הבחירות בארה”ב מציגות שני מועמדים – הנשיא המכהן ברק אובאמה, ששירת במקביל לכהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והשניים קיימו קשר בעייתי ורווי מתיחויות; והמועמד הרפובליקני, המושל לשעבר של מסצ’וסטס מיט רומני, חבר אישי של נתניהו שמבטיח לשמור על יחסים קרובים בין ארה”ב לישראל. מה תהיה ההתנהלות הנכונה עבור ראש הממשלה הבא של ישראל מול כל אחד מהנשיאים בפוטנציה?

ניצחון של אובאמה בבחירות לנשיאות אינו חייב בהכרח לבשר על קושי מובטח ביחסי ישראל-ארה”ב. הדינמיקה של הקשר האמריקני-ישראלי תושפע ממספר פקטורים שההכרה בהם תקל על ישראל בשנים הקרובות.

ראשית, השאלה כמובן מי יהיה ראש הממשלה. על פניו, ולאחר האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו, נראה כי השאלה הזו הוכרעה עוד לפני שמערכת הבחירות נכנסה להילוך גבוה ונתניהו ימשיך בתפקידו גם בשנים הקרובות. אין ספק כי אם זהותו של ראש ממשלה תהיה שונה, ישפיע הדבר גם על היחסים ואובאמה יהיה סבלני וחם יותר כלפי מועמד מהשמאל או המרכז הפוליטי בישראל. מאחר שבסבירות גבוהה נתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה, הניתוח יתבסס על ההנחה הזו.

שנית, נראה כי בבחירות לקונגרס הרפובליקנים ימשיכו להחזיק בבית הנבחרים ואולי אף יגדילו את יתרונם. חמורה מכך, מבחינת אובאמה היא העובדה כי חלק גדל והולך מקרב הרפובליקנים נמנה על תנועת “מסיבת התה”, אשר מתנגדים בקנאות לכל שיתוף פעולה חוצה מפלגות. התנגדות זו תקשה מאוד את חייו של אובאמה. מצב העניינים כזה ישמש כמנוף לחץ עבור ראש הממשלה הישראלי, שיוכל להפעיל לובי חזק ומשפיע בוושינגטון, כל זמן שהדברים ייעשו מאחורי הקלעים.

שלישית, אובאמה יצטרך להקדיש את השנתיים הקרובות להעלאת הכלכלה האמריקנית על פסים של צמיחה, כולל הפחתת האבטלה וצמצום הגירעון הלאומי. אי הצלחה בזירה הזו תהפוך אותו ל”ברווז” צולע אחרי בחירות האמצע של 2014, ומאותה נקודה מרווח הפעולה שלו יהיה מצומצם ביותר. חשוב להבין שכשהנשיא נמצא בעמדה כזו, קרי בסוף הקדנציה השנייה ועם פופולאריות נמוכה, גם אנשי המפלגה שלו בקונגרס ובמקומות אחרים נוטשים אותו ומתחילים להיערך ליום שאחרי. גם ג’ורג’ בוש היה במצב דומה בין 2006 ל-2008 ויכולת ההשפעה שלו על תהליכים הייתה מוגבלת ביותר

הקדנציה הראשונה של נשיא כוללת בדרך כלל את הניסיון לקיים את האג’נדה שלו תוך למידת התפקיד ומגבלותיו. פעמים רבות המציאות מתנפצת בפניו של הנשיא הטרי שנאלץ לוותר על חלק מהעקרונות שפרס במערכת הבחירות בשל כך. הקדנציה השנייה של הנשיא כבר מוקדשת למאמצים להטבעת חותם – מדיניות של רייגן בקדנציה השנייה הוקדשה במידה רבה להביא לסיום המלחמה הקרה; קלינטון ניסה להביא לשלום במזרח התיכון בקמפ-דיוויד בתחושה של דחיפות רבה. אולם פעמים רבות כאמור, הנשיא כבר מתקשה לתפקד פוליטית בחלקה האחרון של הקדנציה השנייה שלו.

נתניהו עם אובאמה – הנשיא האמריקני עשוי להיות פרטנר נוח בתחילת כהונתו השנייה. צילום: הבית הלבןבניגוד לתפיסה שאומרת כי מרחב הפעולה של נשיא בקדנציה השנייה רחב מאוד בשל היעדר הצורך להתחשב בשיקולי בחירות שונים, ההיסטוריה הקרובה מעידה כי לא בהכרח כך – רק ארבעה מתוך עשרת הנשיאים שכיהנו מאז אייזנהאואר השלימו שתי קדנציות מלאות ורק שניים מהם – אייזנהאואר ורייגן – היו דומיננטים ומשפיעים עד יומם האחרון בתפקיד.

מבחינת נתניהו, הדרך הנכונה להתנהל מול אובאמה בשנתיים הקרובות היא להפוך את ההתנהלות הזו למעין הבנה בין האישים – אי-הפעלת הלובי הישראלי בקונגרס הרפובליקני תמורת גמישות רבה יותר כלפי ישראל מצד הנשיא.

אין ספק כמעט כי השנתיים הקרובות הן חלון ההזדמנויות של ישראל מכל הבחינות, לפעולה מול האיראנים. הפרויקט הגרעיני האיראני כבר עבר כמה נקודות בעייתיות והוא עשוי להבשיל עד סוף 2014. זאת ועוד, בשנתיים האחרונות לכהונתו יתקשה אובאמה לתמוך בפעולה צבאית דרמטית, אלא אם כן ירשום הישגים מרשימים בתחומי הכלכלה והפופולאריות שלו תאפשר לו להוביל מהלכים דרמטיים גם בשלהי כהונתו.

בשורה התחתונה, אם אובאמה יבחר בקו נוקשה כלפי נתניהו, כל שעל ראש הממשלה הישראלי יהיה לעשות זה “להרוויח זמן” ולהיעזר בקונגרס כדי לרכך את המהלומות. מצד שני, גישה נוחה יותר מצדו של אובאמה יכולה לסלול את הדרך לביצוע פעולות שנתניהו חולם עליהן כבר שנים רבות – תיאום עמדות עם ישראל בכל האמור לצעדים הבאים במזרח התיכון ובראשם תקיפה באיראן.

רומני – חבר קרוב של נתניהו, אך האם כנשיא יהיה ידידותי יותר מאובאמה? צילום: ג’ייג סקידמור

רומני

אם ייבחר רומני, ובהנחה כאמור שנתניהו יהיה ראש הממשלה, הדינמיקה בין האישים צפויה להיות שונה מטבע הדברים. יש לכך יתרונות עבור נתניהו וכן חסרונות. החסרונות נובעים מכך שנשיא שנחשב לידידותי יכול ללחוץ על ישראל יותר בקלות מאשר נשיא שנחשב ללא-ידידותי. הסיבה היא הרצון לרצות בן ברית ידידותי – כך השיגו קלינטון ובוש הבן יותר ויתורים מצד ישראל מאשר אובאמה.

היתרונות כמובן ברורים – הבטחותיו של רומני לאמץ גישה תקיפה יותר במדיניות החוץ והידידות לישראל יוכלו לתרום לאיום על הגורמים העויינים את ישראל באזור. עצם ההערכה כי הסבירות לתקיפה באיראן או לכל סיוע או גיבוי אחר מצד האמריקנים תגבר תכניס את המדינות המאיימות על ישראל למגננה.

מבחינת ישראל, ניצחון של רומני מכניס אותה לתקופה רגישה מאוד – בין הבחירות ב-6 בנובמבר, לכניסתו של רומני לבית הלבן ב-20 בינואר, הנוהג הוא שהנשיא היוצא נזהר מלקיים מדיניות חדשה ואילו הנשיא הנכנס מכבד את מנהיגותו של הנשיא היוצא, וכך למעשה ישנם 75 ימים שמוקדשים לחילופי הנהגה מסודרים ובהם העניין האמריקני מהמתרחש מחוץ לגבולו המדינה קטן.

הכרזתו של ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית ב-15 בנובמבר 1988, בתום הכהונה של רייגן וכן אסון לוקרבי, הפיגוע שביצעה לוב שנחשב לקטלני ביותר עד 11 בספטמבר 2001; האינתיפאדה שפרצה ב-28 בספטמבר 2000 בתום הקדנציה השנייה של קלינטון; ומבצע עופרת יצוקה שהחל בימיה האחרונים של 2008 ושל נשיאותו של בוש הבן, מדגימים היטב את נטייתם של גורמים שונים לנצל תקופה זו למהלכים דרמטיים.

האם גם הפעם נראה מהלך כזה? מבחינת נתניהו, המצב המדיני היום יאפשר לישראל מרווח פעולה רחב אם היא אכן תבחר לבצע פעולה ברצועת עזה. בהיעדר נשיא מתפקד בבית הלבן, כשאירופה מצויה בליבו של משבר כלכלי חריף, כשהעולם הערבי מפוצל ומפורר ושכנותיה של ישראל מתפרקות מסכסוכים פנימיים, נתניהו יכול לבחור לבצע פעולה שכזו, וייתכן שהמציאות תבחר עבורו, אם חלילה רקטה אחת תפגע ביעד שלה.

ברגע שרומני ייכנס לבית הלבן, נתניהו יצטרך לכלכל מהלכיו בתבונה. באופן מסורתי, העוצמה שנשיא אמריקני מפעיל בתקופת הכהונה הראשונה חזקה יותר משבקדנציה השנייה. נשיאים רבים לחצו את ישראל לוויתורים בקדנציה הראשונה או להצטרפות לתהליך מדיני והסירו חלק מהלחץ רק בקדנציה שלאחר מכן. אובאמה וההקפאה, בוש ומפת הדרכים, קלינטון והסכמי אוסלו, קרטר וקמפ דיוויד אייזנהאואר והנסיגה מסיני לאחר מבצע קדש ועוד. לאחר מכן, הלחץ האמריקני התמתן בקנדציה השנייה. אמנם רומני טוען כי הוא מתכוון להתייעץ עם ישראל בנושאים הנוגעים לה, אך כשיישב במשרד הסגלגל יעדיף באופן טבעי לפעול כראות עיניו, גם אם הדבר יכלול הפעלת לחץ על נתניהו וישראל.

החודשים הראשונים של רומני בתפקיד יצביעו על המגמה שלו כנשיא. רומני מבחינתו, יעדיף להשקיע את מרב מרצו בשיקום הכלכלה האמריקנית ובגיבוש מדיניות חוץ עם דגש על מאבק כלכלי ופוליטי בסין וברוסיה. מבחינת נתניהו, או כל ראש ממשלה ישראלי, נכון יהיה לנסות ולהסכים עם הנשיא האמריקני על המדיניות הצפויה באזור כבר בשנתיים הראשונות, הן בנוגע לאיראן, הן בנוגע לנושאים מדיניים אחרים שנובעים מהאביב הערבי.

רוב הנשיאים האמריקנים סופגים בבחירות האמצע הראשונות ירידה בפופולאריות שלהם שבאה לידי ביטוי בהיחלשות בקונגרס. בדומה לאובאמה, גם רומני ייבחן על ידי הבוחר האמריקני בעיקר בשדה הכלכלי. אי הצלחה לבצע רפורמות בכלכלה שיביאו לתוצאות עד נובמבר 2014, עשויה להקשות מעט לאחר מכן על נתניהו ביחסיו עם רומני.

בחינה של האינטרסים של ממשלת נתניהו בטווח הקצר מעלה סוגיה מעניינת – בעוד נתניהו מעדיף אישית את רומני ואת המפלגה הרפובליקנית, הרי שדווקא בחירה של אובמאה עם קונגרס לעומתי תספק לנתניהו שנתיים נוחות יחסית בכל האמור למדיניות החוץ האמריקנית. מנגד, בחירה של רומני עם קונגרס אוהד תוציא את הצדדים לשנתיים רגישות מבחינת מדיניות חוץ שיחשפו את נתניהו ללחץ שרק לאחריהן, אולי, ימצא נתניהו בן ברית אמיתי בבית הלבן.