חצי שנה לאחר שנכנס ברק אובאמה לחדר הסגלגל, משקיע הממשל האמריקני משאבים רבים על מנת לממש את הבטחותיו של הנשיא ממסע הבחירות. הצורך לפתור את המשבר הכלכלי ולהביא לסיום המלחמה בעיראק, מגביל את יכולותיו של אובאמה לקדם את מדיניות החוץ שלו. חוסר ניסיונו והקו בו הוא נוקט, המבקש באופן חד להחליף את הקו הניאו-ריאליסטי ברוח “קרטרית”, מצננים את ההתלהבות הראשונית מדרכו.

במלאת חצי שנה לממשל אובאמה, ניתן כבר להבחין באסטרטגיה ברורה, הכוללת שש נקודות מרכזיות: הטיפול במשבר הכלכלי, סיום המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, מלחמה בתפוצת הנשק הגרעיני בכלל וטיפול באיראן ובצפון-קוריאה בפרט, הידוק היחסים עם סין, מלחמה בהתחממות הגלובלית וניסיון להשיג שלום במזרח התיכון.

בכל הסוגיות האלו הביא אובאמה שינוי ממדיניותו של קודמו, תוך שהוא מציג קו ניאו-ליברלי מובהק. על אף התמיכה הראשונית לה זכה הנשיא ה-44 של ארה”ב, ולמרות שבכל סוגיה הוא מנסה לבסס חזית אחידה עם מגוון גורמים טרם יישום המדיניות החדשה, ניצב אובאמה מול חבלי לידה לא פשוטים כלל וכלל.

הטיפול במשבר הכלכלי, הוא העניין הדחוף ביותר המטריד את הממשל והציבור האמריקני. אובאמה פועל באופן רדיקלי לפתור את הבעיות, כגון חבילות סיוע נדיבות, הלאמות, ביצוע רפורמות במערכות ממשלתיות ועוד. צעדים אלו, ביחד עם צעדים שנקטו שאר הכלכלות הגדולות, סייעו לייצב את המשק העולמי, ולהרגיע במידת מה את החששות מפני שפל כלכלי שיימשך שנים. בספטמבר הקרוב תכונס פסגה נוספת של פורום ה-G20, בה אמורות להתקבל החלטות על צעדים נוספים לטיפול במשבר, ובראשם הקמת מוסדות בינלאומיים חדשים לביקורת פיננסית, שתוכל אולי למנוע מדיניות כלכלית בלתי מבוקרת דוגמת זו הובילה למשבר.

הנושא השני החשוב לאמריקנים, והראשון במעלה בכל הנוגע למדיניות החוץ, הוא הרצון לסיים את המלחמה בטרור, בהתמקדות בגזרות עיראק ואפגניסטן. במהלך הקמפיין לנשיאות, הבטיח אובאמה להעביר בהדרגה את האחריות הביטחונית לכוחות העיראקיים ולהשלים נסיגה אמריקנית מלאה בתוך 16 חודשים מיום השבעתו, משמע עד מאי 2010. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, סימן אובאמה את ה-31 באוגוסט 2010 כתאריך היעד להשלמת הנסיגה.

לאחריו, תשאיר ארה”ב כוח משימה בין 35,000-50,000 חיילים, שיסייע לכוחות הביטחון העיראקים להשליט ריבונות. השארת מספר גדול כל כך של חיילים עשויה לגרור ביקורת מבית ומחוץ, אולם נראה כי הממשל הנוכחי הגיע למסקנה כי לא ניתן לסגת באופן מוחלט מעיראק, בשל המצב הביטחוני, והעובדה כי מצבת הכוחות תצטמצם משמעותית, והחיכוך בין החיילים האמריקנים ובין האוכלוסייה המקומית ייפסק כמעט לחלוטין, תאפשר לאמריקנים לחתום את הפרק העיראקי בהיסטוריה שלהם.

בחזית האפגאנית, נתקל אובאמה בבעיה – פרישתו של מושארף מתפקיד נשיא פקיסטן וכניסתו של עלי אסיף זארדארי לתפקיד, הפכה את הממשלה באסלאמבאד לחלשה ביותר בתולדות ממשלות פקיסטן. כתוצאה מכך, הצליחו כוחות הטאליבן לבסס בכוח אוטונומיה בחבל סוואט בצפון מערב המדינה, והחלו מתקדמים אל כיוון הבירה.

החשש האמריקני מנפילתה של פקיסטן הגרעינית בידי הטאליבן הוביל לשתי פעולות עיקריות – הפעולה הראשונה הייתה האצת התגבור האמריקני באפגניסטן והיציאה למערכה המקפת ביותר מאז 2001 במדינה זו, מערכה הגובה קורבנות רבים יותר של חיילי נאט”ו. בחודש החולף אף נפל בשבי חייל אמריקני לראשונה מאז תחילת הלחימה באפגניסטן. הפעולה השנייה הייתה להפעיל לחץ על הממשלה הפקיסטנית להיאבק בהתקדמות הטאליבן. הפקיסטנים אכן נכנעו ללחץ האמריקני והחלו להפעיל כוחות אוויר וקרקע נגד ריכוזי הטאליבן. פעולות אלו נחלו הצלחה מסוימת ועל פי דיווחי הממשלה הפקיסטנית החלו מאות אלפי פליטים שנמלטו מאזורי הקרבות לשוב לבתיהם.

אובאמה עם נשיא אפגניסטן קראזי – יצליח לנצח את המלחמה בטרור? צילום: הבית הלבן

עולם ללא גרעין?!

הנקודה השלישית במדיניות אובאמה היא מאבקו בתפוצת הנשק הגרעיני בכלל, ונפילתו בידי משטרים רדיקליים דוגמת איראן וצפון-קוריאה בפרט.

בחזית האיראנית, ניסה אובאמה להושיט יד מפויסת לטהרן, אחרי שנים של מתח גואה בין הצדדים. הנשיא האמריקני שלח ברכה לעם האיראני לרגל חג הנורוז הלאומי, ואף הורה לסגל הדיפלומטי להזמין את השגרירים האיראנים בעולם ביום העצמאות האמריקני, לרגל הברביקיו המסורתי.

תקוותיו של אובאמה להשיג שינוי ביחסים, נתקלו בתגובות זועמות וחוששות מכל קצוות הקשת של בעלות הברית המסורתיות של ארה”ב – בישראל ממשיכים להתייחס לגרעין האיראני כאיום האסטרטגי הגדול ביותר במזרח התיכון ולא פוסלים אפשרות של תקיפה באיראן. גם מדינות ערב, החוששות מדומיננטיות איראנית רדיקאלית, הוסיפו לחץ משלהן. סעודיה, המבוהלת מהאפשרות שלאחר הנסיגה האמריקנית תהפוך עיראק למדינת חסות איראנית, ומצרים שכבר חשה את נחת זרוען של השלוחות האיראניות דוגמת החיזבאללה שניסה לייצר הפיכה שלטונית, הם שיצרו שותפות אינטרסים ישראלית-ערבית בכל האמור לגרעין האיראני.

הפעילות הערבית נגד איראן כללה מאמץ אדיר בבחירות בלבנון, במסגרתו הוזרמו כספים רבים מסעודיה על מנת למנוע מהחיזבאללה הישג. ההברחות של החמאס נפגעו קשות לאחר החרפת הלחץ הביטחוני בצד המצרי של הגבול, ושיתוף הפעולה הצבאי בין מצרים לישראל הגיע לשיא עת צוללות וסטי”לים ישראליים הורשו לעבור בתעלת סואץ. כל הצדדים שמחו לשמוע אמירה תקיפה נגד פרויקט הגרעין האיראני, במהלך נאומו ההיסטורי של הנשיא האמריקני באל-אזהר.

הקש ששבר את גב הרצון האמריקני לכונן יחסים תקינים עם איראן היה רצף האירועים שרדפו את מערכת הבחירות האיראנית. לאחריהן, ההידברות כמעט ונפסקה, הזמנת השגרירים האיראנים ליום העצמאות האמריקני בוטלה וההנהגה האמריקנית הביעה את הביקורת שלה כלפי תוצאות הבחירות ודיכוי המפגינים הרפורמיסטים.

גם בת בריתה של איראן, סוריה, הספיקה לגנוב כמה רגעים של חסד, בטרם הפנו האמריקנים את הגב לדמשק. בתחילת כהונתו ביקש אובאמה לבחון את האפשרות להחייאת התהליך המדיני עם ישראל, לו התנגד ממשל בוש. אובאמה גם התבטא באופן חיובי כלפי סוריה, אולם לחץ ערבי עליו בהובלת המצרים, הביא לפרסומים שליליים אודות סוריה, כגון מאמציה הנמשכים להשיג יכולת גרעינית, גם לאחר הפצצת הכור על ידי ישראל.

צפון-קוריאה, שביצעה ניסוי גרעיני שני לאחרונה לצד מספר רב של ניסויי טילים וכל זאת על רקע משבר המנהיגות במדינה, הצליחה לעורר את כעסם של האמריקנים, הסינים והרוסים. עימות דיפלומטי אף נרשם בין מזכירת המדינה הילארי קלינטון ובין הצפון-קוריאנים, לאחר שקלינטון השוותה את התנהגות ההנהגה הצפון-קוריאנית בתקופה האחרונה להתנהגות של ילד קטן המבקש למשוך אליו תשומת לב. הצפון-קוריאנים כינו את קלינטון בתגובה “וולגרית וטיפשה”.

נוכח סירובה של פיונגיאנג לחדול מהתחמשותה, מבקשים האמריקנים להרחיב את הסנקציות המוטלות על המשטר הצפון-קוריאני, אך הם עתידים לגלות כי מדובר בסוגיה מורכבת ביותר – מחלתו של המנהיג הכל-יכול קים ג’ונג איל ותוכניותיו למנות את בנו הצעיר למחליף, הטילו צל של אי-יציבות על אחת המדינות העניות ביותר באסיה. הסינים חוששים מקריסת המשטר הצפון-קוריאני בשל החשש מזרם של מיליוני פליטים ובשל החשש כי ארה”ב ודרום קוריאה ינצלו את המצב כדי לפלוש לצפון-קוריאה, ועל כן היוו מכשול כל השנים מהטלת סנקציות קשות יותר על צפון-קוריאה במועצת הביטחון, וכן על יישום הסנקציות שכבר הוטלו. גם הרוסים חוששים מהתדרדרות המצב, ואף הביעו חשש מזליגה לידי מלחמה גרעינית. לכן לא ניתן יהיה להגיע להתקדמות משמעותית בחצי-האי הקוריאני עד שיושלמו הסידורים לחילופי הגברא בשלטון בצפון-קוריאה [1].

אובאמה רשם הצלחה אחת בתחום זה, כשהגיע להסכמה עקרונית עם נשיא רוסיה מדבדב לצמצם פעם נוספת את היקף ראשי הנפץ הגרעיניים בהם מחזיקה כל מעצמה, אך בכל האמור לטיפול בשני המשטרים הרדיקליים, זה הצפון-קוריאני המחזיק בנשק גרעיני, וזה האיראני החומד לעצמו כזה, הדרך לפתרון ארוכה וסבוכה [2].

התקרבות לסין, התרחקות מהודו

הנקודה הרביעית במדיניות אובאמה, היא ההתקרבות לסין, מתוך הכרה בחלקה הגדל והולך בעוגת הכלכלה העולמית, ומכאן גם בהשפעתה על הפוליטיקה העולמית. בניגוד מוחלט לאווירה ששררה בין שתי המדינות בעידן בוש, אנשי אובאמה יוצאים מגדרם לשקם את היחסים עם הענק האסייאתי. מזכירת המדינה קלינטון אף תיארה את יחסי שתי המדינות כ”יחסים הבילטראלים החשובים ביותר במאה ה-21″. השגריר המיועד לסין, מושל יוטה לשעבר, ג’ון האנטסמן, אמר בעבר כי הנשיא אובאמה והוא, רואים את היחסים האמריקנים עם סין כחשובים ביותר בעולם [3].

קלינטון, אגב, אף הרחיקה לכת וטענה באופן מפתיע כי הרקורד הסיני בתחום זכויות האדם לא צריך להשפיע על הידוק היחסים בין המדינות. אמירה זו גררה ביקורת רבה ואילצה את מחלקת המדינה ולשנות כיוון ולשוב ולבקר את בייג’ינג בתחום זה [4].

ב-1 באפריל, הכריזו אובאמה ונשיא סין, הוּ ג’ינטאו, על הקמת מסגרת של דיאלוג בדרג גבוה להתמודדות עם המשבר הכלכלי. מסגרת זו התכנסה בסוף חודש יולי בוושינגטון. את ארה”ב ייצגו מזכירת המדינה קלינטון ומזכיר האוצר טים גייטנר. הנציגות הסינית כללה את דאי בינגואוּ, בכיר בשירות החוץ הסיני שזכה לשבחים אדירים ממזכיר המדינה האמריקני לשעבר הנרי קיסינג’ר, ו-וואנג צ’ישאן, סגן ראש הממשלה וכוכב עולה במפלגה הקומוניסטית העוסק בעיקר בנושאים כלכליים וזוכה אף הוא לשבחים ולהערכה מקצועית במערב.

לסינים יש חשיבות בעיני האמריקנים בפתרון לא מעט משברים בעולם. המשבר החשוב ביותר, אחרי המשבר הכלכלי, הוא המשבר הצפון-קוריאני. המפתח נמצא בבייג’ינג, מאחר וסין היא המדינה הזרה האוחזת באינטרסים הרבים ביותר בצפון-קוריאה. התמוטטות צפון-קוריאנית, אם בשל המצב הכלכלי העגום, אם בשל תהליך חילופי השלטון במדינה, תוביל לזרם של מיליוני פליטים צפונה, לתוך שטחה של סין. הסינים חוששים כי תסריט שכזה לא יגבה מהם רק מחיר כלכלי אלא גם מחיר מדיני, במידה והאמריקנים והדרום קוריאנים ינצלו את המצב כדי לפלוש לתוך צפון-קוריאה, ובכך להגיע עד הגבול הסיני. בשנות ה-50 כזכור, החשש מפני התפתחות שכזאת הובילה את סין להיכנס למלחמה עם האמריקנים, המלחמה העקובה ביותר מדם בה השתתפו האמריקנים בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה.

משבר נוסף בו יש לסינים יכולת השפעה, הוא המשבר בבורמה. החונטה הצבאית השלטת במדינה זו, מפירה זכויות אדם וזכויות מיעוטים באופן סדרתי, ואף כלאה את כלת פרס נובל לשלום, אאונג סן סו צ’י, פעם נוספת, לאחר שאמריקני הצליח להגיע לביתהּ ללא הזמנה, אירוע שהפר את תנאי מעצר הבית שלה.

בורמה זכתה עד כה להתייחסות מועטה מצד ממשלו של אובאמה – האמריקנים בימיו של בוש ביקשו להטיל סנקציות כלכליות כבדות על בורמה כדי ללחוץ על החונטה הצבאית השלטת לשנות את מדיניותה ביחס לזכויות אדם בכלל ולזכויות המיעוטים בפרט. האמריקנים כשלו בשל ההתנגדות הרוסית-סינית במועצת הביטחון, ועניין בורמה נותר כשהיה. בחודשים האחרונים התרבו הדיווחים על הידוק היחסים בין בורמה ובין מדינה אסיאתית ומבודדת אחרת – צפון-קוריאה. אחד החששות הוא שצפון-קוריאה תנסה לסייע לבורמה, המסוגלת לשלם לפיונגיאנג במחצבי טבע, להשיג יכולת גרעינית.

אם הדיווחים נכונים, הרי שתירשם פעם נוספת שבה מדינה המצויה תחת סנקציות מצד הקהילה הבינלאומית, פונה להשגת יכולת גרעינית בין היתר בשביל לפרוץ את הלחץ הזה.

מבחינה היסטורית, היחסים של ארה”ב וברה”מ (ומאוחר יותר רוסיה) עם סין והודו, באו תמיד אחד על חשבון השני. ההתקרבות האמריקנית לסין בתחילת שנות ה-70, דחפה את הודו לחיקה של ברה”מ. התקררות היחסים בין ארה”ב לסין בימיו של הנשיא בוש, פתחה את הפתח לחתימה על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי בעל חשיבות עצומה בין ארה”ב והודו. באופן דומה, מאמציו של ממשל אובאמה להדק את היחסים עם סין, עשוי ליטול את המחיר על יחסיה של ארה”ב עם הודו.

ההודים חשים כבר כעת כי הוזנחו במספר הזדמנויות, כגון מסעה הראשון של מזכירת המדינה קלינטון למזרח בפברואר 2009 בו פסחה על ההודים, בעודה מבקרת בסין, יפן, דרום קוריאה ואינדונזיה. קלינטון התייחסה לכך באומרה כי רצתה להימנע מביקור בהודו לפני הבחירות שנערכו במדינה באפריל-מאי, על מנת שלא יתפרש ביקורה כתמיכה במי מהצדדים, אך ספק אם הסבר זה ריצה את ההודים [5].

האמריקנים, המביטים על השינויים שעברה הכלכלה העולמית, מודעים לעבודה כי סין צפויה לצאת מהמשבר הכלכלי הנוכחי כשהיא הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, בהותירה מאחור את יפן. בשל כך, מבקשים האמריקנים לעמעם את היריבות עם הסינים, כדי שיוכלו להיעזר בהם בהתמודדות עם המשבר הכלכלי וסוגיות נוספות.

הודו, דמוקרטיה חיונית אשר בעצמה מטפסת במעלה המדרג הכלכלי העולמי ואשר בעיני הרפובליקנים נתפסת כאחת מבנות הברית החשובות ביותר של ארה”ב, תמצא עצמה מנגנת כינור שני. למעשה, יהיה זה אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של ממשל אובאמה, שינסה ליצור תקדים ולהצליח להדק את היחסים עם סין ובה בעת לשמר את היחסים עם הודו [6].

אובאמה עם המשלחת הסינית. האמנם היחסים הבילאטרליים החשובים של המאה? צילום: הבית הלבן

ההתחממות הגלובלית

הנקודה החמישית במדיניותו של הנשיא אובאמה נוגעת למלחמה בהתחממות הגלובאלית. מזכירת המדינה קלינטון לא הצליחה לגייס את הסינים לנושא, אך בביקורה בהודו, שם ניסתה להגיע להסכמה על צמצום פליטת גזי החממה, כולל מעבר לטכנולוגיות נקיות יותר, זכתה להצלחה יחסית [7]. בהקשר ההודי ניתן להוסיף גם את שרשרת העסקאות שחתמה ניו-דלהי להקמת כורים גרעיניים עם ארה”ב, רוסיה וצרפת, אשר מיועדים לספק חלק גדל והולך של צריכת החשמל ההודית.

בארה”ב עצמה, פועל אובאמה במרץ רב לצמצם את פליטת הגזים, כמו אימוץ תקן חדש, מזהם פחות, לתעשיית הרכב. בסוף השנה תתכנסנה מדינות רבות בקופנהגן כדי לנסות לייצר הסכם חדש שיחליף את הסכם קיוטו השנוי במחלוקת שתוקפו עומד לפוג ב-2012. מדובר בשינוי גישה דרמטי מבחינת האמריקנים, אשר באופן מסורתי, לא הסכימו לפעול לצמצום פליטת הגזים על אף היותם המדינה המזהמת ביותר.

אובאמה אף מבקש לקדם את המחקר וההשקעה בטכנולוגיות ירוקות, יוזמה הזוכה לביקורת עצומה בקרב חוגים שמרניים הטוענים כי הטכנולוגיה כיום אינה מתקדמת מספיק כדי להטיל את יהבה של אמריקה על הכלכלה הירוקה, וכי על פי ניסיון של מדינות אחרות, השקעה שכזאת רק תפגע במאמציה של אמריקה לצאת מהמשבר הכלכלי, תעמיק את האבטלה ולא תשיג את היעדים המקווים.

שלום בדורנו?

הנקודה השישית במדיניותו של אובאמה, נוגעת לשלום במזרח התיכון. האמריקנים מאמינים כי התקדמות משמעותית במסלול זה, תקל עליהם בפתרון בעיות אחרות באזור, כגון המצב בעיראק, ותדמיתה של ארה”ב בעולם הערבי. אולם לפי שעה, רואים הערבים באיראן בעיה הדורשת טיפול מהיר יותר, בעוד הם סבורים כי כל עוד שולט החמאס ברצועת עזה בתמיכת איראן, ישנו קושי להתקדם במסלול הפלשתיני.

מדיניותו של אובאמה כלפי ישראל, התאפיינה עד כה בלחצים על ממשלת נתניהו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ואף במזרח ירושלים. ממשלת ישראל ניסתה לרכך את הביקורת כלפיה בקרב הממשל האמריקני, ובעניין מזרח ירושלים אף הגיבה בתקיפות. נאומו של אובאמה בקהיר, בו הציג את חזונו לשיפור היחסים בין ארה”ב והעולם המוסלמי, הוסיף ללחץ האמריקני על ממשלת ישראל, וזמן קצר לאחר מכן, נאם ראש הממשלה הישראלי נתניהו, והצהיר לראשונה על הסכמתו לאפשר הקמתה של מדינה פלשתינית מפורזת.

אובאמה בנאום לעולם הערבי בקהיר – יצליח להשיג שלום באזור? צילום: הבית הלבן

הנקודה הבאה: רוסיה

המדיניות האמריקנית כלפי רוסיה זכתה להתייחסות מיוחדת בימיו של בוש. בוש והנשיא לשעבר פוטין ניהלו מערכת יחסים מורכבת וקרובה, שכללה מפגשים בארבע עיניים בחוות ששייכות למשפחת בוש, העידו על הרצון האמריקני לשמור על יחסים קרובים. יחד עם זאת, נקודות החיכוך בין שתי המדינות היו רבות, ובוש הקפיד בקדנציה השנייה שלו להחזיק שני מומחים לעניין רוסיה – מזכירת המדינה רייס ומזכיר ההגנה גייטס, הדוברים רוסית שוטפת.

אובאמה טרם גיבש לחלוטין את מדיניותו כלפי הרוסים, וכרגע מדיניות זו מתאפיינת בהמשכיות, עניין ייחודי בהתחשב בעובדה כי אובאמה מקפיד לפעול באופן שונה לחלוטין מבוש בנקודות אחרות. גם ההסכם לצמצום הנשק הגרעיני עם רוסיה, נולד בשל תפוגתו של הסכם START, שנחתם בימיה האחרונים של המלחמה הקרה הראשונה.

סגן נשיא ארה”ב, ג’ו ביידן, התייחס באחת ההזדמנויות ליחסי רוסיה וארה”ב. הוא הביע התנגדות למה שמכונה “אזור ההשפעה הרוסי” או החצר האחורית הרוסית. במסגרת זו, הודיע כי ארה”ב לא תכיר בעצמאות של אבחזיה ודרום אוסטיה, ותתנגד לניסיונות הרוסיים להתערב בענייניהן של מדינות ריבוניות. באותה הזדמנות אמר ביידן כי האמריקנים יכבדו את רצונן של גאורגיה ואוקראינה להצטרף לנאט”ו.

בעת ביקורו במוסקבה, הביע אובאמה באופן פומבי את שנלחש בחדרי חדרים בשנתיים האחרונות – נכונות אמריקנית לגנוז את תוכנית הצבת המערכת נגד טילים על אדמת אירופה במידה ויוסרו האיומים מצד איראן וצפון-קוריאה [8]. הצהרה זו גלגלה למעשה את הכדור בחזרה למגרשם של מדבדב ופוטין, שיודעים כעת כי סיוע שלהם מול שני המשטרים הרדיקליים יוריד מהשולחן את מערכת ההגנה מטילים שעשויה לשנות את הסטטוס-קוו במזרח אירופה.

יחסיהם של מדבדב ואובאמה נתפסים כיום כיחסים קורקטיים, ובצילומים המשותפים הם מנסים לשדר התחלה של שותפות קרובה. המשבר הכלכלי שפגע באופן קשה ברוסים, מאלץ אותם לנהוג באופן מרוכך יותר כלפי האמריקנים עד כה, בשל הצורך שלהם למשוך השקעות זרות למדינה, לאחר שהון רב זלג מרוסיה. המלחמה בגיאורגיה והמדיניות הרוסית שהפלתה חברות מקומיות, בעיקר המקורבות לקרמלין על חשבונן של החברות הזרות, הפכו את רוסיה בשנה האחרונה למקום מסוכן להשקעה, על אף הפוטנציאל האדיר שלה. הרוסים מעוניינים להחזיר אווירה של עסקים למדינה. בהקשר זה, הרגעת המתיחות עם ארה”ב היא התחלה מצוינת.

אובאמה עם פוטין – כיצד תיראה מערכת היחסים בין ארה”ב לרוסיה? צילום: הבית הלבן

תעודת חצי

ניסיונו של אובאמה לפעול באופן שונה מאשר ממשל בוש, מעבר לרצון לפתור את הבעיות והביקורת שהתעוררו כלפי ארה”ב בשמונה השנים האחרונות, הוא למעשה רצון להתמודד באופן שונה עם האתגרים שמזמנת המלחמה הקרה השנייה. האופן הדיכוטומי בו חולק העולם בימיו של בוש, בדרך שראתה במדינות הגוש הריכוזי את אויבותיה של ארה”ב, מפנה את מקומו למה שנראה היה בהתחלה כמדיניות של הפשרה, אך כעת ניתן לראות כי מדובר בניסוי ותהייה.

שינוי העמדה האמריקנית בעניין איראן וסוריה ממחיש את התהליך. האמריקנים סימנו את משבר הגרעין כאחת משתי הבעיות הבוערות במזרח התיכון, לצד המשא ומתן הישראלי-פלשתיני. הם ביקשו לחבר בין השניים, ולהפוך את איראן וסוריה לשותפות לפתרון. אולם בעיני מדינות ערב, המשא ומתן הישראלי-פלשתיני הוא בעל חשיבות משנית נוכח האיום הגרעיני האיראני. מצרים, סעודיה, מרוקו ומדינות אחרות, אף האשימו לאחרונה את איראן כמי שחותרת תחת המשטרים שלהן. בשל כך, לא יכלו בנות בריתה הוותיקות של ארה”ב לקבל התקרבות אמריקנית לאיראן.

גם תוכניתו של אובאמה לצאת מעיראק בתוך 16 חודשים מרגע שנכנס לתפקיד, נתקלת בקשיים אובייקטיביים במציאות, כמו הקושי של מערכת הביטחון העיראקית להיכנס לואקום שיותירו האמריקנים. אובאמה, שדחה כבר את תאריך היציאה בשלושה חודשים, נאלץ להתפשר על השארת כוח אמריקני משמעותי גם לאחר אוגוסט 2010, הגם שזה יעסוק בעיקר באימון ובהדרכה של הכוחות המקומיים.

עד כה מדובר בהחלטות טקטיות בעיקרן, אשר אמורות לשרת מטרות אסטרטגיות כגון המלחמה בתפוצת הגרעין, או סיום המלחמה העולמית בטרור, בהתמקדות בזירות עיראק ואפגניסטן. ברמה האסטרטגית, קיבל ממשל אובאמה החלטה דרמטית ביותר, והיא הבחירה בסין כפרטנרית, תוך מה שעשוי להוביל לצינון היחסים עם הודו.

המשמעויות של ההחלטה גורליות, נוגעות לעולם כולו, ואף עשויות ליצור בעיות רבות – ויתור הודי על מערכת היחסים האסטרטגית עם ארה”ב על כל המשתמע מכך, כולל ביטול עסקאות נשק, לחץ צבאי מצד ההודים על פקיסטן והתקרבות לרוסיה; דחייה של פתרון בעיות הנוגעות ליחסי ארה”ב וסין כגון הגרעון המסחרי ומדיניות המטבע הסינית, בעיות של זכויות אדם ועוד; פגיעה ביחסי ארה”ב עם בנות ברית חשובות אחרות שלה כגון יפן ודרום קוריאה ועוד.

מול הרוסים מתנהל אובאמה באופן אמביוולנטי יותר, ולמעשה חוזר על אחת הטעויות הגורליות של קודמו בתפקיד – בוש כשל בהבנת הדאגות שהעסיקו את הרוסים כגון הרחבת נאט”ו, פריסת המערכת נגד טילים באירופה, עצמאות קוסובו וכדומה, אשר נתפסו כפגיעה בסטטוס-קוו האסטרטגי בין שתי המעצמות. אובאמה אינו ממהר למצוא פתרון לפריסת המערכת בפולין ובצ’כיה, דובריו מבקרים את ניסיונה של רוסיה ליצור חיץ בינה ובין המערב, והוא ממשיך לתמוך בעצמאות הקוסוברית בעודו מתנגד לעצמאותם של חבלי הארץ שנתלשו מגיאורגיה באופן כמעט סופי. הצלחתו של אובאמה להשיג הסכם לצמצום מספר ראשי הנפץ הגרעיניים בקרב שתי המעצמות, הסכם שמידת מימושו עוד תיבחן, אינה משנה בפועל את התמונה, מאחר וצמצום שכזה מוביל לחיסכון בעלויות בלי לגרוע מיכולת ההרס המוחלט של שתי המעצמות, ועל כן הוא מהווה אינטרס משותף.

חצי שנה לאחר שנכנס אובאמה לתפקיד נשיא ארה”ב, עוד לא ניתן להבחין בשינוי משמעותי במעמדה של ארה”ב בזירת החוץ, או בהשגת פריצת דרך מדינית באחד מהמסלולים בהם אובאמה פועל. הנשיא האמריקני ה-44 זכה עד כה לקרדיט רב בדעת הקהל העולמית, בשל תחושת השינוי שהוא עומד להביא, אולם קיימת סכנה שאת האשראי הזה יחליף תסכול מצד בנות הברית המסורתיות של ארה”ב.

התזמון כרגיל, הוא הדבר החשוב. כל עוד האמריקנים נאלצים להתמודד עם המשבר הכלכלי ומחפשים דרך לשחרר את צבאם מעיראק ומאפגניסטן, הם מתקשים לייצר מדיניות המשכית ואפקטיבית בזירות אחרות. הבעיה הכלכלית והעובדה שהצבא האמריקני עדיין מתוח קרוב לגבול היכולת, מפחיתים מהאיום הטמון בסנקציות כלכליות וצבאיות אשר מצויות בדרך כלל ברשימת האופציות העומדות לרשות קברניטי מדיניות החוץ האמריקנית.

מלבד מדיניות מסודרת כלפי רוסיה, טרם גיבשו האמריקנים עמדה ברורה גם ביחס לאמריקה הלטינית אשר נחשבת באופן מסורתי לחצר האחורית האמריקנית. הבעיות הנוגעות לאינטרסים האמריקנים שם יזדקקו למענה בקרוב מאוד, מאחר ומדינות הציר הלטיני כבר מצויות בשלב של מעבר למערכת דיקטטורית-אידיאולוגית אשר תייצר כאבי ראש רבים עבור האמריקנים. פתרון של בעיות הכלכלה והביטחון האמריקנים, יוכלו לאפשר לארה”ב לשוב ולהיות גורם מרתיע בזירה הבינלאומית ולכוון את המערכת העולמית על פי האינטרסים שלה. כישלון בפתרון בעיות אלו, תעצב מפה עולמית חדשה, אשר עשויה להטיל צל על מאמצי המדיניות האמריקנים.

הערות

1. עוד על השינויים הצפויים בהנהגה הצפון-קוריאנית, במאמר “צל גרעיני”, בגיליון יוני 2009 של סיקור ממוקד

2. עוד עד ההסכם הצפוי בין ארה”ב לרוסיה, במאמר “ברק בכיכר האדומה” בגיליון יולי 2009 של סיקור ממוקד

3. Glenn Kessler, “China Is at the Heart of Clinton’s First Trip”, Washington Times, 15/02/2009; “Huntsman: US-China relationship most important”, China Daily, 19/05/2009

4. Richard Spencer, “Hillary Clinton: Chinese human rights secondary to economic survival”, Telegraph, 20/02/2009

5. “Secretary of State Clinton ‘On the Record’ from India”, Fox News, 22/07/2009

6. עוד על יחסי ארה”ב-הודו, במאמר “בהודו מתגעגעים לבוש”, בגיליון זה

7. Suzanne Goldenberg, “Clinton tries to build China climate pact”, The Guardian, 14/02/2009

8. Tony Halpin, “Obama to Russia: stop Iranian nuclear weapon and US will scrap missile defence”, Times Online, 07/07/2009