הסולטן שלא היה

חלומות ארדואן מתנפצים

אלון לוין, יובל בוסתן


נשיא טורקיה ארדואן האמין עד לא מזמן כי פתרון הבעיה הכורדית מבחינתו קרוב –  הכורדים בסוריה נטבחו, הכורדים בעיראק הפכו לשותפי סחר ואפילו עם הכורדים בטורקיה הצליח למצוא שפה משותפת. אלא שמפלה לא צפויה בבחירות לפרלמנט והתחזקות מפתיעה לא פחות של הכורדים על חשבון ארדואן טרפו את הקלפים. הנשיא הטורקי הזדרז לאיים בבחירות מוקדמות אולם מעמדו בעיני הציבור הטורקי נסדק. נראה כי טורקיה עומדת ערב מערבולת פוליטית פנימית שתעמיד את המשטר האסלאמיסטי בפני סכנה קיומית.

ב-21 במרץ 2013, חגגו הכורדים את חג הנורוז. מנהיג הכורדים בטורקיה, עבדאללה אוצ'לאן, ניצל את ההזדמנות וממקום כלאו קרא לאנשיו ב-PKK להניח את נשקם. היה זה שיאו של תהליך פיוס בין המשטר הטורקי לכורדים במדינה. ארדואן נזקק לתמיכה הכורדית לאור היחלשותו בקרב האסלאמיסטים בטורקיה, על רקע העימות עם תנועת גולן, כשלנגד עיניו עומדת המטרה להשיג רוב חוקתי.

האופוזיציה בטורקיה, לאומנית וחילונית, התנגדה למהלכי ההתקרבות של ארדואן, בעוד שהכורדים עצמם התבוננו בחשדנות. "ירח הדבש" בין ארדואן והכורדים הסתיים רשמית שנה וחצי לאחר מכן, ב-27 בספטמבר 2014, בפיגוע כורדי שבו נרצחו שלושה שוטרים טורקים. הסיבה להפסקת תהליך הפיוס הייתה תחושת הכורדים שארדואן עומד מאחורי הפגיעה באחיהם בסוריה.

לכל אורך הדרך, ארדואן הקפיד על משחק כפול – מצד אחד כאמור הוא נזקק ליחסים טובים עם הכורדים לאור תוכניותיו החוקתיות, ומצד שני ראה בלחימה העזה בסוריה ובעיראק הזדמנות לתקן את המציאות האסטרטגית מבחינתו, כשהכורדים הופכים לקורבן המיידי.

הופעת דאע"ש בזירה, ככוח שמחויב ללחימת ג'יאהד ואשר מציב את הלא-מוסלמים ואת השיעים על הכוונת שלו, הייתה מבחינת ארדואן הזדמנות להניע שינוי. המלחמה של דאע"ש ביזידים ולאחר מכן בכורדים, כבר מסוף המחצית הראשונה של 2014, מצאה את טורקיה מתעלמת מהסבל שניבט ממש מעבר לגבול. כשנסוג מכורדיסטן, אסד קיווה שהכורדים ימשכו חלק מאש האופוזיציה שהופנתה כולה כלפי המשטר העלווי, וכך היה. מהלך הנסיגה של אסד מכורדיסטן הסורית והחסות שפרשו עליה הכורדים העיראקים בהובלת מסעוד ברזאני ב-2012 הדאיג את הטורקים.

שמא יכריזו הכורדים בסוריה על עצמאות וישלבו כוחות עם הכורדים בעיראק בתמיכה בכורדים בטורקיה.

במרץ 2014, שנה לאחר ההכרזה על הפסקת האש עם אוצ'לאן, קיבלו הטורקים החלטה להסיר את הפיקוח על הגבול עם סוריה,. אותו אזור ריכז אליו פעילים רבים שהגיעו מאירופה וגם מטורקיה עצמה והמתינו להזדמנות להצטרף ללחימה במשטר העלווי במסגרת דאע"ש או ג'בהת אל נוסרה, ארגון המקושר לאל קעידה ואשר נראה כי מקורב מאוד לטורקים. ההחלטה הטורקית אפשרה לא רק מעבר אנשים אלא גם מעבר אמצעי לחימה משמעותיים שתרמו למפנה ביחסי הכוחות הסוריה ולהאצת הנסיגה העלווית לאזורי החוף.

הכורדים בסוריה מוסיפים להתחזק חרף הלחימה בג'יאהדיסטים, וביססו זה מכבר את שליטתם בצפון-מזרח סוריה. במידה רבה, הפכה הרצועה הצפונית ביותר בסוריה, למעט קטע ממערב לפרת, לשטח תחת הנהגה כורדית, התפתחות שמרתיחה את ארדואן – מי שנאבק בבדלנות הכורדית במשך רוב שנות שלטונו, מביט כיום ורואה כיצד מדינה כורדית קורמת עור וגידים בגבולו הדרומי עם סוריה. לאחרונה אף האשים כי מלחמת המערב בדאע"ש נועדה למעשה "ליישב בשטחים המפונים את הפ.ק.ק ואת הפ.י.ד" (ארגון כורדי-סורי המסונף לפ.ק.ק – א.ל.י.ב).

הפחד מהכורדים

כך מוצאים עצמם גם הטורקים עם מציאות חדשה שנוצרה כתוצאה מאירועי האביב הערבי. ארדואן, שניסה לנצל שותפות אינטרסים כלכלית עם הכורדים לשימור הסטטוס קוו בטורקיה, רואה את הדברים מתפתחים בכיוון אחר – הכורדים בסוריה כאמור מתחזקים, ואלו שבטורקיה זוכים לייצוג בפרלמנט ובוודאי לוטשים עיניים להצלחת בני עמם מדרום לגבול.

תהליך הפיוס הסתיים עם כן באותו בפיצוץ בספטמבר 2014. מאז, התנהל קמפיין במשך 9 חודשים לקראת הבחירות שהיו אמורות להפוך את ארדואן לנשיא כל יכול. אלא שהכורדים ניהלו קמפיין מוצלח והצליחו, בפעם הראשונה בתולדות טורקיה, לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לפרלמנט.

עד לפיצוץ עם ארדואן, קולות הכורדים היו מגיעים במישרין או בעקיפין לידי ארדואן, למעט כמה עשרות חברי פרלמנט כורדים שנכנסו לפרלמנט כעצמאים מהמחוזות. במציאות של אחוז חסימה גבוה במיוחד, 10%, האופציות הריאליות שעומדות בפני הבוחר הטורקי הן המפלגה האסלאמיסטית, המפלגה הרפובליקנית שייצגת את האליטה החילונית, המפלגה הלאומנית האנטי-כורדית, או מועמד כורדי עצמאי. הבחירה בארדואן עבור הכורדים הייתה ברירת מחדל, מה גם שעל פי חוקי הבחירות, אם המנצחת במחוז אינה משתייכת למפלגה שעברה את אחוז החסימה, הקולות עשויים לעבור לידי המפלגה הבאה בתור, במילים אחרות, עד בחירות 2015 היה הכורדים לנכס אלקטורלי עבור ארדואן מחוסר ברירה.

המהלך הציני של ארדואן, במסגרתו הוא מתקרב לכורדים כדי להשיג תמיכתם בבחירות, השיג את התוצאה ההפוכה – הכורדים החליטו להצביע למפלגה הכורדית ולהכניס אותה לפרלמנט. בכך הפכו הכורדים לשחקן פוליטי, בעוד שמפלגת הפיתוח והצדק זקוקה לשותפה קואליציונית כדי להנהיג את המדינה. המפלגה הלאומנית שלכאורה הייתה השותפה המתבקשת, כבר הציבה אולטימטום ובהם שארדואן יעזוב את ארמון 1,000 החדרים שבנה עבורו, וכן הפסקה סופית של כל תהליכי הפיוס עם הכורדים, ולא נראה כרגע שארדואן יקבל את ההצעה.

ארדואן ככל הנראה לא יישב עם הרפובליקנים בקואליציה, שנואי נפשו, ויש להניח שגם הם לא ששים לשבת עם ארדואן. במילים אחרות, אם ימשיכו במפלגה הלאומנית לעמוד על התנאים שלהם, האפשרויות של ארדואן יהיו קואליציה עם הכורדים או בחירות חדשות, שני מהלכים בסיכון גבוה ממה שהורגל ארדואן בשנים האחרונות.

לקראת מדינות סוריות חדשות?

בשעה שארדואן ואנשיו תרים אחר מוצא פוליטי, המהלכים הטורקיים בסוריה לדחוק את משטרו של אסד החוצה מניבים פירות והעלווים מתכוננים ליום שאחרי. הנשק המתקדם ויחידות העילית הסוריות כבר נערכות באזורי החוף, בעוד שעתידה של דמשק לפי שעה לא ברור, ואזורים אחרים כבר אבדו לאסד, ככל הנראה לתמיד.

המודיעין הישראלי העריך לאחרונה כי איראן ורוסיה לא ינטשו את בן בריתם, וכי ברצותן לשמר מאחז אסטרטגי וידידותי. אחד המאחזים החשובים מבחינת איראן זוהי דמשק ונמל התעופה הבינלאומי שלה שבאמצעותו היא מעבירה נשק ותמיכה לחיזבאללה. ייתכן שאובדן דמשק ילווה גם בירידה בתמיכה האיראנית, אם כי ישנם גורמים אחרים כגון הכיס המתדלדל של איראן והלחימה בגזרות אחרות, שמביאה להפניית משאבים הרחק מסוריה. הרוסים לעומתם מושקעים בעיקר בנמל טרטוס, השער הרוסי לים התיכון, וכן היוקרה הרוסית עומדת על הכף לאחר שספגה חבטות בלוב ובאוקראינה בשנים האחרונות.

אסד מצידו, מציגים אמנם נסיגה מבוהלת לאזור החוף אך היא לא נטולת היגיון מצידו. בין היתר, הוא בחר להשיג כוחות לא רק מהצפון הכורדי אלא גם מאזור הגבול עם ישראל. זאת, ככל הנראה, בתקווה כי הואקום ימשוך את הכוחות הג'יהאדיסטים ואת צה"ל להתנגשות אחד בשני. לנוכח הדיון סביב גורל הדרוזים, ייתכן שאסד ישיג חלק ממבוקשו.

באופן אירוני משהו, המדינה העלווית והפרו-רוסית שעומדת לקום עשויה להפוך בעתיד לבת ברית פוטנציאלית עבור ישראל. לנוכח התחזקות הגורמים הסונים הג'יאהדיסטים בסוריה, מדינה עלווית שכרגע מבודדת בעולם הערבי ומנוכרת מהמערב, עשויה להיות בעלת אינטרסים קרובים לאלה של ישראל, בכל האמור לסוגיות בזירה הצפונית.

גם המדינה הכורדית, בין אם תכריז על עצמאותה דה יורה ובין אם תתפקד כמדינה עצמאית, תהיה בת ברית מתבקשת של המדינה העלווית. גם מיעוטים אחרים בסוריה כמו הדרוזים והנוצרים עשויים לתמוך בברית המיעוטים הזאת. לצד ההכרה כי העלווים לא מסוגלים עוד לשלוט בנעשה בתוך הגבולות הריבוניים של סוריה, מעידים ההתפתחויות האחרונות על שינוי דרמטי המתהווה בסוריה: הרוב הסוני עומד להיות מוקף במדינות עוינות לו, וחדשות רעות למדינות הסוניות באזור שבוודאי תידרש לסייע. מבחינת ישראל, התקדמות מלחמת האזרחים הסורית למאבק מדיני בין הסונים לשאר העדות תשרת את האינטרסים שלה ותבטיח כי רוב הגורמים מסביבנו יוסיפו להתעסק יותר עם עצמם, ופחות איתנו.

קטאר חוזרת לחיק הטורקי

קטאר מצאה עצמה זה מכבר על הכוונת של מדינות ערב לאחר שהואשמה באחריות לערעור משטרים רבים באזורנו במסגרת האביב הערבי. מצרים של סיסי היא כיום יריבתה המרה ביותר, והמצרים לא היו מוכנים לשום שיתוף פעולה עם קטאר ורדפו את כתבי אל ג'זירה שנתפסו כמסיתים נגד המשטר. הקטארים ערכו פיוס עם מצרים) ונראה היה שקטאר מרככת מעט את הקו הפוליטי שלה. עם זאת, בחודשים האחרונים נראה כי חוזרים הקטארים לחזק את הקשר שלהם עם טורקיה, יריבתו המרה של המשטר המצרי הנוכחי.

במסגרת מאמציו של ארדואן להחיות את מעמדה של טורקיה כמעצמה בה' הידיעה באזור, הפכה קטאר, על כספה ורשת הטלוויזיה הפופולארית שלה, לאמצעי חשוב בעיני הטורקים לחדור לאזור המפרץ הפרסי. ביקורו של האמיר השייח' תמים אל ת'אני בדצמבר 2014 בטורקיה ופעם נוספת במרץ השנה, הניב שורה של הסכמים ביטחוניים ואסטרטגיים. בין היתר, הסכימו שתי המדינות על שיתוף מודיעיני ושיתוף פעולה ביטחוני כשגולת הכותרת היא הסכם להצבת אלפי חיילים מטורקיה בקטאר ולהפך. מעבר למשמעויות האסטרטגיות של המהלך הזה, ישנה גם סמליות רבה. האימפריה העותמנית עזבה את קטאר ב-19 באוגוסט 1915 וייתכן שטקס לציון תחילת הנוכחות הטורקית ייערך 100 שנה לאחר אותה הנסיגה.

עליית המדרגה ביחסים בין קטאר לטורקיה קשורה קשר ישיר לדיאלוג המתחמם בין ארה"ב ואיראן, האחרונה היא האיום הצבאי הגדול על רוב מדינות המפרץ, להוציא את עומאן, המצויה ביחסים קרובים עם איראן, ואף נראה כי תומכת בה במלחמה בתימן. טורקיה וישראל, הן המעצמות הצבאיות היחידות שיכולות להתמודד עם איראן במזרח התיכון, כאשר הסעודים נטולי ניסיון קרבי כמעט לחלוטין ומצרים שקועה במאבקים פנימיים.

בהיעדר הגיבוי האמריקני המובטח מהעבר, הפכו למחוזרות על ידי מדינות המפרץ. בהקשר של הברית הטורקית-קטארית שכאמור פותחת פתח עבור הטורקים להיכנס לאזור המפרץ, חשוב לזכור את הכלל הבסיסי – במפגש בין שני מדינאים, זה שמגיע לביקור צריך משהו מהמארח, ולא להפך. שני הביקורים בהפרש של שלושה חודשים של האמיר הקטארי שמורגל בימים כתיקונם למצעד פוליטיקאים אצלו, הפושטים ידם לקבל תרומה, מדגימים את המצוקה הקטארית.

שדרוג היחסים בין המדינות, שאושרר בתוך ימים ספורים על ידי הפרלמנט הטורקי, עומד למבחן אף הוא מול האופוזיציה החדשה לארדואן בפרלמנט שלא מקבלת בברכה שליחת חיילים לקטאר. אחת ההערכות היא שהטורקים מעוניינים לאמן את האופוזיציה הסורית למשטר אסד על האדמה הקטארית.

אופן ניהול המעורבות הטורקית במלחמת האזרחים בסוריה נחלה שורה של כישלונות ואבסורדים. ארדואן, בן בריתו האינטימי של בשאר אסד בעבר, רואה לנגד עיניו את תקומתה של מדינה כורדית בצפון סוריה; הוא תמך בארגונים שהמערב נלחם בהם; הוא לא הצליח עד עתה להביא להדחתו של אסד, למרות תמיכתו בארגוני הג'יאהד השונים.

כיום חיים בטורקיה 1.8 מיליון פליטים סורים, יותר מאשר בכל מדינה אחרת, אשר מעיקים על משאביה של טורקיה ומהווים איום על הסדר הציבורי. כל זאת בזמן שכשירותו של הצבא הטורקי, שעבר טיהור יסודי בשורותיו בשנות שלטונו של ארדואן אינה ברורה. וכאילו זה לא מספיק, הגיעה ההפתעה בבחירות ויצרה גם משבר פוליטי חדש.

ארדואן אמנם מאיים בקיום בחירות חדשות אבל הציבור הטורקי הוכיח כי אינו בכיס שלו והקדמת הבחירות עשויה לחזור אליו כבומרנג. הברומטר בחברה הטורקית אלו אנשי מעמד הפועלים, הם אלו שהמליכו את ארדואן בעבר, והם אלו שיכולים להכתיב את הלך הרוח החברתי נגדו ברחוב. כך מוצא עצמו ארדואן, שכבר ראה את עצמו כאבי האומה החדש שימחק מהספרים את מורשת אתא טורק, במלחמת הישרדות פוליטית.


מאמרים נוספים