בחירות 2010 בחוף השנהב, הציפו פעם נוספת את המתיחות הדתית-אתנית-אזורית שחילקה דה פקטו את המדינה לשתי מדינות מאז מלחמת האזרחים בתחילת העשור. הנשיא המכהן גבאגבו טוען כי ניצח בבחירות, אולם הקהילה הבינלאומית עומדת מאחורי מנהיג האופוזיציה אואטרה. תמיכת הצבא מאפשרת לגבאגבו להיאחז בקרנות המזבח ומעמידה את המדינה האפריקנית בפני סכנה של סיבוב דמים נוסף.

הבחירות לנשיאות חוף השנהב שנערכו באוקטובר-נובמבר, היו אמורות לסמל את סיום העידן הדיקטטורי והלא יציב בתולדותיה של המדינה. חוף השנהב אשר זכתה לעצמאותה ב-1960, נהנתה ב-20 השנים הראשונות שלה מצמיחה מהירה ביותר. בעוד שהלבנים במדינות אפריקניות אחרות נמלטו למדינות האם שלהם, בחוף השנהב גדלה האוכלוסייה הלבנה, בעיקר מורים ומהנדסים צרפתים בהתמדה, וב-1980 שהו בחוף השנהב 60 אלף צרפתים, כפול ממספרם בעת העצמאות. חוף השנהב נתפסה כנס כלכלי באותם ימים בהם רוב מדינות אפריקה נותרו עניות. העובדה כי הצמיחה נרשמה ללא ייצוא נפט הפכה את ההישג למרשים יותר.

אבי האומה, הנשיא הראשון פליקס הופואה בואני, שלט שלטון יחיד במדינה. הוא הזרים מאות מיליוני דולרים לפרויקטים ראוותנים, ובראשם הפיתוח של כפר הולדתו, שהפך לעיר הבירה של המדינה, יאמוסוקרו. כיום יאמוסוקרו היא עיר של 200 אלף איש, איחוד של עשרות כפרים, ומשתרעת על שטח של 3,500 קמ”ר (כשטח הגליל והגולן – א.ל.י.ב).

הפרויקט הגרנדיוזי ביותר בעיר הוא כמובן הקמת “בזיליקת גבירתנו של השלום”, הכנסייה הגדולה בעולם שנבנתה בין השנים 1985-1989 בעלות של 300 מיליון דולר (כ-530 מיליון דולר בערכים של היום). מתחם הכנסייה מקיף 30 דונם, גובהה כ-160 מטר והיא מתוכננת לאכלס 18 אלף מתפללים. למרות ההשקעה ביאמוסוקרו, העיר אביג’אן עדיין חשובה יותר מבחינה כלכלית – כמעט כל השגרירויות הזרות מצויות בה ומחוץ לחוף השנהב היא נתפסת כעיר הבירה האמיתית.

בשנות ה-80, על רקע משבר כלכלי עולמי וירידה במחירי הסחורות החקלאיות כסוכר וקקאו שעליהם מבוססת הכלכלה בחוף השנהב, מצאה עצמה המדינה ברצף של בעיות כלכליות שהובילו בהמשך גם לבעיות חברתיות-גזעיות, תולדה של זרם מהגרים שהגיעו אל חוף השנהב בשנות השגשוג שלה. כיום, כל תושב רביעי בחוף השנהב הוא ממוצא זר, מרבית הזרים מוסלמים. מספרם של התושבים הזרים מסתכם בכ-5 מיליון, חלקם בני דור שני או יותר. למעלה ממחציתם הגיעו מבורקינה פאסו, השכנה הענייה מצפון, והשאר ממדינות עניות אחרות במערב אפריקה, כמו גינאה, ליבריה, ניגריה, מאלי ועוד.

ההידרדרות במצב הכלכלי וגידול באבטלה, אילצו אלפי אזרחים מחוף השנהב, שבשנות השגשוג נטשו את הכפר לטובת העיר, לחזור לבתיהם. במקרים רבים, החוזרים מן העיר גילו כי תושבים זרים השתלטו על הקרקעות שלהם. סכסוכים רבים פרצו ולבשו במהרה אופי גזעי. מדיניותו חסרת הרסן של הדיקטטור הופואה בואני, שאיפשר למהגרים מבורקינה פאסו להתאזרח בחוף השנהב כדי לזכות בתמיכתם הפוליטית, איימה כעת לקרוע את חוף השנהב מבפנים ולרושש את כלכלתה. ב-1995 עברה המתיחות הבין-גזעית לפסים אלימים בהיקף רחב ותועדו מקרים שמהגרים מבורקינה פאסו נרצחו על ידי מקומיים.

בשנת 2000, חוקק חוק שאושרר במשאל עם, אשר קבע כי רק מועמד ששני הוריו נולדו בחוף השנהב יוכל להתמודד לתפקיד הנשיא. אלאסן אואטרה, נציגו של הצפון המוסלמי העני, המורכב ממהגרים מבורקינה פאסו וממאלי, לא יכול היה להתמודד לנשיאות, למרות שכבר הספיק לכהן כראש ממשלה במשך שלוש שנים בתחילת שנות ה-90. בבחירות ניצח לורן גבאגבו עם 59% מהקולות, בעוד שגנרל רוברט גואי, שייצג את האופוזיציה, השיג 32% מהקולות.

לורן גבאגבו בטקס ההשבעה – מסרב לפנות את השלטון. צילום: ממשלת חוף השנהב

מלחמת האזרחים

בספטמבר 2002, החלו תושבי הצפון, ככל הנראה בהנהגת עריקים מהצבא, למרוד בשלטון. המרד נסב על עניין פוליטי גרידא – מיהו אזרח חוף השנהב, למי מותר להתמודד בבחירות וכדומה. בתוך יממה הספיקו המורדים להשתלט לחלוטין על צפון המדינה. הנשיא לשעבר, רוברט גואי, הדיקטטור הצבאי ששלט פחות משנה ב-1999-2000, נרצח באותו לילה לצד 15 אנשים בכירים ששהו בביתו, ככל הנראה כי ניסה לנצל את המרידה ולתפוס שוב את לשלטון.

אואטרה, שעליו נאסר להשתתף בבחירות, נחשד במעורבות במרידה שהחלה בצפון המדינה כאמור. הוא הצליח למצוא מקלט בשגרירות הצרפתית, בזמן שביתו הוצת ונשרף עד היסוד. חשדות השלטון לא הוגבלו לגבולות המדינה ובורקינה פאסו, ממנה הגיעו כאמור מרבית המגרים, הואשמה בתמיכה שקטה במרד הצפוני. היחסים בינה לבין השלטון הנוצרי בדרום חוף השנהב, עלו על שרטון.

הצרפתים, שהעניקו כאמור למנהיג האופוזיציה אואטרה מקלט, ניסו לגשר בין הצדדים, בעוד שממשלת חוף השנהב ביקשה לדכא את המרידה. לבסוף שלחה צרפת 2,500 חיילים שיצרו חיץ בין הצדדים בלב המדינה. עד 2004 כבר שהו במדינה 4,600 חיילים צרפתים.

אם כן, חוף השנהב חולקה דה פאקטו לשתי מדינות – הצפונית שבידי המורדים, שבירתם בואקה, והדרום בהנהגת הנשיא לורן גבאגבו ובתמיכת אזרחיה הוותיקים של חוף השנהב, שבירתם באביג’אן. 38% מתושבי חוף השנהב, בעיקר בחלק הצפוני, הם מוסלמים, רובם מבורקינה פאסו כאמור. אואטרה, המשתייך לקבוצת הדיאולה, הוא מוסלמי. 32% מהתושבים הם קתולים, בדומה להופואה בואני ולגבאגבו. שאר תושבי המדינה עוסקים באמונות אפריקניות מסורתיות. כך נוצר שסע חברתי מורכב – הצפון המוסלמי, העני שבו מהגרים רבים, לעומת הדרום הנוצרי, העשיר יותר, שתושביו ותיקים. כמובן שניתן למצוא בכל אזור בני הקבוצה השנייה, אך זוהי החלוקה הגסה של חוף השנהב כיום.

זמן קצר לאחר תחילת המרד כבר החלו המורדים לנוע דרומה מתוך כוונה לכבוש את אביג’אן, בדרך לכיבוש המדינה כולה. הצרפתים הזניקו את כוחות הצבא שלהם כדי לחסום את המורדים, בתואנה כי עליהם לחלץ את כל האזרחים הצרפתים. הסכם הפסקת אש התקבל באוקטובר 2002, כחודש לאחר תחילת המרידה, אם כי קרבות המשיכו להתחולל ברחבי המדינה בעוצמה פחותה. בינואר 2003, לאחר שהתקפת מורדים על כוחות צרפתים הובילה למספר פצועים ביניהם פצוע קשה אחד, הגיבו הצרפתים בהרג של 30 מורדים. ב-26 בינואר, ארבעה חודשים מתחילת מלחמת האזרחים, הגיעו הממשלה והמורדים להסכם במסגרתו גבאגבו יישאר הנשיא, ונציגי המורדים יצטרפו לממשלה ויקבלו את תיקי ההגנה והפנים.

בינתיים החלו הפגנות באביג’אן נגד הצרפתים, שנתפסו כמי שסייעו דווקא למורדים, וניסו לכפות את השפעתם על המתרחש בחוף השנהב בעניין שנחשב לפנימי. השלב הראשון של מלחמת האזרחים הסתיים באופן רשמי ביולי 2003. במרץ 2004 ביקשה הממשלה לדכא הפגנות של האופוזיציה, שנערכו לאחר ששום דבר יסודי לא השתנה למעשה במדינה מבחינת היחס לתושבי הצפון. 37 הרוגים, לדברי הממשלה, 500 הרוגים לדברי האופוזיציה או 120 הרוגים לפי הערכת האו”ם, נמנו בסיום ההפגנה הזו. ממשלת האחדות התפרקה.

בנובמבר 2004 התחדשה המלחמה באופן רשמי – מטוסי קרב מדגם סוחוי 25, שהוטסו על פי החשד על ידי שכירי חרב מבלארוס, הפציצו את העיר בואקה, מעוז המורדים. במהלך התקיפה נפגע גם בסיס צרפתי ו-9 חיילים צרפתים וכן עובד סיוע אמריקני נהרגו. בתגובה, השמידו הצרפתים בהוראת הנשיא שיראק מחצית מחיל האוויר של חוף השנהב – לצד 2 מטוסי הסוחוי גם 5 מסוקי מי-24. באותו יום גם השתלטו הצרפתים על שדה התעופה של אביג’אן.

מיליציות מקומיות שזעמו על הפעולה הצרפתית, יצאו למסע נקמה באזרחים הצרפתים ששהו בחוף השנהב, שכלל רצח, מעשי אונס ובזיזה. הצרפתים טיפסו על גגות הבניינים וחיכו לחילוץ שהגיע במהרה. צרפת תגברה את כוחותיה עם 600 חיילים שהיו מוצבים בגאבון ובמדינות שכנות. בסך הכל עזבו את חוף השנהב כ-4,200 אירופאים, 2,600 מהם צרפתים.

באפריל 2005, לאחר שהפסקת האש שבה לתוקפה והאו”ם הטיל אמברגו נשק על הצדדים, התכנסו הנצים בפרטוריה שבדרום אפריקה בתיווכו של תאבו מבקי כדי לדון על הסדר. לאחר 3 ימים, ב-6 באפריל, הוכרז על הפסקת כל מעשי האיבה שגבו את חייהם של כ-3,000 בני אדם. המורדים נסוגו, אולם קיפאון הוכרז במהרה לאחר שהאופוזיציה ציפתה כי גבאגבו יפרוש מתפקידו ובחירות חדשות יוכרזו.

מי שהתגייס לשיכוך המתח הייתה נבחרת הכדורגל הלאומית שעלתה למונדיאל ב-2006 וקיימה משחק ראווה בבואקה. ב-4 במרץ 2007, הושג הסכם שלום סופי בין הממשלה והמורדים. במסגרת ההסכם נקבעו מספר תאריכים לבחירות, אולם אלה נדחו עד אוקטובר 2010.

כוח האו”ם בחוף השנהב – עומד בפני משימה בלתי אפשרית? צילום: IRIN

הבחירות

באיחור של כמה שנים, נקבעו לבסוף בחירות לסוף 2010, אליהן ניגשו להתמודד מספר מועמדים ובראשם הנשיא המכהן לורן גבאגבו ומנהיג האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר, אלאסן אואטרה. לאחר הסיבוב הראשון המשיכו השניים לסיבוב בחירות שני, שנקבע ל-28 בנובמבר. תוצאות הבחירות הראשונות שפורסמו, הצביעו על כך שאואטרה ניצח עם 54% מהקולות או 376 אלף קולות יותר מגבאגבו. אולם גבאגבו טען כי במחוזות הבחירה בצפון זויפו התוצאות ותומכיו של גבאגבו היו תחת לחצים ואיומים לתמוך באואטרה.

בית המשפט העליון, שנשיאו מקורב לגבאגבו, פסק כי התוצאות ב-7 מחוזות בחירה בצפון פסולים ושגבאגבו ניצח בהפרש של 116 אלף קולות. למעשה, עוד לפני פרסום התוצאות כבר טענו במחנה גבאגבו לזיופים נרחבים, והמתיחות בין הצדדים גאתה. יום לאחר הכרזת התוצאות, נרצחו 10 תומכים של אואטרה, במה שהיווה אות להתפרצות אלימה. מאז נודע כי גבאגבו מסרב לוותר על כיסאו נהרגו לפחות 200 בני אדם, מה שמשיב את החשש מפני חידוש מלחמת האזרחים. בנוסף, כ-20 אלף בני אדם ממערב המדינה ברחו לליבריה מאז הבחירות [1].

כוח של האו”ם הותקף אף הוא על ידי כמה אנשים חמושים במאצ’טות, ואיש או”ם אחד נפצע. הטלוויזיה הממשלתית בחוף השנהב תוקפת את האו”ם מאז הבחירות, שמגן על אואטרה. זה מצידו התבצר במלון באביג’אן, מוגן על ידי 800 חיילי או”ם, מתוך כ-9,500 חיילים המוצבים מאז מלחמת האזרחים במדינה [2].

העמדה הבינלאומית התבררה חיש מהר – ארה”ב והאיחוד האירופי החלו בהטלת סנקציות כגון איסור נסיעה על גבאגבו והמעגל הפנימי של שלטונו; האיחוד האפריקני שלח את תאבו מבקי למשימת תיווך בניסיון למנוע הידרדות [3]; האיחוד הכלכלי של מערב אפריקה, בו חברות 15 מדינות שלח שלושה נשיאים, מנהיגי סיירה ליאון, בנין וכף ורדה, כדי להעביר לו מסר חד משמעי כי אם לא יפנה את כסאו לאואטרה, מדינות מערב אפריקה יכריזו עליו מלחמה; הבנק המרכזי של מערב אפריקה הקפיא 800 מיליון דולר של חוף השנהב; מזכ”ל האו”ם באן קי מון הביע אף הוא תמיכה באואטרה, וכך עשו מדינות נוספות ברחבי העולם. אואטרה אף התחיל לשלוח שגרירים מטעמו כדי שייצגו את חוף השנהב בעולם, וגבאגבו מנגד איים כי ינתק את היחסים עם מדינות שיקבלו את נציגיו של אואטרה [4].

קרן אור אחת מבחינתו של גבאגבו, הגיע מרוסיה – הרוסים חסמו במועצת הביטחון הצהרה שכוונה להביע תמיכה בניצחונו של אואטרה בבחירות [5]. באופן רשמי, הרוסים תהו האם האו”ם לא חורג מהמנדט שלו בכך שהוא קובע בעצמו מי ניצח בבחירות דמוקרטית במדינה מסוימת. אך בפועל, כפי שההיסטוריה מלמדת, דפוס ההצבעה הרוסי בדרך כלל מתנגד למעורבות יתר בענייניהן הפנימיים של מדינות, מתוך כוונה להסיט את המיקוד העולמי מהמתרחש במדינות רבות בהן הרוסים תומכים, שיש בהן הפרות רבות של זכויות אדם.

מבחינת הרוסים זהו גם איתות עבור המדינה המערב אפריקנית באזור שבו לרוסים אין כלל אחיזה. התקופה הקרובה תעיד האם מבחינת הרוסים מדובר ביצירת יחסים עם משטרו של גבאגבו, או שמא מדובר היה בעניין עקרוני בסך הכל, ולא בהבעת תמיכה במשטר של חוף השנהב.

אואטרה – האם הוא הנשיא הנבחר? צילום:? האתר הרישמי

שעת הכרעה

למרות האיום הצבאי נראה כי מדינות מערב אפריקה יתקשו לארגן צבא של ממש נגד חוף השנהב – ניגריה, גאנה וסנגל, תורמות החיילים הגדולות, מתמודדות עם בעיות פנימיות רבות משלהן, והן יתקשו לשלוח כוח אפקטיבי. גבאגבו הבין זאת, וחשף למעשה את הבלוף של האיחוד המערב אפריקני. ב-3 בינואר מתכוננת פגישה מרובעת נוספת, שבה יודיע גבאגבו על אחת משתי החלטות – סירוב מוחלט להיענות לדרישות הקהילה הבינלאומית או הסכמה לחלוקת הכוח במדינה, בדומה למה שהושג בזימבבוואה ובקניה בשנים האחרונות, קרי גבאגבו יישאר נשיא ואואטרה ימונה לתפקיד ראש הממשלה.

מבחינה צבאית, הבעיה של גבאגבו היא הכוחות הצרפתים במדינה – צרפת הוכיחה בעבר בכל הנוגע למערב אפריקה, ששם היא מוכנה לפעול ללא כפפות אם האינטרסים שלה מאוימים. כבר שנים שיחסי צרפת וגבאגבו מעורערים, בוודאי מאז ההתקפה על הבסיס הצרפתי במדינה והתגובה הצרפתית, ולכן הצרפתים מעוניינים באואטרה בשלטון. למרות שלטון היחיד שלו גבאגבו, הוא נהנה מתמיכה ציבורית בדרום המדינה, הסבורים כי מדובר בקונספירציה בינלאומית לאפשר לאנשי הצפון, שרבים מהם דור ראשון או שני של מהגרי עבודה, להשתלט על חוף השנהב.

תולדות השסע החברתי בחוף השנהב מזכירים שסעים דומים במדינות אחרות – מדינה הנהנית משפע, מאפשרת למהגרים ממדינות עניות להיכנס אליה למטרות פרנסה. בנקודה מסוימת נוצר שינוי דמוגרפי עמוק בדמותה של המדינה, והציבור הוותיק מתקומם. כדי לשמר את הרוב הפוליטי, משליטים הוותיקים דיקטטורה. לחץ בינלאומי קורא לוותיקים להכיר בשינוי הדמוגרפי במדינה.

כעת, מעריכים כי ישנם מספר כיוונים אליהם יכולה לפנות חוף השנהב – הכיוון הראשון, יכלול את הסכמת גבאגבו לחלוק את השלטון עם אואטרה. ניסיונות דומים לחלוק את השלטון בחוף השנהב, עם הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית באמצע העשור, כשלו עד כה, אולם ייתכן והפעם תימצא נוסחה. הכיוון השני הוא הפיכתה של חוף השנהב תחת הנהגתו של גבאגבו למדינה מצורעת המצויה תחת סנקציות בינלאומיות, כדי לזרז את הדחתו מהשלטון.

אולם השימוש בלחץ על חוף השנהב כבר החל להעלות תסריטים קודרים ביותר – בחוף השנהב חיים כאמור כ-5 מיליון אנשים הנחשבים לזרים, או בניהם של זרים. הללו עשויים להפוך למטרה לשלטונו של גבאגבו, שיבקש לנקום בהתערבות החיצונית בנעשה בחוף השנהב. במספר כלי תקשורת כבר נפוצו שמועות על סימון אזורים מסוימים על פי אתניות, והחשש מטבח רחב היקף מתגבר.

אפשרות נוספת, נדירה ביותר באפריקה, היא מלחמה בין מדינות. חוף השנהב, העשירה ובעלת צבא מאורגן יחסית, עלולה לתקוף את בורקינה פאסו בה היא רואה כמי שבוחשת בענייניה הפנימיים, במלחמה שתשלב פגיעה גם באזרחים.

חוף השנהב מצויה כעת בבידוד, ופעולותיו של גבאגבו יקבעו לא מעט האם פניה להפוך למעין זימבבוואה, מדינה מצורעת, מוחרמת ומפוררת כלכלית, או שמא יימצא הפתרון להורדת הלחץ הבינלאומי ולשיבה לפסים של שגשוג שאפיינו את המדינה בעבר.

הערות

1. “Gbagbo defiant as African leaders leave Ivory Coast”, BBC News, 29/12/2010

2. “Ivory Coast’s Gbagbo warns over rival envoys”, Reuters, 29/12/2010

3. “African Union Sends Mbeki to Mediate Ivory Coast Presidential Crisis”, VOA News, 05/12/2010

4. “West African bank freezes out Gbagbo”, Reuters, 24/12/2010

5. “Russia blocks UN statement backing Ouattara”, France24, 08/12/2010