כשהיחסים של ארה”ב ורוסיה שוב בסימן התקררות, קשה להתחמק מהמסקנה כי המלחמה הקרה השנייה עומדת לחזור לכותרות והיא בלתי נמנעת. מכיוון שכך, מוטב לה לכל מעצמה להפסיק לפעול כאילו פיוס הוא צו השעה ולהתחיל להיערך למאבק הגיאו-פוליטי המתעורר. זו שתגיב ראשונה, תזכה ביתרון מוקדם במאבק על תמיכתן של מדינות המעגל השני.

כשהמאבק הבין-גושי שוב צובר תאוצה, עולה חשיבות הזיקה הגיאו-פוליטית של מדינות מפתח באזורים בעלי חשיבות בעולם. מדינות דוגמת ברזיל, ארגנטינה, טורקיה, פקיסטן, וייטנאם, מצרים ולוב הופכות מחוזרות. הקשרים עם בנות ברית מקומיות כאמצעי לשימור האינטרסים של ארה”ב במקום הופכים חשובים מתמיד. כך עם “הקשת הדמוקרטית” – הודו, דרום קוריאה, יפן ואוסטרליה במרחב מול סין, כך כאמור עם מכסיקו וקולומביה באמריקה הלטינית, כך עם המדינות הנוצריות בצפון-מזרח אפריקה.

בהקשר החשיבות של השינוי בזיקה פוליטית של מדינות מפתח, אחת ההתפתחויות המפתיעות בחודשים האחרונים נרשמה מצידה של אוזבקיסטן. המדינה שבה פועל אחד המשטרים המדכאים והמושחתים ביותר בעולם, מדורגת שנייה מהסוף במדד סיקור ממוקד כשרק צפון קוריאה זוכה לציון נמוך יותר. היא נמצאת תחת אמברגו נשק מערבי מזה כעשור. בחודש יולי הפתיעו האוזבקים כשהכריזו על יציאתם מה-CSTO, הארגון לאמנה לביטחון קולקטיבי. זו למעשה הברית הצבאית העל-מדינתית המרכזית שרוסיה מפעילה כיום. יציאה של אוזבקיסטן ממנה היא לא פחות מרעידת אדמה באזור.

הסיבה למהלך המפתיע היא נסיגת ארה”ב ונאט”ו מאפגניסטן. עם סיום המשימה בשנה הבאה, עומדת בפני המדינות הלוחמות המשימה הכבדה של פינוי כל הציוד מאזור הלחימה. מדובר על כ-70,000 כלי רכב כולל משוריינים וכ-120,000 מבנים ומכולות. על מנת לשנע את כל הציוד, זקוקים במערב לנתיבים יבשתיים סדורים ובטוחים בדרך לאירופה ולארה”ב. כשפקיסטן ממזרח מערימה קשיים על השימוש בשטחה, עולה הצורך לנתיב חלופי.

אוזבקיסטן קפצה על ההזדמנות כמוצאת שלל רב והציעה מעבר בשטחה בתמורה להשארת חלק מהציוד בידיה ובכך גם לעקוף את האמברגו על מכירת נשק חדש. מבחינת ארה”ב, מדובר בעסקה לא רעה שכן פעמים רבות הציוד האמריקני לאחר לחימה שווה פחות מעלות השינוע שלו בחזרה לארה”ב [1]. על מנת להראות רצינות ולשכנע את מדינות נאט”ו להעביר חלק מהנשק לידי אוזבקיסטן, החליטו שם לפרוש מה-CSTO.

במערב קיבלו את המהלך בחשדנות, וטרם קיבלו החלטה כיצד לפעול. אחת הסברות היא כי מדובר במהלך אוזבקי יותר נגד רוסיה ופחות בעד המערב. בכל אופן, מהלך זה מגיע כהמשך לסדרת פעולות מצד אוזבקיסטן להתקרב לסין ועל רקע הערכות שהנשיא האוזבקי אסלאם קרימוב עשוי לפרוש באמצע העשור והוא מכין את הקרקע להחלפתו.

מי שלא התמהמה כלל הוא פוטין, שחתם שורה של עסקאות עם שכנתה של אוזבקיסטן, קירגיזסטן. בין היתר, מדובר על הקמת בסיס צבאי רוסי במדינה ב-2017 לתקופה של 15 שנה, על מחיקת חוב של המדינה הקטנה ועל מכירת נשק בהיקף של כמיליארד דולר.

הבחירה הרוסית בקירגיזסטן כיעד לחיזוק היחסים על חשבון האוזבקים אינה מקרית כמובן. קירגיזסטן תלויה במידה רבה בכלכלה האוזבקית, יעד היצוא הגדול ביותר שלה, והאוזבקים בעבר אף השתמשו בנשק הגז כדי ללחוץ על קירגיזסטן באופן דומה לשימוש הרוסי נגד אוקראינה ומדינות אחרות. היחס של קרימוב כלפי נשיאי קירגיזסטן ששירתו במקביל אליו היה משפיל לא אחת. התקררות היחסים בין אוזבקיסטן לרוסיה פתחה דלת להפחתת התלות הכלכלית של הקירגיזים באוזבקים.

מדינה נוספת שנמצאת על הגדר כבר כמה שנים זוהי טורקיה. המדינה שעברה מהפכה איסלאמיסטית בעשור האחרון, מרתיעה את האירופאים שמסרבים להתקדם עם תהליך צירופה לאיחוד. טורקיה נמצאת בצומת המרכזי של דרום אירופה, כל צינורות הגז המרכזיים עוברים בשטחה והיא מחפשת למנף את מעמדה האסטרטגי להישגים פוליטיים. בביקורו האחרון של פוטין בטורקיה, הכריז ארדואן כי אם עמדת האיחוד האירופי לא תשנה, הטורקים ינטשו את מאמצי קבלתם לאירופה ויפנו מזרחה, לחברות ב-SCO.

נראה כי ההכרזה של ארדואן נועדה כרגע להיות קריאת השכמה בלבד, אך אין ספק כי אם טורקיה אכן תפנה לארגון שכבר כונה “ברית ורשה החדשה”, היא תיאלץ לוותר על חברותה בנאט”ו וקשריה עם ארה”ב ייפגעו משמעותית. זו תהיה רעידת אדמה של ממש במאזן הגיאו-פוליטי באזור.

פוטין עם ארדואן – הצטרפות של טורקיה ל-SCO תהווה ניצחון דרמטי לגוש הריכוזי. צילום: הקרמלין

האם אפשר להרגיע את המתיחות?

בכל השנים האחרונות, הציעו מומחים כי הרגיעה ביחסי ארה”ב ורוסיה פירושה כי המתיחות שאפיינה את ימיו האחרונים של בוש הבן בתפקיד לא הייתה אלא אשמתו. אלא שהדינאמיקה שמאחורי הדברים מגלה כי שנות שיתוף הפעולה הן היוצאות דופן בין שנים ארוכות של מתיחות.

לו רצתה ארה”ב לשקם את היחסים עם רוסיה, הייתה צריכה להכריז כי ברית נאט”ו לא תתפשט עוד מזרחה לכיוון הגבול הרוסי; הייתה צריכה לזנוח את מערכת ההגנה מטילים במזרח אירופה כדי למנוע מרוץ חימוש; להפסיק את מה שמתפרש ברוסיה כהטפות מוסר כלפי ההתנהלות הפוליטית במדינה. לא פחות חשוב מאלו, הייתה צריכה ארה”ב למצוא שורה ארוכה ככל האפשר של נושאים שבהם שיתוף הפעולה עם הרוסים אפשרי, וזאת על מנת לבסס מחדש יחסי אמון.

אבל פניה של ארה”ב לא לרגיעה כי אם להסלמה. אין מסקנה אחרת מטון הדברים החריף בארה”ב כלפי מהלכיה של רוסיה באסיה, מההתעקשות האמריקנית על מערכת ההגנה מטילים ועל חוסר היכולת להגיע להסכם עם רוסיה על שימוש משותף במערכת. אם נשאל את האמריקנים, יגידו ודאי כי הם אינם מעוניינים בהסלמה אלא דווקא בשיתוף פעולה עם רוסיה ואלו הרוסים שמסרבים לשתף פעולה. הם יטענו כי בתור ארצות הברית של אמריקה, הנאמנה ל”ייעוד הגלוי” שלה, הם אינם יכולים שלא לבקר את רוסיה ושכנותיה כשתהליכים דמוקרטיים נפגעים. במבט מהצד, נראה כי הרוסים דווקא שיתפו פעולה לא מעט פעמים אבל אלו דווקא האמריקנים שלא הפגינו גמישות כשהייתה נדרשת.

הפער הבלתי ניתן לגישור הזה בתפיסת המציאות ותפקידה של כל מעצמה בעולם מוביל למסקנה כי מלחמה קרה בין ארה”ב ורוסיה היא התוצר של תהליך דטרמיניסטי וכל דפוס אחר של יחסים הוא לא יותר מהפוגה.

נציע תרחיש אפשרי להמחיש כוונתנו – בהיעדר הסכמה על הטיפול בסוריה, באיראן או במוקד סכסוך אחר, עשויה ארה”ב, עם או בלי האיחוד האירופי, לפעול בעצמה באחת או בשתי המדינות, בלי לקבל את אישור מועצת הביטחון ואולי אף בלי לבקש אותו. הרוסים בתגובה, גם לשם הגנה על האינטרסים שלהם במרחב וגם במחאה על עקיפת המועצה, עשויים להגיב בצעדי ענישה נגד ארה”ב, כפי שנקטו עם החקיקה האחרונה. משלוחי נשק לכוחות אנטי-מערביים יבואו בחשבון ולא יהיה זה מופרך להניח כי חד-צדדיות אמריקנית תביא את רוסיה להכשיל כמעט כל יוזמה אמריקנית שתגיע למועצה או לגופים בינלאומיים אחרים, גם אם לא תהיה שנויה במחלוקת.

המנהיגים ישמיעו הצהרות לוחמניות ויאשימו את הצד השני והאווירה תחלחל לאזרחים שידרשו פעולה. בדרך לשם, ישקיעו שני הצדדים את מרב המשאבים על מנת לגייס מקסימום תומכים למעגל בנות הברית. במציאות הנוכחית, הכוונה בראש ובראשונה לבריתות כלכליות בין מסגרות אינטגרציה אזורית. מבחינת האמריקנים, מדובר על הידוק הקשרים הכלכליים בין הברית הצפון אמריקנית נאפט”א ובין האיחוד האירופי ליצירת אזורטרנס-אטלנטי (TAFTA) שיהיה אחראי על יותר מ-40% מהתוצר העולמי. שיתוף פעולה בין מסגרת זו למדינות הדמוקרטיות במרחב הפסיפי (TPP), יצרף בין היתר את יפן, אוסטרליה, דרום קוריאה ושיתוף עם המועצה לשיתוף פעולה במפרץ (GCC) יצרף את סעודיה, קטאר ושאר המונרכיות באזור.

מבחינת הרוסים, מתבקש שיתוף פעולה בין מסגרת איחוד המכסים שבה חברות גם קזחסטן ובלארוס, ובין הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי (SCO) והארגון האמנה לביטחון קולקטיבי (CSTO). שיתוף פעולה כזה אמור ליצור איחוד אירו-אסיאתי שיאגד את כל המדינות במרחב, שאליו תוכלנה להצטרף בנות הברית של סין באפריקה והמדינות המתנגדות לארה”ב באמריקה הלטינית.

למעשה, מספיק שמעצמה אחת תתחיל לצעוד בכיוון של אינטגרציה כלכלית כזו על מנת להפוך את התהליך הזה לאבן מתגלגלת, שהרי אם צד אחד כורת בריתות ומתחזק, הצד השני לא יכול להישאר מאחור וצריך להיערך בהתאם.

אובאמה – חייב לקבל את המלחמה הקרה החדשה כעובדה מוגמרת, ולפעול בהתאם. צילום: הבית הלבן

המלצות להתנהלות המעצמות

משינטשו הצדדים את הרעיון לאתחול מחדש, יצטרכו כולם להפשיל שרוולים ולפעול לחיזוק מעמדם מול הצד השני. על ארה”ב לקחת בחשבון כי רוסיה תפעל בשנים הקרובות לאינטגרציה בין המסגרות העל-מדינתיות באסיה ובמזרח אירופה – CSTO, CSO, איחוד המכסים; תפיץ מערכות נ”מ מתקדמות גם באסיה וגם באמריקה הלטינית, כקלף מיקוח מול מערכת ההגנה מטילים של ארה”ב; תחפש קלפים נוספים ליצירת מאזן אימה מול ארה”ב דוגמת אימוץ המודל הסיני להקמת יחידת האקרים ענקית לטובת ריגול ופגיעה בתשתיות בארה”ב; תאיץ את פיתוח הצבא ותרחיב את עסקאות הנשק שלהם באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בעולם; תחפש למנף בצורה אגרסיבית יותר את שליטה בתחום הגז הטבעי והנפט ובאופן כללי תצא נגד כל יוזמה אמריקנית בכל גוף בינלאומי שהוא.

לאור הדברים, אלו העקרונות המרכזיים שצריכים להופיע במדיניות האמריקנית בשנים הקרובות:

1. לכונן בהקדם האפשרי מסגרת כלכלית טרנס-אטלנטית משותפת לנאפט”א (NAFTA) והאיחוד האירופי , המכונה TAFTA; הרחבת הקשר לבנות הברית הדמוקרטיות במרחב הפסיפי (TPP).
2. להותיר זירות מפתח לבנות ברית – הקשת הדמוקרטית באסיה, הגוש הנוצרי באפריקה, ה-GCC במפרץ הפרסי; להקפיד לגשת לבנות ברית מעמדה של שותפות אינטרסים, לפני שארה”ב תמצא עצמה בעמדת תלות.
3. להתעקש על מערכת ההגנה מטילים ולהפוך אותה לעולמית.
4. לשדרג את יכולות הסייבר ובפרט את היכולות מול סין ורוסיה.
5. לפתות מדינות במרחב אפריקה, אסיה ומזרח אירופה לצד שלה ב”גזרים” כלכליים.
6. להימנע מעימותים שבהם היא לא יכולה לנצח במוסדות בינלאומיים, ולמתן את הביקורת הישירה על התנהלות מדינות במקרים שאינם החמורים ביותר. להסתפק במקרים אלו בהפעלת ארגונים לא ממשלתיים (NGOs).

הערות

1. Andrew E. Kramer, “As NATO Prepares for Afghan Withdrawal, Uzbekistan Seeks War’s Leftovers”, New York Times, 31/01/2013