אסטרטגיה ממוקדת

החיים אחרי אסד

אלון לוין, יובל בוסתן


בחודש ספטמבר עסקנו בקצרה במדור זה בהשלכות אפשריות של נפילת משטרו של אסד ב-2012. מאז התחוללו התפתחויות שונות הן בסוריה, הן בלבנון והן בקרב הפלשתינים, המחייבים לחדד את העמדות וההיערכות הישראלית.

החודש, במאמר "נלחצים אל הקיר", הצגנו ניתוח של ההתפתחויות החדשות. ראשית, נסקור בקצרה את הנקודות המרכזיות.

בקרב הפלשתינים מתחולל כרגע שינוי דרמטי ביחסי הכוחות, בשל מספר התפתחויות. ההתפתחות הראשונה היא מעבר מוקד הכוח החמאסי מדמשק לעזה – סיום המצור, עסקת שליט והאירועים בדמשק שמצד אחד שדרגו את אסמעיל הנייה וחבריו למנהיגים הפלשתינים שקובעים את הכללים ומצד שני הפכו את הלשכה המדינית של החמאס שישבה בסוריה ללא רלוונטית. ההתפתחות השנייה היא הבחירות הצפויות לרשות הפלשתינית בחודש מאי שיאפשרו לחמאס להשתלט גם על מוסדות הרשות ביו"ש. אין לדעת האם הבחירות יתקיימו במועדן, אבל ניתן לראות כי המנהיגים הפלשתינים השונים כבר קוראים את המפה – חאלד משעל, לשעבר האיש החזק בחמאס, מבין כי אינו רלוונטי וכבר הודיע כי לא יתמודד פעם נוספת על ראשות הלשכה המדינית שאיבדה כאמור מהרלוונטיות שלה; אבו מאזן וסלאם פיאד משדרים עייפות ומאיימים לפרוש.

ההתפתחות השלישית היא הניתוק בין החמאס והציר האיראני-סורי – לאחר שהחמאס עזב את דמשק, סירב לתמוך באסד במרד בסוריה ולא עדכן את איראן לגבי עסקת שליט. חאלד משעל שטיפח את הקשר עם הציר הזה יצא מהתמונה ואנשי החמאס בעזה, בראשות אסמעיל הנייה ו"הרמטכ"ל" אחמד ג'עברי, מטפחים יחסים עם טורקיה, מצרים וטוניסיה בין היתר.

המשמעויות לכך עשויות להיות דרמטיות עבור ישראל. ראשית, לאחר הבחירות לרשות תתמודד ישראל עם גורם דומיננטי אחד בקרב הפלשתינים, אשר בניגוד לפתח ב-18 השנים האחרונות מצהיר בגלוי בכל השפות כי הוא מתנגד לכל הסדר עם ישראל ולכל פתרון שאינו הופך את ישראל לחלק מחליפות אסלאמית. בסיטואציה שכזו, מו"מ מדיני לא יתקיים, אך מצד שני ניתן יהיה לנהל מול החמאס מאזן אימה ולהרתיע אותו, ועל כך בהמשך.

משמעות נוספת, הנובעת מהניתוק מאיראן וסוריה, היא שהחמאס מפסיק להיות קבלן ביצוע של המדינות הללו. למעשה, הג'יאהד האסלאמי תופס את המשבצת הזאת, ועוד צפויות התנגשויות ברצועת עזה בין הארגונים הללו ובין החמאס לאל קעידה. כעת, ההחלטות באשר לפעילות החמאס נקבעות על די ג'עברי והנייה, ולא על ידי חאלד משעל, בשאר אל אסד או האייתוללות באיראן.

החמאס, מנהל את רשת המנהרות, גובה מסים ברצועה, גוזר קופונים מכל עסקה המתבצעת בעזה ועשוי בקרוב לשים יד גם על התקציבים השמנים והתרומות של הרשות הפלשתינית, ממשיך לקבל אמנם סיוע מגורמי חוץ כגון טורקיה, אך בניגוד למציאות שבה היה לפני גל ההפיכות במזה"ת, הוא אינו תלוי בקיומו בסיוע החוץ ולכן יכול לגבש עמדות עצמאיות ובכך לפעול בגמישות רבה יותר. בתוך החמאס בעזה ישנן כיום סיעות שחלקן דוגלות בחידוש המאבק המזוין בהקדם ואחרות שמעוניינות להקדיש את הזמן להתחזקות פנימית. ישראל יכולה להתנהל בחכמה מול ארגון זה.

לפי שעה, העמדה הדוגלת בהתחזקות פנימית היא זו שמובילה את החמאס. ההרתעה הישראלית יכולה להות מבוססת רק על הנקודה הזאת. קרי, לצד המימון, זקוק החמאס לעוצמה המזוינת שלו כדי להתמודד עם הארגונים האחרים, ולמנוע מהם להכתיב את המציאות על פי דרישות טהרן ודמשק. ישראל צריכה לתקוף את המוקדים שיחלישו את החמאס. בעידן של כיפת ברזל, הצורך בתקיפת משגרי הקסאם הופך אף הוא לפחות דחוף. שחרור יותר מ-1,000 מחבלים סייע בחיזוק הארגון, ועניין זה עשוי אף לשחק לטובת ישראל, אולם החמאס צריך להירתע מפעילות נגד ישראל והדרך לכך היא לאיים על ההגמוניה שלו. לצד איום בפגיעה בראשי הארגון במקום בדרגי הביניים ובדרגים הזוטרים, ישראל יכולה לפעול להחלשת החמאס ב"פריפריה" עזתית, כלומר במקומות שבהם מתרחשים העימותים עם הארגונים האחרים. זהו האיום הגדול ביותר על שלטון החמאס, לצד כניסה צה"לית לרצועה. הקפדה על הרתעה שכזו תשמור את הזירה הפלשתינית שקטה זמן רב.


עופרת יצוקה – האם התמונות יחזרו בקרוב? צילום: טלוויזיה

סכנה אפשרית בגבול הצפון

בלבנון מתנגנת לה אופרה אחרת. ארגון החיזבאללה, למרות שליטתו בפועל על לבנון, מוצא עצמו באחת משעותיו הקשות: הסנקציות על איראן פוגעות בסיוע מארץ המולות והמרד בסוריה עשוי להביא לחניקת הארגון. העובדה כי הטורקים נאבקים באסד ובכך גם באיראן ובגרורותיה, מבטיחה כי החנק על החיזבאללה יהיה אפקטיבי. במקביל, לנוכח ההתפתחויות באזור, כולל הנסיגה האמריקנית וגל ההפיכות, באו"ם מעוניינים לצמצם אם לא לסיים את המשימה של יוניפי"ל, לנוכח האבדות של כוח המשימה וההערכה כי העניין יחמיר בהמשך. בנוסף, גובר הלחץ על החיזבאללה להיענות להחלטות מועצת הביטחון בדבר ההתפרקות מהנשק בזמן שגם חקירת רצח רה"מ לשעבר רפיק חרירי מתקדמת.

נכון לינואר 2012, מבחינה ריאל-פוליטית, האינטרס הישראלי כיום הוא שמשטר אסד יישאר על כנו. סוריה תחת הנהגת העלווים הפכה למדינה מוקצית ומבודדת בעולם אף יותר מבעבר, ולאור עזיבת רוב ארגוני הטרור את דמשק, השפעתה על המתרחש במזרח התיכון נפגעה. סיטואציה כזו, שבה לסוריה אין אופציה צבאית רציונאלית מול ישראל והיא אינה יכולה לדחוף אפילו לפיגועי טרור נגד ישראל, היא האידיאלית ב-64 השנים האחרונות.

לנוכח ההערכה כי גם החיזבאללה לא יותקף על ידי העדות האחרות בלבנון והקהילה הבינלאומית אם המשטר העלווי ישרוד, הרי שגם גבול לבנון יישאר שקט כל זמן שמשטר אסד קיים. אולם התסריט הנרקם מבחינת החיזבאללה, הוא תסריט שבו מוצא עצמו הארגון לבד מול העדות האחרות בלבנון ובגיבוי ממשלה סונית חדשה בסוריה שלאחר הדחת אסד, כאשר הקהילה הבינלאומית תומכת אף היא בפירוק החיזבאללה מנשקו.

מרגע הדחת אסד, יהיה כמעט בלתי אפשרי מבחינת החיזבאללה להמשיך ולהתחמש, והארסנל שלרשותו יתחיל להישחק. בנקודה זו ייאלץ החיזבאללה בסבירות גבוהה לבחון דרכים לפרוץ את המצור, בעיקר דרכים אלימות. שלושה יעדים אפשריים עומדים מול החיזבאללה – סוריה, לבנון וישראל.

נפילת משטרו של אסד תיצור בשלב הראשוני כאוס גדול בסוריה ובחסותו יוכל החיזבאללה להמשיך ולהתחמש. גם לאחר מכן, במידה שממשלה סונית חדשה תנסה לחנוק את החיזבאללה, הוא עשוי להתעמת איתה בגבול כדי למנוע את חניקתו. התפתחות זו משחקת כמובן לידי ישראל כי היא גורמת לשחיקה הדדית של שני הגורמים החזקים בגבול הצפוני. היא גם מבטיחה שהחיזבאללה לא יפעל נגד ישראל כדי שלא להתמודד בשתי חזיתות במקביל.

מטרה שנייה אפשרית מבחינת החיזבאללה היא שאר העדות בלבנון. במלים אחרות, האיום במלחמת אזרחים עשוי להוריד מהחיזבאללה לחץ ולכן החיזבאללה עשוי להתנגש עם עדות אחרות כדי ליצור הרתעה פנימית וכדי להשיג יעדים פוליטיים כאמור. התפתחות זו בעייתית יותר מבחינת ישראל כי היא תפגע באיזון העדין בלבנון ותגביר את הסיכון להתלקחות צבאית עם חיזבאללה בשלב מאוחר יותר. מטרה שלישית מבחינת החיזבאללה עשויה להיות כמובן ישראל. ההיגיון מבחינת הארגון השיעי הוא לנסות ולגרור את ישראל לתוך הקלחת הלבנונית ובכך להוריד לחץ מהארגון, שיוכיח כי הוא עדיין חיוני להגנה על לבנון מפני האויב הציוני.

כדי להימנע מהתסריט השני והשלישי במסגרתו החיזבאללה פועל נגד ישראל, ישראל צריכה להוכיח לחיזבאללה כי מדובר בדרך פעולה לא אפקטיבית המסוכנת לקיום החיזבאללה. ראשית, עיבוי הצפון בסוללות של כיפת ברזל ופעילות מונעת של חיל האוויר נגד מצבורי טילים של החיזבאללה, תוציא את העוקץ מהאיום בהכנסת תושבי הצפון למקלטים.

במקביל, ישראל לא צריכה להתמקד בתקיפת תשתיות כפי שהיה בזמן מלחמת לבנון השנייה, אלא רק בהחלשת כוחו הצבאי של החיזבאללה, לפחות בשלב הראשוני. הדרך לכך היא לשים את חייליו ומפקדיו של הארגון על כוונת מטוסי חיל האוויר והיחידות המיוחדות, במקום להפנות את הכוח לתקיפת תשתיות או משגרי קטיושות שמוחבאים בבתים.

בניגוד ל-2006, יש כיום אפס סובלנות מצד העדות האחרות בלבנון להרפתקאות החיזבאללה, ועל כן אין צורך בפגיעה בתשתיות כדי לקומם אותן על החיזבאללה אלא רק באיום לפגוע. בנוסף, מערכת כיפת ברזל מפחיתה כאמור חלק נכבד מהאיום על ישראל.

מציאות שבה החיזבאללה יבין כי עימות עם ישראל אינו גורר כוחות קרקע לתוך לבנון, אינו מביא לפגיעה באזרחים ובמקביל שוחק את יכולותיו הצבאיות של הארגון, יאלץ את הארגון לנטוש את רעיון תקיפת ישראל ולמקד את משאביו במאבק הפנימי במדינה. התמקדות מודיעינית בתשתית הצבאית של החיזבאללה – מיקום היחידות הלוחמות, כלי רכב ששייכים לחיזבאללה וכו' – במקום בפריסת הקטיושות תעניק לישראל את היכולת להרתיע את החיזבאללה מפעולות נגד ישראל בתוך זמן קצר.

הוצאת החיזבאללה מהמשוואה הלבנונית ושינוי המשטר בסוריה, פותחים לראשונה את הצוהר להסכם שלום עם לבנון, שתנותק מהשפעת משטר אסד הלוחמני. מבחינת הנוצרים, הדרוזים והסונים בלבנון, ישנם יתרונות רבים בקיום יחסים עם ישראל, מה גם שהמחיר שהצדדים יידרשו לשלם נמוך יחסית. כמובן שמדובר בעניין שיהפוך לרלוונטי בעוד שנה ויותר, אך התארגנות חכמה בגבול הצפון, שתכלול: סגירה הרמטית של הגבול; עיבוי אמצעי הגנה בגזרה; הגברת המאמץ המודיעיני על מיקום יחידות החיזבאללה הלוחמות אפילו על חשבון מיקום משגרי קטיושות; גיבוש מדיניות הרתעה המכוונת לשחיקת כוחו הצבאי של החיזבאללה ולא לפגיעה בתשתיות – עשויים כולם ליצור את התנאים להסכם היסטורי ב-2013. עד אז, המטרה כמובן היא להותיר את ישראל ככל שניתן ממעגל הדמים.


תוצאות הפצצה ישראלית בצור ב-2006 – האם גם המראות האלו יחזרו? צילום: Mema435, ויקיפדיה

ההמלצות

מול הפלשתינים

1. יצירת הרתעה מול החמאס שתכלול מיקוד בראשי החמאס ובכוח הצבאי המאפשר לו לשלוט ברצועת עזה

2. איום בהחלשת האחיזה של החמאס ב"פריפריה" העזתית, באופן שיאפשר לארגונים אחרים להתחזק

מול החיזבאללה

1. סגירה הרמטית של הגבול, הן הלבנוני והן הסורי

2. עיבוי הצפון בסוללות של כיפת ברזל

3. התמקדות מודיעינית בכוח הצבאי של החיזבאללה

4. מדיניות חדשה שתתמקד בפגיעה במפקדים בכלי הרכב של החיזבאללה ובכל אמצעי השליטה של הארגון, בתגובה לירי קטיושות על ישראל. זו צריכה להיות מדיניות מוצהרת כדי שהחיזבאללה יבין שהמטרה היא להחליש אותו מול העדות האחרות בלבנון

5. כל זמן שאסד לא הודח, כדאי לפעול להנמכת המתח בגבול ככל שניתן ולא לבצע פעולות שעשויות להיתפס כפרובוקציות. הסורים והלבנונים צריכים למצות בתוך עצמם את התהליכים השונים ולישראל אין צורך להפוך להיות חלק מכך.

6. הקפדה שלא לפגוע עד כמה שניתן בתשתיות לבנוניות או בכלכלה הלבנונית, ואף לא בעדה השיעית עצמה, אלא להתמקד בשחיקת כוחו של החיזבאללה, כדי להותיר פתח להסדר עתידי עם לבנון.


מאמרים נוספים