מאז ביטול האפרטהייד התפתחה דרום אפריקה בקצב מהיר הודות לביטול הסנקציות ולתמיכה בינ”ל. הדמוקרטיה הצעירה, מהמבקרות הקולניות ביותר להגמוניה האמריקנית, נהנתה משגשוג שהפך אותה למעצמה אזורית. עם זאת, הצמיחה המהירה הביאה להעמקת הפערים החברתיים, עד כדי הפיכתה לבעלת שיעור הפשיעה הגבוה ביותר בעולם. האם כך דמיינו מנהיגי המאבק את דרום אפריקה הדמוקרטית?

בבחירות שנערכו בדרום אפריקה ב-26 במאי 1948 ניצחה המפלגה הלאומית, בראשותו של דניאל פרנסואה מאלאן. המפלגה, אשר חרטה על דגלה את עקרון העליונות של הגזע הלבן, החלה ביישום מדיניות ההפרדה הגזעית – אפרטהייד – אשר קיפחה והתעמרה באוכלוסיה הלא-לבנה במדינה.

מולה התייצבה תנועת “הקונגרס הלאומי האפריקני” (ANC – African National Congress) שנאבקה למען שוויון זכויות בדרום אפריקה.

פעילות ה-ANC, שהתחזקה באופן משמעותי במהלך מלחמת העולם השנייה עת נשאה את דגל המאבק הלא-אלים בשלטון הלבן, הוגבלה דרמטית תחת משטר האפרטהייד. הדברים הגיעו לשיא עם הוצאת התנועה מחוץ לחוק במסגרת מצב החרום שהוכרז ב-1960, לאחר התנגשויות אלימות בין האופוזיציה לשלטונות.

משהוצאה אל מחוץ לחוק, הגיעו מנהיגי ה-ANC להסכמה כי מאבקם ישא פרי רק בכוח הזרוע. ב-1961 הוקמה זרוע צבאית לארגון בשם “זרוע החנית” (Umkhonto we Sizwe), שמטרתה המוצהרת לשגר פעולות טרור נגד השלטון. למפקד הראשון של הארגון מונה נלסון מנדלה.

תגובת השלטונות להתארגנות החדשה הייתה קשה ומהירה – בפשיטה על מטה הארגון ביולי 1963 נעצרו מרבית מנהיגיו והם הועמדו למשפט ראווה באשמת ניסיון לביצוע הפיכה אלימה. שמונה מהם נדונו למאסר עולם.

המחאה העולמית נגד שלטון האפרטהייד הלכה והתעצמה לאורך השנים, אבל העובדה כי ה-ANC קשרה קשרים עם משטרים קומוניסטיים שונים, הקימה עליה מתנגדים רבים מבית ומחוץ. הדמוקרטיות המערביות שראו בשלטון הגזעני הדרום-אפריקני מחסום חשוב נגד התנועות המרקסיסטיות, תייגו את ה-ANC כארגון טרור.

ארה”ב ובריטניה, הגם שהתבטאו בפומבי נגד האפרטהייד, מנעו הטלת סנקציות משמעותיות על דרום אפריקה עד 1986 בתואנה כי דווקא המעמד החלש יותר, השחור, הוא זה שיסבול מהן. דרכים אחרות לביטול ההפרדה הגזעית לא הוצגו על ידן.

היבחרו של פרדריק וילם דה קלרק לנשיאה העשירי של דרום אפריקה באוגוסט 1989, נתן את האות לשינוי. חצי שנה לאחר מכן נכנס הנשיא הלבן האחרון של דרום אפריקה לספרי ההיסטוריה כשהכריז, ב-2 בפברואר 1990, על כשלון האפרטהייד. דה קלרק הכריז על שורה של רפורמות אזרחיות לביטול הקיפוח הגזעני, הוא התיר אחרי שלושה עשורים את פעולתן של מפלגות האופוזיציה וב-10 בפברואר הצהיר כי נלסון מנדלה ישוחרר מכלאו, אחרי שהות של 27 שנים.

ב-1993 זכה דה קלרק, בצוותא עם מנדלה, בפרס נובל לשלום. ועדת הפרס הצהירה כי החליטה להעניקו לשניים “על פועלם לסיומו בדרכי שלום של שלטון האפרטהייד, ועל הנחת היסודות לדרום אפריקה חדשה ודמוקרטית”.

נלסון מנדלה – סמל המאבק נגד האפרטהייד. צילום: ממשלת דרום אפריקה

הירושה

שתי ירושות בולטות קיבלה דרום אפריקה החופשית מתקופת האפרטהייד. האחת שלילית, בדמות מכלול של בעיות חברתיות הנובעות ישירות מההפרדה הגזעית, והשנייה חיובית בדמות רמת תשתיות אזרחיות גבוהה וכלכלה מודרנית. לשתיהן, השפעה עמוקה על עיצובה של דרום אפריקה החופשית.

במישור החברתי, האפרטהייד יצר קיטוב עמוק באוכלוסייה, המתבטא בפערים עצומים בין עשירים לעניים. כיום, הפערים החברתיים בדרום אפריקה מציבים אותה במקום השלישי הגבוה בעולם אחרי ברזיל והודו. שיעור האבטלה עומד על כ-25%. בנוסף, מהגרי עבודה ממדינות האזור דוגמת זימבבוואה מכבידים על השוק המקומי.

מאז סוף האפרטהייד עזבו את דרום אפריקה 850,000 לבנים ו-1,700 חוואים לבנים נרצחו. רמת מקרי הרצח בדרום אפריקה היא הגבוהה ביותר בעולם יחסית לאוכלוסיה וחמישית מהאוכלוסייה הבוגרת במדינה היא נשאית איידס. כל אלו הופכים את דרום אפריקה למדינה היחידה ביבשת שבה גידול האוכלוסייה הוא שלילי [1].

לעומת זאת, “הירושה החיובית” הותירה לדמוקרטיה הצעירה תשתיות פיננסיות, תחבורה ותקשורת מתקדמות ומערכת חינוך מצליחה – ארבע אוניברסיטאות דרום אפריקניות מופיעות ברשימת 500 האוניברסיטאות המובילות בעולם. הכלכלה הדרום אפריקנית מייצרת כרבע מכלל התמ”ג האפריקני, הבורסה הדרום אפריקנית היא בין עשר הגדולות בעולם והמשק צומח בשיעור הנע סביב חמישה אחוזים בשנה.

את עיקר חוסנה הכלכלי חבה המדינה למגוון הענפים המרכיבים את המשק. דרום אפריקה היא המדינה עשירה ביותר בעולם בזהב, פלטינה ופחם ואחת העשירות ביהלומים. נוסף על אלו קיימות במדינה תעשיות מפותחות של טקסטיל ורכב ומקורות הכנסה גדלים בתחומי החקלאות והתיירות.

מבנה המשק המגוון, סיוע כספי מארה”ב ומקרן המטבע הבינ”ל ומערכת יחסים עם מגוון רחב של מדינות בעולם, הציבו את דרום אפריקה בנקודת זינוק לצאת לדרך חדשה.

ב-27 באפריל 1994 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה החופשית. ה-ANC זכתה ב-62.5% מהקולות ומנדלה הפך לנשיא.

על מצפון ומוסר

דרום אפריקה החופשית זכתה למעמד יוצא דופן בזירה הבינלאומית, ומנהיגיה היו לסמל לצדק ולמוסר. מעמד זה הינו תולדה של המאבק הממושך לחופש ושל תדמית המקופחים רודפי השלום שדבקה במנהיגיו, ובראשם נלסון מנדלה ודזמונד טוטו. לאלו הצטרפה העובדה כי עם סיום האפרטהייד בחר הרוב השחור להתפייס עם המיעוט הלבן ולא הוביל מעשי נקם המוניים.

בזירה הפנים-אפריקנית נחשבת דרום אפריקה למתווכת אידיאלית, והיא כבר תרמה לסיום המלחמות בקונגו ובבורונדי, וממשיכה לפעול לפתרון המשבר בדארפור. לעומת זאת, בזימבבוואה המתפוררת, שם משטרו המושחת והגזעני של רוברט מוגאבה הפקיע באלימות חוות בבעלות לבנה לטובת האוכלוסייה השחורה, חוטאת דרום אפריקה לתפקידה. יורשו של מנדלה, הנשיא ת’אבו מ’בקי, מונה למתווך השלום הרשמי של האיחוד האפריקני לזימבבוואה, אך במקום ללחוץ על מוגאבה, הוא כונן איתו ברית צבאית ומוסיף להעניק לו סיוע דיפלומטי [2].

את מדיניות החוץ של דרום אפריקה החופשית התווה נלסון מנדלה במאמר שפרסם ערב הבחירות הדמוקרטיות הראשונות. גולת הכותרת הייתה הצהרתו כי “ההגנה על זכויות האדם צריכה לעמוד ביסוד היחסים הבינלאומיים” [3]. משנבחר לנשיא, היתרגמה הצהרה זו לתמיכה במגני זכויות אדם “ידועים” דוגמת פידל קסטרו, מועמר קדאפי, סדאם חוסיין ויאסר ערפאת.

לכל אורך השנים הביעו מנהיגי ה-ANC הזדהות עם משטרים סוציאליסטים ואנטי-דמוקרטים ועם תנועות טרור ברחבי העולם. קשרים אלו נרקמו בחלקם כ”ברית מצורעים”, בחלקם מתוך תחושה של שותפות גורל אמיתית ובחלקם מתוך טינה כלפי הדמוקרטיות המערביות על שלא הושיטו יד לעזרה בשנות האפרטהייד.

פרישתו של מנדלה והיבחרו לנשיאות של מ’בקי הביאה להקצנה נוספת במדיניות החוץ. כיום תומכת דרום אפריקה בזכותה של איראן להעשיר אורניום ובחודש אוגוסט 2006 ביקר שר החוץ של איראן בדרום אפריקה וחתם על הסכמים לשיתוף פעולה בין המדינות [4]. חודש לאחר מכן, תקף שר המודיעין הדרום אפריקני, רוני קסרילס, את יחסה של ישראל לציר איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס. מספר חודשים מאוחר יותר ביקר קסרילס בעזה, והזמין את ראש ממשלת החמאס איסמעיל הנייה, לביקור, הראשון שלו מחוץ לעולם המוסלמי [5].

בינואר 2007 נבחרה דרום אפריקה לחברה זמנית במועצת הביטחון. מיד לאחר מכן הצביעה נציגה במועצה נגד הטלת סנקציות על המשטר המדכא במיאנמר (לשעבר בורמה), בצעד שהתקבל בהפתעה ובזעם במערכת הפוליטית בדרום אפריקה. דזמונד טוטו תקף את המהלך וטען כי “אם אחרים היו משתמשים באותם טיעונים שנשמעים כיום כלפי מיאנמר בנוגע לאפרטהייד בזמנו, ייתכן ולא היינו משתחררים ממנו עד היום” [6].

בצד הקו האנטי-אמריקני המוצהר, נוהגת דרום אפריקה כמעצמה אזורית הנושאת ונותנת עם כל אחד. כך, היא כורתת בריתות עם המשטרים החשוכים ביותר, ובה בעת מסתייעת בארה”ב ובמדינות האיחוד האירופי למימון פרויקטים משותפי-אינטרסים; היא פועלת להגברת המסחר עם המעצמות הריכוזיות רוסיה וסין, ובמקביל קוראת למדינות אפריקה להישמר מהפיכתם של קשרים אלו לקולוניאליים [7]

מדיניותה זו של דרום אפריקה, המטפחת קשרים גם עם איראן, קובה וונצואלה תוך הטחת ביקורת בארה”ב, באיחוד האירופי ובישראל, חורגת מהמדיניות המאפיינת את המדינות הדמוקרטיות בעולם. זו מתרחשת במקביל, ואולי בגלל, הנסיגה ההדרגתית במבנה הדמוקרטי של דרום אפריקה תחת שלטונו של מ’בקי.

הנשיא הנוכחי, ת’אבו מ’בקי – שנוי במחלוקת. צילום: ממשלת דרום אפריקה

מפלגה עם מדינה

בדומה להתהוותם של משטרים דמוקרטים במדינות אחרות דוגמת יפן וישראל, גם בדרום אפריקה התעצבה הדמוקרטיה תחת שלטונה של מפלגה אחת. עם זאת, בשנים האחרונות מתגברים קולות הדאגה ומתרבים סימני השאלה באשר לאופי הדמוקרטי של “המפלגה המייסדת”, ה-ANC. לטענת המבקרים, דרום אפריקה היא לא באמת דמוקרטיה אלא מערכת שלטונית של מפלגה אחת.

ב-2004 טען דזמונד טוטו כי הרפורמות שמובילה ממשלת ה-ANC מפלות לטובה מקורבים ואינן דמוקרטיות. מ’בקי, שביצע רפורמות כלכליות רבות שהוגדרו כשמרניות, מצא עצמו מתעמת גם עם שותפותיו הפוליטיות העיקריות – המפלגה הקומוניסטית וקונגרס האיגודים המקצועיים שהזהיר כי “המדינה מתקרבת לדיקטטורה”.

רבים צופים בעניין לבחירות 2009, שיהיו הראשונות בהן יהיה מאבק ירושה דמוקרטי אמיתי. אחרי מנדלה המנהיג המתבקש ומ’בקי שהיה יורש ברור, לראשונה אין מישהו כזה לקראת הבחירות הבאות.

מי שנחשב לאחד המועמדים המובילים הוא סגנו של מ’בקי במפלגה, ג’קוב זוּמה, שכיהן כסגן הנשיא עד שהואשם בשחיתות ובאונס. כאשר זוכה מאשמת השחיתות בספטמבר 2006, פרצו תומכיו בקריאות “הנשיא שלי!” בתוך בית המשפט. מחוצה לו, קבוצת תומכים בבגדי כמורה נשאו ארון קבורה צהוב שעליו התנוססה תמונתו של מ’בקי [8]. זומה גם מתהדר בתמיכתם של האיגודים המקצועיים ושל המפלגה הקומוניסטית, שמנהיגיה הבהירו לאחרונה: “זה לא שאנחנו 100% בעד זומה – אנחנו 100% אנטי-מ’בקי” [9]

המאבק המלוכלך בן מ’בקי לזומה המאיס את חברי ההנהגה הנוכחית על רבים במפלגה, ושמותיהם של מועמדים אחרים החלו לצוץ באחרונה. ביניהם בולטים שני אנשי עסקים חלק פעיל במאבק נגד האפרטהייד. הראשון הוא עו”ד סיריל ראמפוזה, קפיטליסט נלהב שנמנה על הועדה לייעוץ בינ”ל של תאגיד קוקה-קולה ואף הופיע בשנת 2007 ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של המגזין טיים. השני הוא טוקיו סקסוויל בן ה-54, שבתחילת 2007 לאחר היעדרות של 10 שנים מהפוליטיקה והכריז על עצמו כמועמד פשרה בין מחנה מ’בקי למחנה זומה [10].

בחודש דצמבר הקרוב תערוך ה-ANC בחירות לראשות המפלגה. למרות שהוא מנוע בחוק מלהתמודד לנשיאות בבחירות 2009, מ’בקי יכול להמשיך ולכהן כראש המפלגה. באם ינצח, יוכל לשמור על מעמדו עד סוף כהונתו ולהשפיע רבות על זהות יורשו. במידה ויפסיד, יתקשה לתפקד ב-16 החודשים שיוותרו לו על כסא הנשיא.

שנים של הכרעה

דרום אפריקה של 2007 מתחילה לחוש בנזקיה של צמיחה מהירה מדי – תשתיות התחבורה מתפקעות, מערכת החינוך הציבורית קורסת, משרות ציבוריות מאוישות על ידי אנשים חסרי כישורים, מלט ודלק מיובאים בהיקף גדל והולך והפסקות חשמל הופכות תכופות.

במטרה לעצור את ההתדרדרות הכריז מ’בקי על הקצאת 60 מיליארד דולר על פני ארבע שנים להשקעה בחינוך ובתחבורה, זאת בנוסף להשקעות העצומות בתשתיות לקראת אליפות העולם בכדורגל שתיערך במדינה ב-2010.

למרות מכלול הבעיות בזירה הפנימית, העוצמה הכלכלית של דרום אפריקה, יחד עם כוחה הצבאי ומעמדה האזורי, מקנים לה את הפוטנציאל להפוך לגורם משמעותי בזירה העולמית.

האם תמשיך דרום אפריקה בקו האנטי-אמריקני והפרו-ריכוזי גם לאחר סיום תפקידו של מ’בקי? האם הדמוקרטיה בדרום אפריקה תוסיף ותיחלש בשנים הבאות? התשובות לשאלות אלו תינתנה בעתיד הקרוב, והן עתידות להשפיע על דמותה של המעצמה האפריקנית הראשונה למשך שנים רבות.

הערות

1. “South Africa’s Exodus”, Economist, 13/06/2007

2. James Kirchick, “South Africa’s Betrayal”, Opinion Journal, 08/08/2007

3. Nelson Mandela, “South Africa’s Future Foreign Policy”, Foreign Affairs, 11/1993

4. David Masango, “SA, Iran sign customs pact”, www.southafrica.info, 23/08/2006

5. “דרום אפריקה הזמינה את איסמעיל הנייה לביקור רשמי”, הארץ, 03/05/2007

6. “Desmond Tutu ‘deeply disappointed’ with South Africa’s vote against U.N Security Council resolution on Myanmar, Herald Tribune, 21/01/2007

7. “Mbeki warns on China-Africa ties”, BBC News, 14/12/2006

8. Michael Wines, “A Stormy test for democracy in South Africa”, International Herald Tribune, 24/09/2006

9. Michael Wines “With End of Term in Sight, South Africa’s Leader Faces Challenges From Allies”, New York Times, 19/08/2007

10. “Tycoon may run for top ANC post”, BBC News, 08/01/2007