עמוד ענן

ישראל שינתה את כללי המשחק ברצועה, אך תידרש בקרוב ליו"ש

יובל בוסתן, אלון לוין


מבצע עמוד ענן בעזה הביא לשינוי כללי המשחק בין ישראל לחמאס. ההרתעה שאבדה שנתיים לאחר עופרת יצוקה חזרה, והפעם מצרים נושאת באחריות ויש לה מה להפסיד מחזרה של החמאס לאלימות, לפחות עד שישתנו התנאים בעתיד. ביהודה ושומרון בינתיים מוצא עצמו אבו מאזן עם אי-רלוונטיות גוברת, ובעודו מבצע מהלכים נואשים כדי לזכות לסיוע מדיני, נראה כי הוא מתקרב לסופו הפוליטי ואולי הפיזי, כשהשטח ביו"ש בוער ומאיים להתפוצץ – על החמאס, או על ישראל.

אירועי האביב הערבי ממשיכים להשפיע על המפה הגיאו-פוליטית של המזרח התיכון. רצף ההתרחשויות הוא מטלטל, בעיקר באזור שהתאפיין במשטרים שמרניים בעשורים האחרונים. במשך זמן רב השכילה ישראל להתרחק מההתרחשויות הללו. מבצע עמוד ענן בעזה – 8 ימים של תקיפה אווירית מרוכזת עם איום בכניסה קרקעית לרצועה – היה ניסיון לוודא שישראל אכן תישאר מחוץ לקלחת הזו.

סיום האינתיפאדה ב-2005, מותו של ערפאת וחיסולה של שדרת הפיקוד הבכירה בחמאס ובראש השייח' אחמד יאסין, יצרו חלל מנהיגותי בקרב הפלשתינים שטרם אויש. אבו מאזן כמחליפו של ערפאת היה לצל חיוור, אדם בסוף הקריירה הפוליטית שלו שלא הצליח להשיג את אהדת ההמון ועל כן נמנע מלערוך בחירות לנשיאות מאז ינואר 2005, כמעט שמונה שנים מתחילת כהונתו כיו"ר הרשות הפלשתינית.

בקרב החמאס, החלל המנהיגותי גרם לשני תהליכים מרכזיים – האחד, העוצמה עברה לנציג החמאס בדמשק ח'אלד משעל, שבו היה תלוי הארגון בקשר עם העולם. התהליך השני הוא שמותו של יאסין, המתנגד הגדול ליחסים קרובים עם האיראנים, פתח את הפתח להתקרבות למדינת האייתוללות ולקבל סיוע כספי קבוע משם. בשנים 2006-2011, היו האיראנים למשפיעים הגדולים על החמאס, ובראי זה גם יש להבין את התהליכים שהתרחשו ברצועת עזה באותן שנים.

הבחירות שנערכו ברחבי הרשות הפלשתינית לפרלמנט בינואר 2006, שיקפו את העידן שאחרי ערפאת. בפני הפלשתינים הועמדו שתי אלטרנטיבות וחופש הצבעה מוחלט, ממנו לא נהנו בוחרים ערבים בעבר, למעט אולי באלג'יריה בתחילת שנות ה-90. האלטרנטיבה אחת עבור הבוחר הפלשתיני הייתה תמיכה בפת"ח, שמשמעותה רשימה חילונית, המונהגת על ידי אנשי טוניס, ובראשם אבו מאזן שנתפס כפשרן וטען כי מאבק מזוין בישראל לא הוכיח את עצמו. האלטרנטיבה השנייה הייתה לבחור בחמאס, ארגון דתי המבוסס על בוגרי שתי האינתיפאדות שדיבר רק על המאבק בישראל ועל כך שמאבק מזוין הוא זה שהוביל את ישראל לבצע את הנסיגה החד צדדית מגוש קטיף.

הציבור הפלשתיני בחר בחמאס, במה שהוסבר על ידי פרשנים רבים כמחאה נגד השחיתות בפת"ח. אולם, גם מי שחשב שזה עיקר העיסוק של הסניף המקומי של תנועת האחים המוסלמים, התבדה במהרה. שנה וחצי לאחר מכן, בסיומו האלים של תהליך העברת ההובלה בקרב הפלשתינים מהפת"ח לחמאס, טוהרה הרצועה כמעט לחלוטין מאנשי הפת"ח.

הבידוד שנגזר על החמאס לאחר ניצחונו בבחירות העמיק, והתלות באיראן ובסוריה הפכה לכמעט מוחלטת, כשרק תעשיית ההברחות דרך המנהרות מצליחה לסייע לחמאס במימון המלחמה בישראל. ירי הרקטות על ישראל המשיך להתגבר עד שהגיע לשיא ב-2008, בעיקר בארבעת החודשים הראשונים של השנה. הפסקת אש שגזר על עצמו החמאס למשך חצי שנה הופרה לא מעט פעמים על ידי ארגון הטרור, עד שבדצמבר 2008 יצאה ישראל למבצע עופרת יצוקה.

1,400 הרוגים והריסות בהיקף אדיר היו אמורים להתריע את החמאס מלתקוף שוב במשך זמן רב, בדומה לתוצאות מלחמת לבנון השנייה. אולם לצד הריגתם של מאות מחבלים ופגיעה בתשתיות ברצועה, לא הצליחה לישראל לשנות את כללי המשחק בעזה. שקט יחסי נשמר כשנתיים, עד שהאביב הערבי הביא לשינוי נוסף בכללי המשחק.


תוצאות הפצצה ישראלית בעזה – רק הזמן יעיד האם ישראל הצליחה ליצור הרתעה מול החמאס. צילום: טלוויזיה

הנשק זורם מלוב

מספר אירועים שהתרחשו החל ב-2010, הביאו ליצירת המציאות שאיתה התמודדה ישראל במבצע עמוד ענן. האירוע הראשון היה נפילתו של משטר קדאפי, אשר הובילה להזרמת כמויות אדירות של נשק לכיוון הרצועה, כולל נשק שאיתו לא התמודדה ישראל בעבר. ביחד עם הנשק שהמשיך לזרום מאיראן, הצטברה ברצועה מסה קריטית של תחמושת שחיכתה להתפוצץ

האירוע השני היה מלחמת האזרחים בסוריה שבה טבח שלטון אסד ברוב הסוני במדינה, ואילץ בכך את החמאס וח'אלד משעל בראשו להתחיל בתהליך של ניתוק מאיראן ובעיקר מסוריה. משרדי הלשכה המדינית של החמאס עברו מדמשק לדוחא בקטאר, בעוד מוסא אבו מרזוק, סגנו של משעל, התיישב בקהיר [1].

האירוע השלישי בגזרה היה הקמתה של גדר הגבול בין מצרים לישראל. הקמת הגדר הותירה את השבטים הבדואים בצפון סיני בלי מקור ההכנסה העיקרי שלהם – ההברחות לתוך ישראל. בצר להם, הפנו הבדואים את נשקיהם אל הממשל המצרי, שאחראי מבחינתם לספק להם את הפרנסה. הסכסוך בין המצרים לבדואים בסיני, שאף הוביל להתנגשות בין הצדדים, אילץ את המצרים להראות נוכחות ועניין גדולים יותר בנעשה בסיני וברצועת עזה.

האירוע הרביעי היה הפלתו של מובארק ועליית האחים המוסלמים ובראשם מורסי לנשיאות מצרים. מורסי, שבניגוד למובארק שראה בחמאס תנועה אחות לתנועה שלו, הבין כי עליו להיות מעורב יותר בנעשה בעזה – הפגנות ההמונים והמצב הכלכלי הקשה, כפו עליו לתור אחר פתרונות לא מתלהמים למשבר, כדי שיוכל להמשיך ולקבל סיוע גם מהמערב. הדרדרות היחסים בין עזה לישראל סיכנה את מורסי שעשוי היה להיתפס כמי שמשתף פעולה עם ישראל, כפי שנתפס מובארק קודמו. על כן מורסי הבין שעליו לתפוס עמדה מנהיגותית באזור, שתסייע לו בריכוך הביקורת כלפיו בתוך מצרים.

אירוע חמישי היה עסקת שליט – העסקה שבמסגרתה שחררה ישראל למעלה מאלף מחבלים, שמאות מהם הגיעו לשטח העזתי, כשההערכה היא שהמשוחררים היו אחראים למותם של 500-600 ישראלים. השלכות האירוע הזה טרם הגיעו לידי ביטוי מלא – עיקר שחרור המחבלים היה ליהודה ושומרון ורובם משתייכים לארגון הפת"ח דווקא. תוספת הכוח הזו לפת"ח הייתה אמורה לחזק את אבו מאזן ביו"ש מול החמאס. בפועל, האלימות ביו"ש גוברת, רבים מאנשי השטח אינם נשמעים לאבו מאזן שנחל מפלה בבחירות המקומיות, ולכן בחר יו"ר הרשות להמשיך עם מהלך שיעניק לו אהדה בעולם. ישראל אם כן, עוד עומדת בפני הידרדרות אלימה ביו"ש, אם כי ישיבת כוחות הביטחון באזורים אלה והגדר הקיימת אמורים להחיל את עיקר הזעם בתוך שטחי יהודה ושומרון.

את חמשת האירועים ניתן לשייך לשתי קבוצוות – שלושה אירועים שהתרחשו במסגרת האביב הערבי, ושני אירועים שהם פרי יוזמה של ישראל בשנים אלה. על כל פנים, אין ספק שעמוק בתוך 2012 כבר היה ברור כי ישראל בדרך לבצע פעולה בעזה שמטרתה תהיה פגיעה ברקטות ארוכות הטווח שנצברו ברצועה, ובנשק "מפר איזון" אחר, כגון טילי נ"ט מתקדמים וטילי כתף נגד מסוקים.

השורה התחתונה במאמר "העיניים דרומה" מגיליון מרץ 2012, קבעה: "החל מעתה ועד לינואר 2013 הסבירות להסלמה (בעזה – א.ל.י.ב) גוברת, בעיקר בחודשי הקיץ. רק התקדמות במסלול מול איראן תדחה פעולה שנתפסת כבלתי נמנעת בטווח הקרוב".

סיום מערכת הבחירות בארה"ב הותיר את הממשל בתהליך מעבר לקראת הקדנציה השנייה של אובאמה. באירופה עיקר העיסוק הוא המשבר הכלכלי החריף, ובקרב מדינות ערב גברה המבוכה באשר להשלכות האביב ערבי עליהן. בישראל חששו גם מנפילת המשטר הסורי בטרם תבוצע פעולה בעזה, אירוע שעשוי היה להעמיד את ישראל בפני שתי חזיתות טרור במקביל בהמשך. חלון ההזדמנויות הישראלי, שהתהווה מיד לאחר הבחירות בארה"ב ואיים להיסגר ב-20 בינואר, יום תחילת עבודתו של הממשל החדש וכפי שהתברר, גם יומיים לפני הבחירות בישראל, היה חייב להיות מנוצל מבחינת נתניהו.


אחמד ג'עברי – חיסולו היה יריית הפתיחה למבצע וגם לחזרתו של משעל לעמדת ההובלה בחמאס. כרזה: דובר צה"ל

כתישה אווירית

עמוד ענן, המבצע שאליו יצאה ישראל בנובמבר 2012, תוכנן להשיג מה שבעצם לא הצליחה ישראל להשיג במבצע עופרת יצוקה, אך כן במלחמת לבנון השנייה – שינוי של כללי המשחק. ההישג היחיד של עופרת יצוקה בפרספקטיבה של זמן ובראייה מערכתית, היה הרתעה שהחזיקה שנתיים. מצד שני, החמאס שאיתו התמודדה ישראל ב-2012 כבר היה חמוש ביכולות ובנשק שלא הכירה ב-2009 אצל הפלשתינים.

במסגרת כללי המשחק שלאחר עופרת יצוקה, ירו הארגונים השונים רקטות וביצעו פיגועים מסיני נגד ישראל, מתוך ניסיון למשוך את צה"ל לתוך הרצועה, ובכך להסיט את דעת הקהל מהמתרחש בסוריה. החמאס לא רצה בהתקפות האלה מאחר שהיה עסוק בשיקומו לאחר עופרת יצוקה ובהכנות להשתלטות פוליטית גם על הרשות הפלשתינית ביו"ש. אולם החמאס גם לא יכול היה להצטייר כפי שכונה בלעג על ידי הארגונים האחרים "משמר הגבול של ישראל" ועל כן השתתף בירי. כך, בשילוב עם עסקת שליט והאירועים שנמנו לעיל, נשחקה ההרתעה מול החמאס במהירות, ואבד ההישג האסטרטגי היחיד של עופרת יצוקה.

ממשלת ישראל ביצעה שני מהלכים טקטיים מרכזיים במבצע עמוד ענן – הראשון היה מכת אש אווירית מאסיבית במשך שמונה ימים, מלווה במידע מודיעיני איכותי ביותר שאפשר להימנע מפגיעה באזרחים בשיעורי דיוק גבוהים משמעותית ממה שהושג במבצעים קודמים. המהלך הטקטי השני היה גיוס מאסיבי של עשרות אלפי חיילי מילואים ואימונם בצורה אינטנסיבית לקראת כניסה לרצועה, באופן שהעמיד את ההחלטה אם להסלים את המצב לעניין של החלטה של השלישייה – ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ברק ושר החוץ ליברמן.

המהלכים הטקטיים הללו השיגו הצלחות אסטרטגיות מהירות – ההצלחה הראשונה הייתה בשדה הקרב עת הושמד עיקר המערך הרקטי ארוך הטווח בשעות הראשונות ללחימה, ובכך הוצא גוש דן באופן אפקטיבי מרשימת היישובים המאוימים. בפועל ספג האזור ירי של 3-4 רקטות שהעניקו לחמאס הישג תדמיתי, אך עיקר הנזק שלהן היה לרכוש – פגיעה ישירה בבית בראשון לציון. הפגיעות החמורות ביותר במהלך המבצע היו בבית בקרית מלאכי שבו נהרגו שלושה אזרחים ורקטה נוספת שגרמה למותם של חייל ועובד מערכת הביטחון.

הוצאת מרכז הארץ מעיקר האיום הרקטי, בניגוד לדרום שספג ירי רב, אפשרה לממשלה לקבל החלטות מושכלות על ניהול המלחמה – אין ספק שמדובר באמירה חריפה כלפי הדרום שהירי עליו לא נענה כפי שנענה ירי על המרכז, אבל זו המציאות הפוליטית במדינת ישראל. השלישייה בחרה לצאת למבצע עם מקסימום תמיכה מדינית וציבורית, והיא אכן השיגה אותה. היה זה ההישג האסטרטגי השני למעשה של מבצע עמוד ענן – מכה קשה לארגון החמאס, עם תמיכה מדינית רחבה בפעולות, בניגוד בולט למה שהתרחש לאחר עופרת יצוקה בשדה המדיני, ובראש ובראשונה כמובן דו"ח גולדסטון, שגרם לביקורת רבה כלפי ישראל. בהקשר זה כדאי להוסיף את הצלחת מערכת כיפת ברזל, שהעניקה לממשלה עוד אורך נשימה בניהול המבצע, בזכות מניעתה אסון גדול יותר בעורף.

אולם ההישג האסטרטגי העיקרי של עמוד ענן היה בשינוי כללי המשחק האזוריים ובראש ובראשונה הכנסתם של המצרים לתוך הקלחת והפיכתם לאחראים הראשיים לנעשה ברצועה. למעשה, מאז מותו של ערפאת לא היה אדם שאיתו ניתן היה לדבר כדי להשפיע על השטח. ערפאת, השתמש בכך באופן ציני – ברצותו הביא להפסקת הפיגועים ב-1996 וברצותו השיב אותם ב-2000. מובארק, שהשקיע רבות בניסיונות תיווך בין ישראל לפלשתינים ובין החמאס לפת"ח, נחל כישלון אחד אחר משנהו, עת הוברר כי השפעתו על הפלשתינים קטנה ומצטמצמת כל הזמן. בשלהי כהונתו של מובארק הניתוק שלו מהפלשתינים ובעיקר מהחמאס כבר היה בולט ביותר.

כפי שנאמר לעיל, נשיא מצרים מורסי היה זקוק להפסקת האש בין ישראל לחמאס לצרכיו שלו – הצורך בסיוע מערבי, הצורך בשליטה על המתרחש ברצועת עזה ובסיני, והרצון לגרוע את הבעיה הפלשתינית מרשימת הסיבות של מתנגדיו שזרמו לכיכר תחריר עוד בימי המבצע הישראלי ונותרו שם מאז, במחאה על צעדים שנקט להגביר את כוחו.

ייתכן שבלי להתכוון לכך, הפעולה הצה"לית הובילה לשינוי נוסף מבחינת החמאס – חיסולו של ג'עברי, הותיר את הזירה פנויה עבור ראש הלשכה המדינית של הארגון ח'אלד משעל, מי שהיה למת פוליטית רק כמה חודשים קודם לכן, לשוב למרכז הזירה. מאז עזב את סוריה, חיפש משעל אחר מקום חלופי. קטאר הייתה מקום כזה לאור מעורבותו העמוקה של האמיר הקטארי במתרחש באירועי האביב הערבי – הלה מינף את כספי הנפט והגז של ארצו, לצד תחנת הטלוויזיה הפופולארית ביותר במזרח התיכון, אל ג'זירה, כדי לעודד את המשך הפלתם של שליטי ערב.

משעל בחושיו המחודדים הבין כי אמיר קטאר מעוניין להצטייר כמנהיג מעצמה אזורית, וביקש למנף זאת כדי לשוב למרכז הזירה. ביקורו של האמיר ברצועת עזה כמה שבועות לפני מבצע עמוד ענן לא היה מקרי – האמיר הפציר במארחו הנייה לזנוח את המחלוקות הפנימיות בקרב הפלשתינים, מתוך כוונה לרתום את הפלשתינים למאבק באסד בסוריה. האג'נדה הזו של האמיר השתלבה היטב עם האג'נדה של משעל, שנאלץ לנוס מדמשק בשל סירובו לסייע לאסד במאבק באוכלוסייה הסונית של סוריה. האמיר הגיע לעזה עם סוכרייה בדמות של 450 מיליון דולר, אולם בניגוד לאופן שבו נתפס ביקורו, הוא לא תרם כסף לחמאס, הוא שילם לחמאס.

בכך, השיג האמיר מספר דברים – חיזוקו של משעל כמי שיושב בקטאר על אוזנו של האמיר; חיזוק התלות של החמאס במדינות המפרץ, על רקע אובדן התמיכה מאיראן; סיוע פלשתיני במאבק באסד. נראה כי הסיוע הפלשתיני הגיע בדמות השמדתו של בסיס המחבלים של ארגונו של אחמד ג'יבריל, שנותר נאמן לסורים, וחיסולם של רבים מארגון זה. הפלשתינים פועלים לפי שעה "לנקות" את מחנות הפליטים בסוריה ובראשם "ירמוק", מארגונים פרו-סוריים [2].


אמיר קטאר בביקור ההיסטורי ברצועה – שילם לחמאס כחלק מריכוז מאמץ נגד אסד. צילום: טלוויזיה

הפסקת האש

אירוע הפסקת האש היה דרמטי לא פחות מהמבצע, בשל ההשלכות שלו וכמובן בשל האופן שבו הוא התנהל. ראשית, הגעתה הבהולה של מזכירת המדינה קלינטון לאזור, הייתה אמורה להניע את תהליך הפסקת האש שסוכם בקווים כלליים בין מנהיגי האזור והנשיא האמריקני אובאמה. קלינטון ביקרה תחילה בישראל, ביום שבו בוצע פיגוע בתל אביב, ולחצה על נתניהו להיענות להפסקת אש תמורת שורה של הבטחות מדיניות וביטחוניות שלא פורסמו. שבועות לאחר הפסקת האש אגב, הודיע הבית הלבן כי הוא מוכן להחריף את הסנקציות נגד טהרן, וארה"ב איימה בסנקציות נגד הפלשתינים לאחר שהם המשיכו עם המהלך באו"ם להכרה בהם כמדינה שאינה חברה.

לאחר הפגישה עם נתניהו, מיהרה קלינטון לרמאללה להיפגש עם אבו מאזן. ביקור זה נגע לשני דברים – האחד הוא אחת מהבטחות קלינטון ללחוץ על אבו מאזן להסיר את היוזמה שלו לפנות לאו"ם מעל סדר היום בתמורה לסיוע אמריקני להשבת הרלוונטיות הפוליטית שלו. בדיעבד הסתבר שאבו מאזן בחר שלא לקבל את ההצעה האמריקנית, וכעת חובת ההוכחה מונחת לפתחו של הממשל בוושינגטון להוכיח לישראל שהוא ייענש על כך.

לאחר הפגישה ברמאללה טסה קלינטון לקהיר כדי לסכם את הפרטים השונים עם הנשיא המצרי מורסי. בקהיר שהה גם הנציג הישראלי, ראש המוסד תמיר פרדו, שנפגש עם עמיתיו מהמודיעין המצרי והטורקי [3].

במקביל לכך, נועדו בקהיר מי שכאמור שב למרכז הזירה הפלשתינית ח'אלד משעל, מנהיג הג'יאהד האסלאמי רמדאן שלח, שר החוץ הטורקי והאמיר הקטארי. שלח, מי שנותר נאמן לאיראן, הסכים לקבל על עצמו הפסקה של האש נגד ישראל. ההערכה היא כי הקואליציה הסונית, בהובלת מצרים, טורקיה, סעודיה וקטאר, הצליחה לתקוע טריז בין הג'יאהד האסלאמי לבין איראן, אם כי כלפי חוץ נראה שהקשר לא נותק, ויש להניח כי הג'יאהד עוד יישאר תחת השפעה איראנית בזמן הקרוב.


נתניהו עם קלינטון ערב הפסקת האש – זכה לתמיכה בינלאומית מקיר לקיר כמעט. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

כללי המשחק החדשים

הכללים החדשים ברצועת עזה הם למעשה הסכמה של הארגונים שלא לפעול נגד ישראל ואף לכפות זאת על הארגונים הקטנים האחרים. אין מדובר בסיכול של 100% מהפעילות, אבל די קרוב לכך. אם הסיכום יחזיק מעמד, הרי שישראל מתקרבת לקראת אחת מהתקופות השקטות ביותר מול הרצועה בעשור האחרון.

הכלל החשוב החדש הוא שמצרים היא הנושאת באחריות על המתרחש כשהיא בעלת עניין שהפסקת האש תישמר. ישראל הצליחה להבין את השלכות האביב הערבי ואת הפוטנציאל האסטרטגי האדיר שהוא טומן בחובו – בפעם הראשונה ההנהגה הערבית מחצינה את הפחד שלה מההמון הערבי, ועל כן מתחילה לשאת באחריות מולו.

נכון לסוף 2012, המציאות החמאסית היא שיכולת השיגור שלו נגד ישראל מוגבלת ביותר מבחינה טכנית מעבר לטווח ה-40 ק"מ ובוודאי מבחינה מדינית; הארגון הפך לתלוי לחלוטין בקואליציה הסונית האנטי-סורית, שהאינטרס שלה הוא ריכוז מאמץ נגד משטר אסד עד להפלתו ולא נגד ישראל. בעניין זה כדאי להדגיש את האירוניה במצב הנוכחי – קיום משטרו של אסד הפך למחסום עבור ישראל בפני התקפות הן של החמאס והן של החיזבאללה, ולכן האינטרס הישראלי הוא בהישרדותו של המשטר הרצחני.

אם כן, ח'אלד משעל הוא כעת הצינור הפלשתיני לקואליציה הסונית, ולכן פעולות החמאס ייקבעו בעתיד הקרוב בקהיר ובדוחא, ולא בעזה. חיסולו של ג'עברי ושל מספר בכירים אחרים, החליש את החמאס מבחינה צבאית מול הארגונים האחרים. מאבק בישראל או בארגונים האחרים עשוי לחשוף אותו למלחמת אזרחים קשה. אחת הדוגמאות למצוקה החמאסית הייתה בפרסום סרט הווידאו על "משתף הפעולה" עם ישראל שגופתו נגררה קשורה לאופנוע ברחובות הרצועה, "למען יראו וייראו". בשפה המזרח תיכונית, הדגמה של אלימות ברחוב היא ביטוי של פחד. יתרה מכך, מי שחוסל לא היה משתף פעולה עם ישראל אלא השתייך לאחד האגרונים הקטנים המסונפים לאל קעידה שבזמן המבצע היה במעצר של החמאס. חיסולו המשפיל היה מסר לארגונים הקטנים שאינם קשורים להסדר עם מצרים, לבל יטעו לחשוב שהחמאס חלש.

בשורה התחתונה, החמאס כיום לא יכול לפעול ישירות נגד ישראל. כל זמן שהוא תלוי בקואליציה הסונית ואסד יושב לבטח על כסאו, עיקר מרצו של החמאס יופנה להרתעת הארגונים האחרים שינסו לערער על ההגמוניה שלו בעזה.

מבחינת ישראל, כדאי לבחון את המתרחש ביהודה ושומרון בחודשים הקרובים. בתקופה האחרונה, רף האלימות ביו"ש גובר, והוא מופנה לפי שעה כלפי המתנחלים, אם כי בפיגוע בתל אביב הוכח כי יש מוטיבציה גם לפגוע בתוך הקו הירוק. אבו מאזן ביצע מהלך של ייאוש בשל אי-הרלוונטיות שלו, שכדאי לסקור ולהבין אותו – הוא שלח לוועידת המדינות הבלתי מזדהות שנערכה בטהרן בסוף אוגוסט את סאיב עריקאת, שהתנשק לעיני המצלמות עם שר החוץ הסורי וואליד מועלם. היה זה איתות של אבו מאזן לקואליציה הסונית שהתעלמות ממנו תדחוף אותו לזרועות איראן וסוריה, מהפך תפקידים של ממש בקרב הפלשתינים. צעד של ייאוש אחר ביצע אבו מאזן בראיון לטלוויזיה הישראלית שבו נתן למראיין אודי סגל להבין שהוא מוכן לשקול ויתור על זכות השיבה. לאור הסערה שהתחוללה לאחר מכן, הכחיש אבו מאזן כי כך אמר, וחזר על מחויבותו לזכות השיבה.

המסר של אבו מאזן נקלט בקרב הקואליציה הסונית, אם כי מנהיג הרשות נותר בצל החמאס. אבו מאזן גיבה את החמאס במבצע עמוד ענן וזכה לתמיכת הארגון למהלך באו"ם להשגת מעמד של משקיף לפלשתינים. החמאס אפילו הרשה לפת"ח לצעוד בעזה בהפגנת שמחה על המהלך באו"ם.

אולם אבו מאזן ממשיך לנגן כינור שני – הוא זקוק לכסף, לא לטפיחה על השכם, וכרגע הקואליציה הסונית עוד לא ממהרת להעביר לו. התרומה של אבו מאזן לקואליציה הסונית היא ביחסיו עם המערב, אולם תרומה זו עומדת להיות חסרת שווי עבור הקואליציה. אבו מאזן, שמתקרב לגיל 80, עשוי להיעלם מהזירה בקרוב בצורה כזו או אחרת.

השטח ביו"ש רווי צעירים שרוצים לחזור למאבק בישראל, כולל התגבורת של מאות מחבלים מהפת"ח שהגיעה לשטח לאחר עסקת שליט. ישראל, שהבינה את המצוקה, ממשיכה להעביר סיוע כספי שמאפשר לרשות הפלשתינית להתקיים בקושי, אולם הפיצוץ מתקרב – אובדן ההנהגה של הארגונים החילוניים ביהודה ושומרון יוביל לאנרכיה ולהמשך המאבק בשטח, שבסיומו ינצחו התומכים באלימות.

אבו מאזן איים על המערב כי כישלון המהלך באו"ם יוביל לבחירת דרך האלימות, אבל נראה כי זו תגיע בכל מקרה. אנשי הפת"ח מאסו בתדמית משתפי הפעולה והם מביטים בעיניים כלות כיצד הופך החמאס ללגיטימי בעולם הערבי בעוד שהם הופכים ללא רלוונטיים. אם לא יגיע הסיוע מהמפרץ או מהמערב, או לחילופין אם ממשלת ישראל לא תיזום מהלך דרמטי שיחזק את אבו-מאזן, יאבד זה את כסאו והאלימות ביו"ש תחריף. במקרה הטוב מבחינת ישראל, האלימות תהיה פנימית בין הארגונים. במקרה הרע, הפת"ח יחזור לבצע פיגועים, בעיקר נגד התנחלויות.

הערות

1. אליאור לוי, "משעל בראש: צמרת חמאס מתכנסת בקהיר", YNET, 28/04/2012

2. Anas Zarzar, "Yarmouk Refugee Camp Divided Over Syrian Crisis", Al-Akhbar.com, 09/11/2012

3. ברק רביד, "כשברק אובמה ובנימין נתניהו למדו לעבוד יחד: מאחורי הקלעים של המבצע בעזה – הגרסה האמריקאית", הארץ, 26/11/2012


מאמרים נוספים