אסטרטגיה ממוקדת

שתי מדינות לשתי עדות

יובל בוסתן, אלון לוין


אי-ההסכמה בין המעצמות על התערבות סוריה להפסקת מעשי ההרג, מחדדת כיצד הפכה סוריה לעוד זירה במלחמה הקרה השנייה, כשהמעצמות ובנות בריתן באזור ניצבות משני צידי המתרס. בחינה של כל החלופות מעלה את המסקנה כי פירוקה של סוריה לשתי מדינות – עלווית במערב וסונית במזרח – היא החלופה שתשרת באופן הטוב ביותר את האינטרסים של רוב הגורמים באזור.

עם המשך האירועים בסוריה והחרפתם, מתרחב הדיון ציבורי הנרחב בארץ ובעולם, באשר למתרחש בסוריה וכן בנוגע להפסקת הטבח בסונים תוך שימוש בכוח נגד המשטר העלווי בסוריה. העמדה המערבית הכמעט אוטומטית גורסת כי יש להחריף את הסנקציות הכלכליות ואת הלחץ הדיפלומטי על הסורים ובמקביל להתכונן למתקפה נוסח לוב כדי להדיח את הרודן הסורי.

מול העמדה הזאת, שמתבססת לכאורה על טיעונים הומאניטאריים, מתייצבות שתי מעצמות הגוש הריכוזי בעימות קלאסי של המלחמה הקרה השנייה, וטוענות כי אל לקהילה הבינלאומית להתערב בנעשה בסוריה, בענייניה הפנימיים של חברה באו"ם, לפחות כל עוד לא מוצו מהלכים בזירה המדינית.

המחנה השמרני במערב, מצדד ברובו בהדחתו של אסד כחלק מהמאבק בציר איראן-סוריה-חיזבאללה וכחלק ממאבק ברודנים מזרח תיכוניים. מולם ניצב המחנה השמאלני-רדיקלי המגן על אסד, כמי שנתפס כלוחם ב"אימפריאליזם מערבי". חברי מחנה זה טוענים בדומה לאסד, כי המאבק נגרם בשל חדירתן של כנופיות טרור בגיבוי מערבי לסוריה ובביצע פרובוקציות.

בעולם המוסלמי ניצבים איראן והחיזבאללה בבדידות מזהרת בתמיכתם בבן בריתם אסד. מולם תומכות כל מדינות ערב בהתערבות אלימה בסוריה. כך גם ארגוני הטרור הסונים כדוגמת אל קעידה והחמאס, האחרון שימש עד לאחרונה כבן ברית נאמן של דמשק, המייחלים לנפילת אסד ולהשכנת משטר אסלאמי בהנהגת האחים המוסלמים גם בסוריה.

אם לסכם את העניין, ישנם שני גושים שנאבקים כעת על הנעשה בסוריה, במה שלכאורה נתפס כתמונת ראי של המאבק הבין גושי הנוכחי במלחמה הקרה השנייה, כפי שניתחנו ובחנו במספר רב של זירות בשש השנים האחרונות – הגוש הדמוקרטי בהובלת האמריקנים, האירופאים ובני בריתם הערבים מצדו האחד של המתרס, וסין ורוסיה, מנהיגות הגוש הריכוזי, ובנות בריתן המסורתיות – איראן, ונצואלה וכו'.

אולם המאבק אינו בין תפיסה דמוקרטית לבין תפיסה ריכוזית; הוא אינו מאבק בין מעצמות המערב לבין המעצמות הריכוזיות; המאבק המתחולל כעת בסוריה, הוא המאבק המאפיין את גל ההפיכות במזרח התיכון. הוא הגל שטרם שכך וקשור למאבק המזרח התיכוני המתעצם ככל שהאמריקנים מצמצמים את נוכחותם באזור. המאבק הוא שילוב של כמה מאבקי משנה המתנקזים לסוריה – בין טורקיה והערבים לבין איראן, אסד והחיזבאללה. בין הסונים לבין השיעים. בין האסלאם הדתי בהופעתו הסונית הרדיקלית, לבין משטר צבאי חילוני. בין חלום הח'ליפות האסלאמי המלובה מקטאר וממקומות אחרים, לבין חלום הלאומיות של מדינות ערביות שונות.

במאבק הזה בחר המערב מתוך בורות, להתייצב לצד האסלאם הרדיקלי ולא לצד המשטר הערבי החילוני.


הפגנה נגד אסד בחומס – האזור שספג את מרב האבדות. צילום: בו יאסר

בחינה מחודשת של הנעשה בסוריה

לרגע לא נבחנה התזה שהנחתה את המערב בהובלת הנשיא האמריקני אובאמה, האם נכון להפקיר את מובארק, להפציץ את קדאפי, להתבונן מהצד בהדחתו של בן עלי בטוניסיה וצלאח בתימן. ייתכן שלא היו לאמריקנים הרבה אפשרויות עד כה, אבל כעת בסוריה הבחירה בידיהם. הטיעון ההומניטארי בנוגע לצורך לעצור את הטבח בסונים מתעלם מכך שהכנעתו של אסד והפלת משטרו תפתח את הפתח להשמדת המיעוט העלווי בן 2 מיליון בני האדם, הערכה שלה שותפים רוב המומחים לנושא. האם מותם של מאות אלפי עלווים הוא תשלום ראוי בשם הניסיון לעצור את הטבח?

הפעולות שמבצע המערב בינתיים, רק גורמות לנזק יותר מאשר תורמות. במה הדברים אמורים? הסנקציות שמטיל המערב על סוריה, פוגע בעיקר בהמונים. הצבא וההנהגה מצוידים היטב ונהנים מזמינות לתוצרת של המשק הסורי הגוסס וכמובן מהסיוע הרוסי. צבא המורדים על שלוחותיו, זוכה לתמיכה מערבית וערבית, בנשק ובציוד וכמובן במימון.

מי שלא זוכה לסיוע של ממש, בעיה שמחריפה בשל הסנקציות, הם ההמונים ובעיקר הסונים, הקורבנות שבגינם מטיל המערב סנקציות על סוריה. אמנם חלק מהסנקציות, כגון איסורי מסע לבכירים והקפאת נכסי הממשלה בחו"ל מקשים על הממשלה, אך בעיקר הם מונעים זרימה של כסף לתוך המשק המקרטע, לצד סנקציות שמקשות על המסחר, פוגעות בבנק המרכזי ועוצרות השקעות ערביות בפרויקטים גדולים בסוריה.

גם הניסיונות להגיע לנוסחה שתאפשר את תקיפתה של סוריה, נבלמים בקלות על ידי רוסיה וסין. הראשונה מושקעת במיליארדים של דולרים בסוריה, ונזקקת לגישה לנמל טרטוס שבים התיכון, גישה שלא תוכל לקבל אם ייפול המשטר. הרוסים יודעים שהם עשויים להיות מוקצים בסוריה זמן רב לאחר הדחת אסד, ועל כן נלחמים תוך מחויבות עמוקה בכל ניסיון זר לפעול נגד אסד.

ניסיונות אלה, למותר לציין, מונעים מציאת פתרון אחר מאחר שהם נועלים את שני הצדדים בעמדתם, מטעמי אינטרסים ואף יוקרה – המערב רוצה במלחמה מהירה כמו בלוב, הגוש הריכוזי רוצים בפתרון לא מלחמתי שישאיר את בן בריתם בשלטון. בינתיים, כל שהאמריקנים יכולים לעשות זה לגנות את הרוסים על עמדתם ולהפיץ תמונות לוויין המתארות את הטבח בסוריה.


מדבדב עם אסד – רוסיה לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את אחיזתה באזור. צילום: הקרמלין

מה האינטרס הישראלי?

ומה טוב לישראל? האם הדחתו של אסד תשפר את המצב בגבול? האם ביטחונה של ישראל ירוויח מהדחתו? עד תחילת המהומות בסוריה, עוד צידדו רבים בחידוש המו"מ עם סוריה, תוך אזכור "המחיר הידוע", קרי רמת הגולן בתמורה להסכם שלום. יוזמות אלה הוסטו הצידה וכעת חולמים חלק מאותם תומכי הסכם עם אסד, כי כשיעלה משטר סוני ייקל עליו לחתום על שלום עם ישראל בהיותו רוב. אלו הטוענים זאת הסבירו הסבר דומה בימים שבהם אסד שלט ביד רמה בסוריה והסבירו כי כמיעוט הוא זקוק לבני ברית וכו'.

בעוד שמדובר בספקולציות לכאן או לכאן, כדאי לבדוק את שהתרחש עד כה בעין אובייקטיבית ככל שניתן – ראשית, מאז 1974 היה הגבול הסורי לגבול השקט ביותר בין ישראל לסוריה. ברגע שהתערער המצב בסוריה, קיבלנו אינדיקציה נוספת למאמצים שמשקיע אסד כדי שלא להילחם בישראל. האינדיקציה הגיעה דווקא עם הפרובוקציות ביום הנאכבה והנאכסה. אירועים אלה הוכיחו כי רק אסד יכול לקבוע בסוריה מי ינסה לחצות את הגבול לישראל ומי לא. אותה פרובוקציה הייתה היוצא מהכלל שהעיד על הכלל התקף 38 שה.

שנית, נפילת משטר אסד, לאחר הנהגה עלווית בת 46 שנה, מתוכן 41 וחצי שנות אסד, בספק אם תביא ליציבות בסוריה. משפחת אסד היא היחידה שהצליחה לייצב את המצב בסוריה, ובטרם עלתה לשלטון הייתה מתחלפת הנהגה בסוריה בתדירות גבוהה יותר מאשר ביפן. נראה כי חוסר היציבות יוביל למלחמת אזרחים – מלבד העלייה במספר ההרוגים כולל של הסונים לנוכח העובדה כי העדה העלווית חמושה עד שיניה, יהיה גם הרס של תשתיות, זרם של פליטים בעיקר לטורקיה וללבנון ויש חשש מבוסס כי העימות הפנימי בסוריה יגלוש ללבנון ויאיים על יציבות המדינה.

שלישית, בסבירות גבוהה ביותר, נפילתו של אסד תלחץ את החיזבאללה לפעולות התאבדויות, כולל להפנות את האש לישראל.

נראה כי המצב הקודם, שבו אסד נרתע ממלחמה ישירה עם ישראל בשל החשש משחיקת צבאו, היה המצב הנוח מבחינת ישראל. אולם ברור כי המצב ההוא כבר לא יחזור, אף אם ישרוד אסד בשלטון תקופה נוספת. ככל שחולפים הימים ולא נמצא פתרון לסוריה שישיב אותה לפעילות סדירה של מדינה, כך גם מתרחקת האפשרות להשגת יציבות בעתיד הנראה לעין.

הפתרון החדש-ישן: מדינה עלווית

נראה כי האינטרס של רוב השחקנים, למעט הגורמים הרדיקליים בעולם הסוני החולמים על ח'ליפות וכן גורמים לאומניים החולמים על סוריה הגדולה, הוא הקמתה של מדינה עלווית פחות או יותר בגבולות שבהן התקיימה האוטונומיה העלווית בימי המנדט הצרפתי, בשנים 1920-1936, בטרם אוחדה עם שאר סוריה. אין מדובר ברעיון חדש. רעיון זה מוזכר בחודשים האחרונים יותר ויותר ונראה כי גם אסד מפתח את האפשרות של התבצרות בהרי אנצארייה, מקור העלווים בסוריה.

התפרוסת האתנית בסוריה מספרת סיפור מעניין על הקרבות המתחוללים כיום אצל שכנתנו הצפונית. המוקדים האלימים ביותר, חומס וחמה, נמצאים על הגבול שבין המערב העלווי-נוצרי של המדינה והמזרח הסוני. בדרום מערב סוריה מצויים גם מיעוטים רבים נוספים כמו הדרוזים והשיעים. כולם מיעוטים שנהנו משלטון המיעוט העלווי על חשבון הסונים וכולם עשויים לשלם מחיר יקר אם וכאשר אסד ייפול.


הפגנה מטעם השלטון בסוריה – האם אסד יסתפק במדינה עלווית על חלק מהשטח? צילום: Sammy.aw

מדוע רעיון ההתפרדות משרת את רוב השחקנים?

מבחינת הרוסים, הקשר שלהם לסוריה ולאסד נוגע לצורך שלהם בנמל בים התיכון. נמל טרטוס ההולך ונבנה נמצא בתוך שטח ההשפעה העלווי, כך שבמידה שתקום מדינה עלווית שתכלול את הנמל הרוסי, ישמחו הרוסים לפתרון זה. למעשה, הקמת מדינה עלווית קטנה רק תהפוך את אסד לתלוי יותר ויותר ברוסים, ובמחיר נמוך מבעבר לנוכח גודלה המצומצם של המדינה החדשה, שעשויה להיות בגודל של לבנון, אך לחלוש על רוב המוצא לים שיש לסוריה כיום.

מבחינת המערב, השגת הסדר שכזה תביא לסיום שפיכות הדמים, ותחליש את הציר האיראני. בנוסף, יתרום ההסדר להפגת המתיחות בין האמריקנים לרוסים.

עבור ישראל זהו מצב מצוין – יצירתן של שתי מדינות עוינות אחת לשנייה, תפחית את הסיכוי לחזית צפונית, תחליש את החיזבאללה ותרסן אותו. בנוסף, על פי עיקרון האויב של אויבי הוא ידידי, עשויים העלווים שייתמכו על ידי רוסיה, למצוא עצמם כלואים בין טורקיה לסוריה הסונית. במצב כזה, ייתכן שינסו להגיע להסדר עם ישראל.

אסד "מחוק" מבחינת הליגה הערבית, ואם תקום מדינה עלווית היא לא תצורף כמובן לליגה הערבית ולמעשה מספר המדינות שיהיו איתה ביחסים, יהיה נמוך. היפרדות של העלווים מסוריה, עשויה לזרז מהלך דומה אצל הכורדים בסוריה ומשם הלחץ על שתי הגדולות של המזרח התיכון, איראן וטורקיה מצד המיעוטים הכורדים שבשטחן, הוא עניין של זמן.

מבחינת איראן, מדובר במצב בעייתי – ההשפעה שלה באזור תיחלש באופן דרמטי והיכולת שלה למנוע זאת מצומצמת ביותר. גם עבור הטורקים זהו מצב בעייתי, מאחר שהם תכננו לתמוך במשטר סוני בסוריה השלמה, ולא במדינה מדברית עם מוצא צר או ללא מוצא אל הים. מצד שני, הפסקת הקרבות תביא להפסקת זרם הפליטים לתוך טורקיה, בעוד שהמשך המאבק מעלה את החשש באיסטנבול מפני שיטפון של ממש בהמשך.

עבור מדינות ערב זוהי התפתחות לא רצויה, אך יש להניח שרובן יוכלו לחיות עם מצב זה בהיעדר יכולת של ממש למנוע אותו. גם עבור ארגוני הטרור זו כמובן התפתחות לא רצויה לחלוטין, כי התפתחות זו מרחיקה את חלום הח'ליפות בצעד נוסף.

עבור הלבנונים זו התפתחות מורכבת, אך חיובית בסך הכל. פיצולה של האחות הסורית יאפשר ללבנון לנסות ולהפעיל פוליטיקה עצמאית ולהשתחרר מחיבוק הדב המסורתי. הסונים בלבנון אולי ירצו בקשר עם סוריה הסונית, אך הוא יהיה קשר בין שווים. היחלשות השיעים כתוצאה מהמהלך עשויה לגרור בתחילה את נסראללה להקצנה. ייתכן שישראל תהיה הכתובת להקצנה כזאת, אולם בסופו של דבר, עם הפחתת ההשפעה האיראנית-סורית, ניתן יהיה להביא לפירוק החיזבאללה. דווקא מציאות שבה העלווים נותרים בסוריה ומותקפים על ידי הסונים עשויה להוביל לגלישת המאבק לתוך לבנון ולמלחמת אזרחים בלבנון.

עבור הדרוזים עשוי חלום של מדינה עצמאית להיראות פתאום קרוב יותר, באמצעות חבירה לאחיהם בסוריה תוך הגברת הקשר עם הדרוזים ברמת הגולן. הללו אגב, עשויים לפתח גישה יותר פרו-ישראלית לנוכח ההתפתחויות והקטנת הסיכויים לוויתור על רמת הגולן לסוריה. הנוצרים בלבנון ישמחו לחיות באזור שבו ישנה מדינת מיעוטים נוספת, ושהקשר הסורי ללבנון נחלש.

כיצד ניתן לקדם את הרעיון הזה?

ראשית, צריך במערב להחליף דיסקט ולהבין את האלטרנטיבות המוצעות כיום, לעומת האפשרות למדינה עלווית. ניצחון סוני יוביל לשלטון האחים המוסלמים, וזאת לאחר ביצוע טבח במיעוטים בסוריה כולל נקמה ממוקדת במיוחד בעלווים, או לכאוס רבתי שבו כולם יהרגו בכולם, בדומה למלחמת האזרחים הלבנונית, וכאמור אולי בשילוב מלחמת אזרחים לבנונית חדשה. את ההתפתחות הזאת כבר לא ניתן יהיה לעצור, בדומה למה שהתחולל במשך שנים בעיראק או מתפתח בימים אלה בלוב. אסד לעולם לא יוכל לנצח כי המורדים בו ימשיכו לקבל תמיכה מהמערב וממדינות המפרץ. אמנם מצב זה אינו מסכן את ביטחונה של ישראל, אך הוא מחריף את המצב ההומניטארי בסוריה. מנגד, להקמת מדינה עלווית באמצעות הסדר בחסות המעצמות, סיכוי להביא לפיוס בין העדות בסוריה ולהפחתת שפיכות הדמים.

שנית, צריך להבין מיהם הצדדים שניזוקים מההתפתחויות, אלו שינסו למנוע את המהלך – הגורמים הרדיקלים השונים במזרח התיכון: איראן-חיזבאללה מצד אחד, טורקיה מצד שני וכמובן ארגוני הטרור הסוניים. ייתכן שיהיה צורך להרתיע אותם.

מבחינת ישראל כאמור, זה עשוי להוביל למלחמה עם החיזבאללה, מלחמה שבין כה עשויה לפרוץ על רקע נפילתו של משטר אסד. המטרות שצריכות להיות מוגדרות במלחמה כזאת, הן חתירה לפירוקו של החיזבאללה וחיזוק הגורמים הפרו-מערביים בזירה. אלה למעשה היעדים שלא הושגו ב-2006 מסיבות שונות, וכמובן שיהיה צורך בתכנון אסטרטגי וטקטי שונה מאותה מלחמה.

שלישית, רעיון הפילוג של סוריה צריך להיות מקובל על הרוסים ועל האמריקנים. מאחר שהרוסים מיועדים להתבסס בתוך המדינה העלווית החדשה, יש להניח שהם ישקיעו משאבים והשפעה כדי לאפשר את המעבר למצב החדש. האמריקנים, לנוכח חולשתם באזור, יוכלו לפעול לשכנוע בני בריתם הערבים שלא להפריע למהלך. הגבול בין סוריה למדינת העלווים עשוי להפוך לגבול של המלחמה הקרה השנייה ולמאבק בין מעצמתי, אך סוריה כבר כיום משמשת כמגרש משחקים של כוחות זרים רבים, וגבול זה יוכל לבקר את התהליך

נקודה רביעית, אחד העניינים המרכזיים במו"מ על הקמת מדינה כזו יהיה שאלת חלוקת השלל: מיליארדי הדולרים שמשפחת אסד ומכלוף אגרו על חשבון הסורים; הצבא שבו הושקעו מיליארדים; הגישה לים התיכון ועוד. סוריה הסונית תזדקק למיליארדי דולרים לצורך שיקומה. ככל שהעלווים יבינו שזה הפתרון עבורם מוקדם יותר, כך יוכלו להכין את שטח המדינה החדש שלהם טוב יותר. סוריה הסונית לא תוותר על מוצא אל הים ותדרוש בוודאי את חלקה באוצרות המדינה. לכן צריך למצוא את האיזון בין הצעה שתהיה מקובלת על הסונים לבין צרכי הביטחון של העלווים.

חמישית, למרות האמור לעיל, בנוגע לעימות אפשרי עם החיזבאללה, אל לישראל להצטייר כמי שמקדמת רעיון זה, כדי לא לתת לאסד תווית של משתף פעולה עם ישראל. בכך מהלך זה ייכשל. ביצוע המהלך, אחרי שייסגרו הפרטים הטכניים, יתבצע בחסות הרוסים ובהסכמת הגורמים האחרים. ישראל, אם בכלל, תהפוך לצד רק בהמשך.

ההמלצות:

1. צריך להכיר בכך שניצחון סוני בסוריה מסוכן לישראל וגם למיעוטים בסוריה.

2. המתנגדים למהלך הם בעיקר ארגוני טרור ומדינות אנטי-מערביות, וזה עשוי להוביל את החיזבאללה למהלך נגדנו. ישראל צריכה להתכונן לאפשרות כזו כדי למנף אותה לחיסול הארגון.

3. ללא תמיכת הרוסים ועזרת האמריקנים זה לא יקרה.

4. מציאת האיזון בחלוקת המשאבים בין צרכי הביטחון של העלווים לצרכי הסונים.

5. ישראל צריכה להוריד פרופיל – קשירת הביצוע בישראל עשויה להכשילו.


מאמרים נוספים