עד לפני כמה חודשים המסר האמריקני לאיראן ובכך גם לישראל, היה פשוט וברור – ארה”ב מחויבת למנוע מאיראן נשק גרעיני, גם אם תידרש לפעולה צבאית. בשם המסר הזה יישרה ישראל קו עם האמריקנים בשורה של סוגיות ובהן סוגיית חידוש המו”מ עם הפלשתינים וביצוע מחוות נדיבות של שחרור מאות אסירים עם דם על הידיים. ההססנות האמריקנית בסוריה והניסיון לפתח דיאלוג עם איראן הביאו את נתניהו לומר משפט אחד מכונן באו”ם: ישראל תפעל לבדה באיראן אם תצטרך
המשחק בין איראן והמערב ובנות בריתו, שבו משחקת ישראל בהנהגת ראש הממשלה בנימין נתניהו תפקיד ראשי, הפך זה מכבר לבית ספר של ממש של אסטרטגיה, מדיניות, תכסיסנות, תורת המשחקים ועוד. המשחק הזה משוחק במספר זירות עולמיות – זירת הגרעין, זירת הנפט והזירה הסורית, ובמספר זירות משנה, ובהן לבנון, עזה, עיראק ותימן.
האמצעים שבהם משתמשים השחקנים מגוונים – אמצעי ביון משוכללים ומודיעין אנושי; מימון קבוצות חמושות שיילחמו בצד השני; שימוש באמצעי התקשורת ובבימת האו”ם; שימוש בצבא וביחידות גרילה; שימוש בעמותות ובגופים אזרחיים לצורך המאבק האידיאולוגי ועוד.
במשחק הזה איראן אינה עומדת לבדה. היא נהנית מתמיכה כזו או אחרת של מעצמות עולמיות כדוגמת סין ורוסיה, לאור העובדה כי המשחק הוא רק אחד מכמה המשוחקים במסגרת המלחמה הקרה השנייה. לעתים הנאמנויות במשחק משתנות ושחקנים עוברים צד, כגון החמאס שכיום הפך ליריב לאיראנים לאחר שנים שנהנה מתמיכתם וכעת הוא שוקל לחזור ולתמוך בהם.
המשטר התיאוקרטי באיראן הוקם מראשיתו כדי לייצא את הבשורה השיעית לעולם. איראן, שבה חיים כמחצית מהשיעים בעולם, מעוניינת לגרום להתפשטות האמונה השיעית כחלק מהאמונה בביאתו של המשיח השיעי. מאחר שבתפיסה זו הפעולה האנושית היא קריטית להבאת הגאולה לעולם על פי הדוקטרינה השיעית, אין למעשה שום מעשה שיכול להיחשב ללא מוסרי בדרך להשגת המטרה – כל האמצעים כשירים. מותר לשקר, להסתיר, להרוג, לחייך, לכעוס או לאיים. כל דבר שיוביל להשגת המטרה.
אחד מהאמצעים החשובים מבחינת איראן, לצד התעצמות צבאית ושימוש בארגוני טרור ברחבי העולם, הוא כמובן הפרויקט הגרעיני. איראן הזרימה וממשיכה להזרים מיליארדי דולרים לפרויקט, גם בעידן של סנקציות, אינפלציה ומיתון. האחיזה בפצצה גרעינית אמורה לשרת שתי מטרות – המטרה הראשונה היא הרתעה מול המערב, כדי שאופציית התקיפה באיראן תורד מסדר היום כפי שאירע בצפון קוריאה. המטרה השנייה היא להחזיק באפשרות לאיים על קיומה של מדינת ישראל וגם על מדינות המפרץ, השנואות על האייתוללות.
איש אינו מכחיש, כולל האיראנים עצמם, שישנו פרויקט גרעיני רחב היקף באיראן. אחמדינג’אד נהג להצטלם במתקנים הגרעיניים לבוש בחלוק לבן, וסוכנות הידיעות הרשמית האיראנית פארס מפרסמת מעת לעת דיווחים על התקדמות בתהליך. למעשה, הפרויקט הגרעיני האיראני מעלה שתי מסגרות ויכוח – האחת היא האם הפרויקט הגרעיני האיראני מכוון למטרות אזרחיות או צבאיות; השנייה היא אם יש מטרה צבאית, מתי תגיע אליה איראן. קרי, מתי תשיג את הפצצה הראשונה.
ההעדפה(?) האמריקנית היא שאפשר להביא להפסקת הפרויקט הגרעיני בלי להעלות מטוסים לאוויר. תפיסה זו נסמכת על הנחת העבודה כי איראן רחוקה עדיין פרק זמן משמעותי מפיתוח פצצה. בנוסף, האמריקנים טוענים בביטחון כי כשתחצה איראן את הסף הטכנולוגי המכריע בדרך לפצצה, בוושינגטון יידעו מכך. תפיסה זו כפתה על ישראל לאורך השנים להימנע מפעולה צבאית בעצמה. כדי להמתיק את הגלולה, דאגו האמריקנים להעביר לישראל טכנולוגיות מתקדמות בעוד הם פעלו להשית על האיראנים סנקציות כואבות ביותר. ישראל מצידה לא טמנה את ידה בצלחת ועסקה בפעילות חשאית בדומה לגופי ביון אחרים, כשעל הכוונת מדעני גרעין באיראן ורשתות התקשורת והמחשבים של המתקנים הגרעיניים.
נשיא איראן החדש רוח’אני – שינוי אמיתי בטהרן או תרגיל מחוכם שנועד להסיר את הלחץ? צילום: אתר הנשיא
מדינות ערב נאבקות באיראן
המרוץ האיראני לפצצה הטיל אימה גם על מדינות ערב, ובעיקר על מדינות המפרץ הערביות שחוששות באופן מסורתי מהתפשטות איראנית ומאז הפלתו של משטר סדאם חוסיין רואות בכך איום מוחשי ביותר. אחת הזירות שבהן הן פועלות נגד איראן היא זירת הנפט. המשטר האיראני, שמוציא כספים עצומים על סובסידיות ומממן את הפצת המהפכה בכל העולם, זקוק למחיר של 115 דולר לחבית נפט בקצב השאיבה הנוכחי כדי לממן את הוצאותיו. הסעודים נזקקים למחיר של 94 דולר. התוצאה היא שהסעודים פועלים להותיר את מחיר החבית בטווח המחירים הזה ואף מנסים מעת לעת להוריד את המחיר אל מתחת ל-94 הדולרים, תוך ספיגת ההפסדים, מתוך מטרה לנגוס כלכלית ביציבותו של המשטר האיראני. הדרך לכך היא כמובן בשאיבה מוגברת של הסעודים כדי להגדיל את ההיצע ולהוריד את המחיר. איראן יכולה להביא לעליית מחירים אם תוריד את היקפי השאיבה שלה, אך גם היקף המכירות שלה ירד.
זירה נוספת למאבק היא סוריה, שבה תומכת איראן בהמשך קיומו של משטר אסד, תוך מימון פעילות המשטר במיליארדי דולרים. בנוסף, דואגים בטהרן למשלוח קבוע של לוחמי משמרות המהפכה, מתנדבים מעיראק וכמובן חיילי החיזבאללה המשמשים ככוח עלית ממש, כדי לפגוע במורדים. סעודיה וקטאר תומכות כל אחת בארגוני המורדים במקורבים להן, ומדינות נוספות כגון ארה”ב, צרפת, טורקיה וירדן מעורבות באימון, חימוש ומימון קבוצות מורדים נוספות. בזירה זו למעשה מתבצעת התשה הדדית של הצדדים, כשמשטר אסד מצליח להכות את תחזיות הפרשנים השחורות מבחינתו ולשרוד, אך יותר ויותר מתחוור כי אסד ואנשיו לעולם לא יוכלו לשוב ולשלוט על כל סוריה, אחרי שיותר מ-80% מהצבא הסורי כבר אינו מתפקד או שהושמד לחלוטין, הכלכלה הסורית קרסה והציבור הסוני בסוריה שמהווה שלושה רבעים, ימשיך במאבק באסד עד להפלתו.
למרות ההתשה וגרירת הרגליים, רגע האמת מוסיף להתקרב. רף האלימות בסוריה זינק בתקופה האחרונה עם הדיווחים על תקיפה או תקיפות עם נשק כימי. השימוש בנשק לא קונבנציונלי לצד אינדיקציות נוספות כגון תחילת נסיגתם של אנשי החיזבאללה מסוריה, מעידים כי אסד מתחיל להתכנס בחוף כדי להקים את מדינת המקלט העלווית-שיעית שלו. האיראנים נזקקים לשליטה בצפון מזרח המדינה, מקום מושב הכורדים, כדי ליצור רצף טריטוריאלי של השפעה מאיראן דרך עיראק ועד לסוריה ולבנון, ועל כן צפוי מהלך איראני כלשהו כדי לשמר את הרצף הזה, שכן נראה כי אסד לבדו לא יוכל לדאוג לכך.
ההסכם הרוסי-אמריקני הנוגע לפירוק הנשק הכימי הסורי בתמורה לאי-תקיפה אמריקנית וחבילת סיוע רוסית העניק למעשה לאסד שהות לבצע את הטיהור האתני שלו הוא זקוק כדי ליצור את המדינה העלווית או כל הסדר אחר. במקביל, פגע ההסכם באמינות האמריקנים מול איראן ובכך, הגביר את הביטחון העצמי שלה ואת תחושת הבידוד הישראלית.
אובאמה – נותן סיכוי אמיתי למהלך מול איראן. יתקשה מאוד לחזור לאופציית התקיפה בהמשך. צילום: הבית הלבן
הנאומים באו”ם
נאומו של רוחאני באו”ם היה מתון באופן יחסי לנאומיו המתלהמים של קודמו אחמדינג’אד, שכללו קריאות לחיסול ישראל. רוחאני הזכיר את הפלשתינים אך עיקר נאומו עסק בכך שאיראן היא מחולל יציבות ומדינה תומכת בשלום, ואילו כל המאמצים לפגוע במשטר שלה רק יצרו קטסטרופות. בין היתר מנה רוחאני את התמיכה המערבית בסדאם חוסיין ובארגונים כמו אל קעידה, כמי שטופחו כדי להילחם בשיעים לאורך השנים.
המטרה של רוחאני בנאום באו”ם, נגזרת מהמטרה של הצבתו בתפקיד הנשיא האיראני. הצבתו ולא בחירתו מאחר שכל תהליך הבחירה באיראן, מקביעת המועמדים המורשים להתמודד ועד לתמהיל המועמדים שרובם שמרנים, ייתכן ותוכננו כך שיביאו לבחירתו – הקול השמרני פוצל ואפשר את בחירת רוחאני, שהיה מעין מועמד אמצע בין הרפורמים לשמרנים. הוא נבחר כמי שיכול להציג למערב איראן מתונה ומשתפת פעולה ובכך להרוויח זמן בעוד שהצנטריפוגות בנתאנז עובדות במלוא הקצב. נאומו באו”ם מתכתב היטב עם הצורך של נשיא ארה”ב ברק אובאמה לתור אחר פתרון דיפלומטי שיחסוך ממנו מהלך צבאי, שבו לא תכנן לבחור ככל הנראה מלכתחילה.
כאן המקום לחזור למערכת הבחירות ב-2008. אובאמה הציג תוכנית אסטרטגית מסודרת ואף השתדל לדבוק בה מאז. הוא סבר כי המלחמה בטרור צריכה להתמקד בחיסול האחראים לפיגוע בתאומים, אל קעידה והטאליבן, ולפגוע במשטרים שמסייעים להם ובהם פקיסטן. לכן הנסיגה המזורזת מעיראק שהותירה את המדינה במלחמת אזרחים מחודשת, ולכן תגבור הכוחות לפני שנתיים באפגניסטן. אובאמה גם סבר כי תפקידה של ארה”ב כשוטר העולמי הסתיים והיא צריכה להתמקד יותר בתיווך ובדיפלומטיה ורק לעתים רחוקות לעשות שימוש גם במקל.
את המקל שמר אובאמה לאפגניסטן, שם עשה בו שימוש נרחב ביותר במאמץ להשיג הכרעה, ופעם נוספת סייע בהנחתתו על ראשו של קדאפי, בפעולות שאכן הובילו לחיסול המשטר הקודם בלוב, ולתחילתה של מלחמת אזרחים שם. את הגזרים, מפזר אובאמה בין בנות בריתו באזור – ישראל ומדינות המפרץ, החוששות כל אחת מסיבותיה מפצצה איראנית.
ההססנות האמריקנית בנוגע לשימוש בנשק כימי בסוריה, והושטת היד האמריקנית לחידוש הדיפלומטיה ולמגעים בין איראן לארה”ב, הובילו את נתניהו למסקנה המתבקשת – אם יגיע היום שבו איראן תהיה על הסף ולא ניתן יהיה להמתין יותר, ישראל תצטרך לתקוף בעצמה. נתניהו נתן לכך ביטוי בנאומו, כשאמר שאם לישראל לא תהיה ברירה היא תדאג לכך שאיראן לא תהיה גרעינית. על פניו מטרת האיום הייתה לעורר את בנות הברית של ישראל במערב ובראשן ארה”ב, אך המטרה החשובה ביותר של דבריו הייתה לשמר את הקו האדום שנמתח ב-2012.
שנה קודם לכן, באותה מסגרת, נאם נתניהו באו”ם תוך שהוא מציג את השרטוט שהפך למפורסם וזכה ללגלוג ולהערכה כאחד. בשרטוט מוצגת פצצה ובה מדגים נתניהו היכן מצוי פרויקט הגרעין האיראני והיכן הוא הקו האדום מבחינת ישראל. בשנה שחלפה הסנקציות הכלכליות אכן הקשו על איראן עד שהיא שינתה את הגישה כדי להיחלץ מהן, אך שינוי נוסף הוא שארה”ב כבר אינה פרטנר אמין לאיים על איראן, ולכן ישראל נאלצת להיכנס למשבצת הזאת.
נתניהו באו”ם – ממשיך בעקביות להתנגד לכל פשרה עם איראן. צילום: האתר הרשמי
דוקטרינת נתניהו
נתניהו עוסק באיום האיראני כבר מעל 15 שנה כפי שהוא נוהג לומר, והמדיניות שנקט הביאה להישגים לא מעטים. עצם הפיכת האיום האיראני לסוגיה בינלאומית הוא עניין שיש לנתניהו חלק בו, והטלת הסנקציות הכבדות על איראן וההשלכות שלהן על המדיניות האיראנית. אבל מטרת העל של הדוקטרינה של נתניהו שבמרכזה העלאה חוזרת ונשנית של האיום האיראני מעל כל במה אפשרית, היא לדחוף את מדינות המערב לנקוט בצעדים קיצוניים כדי שאיראן תפסיק את פרויקט הגרעין – או סנקציות משתקות שיובילו לקריסה כלכלית באיראן ולקריסת המשטר, או תקיפה צבאית שתפגע או תשמיד את התשתית הגרעינית.
הבעיה בדרך הפעולה הזאת שהיא שמה את ישראל במרכז ומציגה את האיום האיראני כאיום על ישראל, ללא קשר למספר הפעמים שדוברים ישראלים כנתניהו בעצמו יטענו שמדובר באיום עולמי. מאחר שלכאורה מדובר בבעיה ישראלית, נרתעות מדינות ערב מליצור לחץ אפקטיבי על ארה”ב ועל מדינות אחרות כדי לתקוף באיראן, למרות שבעבר התבטאו אישים כמו שגריר איחוד האמירויות בארה”ב שיש לתקוף באיראן
העמדה הסעודית שהיא החשובה מבין כל מדינות המפרץ נותרה מעורפלת, מאחר שהסעודים חוששים מההשלכות של תקיפה באיראן, כולל אי שקט אזרחי בתוך סעודיה לנוכח התמיכה בתקיפה אמריקנית נגד מדינה מוסלמית. סעודיה אמנם רואה באיראן את האיום הגדול על ביטחונה, אך מצויה בעמדה בעייתית מבחינת התמיכה. העובדה שנתניהו מציג את הבעיה האיראנית כל הזמן מקשרת בין התקיפה ובין ישראל ומאלצת את סעודיה למצוא עמדה מרוחקת יותר מהעניין, לפחות מבחינה תקשורתית. הסעודים מוסיפים להיאבק בהשפעה האיראנית באמצעות התמיכה בצבא סוריה החופשי נגד משטר אסד, באמצעות המאבק במורדים החות’ים בגבול עם תימן ובמאמץ להוריד את מחיר הנפט כדי לפגוע בכלכלה האיראנית, אך תקיפה באיראן היא קצת קיצונית עבור הסעודים מבחינת השלכותיה.
דוקטרינת נתניהו אם כן ויתרה מראש על מנוף לחץ חשוב מאין כמוהו על מקבלי ההחלטות בוושינגטון וזו סעודיה ושותפותיה ל-GCC. הוא האמין כי לחץ ישראלי והצגת האיום בכל העולם ידחוף את האמריקנים לפעולה, אך לישראל אין את האמצעים לייצר לחץ שכזה ולכן נוכחותו בבית הלבן של נשיא שרוצה להימנע מפעולות צבאיות הופכת את מאמצי נתניהו לכאלה שהגיעו לידי מיצוי. מאחר שנתניהו שם על השולחן איום צבאי ישראלי בתקיפת איראן, סכום ההימור רק גדל. נסיגה מאיום זה תהיה ניצחון איראני גדול ותיתן את האות להגברת ההשתוללות האיראנית בכל הגזרות והחזיתות.
עם זאת, במקום שבו דוקטרינת נתניהו הגיעה למיצוי וכעת נותר לנתניהו רק להתכונן לפעולה צבאית בעודו מקווה לנס מצד הקהילה הבינלאומית או להתפתחות חדשה באיראן, עשויה ההססנות האמריקנית להצמיח התפתחויות חדשות.
עבור מדינות המפרץ הערביות המאוימות על ידי איראן – סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר, כווית, עומאן ובחריין, המציאות מפחידה עוד יותר מאשר את ישראל. ללא נשק שיכול להרתיע איראן גרעינית וללא צבא שיכול להתמודד עם איראן, בעידן שבו ארה”ב מתקפלת מהאזור, ייאלצו חברות ה-GCC להוריד את הכפפות לחלוטין. הפיכתה של עיראק לגרורה איראנית, המכות שאסד מוסיף להנחית על המורדים בסוריה, האיום במלחמת אזרחים בלבנון ובמקומות אחרים מביאים מדינות אלה למסקנה שצריך לעצור את איראן כמה שיותר מהר. אם ארה”ב תעמוד בלחצים מצד מדינות אלה, הן עשויות לתור אחר פטרון חדש שיפרוש מטרייה נגד איראן. טורקיה לא הצליחה עד כה לספק את הסחורה, וישראל עשויה להיות הפתרון מבחינת מדינות אלה, גם אם איש ממנהיגי הנסיכויות לא יצהיר על כך בפומבי.
לאחר ביטול התקיפה האמריקנית בסוריה והנאומים באו”ם, ניתן לומר כי ישראל היא זו שאוחזת כעת במפתח עצירת הפרויקט הגרעיני האיראני. כמובן שארה”ב לא נסוגה סופית מאפשרות כזו אך כרגע יש לה בעיית אמינות בנושא ושום דרך להוכיח אחרת. ישראל תצטרך ללמוד במהירות כדי לנצל את הקלף הזה לטובתה, ובין היתר להגיע להסדרים נוחים מבחינתה בסוגיות אחרות שעל הפרק, הפעם בתמיכתן השקטה של מדינות המפרץ, שעוצמתן והשפעתן על העולם הערבי מאז תחילת האביב הערבי, בשיאן.