שריף חדש – שכונה חדשה

האם טראמפ יצליח איפה שקודמיו נכשלו?

יובל בוסתן, אלון לוין


המפגש בין הנשיא טראמפ ובין הקלחת הרותחת של המזרח התיכון מוצא את שני הצדדים במצב שונה מאוד מזה שהיה ב-2008, עם כניסתו של הנשיא אובמה אל הבית הלבן. ארה"ב עם תלות מופחתת הנפט הערבי, והמזרח התיכון עם שחקנים חדשים ומערכת אינטרסים סבוכה, שמחלקת אותו לשני מחנות. אם טראמפ ידע להתנהל נכון, הוא עוד עשוי להכניס קצת סדר אל האזור המבולגן בעולם

חצי שנה בתוך נשיאותו של דונלד טראמפ, ובמזרח התיכון מבינים היטב כי הגישה האמריקאית השתנתה בצורה דרמטית ביחס לממשל הקודם. ארה"ב מגבשת למעשה מדיניות חדשה ביחס לאזור, לאחר שהייתה בתנועה של התרחקות מהמזרח התיכון, ובעיקר מהמפרץ הפרסי, מקום שמשך תשומת לב אמריקאית רבה במשך שנים.

מספר תהליכים דרמטיים, חלקם קשורים ישירות לאביב הערבי, התחוללו במזרח התיכון ויצרו תמונה גיאו-פוליטית חדשה ומורכבת, שדרשה התאמה של המדיניות האמריקאית. ראשית, הסרת התלות האמריקאית מייבוא נפט כתוצאה משינויים טכנולוגיים הורידה את מנוף הלחץ האסטרטגי היעיל ביותר של יצרניות הנפט השונות, ובראשן סעודיה, מה שמאפשר לאמריקאים לקבל החלטות כמעצמת על בלי לשרת את האינטרסים של השחקניות השונות. עסקת הנשק הגדולה עם הסעודים, בהיקף של 350 מיליארד דולר, היא ביטוי לרצון שני הצדדים להמשיך לשמור על יחסים קרובים גם בעידן בו האמריקאים כבר לא תלויים בנפט הסעודי.

בנוסף, היעלמות הרעיון של מדינת הלאום הערבית ועליית כוחו של האסלאם הרדיקלי, הסוני והשיעי, יצרו טלטלה אדירה באזור המאיימת על יציבותם של משטרים נוספים. תהליך זה הביא לזרם פליטים אדיר למערב, להגברת הטרור העולמי ולמפגעים יחידים גם ברחובות אירופה. הוסיפו לכך את הבחישה האיראנית הנמשכת בסוריה ובמפרץ הפרסי, את הצלחותיו של דאעש לבצע פיגועים באירופה והחזקתו בשטחים בעיראק, סוריה ואף בצפון אפריקה ותקבלו תמונת מצב שכוללת שחקנים שונים מאלה הכירו ממשלי עבר אמריקאים.

לתוך הקלחת הזאת נכנס טראמפ שהניח בצד את התקינות הפוליטית ומבקש ליצור מציאות חדשה. על פי מסריו ומעשיו, הנשיא האמריקאי פועל באזור בשני אפיקים מרכזיים – הראשון הוא תקיפות מחודשת נגד כל גילוי של טרור, דומה להתנהלות של בוש הבן ורחוק ממה שהפגין אובמה. גם ההצהרות הפומביות כי מדובר ברדיקליות אסלאמית הן שינוי לעומת אובמה שהקפיד להימנע מכך. השינוי השני, והמבורך בירושלים, היא תמיכה בלתי מסויגת בישראל ולובי נגד כל גילוי אנטי-ישראלי במוסדות בינ"ל ובראשם האו"ם.

התקיפה בסוריה

59 טילי הטומאהוק ששיגרו האמריקאים אל עבר בסיס חה"א הסורי בחומס בתחילת אפריל היו למהלך הצבאי המשמעותי ביותר שביצע הממשל החדש בוושינגטון מאז נבחר. טראמפ, שהורה על התקיפה, הצהיר כי אשמתו של משטר אסד בהתקפה הכימית הקשה באידליב אינה מוטלת בספק וקרא "לכל האומות התרבותיות" לפעול לסיום מלחמת האזרחים בסוריה.

השפעתה של ההתקפה הזו בעיקר תדמיתית – ימים ספורים אחרי שהעולם הזדעזע מתמונות הילדים מעלי הקצף שנפגעו בהתקפה של נשק כימי, וארה"ב תוקפת בלב סוריה, בעוצמה ובפומבי. בסביבתו של אסד מנסים להמעיט בחשיבות התקיפה ולא פספסו להזכיר גם את ישראל אך דווקא בשל מהירות התגובה היחסית והפומביות שלה, יש סיכוי לא מבוטל שתמנע חזרה של התמונות האלו במקומות אחרים בסוריה, לפחות בזמן הקרוב. להבדיל מממשל אובמה שאיים אבל לא ביצע, טראמפ לא היסס לבצע בסיטואציה הראשונה שנדרש לה. באזור בו למעשים בשטח יש השפעה רבה יותר ממילים, העשן המיתמר משדה התעופה בחומס מסמן את המינימום החדש – המחיר המינימלי אותו תגבה ארה"ב מאסד בעת מקרים דומים בעתיד.

עם זאת, חשוב שלא להפריז גם בהשלכותיה של ההתקפה הזו – מבחינת ארה"ב מדובר במהלך עם סיכון נמוך יחסית בצידו – האמריקאים לא סיכנו כוחות אלא הפציצו מרחוק, ועשו זאת בשטחה של מדינה שהפכה שלא בטובתה למגרש המשחקים של האזור, בו נדמה שכל צד שרוצה לפעול – פועל. עבור השחקנים האחרים בסוריה ובראשם פוטין והאיראנים, ההתקפה הזו לא תביא לסיום מעורבותם במדינה המפוררת, אך בהחלט שולחת מסר כי לא יוכלו לפעול עוד ללא הגבלה וללא תגובה.

גלי ההדף

המלחמה בעיראק, שהביאה לנפילתו של סדאם חוסיין, גרמה לארבע תוצאות לא צפויות שהזינו את תהליך האביב הערבי: ראשית, אובדן הנפט העיראקי מהשוק יצר מחסור שאותו מינפו שאר יצרניות הנפט להזנקת מחיר החבית במשך יותר מעשור. באופן אירוני, הכסף שזרם לכיסיהם של הדיקטטורים השונים באזור שימש בחלקו למימון הטרור. שנית, הסרתו של סדאם חוסיין מהמשוואה והקמתו של שלטון דמוקרטי רעוע בבגדד, הסירה גם את המחסום הטבעי בפני ההתפשטות האיראנית דרומה. שלישית, הכאוס שנוצר באזורים שבהם היה רוב סוני הוליד את דאעש . רביעית, החלשות השלטון המרכזי בעיראק, ומלחמת האזרחים הסוריה, חיזקו את הלאומיות הכורדית שמחפשת עדיין עצמאות מדינית.

מבחינת טראמפ אין יותר סובלנות לכפל הדיבור, לתמיכה בטרור עם פסאדה של התנגדות לטרור. לפי דיווחים היה זה יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס שחש על בשרו את כעסו של טראמפ בפגישתם בבית לחם, לאחר שהואשם ששיקר באשר למאבקו בהסתה נגד ישראל, בעודו מאפשר אותה למעשה.

גם קטאר, המממנת הראשית של האחים המוסלמים ושל ארגונים סונים שונים, ומי שהחזיקה את משטרו של מוחמד מורסי במצרים בחיים בזמנו, כבר לא יכולה יותר לשחק משחק כפול. במשך שנים היא נמנתה על מחנה המדינות הפרו-מערביות במפרץ, למרות שסייעה לא מעט לפעילות טרור, ואל ג'אזירה שבבעלותה ליבתה את הלהבות לא פעם באזור.

טראמפ העביר את המסר, והוא נקלט היטב בקרב מדינות ערב ומדינות מוסלמיות רבות. בתוך כמה ימים מהינתן האות, ניתקו מדינות רבות את קשריהן עם קטאר, או הטילו עליה סנקציות שונות, וזו נכנסה לבידוד. חרם גורף כזה מצד מדינות ערביות על אחת המדינות באזור הוא מהלך בקנה מידה היסטורי, שכמותו ראינו רק בחרם על מצרים בעקבות הסכם השלום על ישראל, ובחרם על עיראק בעקבות הפלישה לכווית.

קטאר, שנהנתה תמיד מהמטרייה האמריקאית כמי שמארחת את הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון, החלה להבין שהמצב מסתבך מבחינתה, והפעם תתקשה לחלץ עצמה רק בעזרת פנקס צ'קים. איראן וטורקיה, שההתפתחות הזו משרתת אותן מאחר שהיא תוקעת טריז בקרב מדינות המפרץ, הציעו לקטארים את תמיכתן, כולל משלוח של חיילים טורקים ומשלוחי מזון מאיראן השכנה. בכל מקרה, קטאר תידרש כעת לבחור באופן ברור צד – או להיענות לתביעות הסעודים ולחדול מתמיכה בטרור בכסף ובאמצעות ערוץ אל ג'זירה, או להישאר בצד של הטורקים והאיראנים שמצאו עצמם כרגע עם אינטרסים משותפים חרף היריבות ההיסטורית.

כך שוב נחלק המזרח התיכון לשני מחנות. בצד אחד נמצאות איראן, התומכת של הטרור השיעי בעולם, טורקיה וקטאר, התומכות באחים המוסלמים ובארגונים שונים כמו חיזבאללה וחמאס. מן הצד השני נמצאות סעודיה, מצרים, נסיכויות הנפט (להוציא את קטאר) ומדינות סוניות נוספות. ישראל, לראשונה, נתפסת בפומבי כבת ברית של גוש המדינות הללו.

סרט ערבי

בשנים האחרונות נמצא החמאס בעימות פנים-ארגוני בין מה שכונה חמאס חו"ל (שבראשו עמד ח'אלד משעל, שהוחלף כעת בידי אסמעיל הנייה) לבין חמאס עזה (שבראשו עמד אסמעיל הנייה, שהוחלף בבן בריתו יחיא סינואר). אנשי חמאס בעזה רצו לחזור ליחסים קרובים עם איראן לאור העובדה שאף מדינה לא הצליחה להשוות את הסיוע האיראני לחמאס. הגישה הפרו-איראנית נחלה הצלחות כשמשעל עזב את תפקידו ופינה את מקומו להנייה, ומי שנבחר להנהיג את החמאס ברצועת עזה הוא ממשיך דרכו סינואר.

אולם, כדי לקבל את התמיכה האיראנית נותרה בעיה אחת קשה – מצרים שומרת על הגבול ונלחמת בתעשיית המנהרות. בלי הפשרת היחסים בין חמאס למצרים לא ניתן יהיה לחדש את האספקה האיראנית. וכך, בפעם הראשונה מאז נכתבה האמנה של החמאס, הוחלט בארגון הטרור להסיר ממנה את ציון הקשר בין האחים המוסלמים ובין החמאס – שורש הכעס המצרי על התנועה שנתפסת כמי שתמכה בממשל מורסי. מבחינת המצרים מדובר בהתרחקות חמאסית מתנועת האם, דבר המהווה הצלחה למאבק של א-סיסי בטרור בארצו.

גם הריכוך הקל בעמדת חמאס נגד ישראל לא ממש עזרה מול המצרים, המחויבים למאבק בטרור ומתנגדים לחידוש היחסים בין איראן לחמאס. מצרים גם מעוניינת להביא לחלוקת השלטון בין חמאס לפת"ח, כשאחד השמות החמים להובלת מהלכים כאלה הוא מוחמד דחלאן.

וכך, בינתיים, הלחץ על חמאס רק גובר, כשאספקת החשמל המצומצמת בעזה מאיימת להביא את המצב לכדי פיצוץ ומשבר הומניטרי חריף. כדי לרכך מעט את ביקורת בעולם, הכניסו המצרים מספר מכליות סולר לרצועת עזה, שהקלו קצת על מצוקת החשמל. כל הצדדים מעריכים שישראל והחמאס אינם מעוניינים בסיבוב נוסף של אלימות בזמן הקרוב. מבחינת החמאס, עימות רחב נוסף על ישראל בעת הזו, כשמאזן הכוחות מאז צוקת איתן השתפר לטובת ישראל במספר פרמטרים, יהיה מהלך בסיכון גבוה מאוד לארגון הטרור. בינתיים, מעדיף חמאס לעודד פיגועים בירושלים ובגדה, ובכך ליצור לחץ בלי להתעמת ישירות עם ישראל. אך כרגע אין לו יותר מדי אופציות. ברור שחמאס מנסה לתור אחר נשק אסטרטגי חדש שיוכל לשנות את המשוואה, אולם כל זמן שלא תהיה לו אפשרות להכות את ישראל, אין לו סיבה להילחם, בייחוד כששלטונו נמצא בסכנה.

מחכים למשיח

סירובה של הרשות הפלשתינית לשלם עבור החשמל לעזה מסיט חלק נכבד מהאש החמאסית מישראל לכיוונה. מחמוד עבאס שנוא מאוד בעזה ונתפס כמשתף פעולה עם ישראל. ברשות של עבאס כמובן אין אהבה לא לישראל ולא לחמאס אך במשך שנים הצליחה הרשות לשמור על מעמדה הודות לעמדה שמתחברת למאבק העממי נגד ישראל. במהלך עידן אובמה, נהנו הפלשתינים מנשיא אמריקאי שעשה בשבילם את העבודה ומנע מהם החלטות קשות. כעת, כאמור, המצב השתנה – הצהרות בחצי פה מצד מדינות המפרץ על נכונות להפשרה מסוימת ביחסים עם ישראל גם בלי לחכות לפתרון הסוגיה הפלשתינית יאלצו את הרשות להגיב במהלך משמעותי כלשהו בטרם ימצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן. אם נוסיף לכך את מאבק הירושה המתבשל ברשות להחלפת אבו-מאזן בן ה-82, הרי שהעתיד הקרוב יאלץ את ההנהגה הפלשתינית להחלטות דרמטיות מהסוג שברמאללה לא אוהבים לקבל.

אל תוך המציאות הזאת נכנסים שליחיו של הנשיא טראמפ – חתנו ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט – אשר מגבשים מזה זמן רב מתווה חדש להשגת הסדר. יש בישראל רבים הטוענים כי דווקא טראמפ ילחץ את ישראל לוויתורים, כשהוא נשען על הידידות האינטימית עם ראש הממשלה, ויבקש תמורה לשינוי באווירה שהוביל לטובת ישראל.

המאבק בין המחנות בעולם הערבי הולך ומתגבר. כמו בכל עימות בין שני גושים, כאשר המתיחות בין שני הצדדים מתגברת, פועלים הגורמים המרכיבים כל גוש להדק את היחסים ביניהם. על רקע זה, בולטת במיוחד ההחלטה ההיסטורית של מצרים למסור לסעודיה את האיים טיראן וסנפיר, ואיחוד הכוחות במפרץ הפרסי נגד קטאר.

הפלשתינים, לראשונה זה שנות דור, ניצבים בפני סערה אזורית כשמידת העניין של כל הצדדים בגורלם נמוכה עד לא קיימת. התפתחות זו, ביחד עם משבר כלכלי מחריף וכאמור קרב הירושה המתקרב, מעלה את הסבירות להתנגשות אלימה פנים-פלשתינית בעתיד הקרוב.


מאמרים נוספים