מלחמת לבנון השנייה: ניהול המלחמה

האם תפיסת ההפעלה הייתה שורש כל רע?

יובל בוסתן, אלון לוין


לאחר מלחמת לבנון השנייה והתסכול בציבור ובהנהגה המדינית מביצועי הצבא, הייתה תפיסת ההפעלה למושא הביקורת העיקרי. רבים מהכשלים שנצפו, לפעמים בצדק ולפעמים שלא בצדק, נתלו בתפיסת ההפעלה. באותה נשימה, השפה החדשה שהייתה בנמצא אך באורח פלא לא הפריעה לחומת מגן להיות סיפור הצלחה, הפכה לאחד מסמלי הכישלון. מה היה בה, אם כן, בתפיסת ההפעלה המושמצת שצה"ל אימץ באפריל 2006? האמנם נכון לתלות בה את האשם?

בטרם נפתח את הדיון, חשוב להדגיש כי זה יהיה מוגבל מיסודו – תפיסת ההפעלה של צה"ל היא מסמך סודי, שמעולם לא פורסם ברבים. מה שכן פורסם, אלו הם ציטוטים ופרשנויות על הדברים המופיעים שם. אלו, מטבע הדברים, אינם חפים מאינטרסים – התומכים בתפיסת ההפעלה ומחפשים להדוף את דברי הביקורת, יצטטו דברים בהתאם, בעוד המשמיצים יגייסו אמירות הפוכות שיתאימו לדעתם.

כך לדוגמא, בסוגיית התמרון הקרקעי. זוהי הסוגיה שעומדת במרכז הביקורת של רבים מהמבקרים והמנתחים את מלחמת לבנון השנייה. רבים מהם הצביעו על כך כי התפיסה בישרה על העדפה משמעותית של ממד האש על פני התמרון המסורתי עד כדי ביטולו. אחרים טוענים כי למרות שתפיסת ההפעלה העדיפה את ניהול האש היא "לא פסלה לחלוטין את התמרון הקרקעי" וייעדה לו תפקיד של "נחילים" – מבצעים קרקעיים של יחידות קטנות ואוטונומיות שתוכלנה לפעול בשטח בתיאום ביניהן ועם המעטפת האווירית, מבלי להזדקק לפיקוד מרחבי. מולם, מצטטים דב תמרי ומאיר כליפי, ממנסחי תפיסת ההפעלה, מתוך המסמך הסודי: "ככלל, התמרון היבשתי (והמשולב, כמובן) יוסיף להיות המרכיב השלטני בלחימה", ו"המערך היבשתי יהווה חלק מרכזי יותר ביישום הרעיון המערכתי".

ניתן להניח כי כמו במקרים אחרים, גם כאן חלק לא מבוטל מקרב המבקרים שהתבטאו נגד תפיסת ההפעלה לא קראו את כולה. גם מבין אלו שקראו אותה, בוודאי יש לא מעטים שלא עמדו על כל היבטיה. יש שקראו חלקים מסוימים ויש שלא קראו כלל ובחרו לצטט עמיתים. בפועל, מגבלת הגישה לחומר יצרה מצג כאילו כל התנהלות חדשה ושלילית שנצפתה במלחמת לבנון השנייה מקורה הייתה בתפיסת ההפעלה החדשה.

אם נחזור לסוגיית התמרון הקרקעי – ועדת וינוגרד התייחסה לנושא וקבעה כי ההעדפה לאש על פני התמרון היבשתי אכן השתמעה מעקרונות תפיסת ההפעלה, אך גם ממקורות אחרים דוגמת אלו שהוזכרו כבר לעיל – החשש מהגבלות שיוטלו על מהלך קרקעי, החשש מנפגעים בעקבות מגע ישיר והביטחון בחמ"מ [1]. לשון אחר – על פי ועדת וינוגרד, העדפה לאש אכן הייתה אך לא ניתן לתלות את האשם בהופעתה בתפיסת ההפעלה לבדה. כך או אחרת, סוגיה זו הייתה רק אחת מבין שורה ארוכה של בעיות וכשלים שפגעו בתפקוד צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

מהנסיגה מדרום לבנון ועד החטיפה

בעקבות אירוע חטיפת שלושת החיילים לאחר הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000 ותרגיל גדול שנערך ב-2001 וממנו עלה קושי להתמודדות עם הרקטות לטווח קצר, החלו שוקדים בפיקוד צפון על תוכנית פעולה חדשה במטרה "להסיר (ולא רק לצמצם) את האיום הרקטי, בדגש על הרק"ק ארוך הטווח, תוך פגיעה קשה בחיזבאללה, ומבלי להגיע להתדרדרות כוללת", כפי שהגדיר זאת שר הביטחון מופז. התוכנית נקראה בתחילה "נתיבי ארז" על שמו של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג בפברואר 1999 ולאחר מכן שונה שמה ל"מגן הארץ".

התוכנית ניסתה להחיל על הזירה הלבנונית כמה מהעקרונות החדשים שנכנסו לשימוש בפיקוד המרכז באותה תקופה. בבסיסה עמדה ההסתמכות על אש, מודיעין ושליטה אווירית תוך הפעלת כוחות קרקע בהיקף מצומצם וב"חתימה נמוכה". בצבא תכננו, במקביל לביצוע בלבנון, לפעול נגד מטרות סוריות מתוך כוונה להפעיל לחץ על המשטר הסורי שיפעל לריסון על חיזבאללה.

כך הגיעה תורת הלחימה מפיקוד המרכז ומהזירה הפלשתינית לפיקוד הצפון ולזירה הלבנונית. אולם לאור האופן שבו התנהלה מלחמת לבנון השנייה בסופו של דבר, נראה כי הקצינים הבכירים בצה"ל כשלו בהבנת הגורמים להצלחה ביו"ש ובהתאמתם למלחמה בחיזבאללה.

שני חסרונות בולטים היו לתוכנית הזו. ראשית, מנסחי התוכנית הכירו בכך כי גם ביצוע התוכנית לא יבטיח בוודאות את הפסקת ירי הקטיושות. שנית, היה ספק רב אם דעת הקהל הייתה מפנימה את ההבדל שבין "השתלטות" לבין "כיבוש" של המרחב הלבנוני, במקרה שבו כוחות קרקע של צה"ל ישטפו את דרום לבנון. שני חסרונות אלו הציפו את אחת הבעיות המרכזיות בעימות א-סימטרי והיא הקושי לקבוע מהי הכרעה. שהרי, אם המבצע יעורר חששות מפני שקיעה מחודשת בבוץ הלבנוני, וירי הקטיושות לא ייפסק עד סופו של המבצע, מה יכול להיחשב במתווה כזה לניצחון?

נסיגת סוריה מלבנון ב-2005 עיקרה מתוכן את רעיון הפעלת הלחץ העקיף על חיזבאללה, ובצבא החלו לשקוד על תוכנית חלופית – "מי מרום". הרעיון המרכזי של התוכנית אושר על ידי הרמטכ"ל במאי 2006, ותורגל בתרגיל מטכ"לי גדול חודש לאחר מכן. עם זאת התוכנית לא אושרה סופית לפני פריצת המלחמה ב-12 ביולי. כתוצאה מכך, הגיע צה"ל למלחמת לבנון השנייה כשמגן הארץ הייתה בתוקף, למרות שכאמור אחד ההיבטים המרכזיים בתוכנית – תקיפה בסוריה – לא היה רלוונטי עוד, ושאלת "מהו ניצחון?" ריחפה באוויר מבלי שזכתה למענה משביע רצון.

ביוני נערך תרגיל מטכ"לי, "שילוב זרועות" שמו, שנוהל במתכונת דומה למתווה של תחילת מלחמת לבנון השנייה. התרגיל חשף את היתרונות של יכולות הצבא בשלבי הפתיחה, את חולשותיו בשלב הבא ובמיוחד את חוסר המענה הטכנולוגי והצבאי לרקטות קצרות-טווח [2]. זאת ועוד – התרגיל חשף כי אלמנטים מסוימים שרווחו בצה"ל לנוכח אימוץ תפיסת ההפעלה החדשה, כדוגמת הפעלת זירות מערכה עצמאיות ויצירת אפקטים מערכתיים – כלל לא היו בשלים לשימוש בעת מלחמה. נתגלו גם פערים משמעותיים בהכנת הכוחות ובציודם [3]. למרות זאת לא הוסקה המסקנה שיש לשאוף לסיום מהיר של לחימה אם תפרוץ, ולא נשמעו קולות שקראו להימנע מיציאה למערכה רחבה עד שיימצא פתרון שיאפשר לצמצם את הנזק החמור שהיה צפוי לעורף מהרקטות.

בהזדמנות הראשונה – ההחלטה לסיים את מדיניות "ההכלה"

חיזבאללה זכה לניצחון גדול מבחינתו בעקבות חטיפת החיילים באוקטובר 2000 ועסקת חילופי השבויים שהתבצעה בינואר 2004. עם זאת, ההצלחה לא הייתה מושלמת מבחינתו מכיוון שלא הצליח להביא לשחרור כל האסירים הלבנונים ובראשם הרוצח סמיר קונטאר. על רקע רצונו של חיזבאללה להשלים את המלאכה, גברו ניסיונותיו לניסיונות חטיפה נוספים במחצית השנייה של 2005. ב-21 בנובמבר באותה שנה, ארע בכפר רג'ר ניסיון החטיפה המשמעותי ביותר מאז אוקטובר 2000. הודות למודיעין מוקדם, מחבלי חיזבאללה שלקחו חלק באירועי חוסלו ממארב צה"לי.

יום לאחר מכן, הציע הרמטכ"ל חלוץ לתקוף מטרות תשתית בלבנון. הצעתו לא התקבלה, אך גם כך בעקבות האירוע התחזקה בצה"ל ההערכה כי יש לשים סוף למדיניות "ההכלה" שהייתה בתוקף מאז שנת 2000, ומוטב לעשות כן בהזדמנות הראשונה [4].

ב-5 במרץ 2006, כבר עם אולמרט כראש ממשלה, קבע זה כי צה"ל צריך להיות מוכן עם דפוסי תגובה מתאימים לכל אפשרות כולל תגובה משמעותית בלבנון. כעבור שבועיים פורסמה לראשונה שוברת הקרח ששמה דגש על מכה אווירית ובאפריל אישר חלוץ את תפיסת ההפעלה החדשה ובמאי אישר עקרונית את מי מרום. באותו חודש, עם פרץ במשרד הביטחון ולבני במשרד החוץ, הקריאה לנצל את הסיבוב הבא לשינוי המציאות בצפון הפכה למדיניות הרשמית של ישראל [5]. הרעיון המרכזי של מגן הארץ/מי מרום אושר עקרונית ואסטרטגיית ההכלה הוחלפה באסטרטגיה התקפית, שרק חיכתה להזדמנות לצאת לפועל.

כך, לאחר שבמשך 6 שנים שמרה ישראל על איפוק נוכח התגרויות חיזבאללה, מדיניות שעליה הקפידו ראשי הממשלה ברק ושרון, שניהם בעלי רקע ביטחוני עשיר, הגיעה מדיניות זו אל סופה. את ההחלטה קיבלו ראש ממשלה נטול ניסיון צבאי ורמטכ"ל, שראו עין בעין את הצורך לסיים את מדיניות ההכלה. תהליך לא פורמלי לקביעת החלטות הפך את דעתם של אלו, ביחד עם שר הביטחון פרץ שיישר קו עם השניים, למדיניות הרשמית החדשה של ישראל. חוסר ניסיונם כשלעצמו כמובן אינו פוסל אוטומטית כל החלטה צבאית שלהם, אך נראה כי הוא תרם להחלטה על השינוי הדרמטי במדיניות. שינוי זה, חשוב להדגיש, התקבל מבלי שנערכה איזושהי הערכת מצב אסטרטגית ומדינית, ומבלי שנבחנה לעומק מידת כשירותו של הצבא לעמוד בשאיפה האמורה לחולל שינוי.

ההחלטה לצאת למבצע – שיקולים מדיניים בצמרת הצבא

האם בדקו שם את מוכנות הצבא לסיבוב לחימה חדש בטרם אישרו את שינוי המדיניות? האם במטכ"ל עמדו על מידת כשירות הצבא, שסיים תקופה ארוכה של משימות שיטור בשטחים, בטרם דחפו בהתלהבות לאישור המדיניות החדשה? האם הרמטכ"ל חלוץ הבין את המשמעות מרחיקת הלכת של תפיסת ההפעלה החדשה שאישר, או שפירש אותה באופן שטחי ומצומצם כאישור לאמונותיו-שאיפותיו לנהל מבצעים צבאיים באמצעות חיל האוויר בלבד? האם ניתן משקל מתאים להתעצמות האדירה של החיזבאללה במשך 6 השנים שחלפו מאז נסיגת צה"ל מלבנון ולכיסוי המודיעיני הדל יחסית לעבר של ישראל במרחב?

האם מישהו מהמנהיגים הישראלים נערך לבחון את מצב העורף במרחב הצפוני, בטרם קיבלו החלטה "לשבור את הכלים", החלטה שברור היה כי תוביל למטחי ירי חסרי תקדים על ערי הצפון?

מעניין לציין כי בהתייעצות הביטחונית שנערכה בין ראש הממשלה ושר הביטחון וצמרת המערכת הביטחונית ב-12 ביולי ב-18:00, היו אלו דווקא ראש הממשלה ושר הביטחון שביקשו לשים דגש בגל התקיפה הראשון על פגיעה ברקטות הכבדות והמאיימות ביותר שהיו אז ברשות החיזבאללה וזאת מתוך רצון לצמצם את הסיכון לעורף, בעוד שהרמטכ"ל וראש אגף המבצעים דחפו לפגיעה ביעדי תשתיות בלבנון מתוך מטרה ללחוץ על ממשלת לבנון ולהניע תהליך ברמה המדינית [6].

הרמטכ"ל טען בעדותו מול ועדת וינוגרד נגד ההחלטה של פרץ להפציץ את הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה כזו שגרמה להסלמה ולפתיחה לא מודעת של מלחמה. אם כך הדבר, ואין תיעוד שחלוץ אכן התריע על כך מול הממשלה בזמן אמת או שהדגיש כי האלטרנטיבה שהציע תסייע להכריע את המבצע בזמן קצר יותר, מעוררת תמיהה עוד יותר הימנעותו מגיוס מילואים והכנת הצבא להרחבה דרמטית של המבצע למלחמה, כפי שיפורט להלן. זאת ועוד – במעמד אישור מבצע התגובה ב-12 ביולי, ענה חלוץ לשאלת שרת החוץ כי מדובר במבצע של שעות ספורות בלבד. בבוקר למחרת, בעקבות הצלחת גל התקיפה הראשון, כבר אמר הרמטכ"ל לסובבים אותו: "זה ייקח שבועות". בתגובה לקריאות שנשמעו מצד ממשלת לבנון להפסיק את הירי בתמורה להתחייבות שלהם להחיל את ריבונותם בדרום לבנון, אותו תהליך בדיוק שחלוץ סימן כיעד מרכזי בערב אישור התקיפה, הוא ענה לראש הממשלה: "עכשיו נפסיק, כשאנחנו מנצחים?".

הכנסת שיקולים מדיניים אל תהליך קבלת ההחלטות בצה"ל אינה חדשה. גם בהעדפת צמרת הצבא להפעיל לחץ עקיף על החיזבאללה יש מן ההיגיון. עם זאת, ההתעקשות לפעול בכיוון זה עוד בטרם ייעשה ניסיון לנטרל חלק מאיים בארסנל האויב, מעוררת תמיהה בלשון המעטה. לא מוגזם יהיה לתאר את היחס בצמרת הצבא לגשם הרקטות שהיה צפוי לנחות על העורף הישראלי מיד עם היציאה למבצע בלבנון כאמביוולנטיות מוחלטת. למרות שבכל התרחישים ומשחקי המלחמה ששוחקו בצה"ל בשנים שלפני היציאה למבצע הודגשה חוסר היכולת להתמודדות עם הרקטות קצרות הטווח, לא נרשמו ניסיונות מהותיים לשנות את תורת הלחימה כך שתינתן עדיפות גבוהה לטיפול בהשתקת הרקטות. כמובן שחוסר יכולת זו כשלעצמה לא הייתה צריכה להרתיע מפני יציאה למבצע, אך באותה נשימה ובעקבות מסקנות אלו, היה מקום להתריע ולהתעקש בתקופה שלפני המלחמה מול הדרג המדיני על שיפור מצב מוכנות העורף; ומשפרצה המלחמה – לרכז מאמצים רבים יותר בניסיון לצמצם את איום הרקטות. האמביוולנטיות כלפי ירי הרקטות על העורף הביאה גם להיעדרה של תחושת דחיפות בצמרת הצבא לסיים את המלחמה בהקדם האפשרי, וזאת בניגוד להתנהלות בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות [7].

רק לקראת סוף יולי, בחלוף כ-3 שבועות של לחימה, הניח צה"ל את הצעתו למהלך קרקעי רחב בדרום לבנון וזו אושרה לבסוף בחלוף שבוע נוסף. אלא שאז כבר היה מאוחר מדי – עיקר הנזק הפיזי והפסיכולוגי בעורף והנזק התדמיתי על חוסר יכולתו של צה"ל לעצור את הרקטות כבר נעשה. כאילו להוסיף חטא על פשע – הגיוס החפוז והמאוחר של חיילי המילואים ושליחתם לקרב בתחושת בהילות, גרמו לכך שכוחות רבים יצאו לקרב מבולבלים, עם ציוד חסר ומבלי שעברו אימון ריענון.

הפחד ממבצע קרקעי

בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, נסוב עיקר הדיון סביב בחירת המטרות והחרפת התגובה כלפי הצד השני. התמיכה ביציאה למבצע הייתה כמעט מקיר לקיר. עם זאת, כמעט כל אותם תומכים, שלא היססו לקרוא לגביית מחיר מהחיזבאללה, פסלו על הסף או ביקשו להימנע ממבצע קרקעי רחב. הפחד המשתק מנפגעים בקרב חיילי צה"ל, הפחד מ"שקיעה נוספת בבוץ" בלבנון, ההשלכות הפוליטיות כלפי אלו שיאשרו מהלך כזה אם אכן יסתבך ומנגד האמונה בקרב ראשי הצבא כי ניתן לספק את הסחורה גם בלי מהלך קרקעי נרחב, תרמו כולם לתפיסה זו.

במקום מבצע קרקעי, הפעילו בצבא בחלק הראשון של המלחמה מבצע אש, מוצלח כשלעצמו, שרובו ככולו נוהל על ידי חיל האוויר. הפרוטוקולים מעידים כי הרמטכ"ל חלוץ עצמו היה המתנגד הקולני ביותר במערכת הביטחון למבצע הקרקעי. אלא שהעדפות לחוד ומציאות לחוד – ככל שחלף הזמן וקצב ירי הרקטות לא פחת, גברה תחושת התסכול בקרב הציבור, בדרג המדיני ובדרג הצבאי. "עוד שבוע של קטיושות ועוד עשרה הרוגים, ואתה לא ראש ממשלה", הטיח באולמרט שמעון פרס ב-6 באוגוסט. בדרג המדיני הבינו כי לא ניתן עוד להימנע ממבצע קרקעי. ב-7 באוגוסט החל חלוץ, שהתנגד לכל אורך הדרך למבצע קרקעי ואף סרב להכין אופציה כזו, להתבטא אחרת לגמרי: "לדעתי מהלך יותר רחב שלנו ישרת את המהלך המדיני". בישיבת הקבינט מ-9 באוגוסט שבה אושר המבצע הקרקעי, נשמע חלוץ כבר אחרת לגמרי:

"הצורך במהלך הקרקעי הוא מובהק! לא ניתן לקיים את הנחיית ראש הממשלה והקבינט לצמצם את ירי הקטיושות קצרות הטווח לעבר יישובי הצפון מבלי לעשות מהלך קרקעי".

מבלי להיכנס לסוגיית דרך קבלת ההחלטות ובחינת חלופות בדיון בין הדרג המדיני לצבאי, נראית ההחלטה על יציאה למבצע קרקעי מתבקשת מרגע שהוחלט שלא להפסיק את המבצע. עם זאת, עקרונות המבצע השבלוניים, הביצוע המהוסס ורמת הכשירות הנמוכה של הכוחות, שיחקו היטב לידי החיזבאללה.

הקרב על בינת ג'בל – תמצית הכישלון

ב-23 ביולי איש במטכ"ל לא דיבר עדיין על מבצע קרקעי. עם זאת, ירי הקטיושות הנמשך החל להגביר את הלחץ "לעשות משהו אחר". על הפרק עמד טיהור קו המוצבים בטווח של עד קילומטר מהגבול. סגן הרמטכ"ל קפלינסקי הצהיר בישיבת הממשלה כי מדובר במהלכים קרקעיים נקודתיים – פגיעה בתשתיות ויציאה החוצה. באותו זמן ממש שקדו כבר בפיקוד צפון על התוכניות למבצע נרחב בבינת ג'בל "בירת חיזבאללה" בדרום לבנון. תוצאות המבצע עתידות היו לשנות את התפיסה כלפי המלחמה בציבור ובצה"ל. המבצע חשף את הכשירות הנמוכה של הדרג הפיקודי ודרגי השליטה והתיאום, את חוסר ההתאמה החמור בין תפיסת הלחימה של צה"ל לבין דפוס האיום, ואת ההשפעות השליליות של השפה החדשה שהשתרשה בצה"ל בשנים שלפני המלחמה.

אם בשנות האינתיפאדה בכלל ובמבצע "חומת מגן" בפרט, השפה החדשה התקבלה ללא מחלוקות קולניות, מן הסתם מכיוון שהודות להצלחה הצבאית היה קל לעכל הכל, הרי שלקראת מלחמת לבנון השנייה השימוש בשפה היה רחוק מלהיות חסכני ועוד יותר רחוק מלהיות חכם ויעיל. כשהגיעו הכישלונות, גברו באופן טבעי הקולות המבקרים. נראה היה כי השיח הפוסט-מודרניסטי פרץ מחדרי עיצוב החשיבה אל דרגי הביניים ומשם לשטח. האווירה הכללית הייתה של בלבול. מפקדים רבים הצליחו רק לגמגם משהו בז'רגון החדש והרוב לא הצליחו להבין פקודות שהגיעו אליהם. במידה מסוימת ניתן לשייך בלבול זה למנגנוני הנחלת הידע המוגבלים של צה"ל.

הפקודה שכתב גל הירש לקראת הכניסה לבינת ג'בל הפכה לדוגמא המפורסמת ביותר לשימוש המושמץ בשפה החדשה במהלך המלחמה. וזה היה נוסח הפקודה:

"האוגדה תבצע הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה, התנפלות, התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים ("נחילים") תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשתלטנות".

לימים טען הירש כי מדובר היה ברעיון המבצעי ולא בפקודה עצמה, אך זה לא חסך ממנו דברי ביקורת. ראש אגף מבצעים בעת המלחמה, האלוף גדי אייזנקוט, אמר אז:

"ראיתי את הפקודה לבינת ג'בל. אני לא יודע איך הפקודה הזו יכולה לעמוד ליד העץ של גולני".

הדיון לגבי המבצע בבית ג'בל נערך בהשתתפות כל הצמרת הצבאית ומפקדי האוגדות בצפון. סוכם על תנועה משולבת של חטיבת גולני ממזרח, חטיבת הצנחנים ממערב וחטיבה 7 בחיפוי אש טנקים מדרום. כל זאת, כאמור, בזמן שבממשלה מדברים עדיין על מבצעים נקודתיים. גם במבצע הזה בלט החשש מהסתבכות, החשש מנפגעים, כשהפקודה לחטיבה 7 הייתה להישאר באזור הגבול ולסייע באש משם, ולא להזרים טנקים אל עומק השטח הלבנוני ואל קו המגע.

מי שהביט על התמונה הגדולה בתום היום הראשון יכול היה להסיק אולי כי העיירה מכותרת, אך לאלו שהכירו את השטח היה ברור שלא כך הדבר – שתי חטיבות החי"ר ניהלו קרבות נקודתיים בגבולות העיירה, שבימי שלום מתגוררים בה כ-20,000 תושבים, אך לא נכנסו פנימה. אנשי חיזבאללה ששהו בעיירה נכנסו לבונקרים שהוכנו מראש ופשוט חיכו. בשלב מסוים, כוחות צה"ל לא זיהו ולו איש חיזבאללה אחד. למחרת, ביום השלישי למבצע, החלו הכוחות מתקדמים באיטיות אל תוך העיירה ולצבא נרשמו נפגעים ראשונים, מירי מטענים וטילי נ"ט וגם מירי מוטעה של חה"א.

למרות זאת, בפיקוד ביקשו לשדר תחושת הישג ושלחו את גל הירש לערוך תדרוך לכתבים, שבו הוא סיפר כי לחיזבאללה נפגעים רבים ואנשיו נמלטים מבינת ג'בל. המעמד שהיה אמור לצייר תחושה של הישג, הפך דוגמא נוספת לכישלון של הירש לשימוש בשפה החדשה בהקשר לא נכון כשהצהיר בתקשורת:

"השלמנו את ההשתלטות על בינת ג'בל… היוזמה עברה לידי צה"ל והמחבלים נראים במנוסה מהמקום". (ההדגשה שלנו – א.ל.י.ב)

למחרת מסיבת העיתונאים, דווח על חילופי אש כבדים במקום, שבהם נפגעו לפחות 13 חיילים [8].

מקור הבלבול היה בפירוש המושג "השתלטות". המושג "שליטה" הופיע כזכור ברעיון המבצעי של מגן הארץ ומי מרום. אלא שכפי שחששו מנסחיה, שליטה התפרשה מחוץ למעגל מנסחי הפקודה ככיבוש – שטח ש"טוהר" מנוכחות אויב, מה שהיה רחוק מהמציאות במקרה של בינת ג'בל וגם רחוק ככל הנראה מכוונתו של הירש. נטישת המושג "כיבוש", שקיבל קונוטציות שליליות כתוצאה מהנוכחות השנויה במחלוקת בשטחים לטובת "השתלטות" התקבלה בטבעיות בצבא, אך לא נעשתה כלל הבחנה בהבדלים האופרטיביים בין שני המושגים. כתוצאה מכך, נגרם זעם רב בציבור ונפגעה תחושת האמון במפקדי הצבא. הירש טען לאחר המלחמה כי לא הובן, אך קשה לראות כיצד היו יכולות להיות תוצאות אחרות לשימוש התקשורתי שעשה במושג שמקומו בשיח האסטרטגי המתכנן את המערכה, ולא בשפה האזרחית היומיומית.

בינתיים, בבינת ג'בל, עמד להסתיים יום הלחימה השלישי בלי הישגים מיוחדים. סגן הרמטכ"ל קפלינסקי הזהיר שאסור לסיים את המבצע במצב כזה מחשש שיציאה תתפרש כניצחון של חיזבאללה. בערב התקשר הרמטכ"ל לאלוף פיקוד צפון, אודי אדם. זמן קצר לאחר שאישר לו להוציא חטיבה מהשטח, דרש ממנו להעמיק את ההישגים והוסיף: "אתה צריך לכבוש את בינת ג'בל". אדם השתומם וטען בתוקף נגד הרעיון שחייב לעבור בית בית והיה מצריך עוד כוחות וזמן רב. "יהיו פה עשרות הרוגים סתם", התריע סגנו בפיקוד, בן-ראובן. למחרת, הכוחות החלו לשפר עמדות במטרה להיכנס עוד אל השטח הבנוי. בישמם את שיטות הלחימה מהשטחים, התקדמו הכוחות באמצעות השתלטות על בתים, אלא שזו הפכה את ההתקדמות משקטה לרועשת. בבת אחת מצא עצמו כוח של גולני מכותר והתפתח קרב ארוך וקשה שבו נהרגו שמונה לוחמי גולני ובהם הסמג"ד רועי קליין ז"ל. הכוח, שפעל בנחיתות מספרית וטקטית, הצליח להרוג לפחות 35 מחבלים.

הקרב הזה מספר למעשה את סיפור המערכה הקרקעית כולה – כוח גולני נכנס לעיירה עם מודיעין חסר ונקלע לקרב רחוב של ממש. במהלכו, תמונת הקרב הייתה מעורפלת לכל מי שלא נמצא שם, השליטה האוגדתית לא הורגשה כלל ולראיה העובדה כי חטיבת הצנחנים ששהתה כולה בצדה השני של העיירה, לא השתתפה בלחימה. את הטנקים של חטיבה 7 שנמצאה כשני ק"מ מדרום אסור היה לקדם מחשש שיעלו על מטענים או יתקלו בטילי נ"ט… כך קרה שאפילו בפעולה היבשתית המשמעותית ביותר באותו יום, לא הצליח צה"ל להביא את עוצמתו לידי ביטוי בשום אופן ולא נעשה כל מאמץ לרכז כוחות זמינים במטרה להכריע את האויב. רק יכולתם של הלוחמים של גולני, בסיוע אווירי מצומצם, הביאה לכך כי הקרב לא הסתיים גרוע יותר מבחינת צה"ל.

לאחר שנודעו תוצאות הלחימה באותו יום, נערך דיון אצל שר הביטחון ובמהלכו הציעו חלוץ ואייזנקוט, בתסכולם, להפציץ 500 יעדים בבינת ג'בל תוך שהם מנסים לשכנע כי מדובר ביעדים לגיטימיים שאין סיכוי שנמצאים בהם אזרחים. שר הביטחון, עם פחות משבועיים של ניסיון בדיונים צבאיים מכריעים, הבין מצוין מה המטרה האמיתית ונזף בחלוץ שהוא פועל מתסכול: "אם אתם רוצים למחוק את העיירה, תעלו את זה באופן מסודר כהצעה". הצעתם של השניים נדחתה על הסף.

תוצאות המבצע בבינת ג'בל, ועוד יותר מכך התמונה העגומה של צה"ל שנחשפה בו לראשונה בפני כל, שינתה באופן דרמטי את יחס הציבור כלפי המלחמה. בד בבד, חיזקו אותם הכשלים בדיוק את נחישות המנהיגים להרחיב את הלחימה הקרקעית בניסיון לרשום הישגים.

סיכום

ישראל יצאה למלחמת לבנון השנייה עם צמרת מדינית וצבאית השואפת לשנות את המצב מעיקרו, אלא שצה"ל נמצא אז בתהליך הטמעה לא סדור ולא ברור של תפיסת הפעלה חדשה. ההצלחה שנחלה תפיסה זו באינתיפאדה, חיזקה את האמונה בקרב כמה קצינים בכירים כי זו הדרך הנכונה לפעולה גם בחזיתות אחרות. אך ספק אם עמדו בצה"ל על ההבדלים הדרמטיים בין ההתמודדות עם ארגונים קטנים, שהחזיקו חימוש קל על פי רוב ונעדרו מנגנוני שליטה מרחביים, בשטח שנשלט מודיעינית על ידי צה"ל והשב"כ, לבין החיזבאללה שהתכונן במשך שנים והשקיע משאבים רבים לקראת הסיבוב הבא מול צה"ל. מגבלות התפיסה בלטו היטב מהרעיונות המבצעיים שמאחורי מגן הארץ ומי מרום, אך לא זכו להתייחסות מתאימה.

הסטטיסטיקה של צה"ל במלחמה מספרת את סיפור התסכול מהמלחמה: הרבה כוחות, המון אש, מעט תוצאות: עשרות אלפי חיילי מילואים גויסו, סך כל גיחות התקיפה במערך הקרב של חה"א היה נמוך במעט מזה של מלחמת יום כיפור; יותר מ-173 אלף פגזים ורקטות ירה צה"ל במהלך המלחמה, יותר מכפול מהשימוש שנעשה בארטילריה במלחמת לבנון הראשונה ומספר הפגזים לקנה היה גבוה ביותר מ-40% בהשוואה להספק במלחמת יום כיפור [9].

אם כן, בזמן שהייתה לפחות בחלקה הראשון של המלחמה תחושה כי "לא נותנים לצה"ל לנצח", המספרים מעידים כי אש לא הייתה חסרה במלחמה הזו בשום קנה מידה. כיצד אם כן ניתן להסביר את דלות ההישגים הצבאיים שהשיג צה"ל בהשוואה לעוצמה והיקף האש שהפעיל? סיבה אחת נוספת על הבלבול והכשירות הנמוכה שכבר נסקרו, היא כי כוחות האוויר הגיעו בתוך זמן לא רב למיצוי היכולת שלהם. מול ההסתמכות המוחלטת כמעט על ניהול אש, חשוב לעמוד על השחיקה האובייקטיבית שנצפתה בעולם בשנים שקדמו למלחמה ביעילות אותם אמצעים.

הירידה בשיעורי הפגיעה במטרות במבצעי אש מאוחרים יותר מעידה גם על העלייה בחשיבות המודיעין – תפיסת לחימה מבוססת אפקטים מחייבת מערך מודיעיני משוכלל שיאפשר פגיעה מדויקת במטרות איכותיות. ביו"ש, השליטה המודיעינית של ישראל היא כמעט מוחלטת. במידה רבה, ניתן לטעון כי לולא שליטה כזו היה בלתי אפשרי כמעט להביא לידי ביטוי את היתרון האיכותי של צה"ל לאורך זמן. לשון אחר – החמ"מ זקוק למודיעין שיאתר וינחה אותו למטרה. בלעדיו – הוא פשוט מתבזבז. חוסר היכולת לייצר מטרות ראויות נוספות במהלך השלבים הראשונים של הלחימה ובהמשך כשהלכה והתרחבה, פגע קשות ביכולת הצבא לייצר הישגים מהאוויר ותרם את תרומתו לתחושת התסכול והמרמור שהשתלטו על הקצונה הבכירה, הדרג המדיני והציבור.

בכל האמור להשפעותיה השליליות של תפיסת ההפעלה על הלחימה, הייתה ועדת וינוגרד סלחנית כשקבעה: "נראה כי אם היה קשר בין ההתנהלות ובין תפיסת ההפעלה, הקשר היה חלקי ולא הכרחי… פיתוח התפיסה היה ניסיון אמיתי, חשוב ונחוץ לגשר על פער תפיסתי עמוק בצה"ל". מנגד, מצאה הוועדה כי "לא נבון להכניס לתוקף תפיסת הפעלה שאין לצה"ל כשירות לבצע על פיה, בלי להשאיר בתוקף הוראות מעבר מלאות למקרה חירום", מסקנה שיש בה יותר מרמז למידת אשמתו של הרמטכ"ל חלוץ בהחלטה לאמץ את תפיסת ההפעלה באפריל 2006.

בסוגיית התמרון הקרקעי, כאמור, הוועדה קבעה כי ההעדפה לאש על פני התמרון הקרקעי "אכן השתמעה" מדגשי תפיסת ההפעלה, אך היא נבעה במידה רבה משורה של גורמים שנסקרו ובהם החשש מחיכוך ישיר ומאבידות בקרב החיילים ומנגד ביטחון ביכולות החמ"מ. באותה נשימה ציינה הוועדה כי ההנחה המופרכת שההעדפה לאש הגיעה מאיזושהי תורה סדורה, העניקה לה לגיטימציה ואמינות מוגזמים ובכך יצרה "חסם נוסף בפני חשיבה פתוחה".

בסיכומם של הגורמים כולם, היטיבה ועדת וינוגרד לסכם את התפקוד העגום של צה"ל במלחמה:

"התפיסה המבצעת שאותה הוביל הרמטכ"ל – תקיפות מסיביות באש ובאמצעות חיל האוויר – הסתברה כבלתי הולמת דיה לנסיבות, לאויב ולזירה. צה"ל ומפקדיו נזקקו להרבה מאוד זמן כדי לעכל אמת זו וכדי לנסות לייצר תפיסה מבצעית חלופית, בהתאם לאילוצים. כשזו נוצרה וגובשה, היא הייתה בלתי רלוונטית" [10].

על אף הדברים, ועל רקע המסקנות והלקחים שעלו מהוועדות הרבות, מהתחקירים וגם מצמד מאמרים זה, הניסיון מראה שרבים מהלקחים שנשמעו בעקבות מלחמת לבנון השנייה הושמעו פעמים אחדות גם לפניה. טענות על העדפת האש על פני התמרון, על מיקומם של המפקדים מאחור (מול "מסכי הפלזמות") במקום בחזית, על העברת פקודות בשפה לא ברורה ועל רמת אימונים נמוכה, נשמעו אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ובחלקן אף גם אחרי מלחמת יום הכיפורים [11].

קצרה היריעה מלפתח דיון על הסיבות לכך, אך הדברים שבים ומדגישים את חשיבות הכשרת המפקדים לשמירה על גמישות מחשבתית תוך שמירה על רמת כשירות בסיסית שתאפשר ליישם שינויים בתפיסת הלחימה בעת הצורך. בהקשר זה, נצטט את ההיסטוריון הצבאי הבריטי סר מייקל הווארד, שאמר עוד ב-1974 כי הוא:

"מתפתה לומר, למעשה לקבוע דוגמטית, כי לא משנה מהי הדוקטרינה שכוחות הצבא (הבריטי) עובדים עליה כעת, הם טועים. אני גם מתפתה להצהיר שזה לא משנה אם הם טועים. מה שמשנה הוא היכולת שלהם לתקן אותה במהירות כשמגיע רגע המבחן. זוהי מטרתו של מדע הצבא בעידן של שלום: להימנע מדוקטרינה שהיא שגויה מדי" [12].

תחושת ההחמצה – ההחלטה שלא לסיים את הלחימה לאחר המבצע האווירי

לסיום, חשוב לעמוד על התרומה של החלטות שגויות של הדרג המדיני שתרמו לתחושת הכישלון, ובראשן – ההחלטה שלא לסיים את המלחמה לאחר המבצע האווירי, בשעה שגברה ההכרה הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי כי המאמץ האווירי קרוב למיצוי. לפתחם עמדה ההחלטה האם להפסיק את המבצע, או להרחיב אותו ולצאת למבצע קרקעי. במטכ"ל הלכו וגברו הקולות שקראו לעצור את הלחימה ולהסתפק בהישגים שהושגו.

ב-17 ביולי, ניסח אולמרט את מטרות המלחמה:

  1. החזרת החיילים החטופים
  2. יישום החלטה 1559
  3. פירוק חיזבאללה והפסקת האיום של ירי הטילים על ישראל
  4. פריסת צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל.

המטרות הללו, רובן ככולן, נגדו את מה שאמר המודיעין שניתן להשיג. רה"מ, שבוודאי חש ביטחון רב מהטונים ששידר הרמטכ"ל ומדעת הקהל בישראל שדרשה לפגוע בחיזבאללה, נסחף באווירה הכללית ובמקום לעצור ולקטוף את פירות המערכה האווירית המוצלחת עד לאותו רגע, הציב מטרות לא ריאליות, בוודאי ביחס למצבו של צה"ל באותה נקודת זמן וכאמור ביחס להערכת המודיעין. בסופו של דבר, הצבת המטרות הלא ריאליות תרמה תרומה מכרעת הן להתמשכות המלחמה, הן לתחושת הכישלון שנוצרה בסופה והן להפניית עיקר תסכולו של הציבור כלפי אולמרט עצמו [13].

ניתן רק לשער מה היה מעמדו של אולמרט ואיך הייתה נזכרת המלחמה אם הייתה מופסקת ב-17 ביולי, כשפטריות עשן היתמרו בכל רחבי לבנון, כשצה"ל ייצר אש בהיקפים גדולים תוך ספיגת היקף אבדות מצומצם מאז יום פתיחת המלחמה ועם דעת קהל עולמית שעד אותה נקודה העניקה גיבוי מקיר לקיר בישראל. גם מנסחי תפיסת ההפעלה החדשה, ניתן לשער, היו בין מקבלי השבחים.

הקליקו כאן למאמר הראשון בסדרה

הקליקו כאן לדפדוף ביומן המלחמה, מיום המלחמה הראשון ועד האחרון

הערות

1. וינוגרד דו"ח סופי, עמ' 322

2. שמואל גורדון, "מ'חניבעל' למלחמה – החלטות אסטרטגיות במלחמת לבנון השנייה", מודן (2012), עמ' 31

3. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, "דין וחשבון בנושא הפקת לקחי מלחמת לבנון השנייה", דצמבר 2007, עמ' 75-76

4. דני חלוץ, "בגובה העיניים", משכל (2010), עמ' 376

5. הכרונולוגיה של כל הישיבות הנ"ל מופיעות אצל גורדון (2012), עמ' 29-30

6. וינוגרד דו"ח חלקי, עמ' 74-75

7. גיורא רום, "מבחן האסטרטגיות של היריבים – כשתי אוניות החולפות זו על פני זו בחשכה", בתוך אלרן מאיר וברום שלמה (עורכים), "מלחמת לבנון השנייה; היבטים אסטרטגיים", משכל (2007), עמ' 54

8. חנן גרינברג ואבירם זינו, "קרב קשה בבינת ג'ביל: לפחות 13 חיילים נפגעו", ווינט, 26/07/2006

9. יעקב זיגדון, "הרבה אש, מעט מחשבה", מערכות 420-421, ספטמבר 2008, עמ' 44-53

10. וינוגרד דו"ח סופי, עמ' 253

11. יגיל הנקין, "לקחי מלחמת לבנון השלישית", מערכות 453, פברואר 2014, עמ' 34-36

12. מצוטט אצל הנקין (2014), עמ' 36

13. שלמה ברום, "יעדים מדיניים וצבאיים במלחמה מוגבלת נגד ארגון גרילה", בתוך אלרן מאיר וברום שלמה (עורכים), "מלחמת לבנון השנייה; היבטים אסטרטגיים", משכל (2007), עמ' 54


מאמרים נוספים