ישראל, לכל מדינה יש מכלול של שיקולים שהיא צריכה להביא בחשבון.

קשה להתעלם, עם זאת, משורה של הישגים דיפלומטיים בעת האחרונה: באו"ם, שגריר ישראל דני דנון היה לישראלי הראשון שנבחר כראש ועדה קבועה בארגון, והוא נבחר גם לתפקיד סגן מזכ"ל העצרת הכללית ויכנס לתפקידו בספטמבר. גם הניסיון הישראלי להיבחר לראשונה למועצת הביטחון של האו"ם מדבר בעד עצמו, גם אם לא יסתיים בהצלחה. גם בחינה של אותן החלטות אנטישמיות שכה הורגלנו בהן מצביעה על תזוזה מסוימת. כך לדוגמא, בהצבעה באונסק"ו בסוף 2016 על החלטה שהטילה ספק בזיקה הישראלית למקומות הקדושים בהר הבית, התערב נשיא טנזניה באופן אישי, דאג לרכך משמעותית את נוסח ההחלטה ומנע קבלתה פה אחד, כמו ברוב המקרים. ואם נוסיף לכך את העובדה כי בבית הלבן נמצא היום נשיא פרו-ישראלי במיוחד, הרי שהעתיד הקרוב לפחות נראה חיובי מאוד מבחינת ישראל.

אחד היתרונות המשחקים לטובת ישראל בשנים האחרונות היא היותה אי של יציבות באזור שהוא הכול חוץ מיציב. אך גם היציבות הזו, והעדנה היחסית במעמד הבינ"ל של ישראל, נזילה. מלחמה בצפון או בדרום עשויה לטרוף את הקלפים ולהחזיר את הגלגל לאחור לפחות עם חלק מהמדינות. לפיכך, טוב תעשה ישראל אם תנצל את שנות הגאות ביחסי החוץ שלה על מנת לקשור קשרים ענפים ומגוונים ככל הניתן במדינות החפצות ביקרה כיום. באופן זה, היא תעלה עבורן את המחיר של אפשרות ניתוק היחסים עם ישראל ואולי כך תצמצם את הנזק בעתיד.


מאמרים נוספים