מלחמת לבנון השנייה: הדרך לתפיסת ההפעלה

על השינויים האזוריים והחברתיים בין מלחמת יום כיפור למלחמת לבנון השנייה

יובל בוסתן, אלון לוין


מלחמת לבנון השנייה תפסה את צה"ל בעיצומו של תהליך שינוי דרמטי של התאמת תפיסת הלחימה לדפוס האיומים המשתנה מזה ולשחיקה במעמדו של הצבא בעיני החברה והמדינה מזה. את מקום קרבות השריון עם צבאות המדינות שסובבות את ישראל, החליפו איומים קרובים בדמות ארגוני הטרור בשטחים הפלשתיניים, בלבנון ובסיני, ואיומים רחוקים רבי עוצמה דוגמת איראן. את תחושת המצור והאיום הקיומי החליף הטרור, שערער את הביטחון האישי של אזרחי המדינה. במקביל, התפוררה ונעלמה תפיסת "האומה המגויסת" והתחולל משבר חברתי, כשברקע גם משבר כלכלי חריף. צה"ל נדרש אם כן לאמץ תפיסת לחימה חדשה שתאפשר התמודדות מוצלחת עם כל האיומים החדשים, תוך התייחסות למגבלות החברתיות והכלכליות שהוצבו בפניו.

כיצד הגיעו הדברים לידי כך? ראשית, שינוי במפה האזורית לאחר מלחמת יום הכיפורים יצר פרדוקס – צה"ל פצח במסע התחמשות אדיר וחסר תקדים והסכם השלום עם מצרים הוריד את מפלס המתיחות באזור. למרות זאת, תחושת הביטחון בקרב אזרחי המדינה נפגעה משמעותית. היו אלו גלי הטרור, תחילה מלבנון ולאחר מכן בשתי ההתקוממויות הפלשתיניות שפרצו ב-1987 וב-2000, שבישרו על שינוי בדפוס האיומים. שינוי זה יצר פרדוקס נוסף במצב הביטחון הישראלי – מצד אחד נהנה צה"ל מדומיננטיות על כל צבאות האויבים-יריבים המיידים שלו, ומצד שני ביטחון האזרחים היה מעורער משהיה זה עשרות שנים. לא היה מנוס, אם כן, מחשיבה חדשה על הדרך הנכונה לספק את "סחורת הביטחון". שורה של שינויים שהתחוללו בשנים אלו בארץ ובעולם, הדגישו צורך זה.

להסכם השלום עם מצרים הייתה, אם כן, השפעה כפולה – מחד גיסא, הוא תרם משמעותית להסרת תחושת האיום הקיומי ולסיום עידן מלחמות ה"אין ברירה". בעקבות זאת, לא רק שגברה ההכרה בכך שיש מלחמות שאליהן ישראל יכולה הייתה להרשות לעצמה שלא לצאת, אלא שבעקבות ההסכם עם מצרים גם גברה ההכרה כי אם השלום אפשרי עם האויבת המרה ביותר, ייתכן והוא אפשרי גם אם שאר המדינות באזור. מאידך גיסא, תהליך השלום הפך את אפשרות הנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לאפשרות ריאלית, במידה כזו שחייבה חשיבה מחדש על הדרך שבה יוכל הצבא "לספק" ביטחון ללא עומק אסטרטגי. כך בחזית המצרית בתרחיש של החזרת סיני, כך בשטחי יהודה, שומרון ועזה מול הפלשתינים, וכך ברמת הגולן מול סוריה.

שלישית, המשבר הכלכלי הגדול של אמצע שנות ה-80 הביא לקיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון ולהכרה כי ישראל לא תוכל עוד להתמיד במרוץ החימוש שאליו יצאה לאחר מלחמת יום הכיפורים [1] שיעור תקציב הביטחון כאחוז מהתמ"ג, שזינק ל-28% לאחר יום כיפור, ירד בהדרגה עד ל-8.9% במחצית השנייה של שנות ה-90 [2].

המשבר הכלכלי והתרחבות תופעת ההפרטה הביאו בתורם לסתירה בין השארת הפרט להתמודד לבדו עם כוחות השוק לבין המשך הגיוס הכפוי לצבא. סתירה זו, בהכרח, הובילה לצמצום שיעורי הגיוס ולירידה במוטיבציה של המגויסים. משבר זה והפגיעה האמורה בערך השירות הצבאי, סדקו את הנכונות להקרבה למען המדינה לא רק של כל אזרח לגבי עצמו, אלא גם ביחס של החברה כלפי חיי חיילים בכלל.

במיוחד בלטו הדברים בעת המאבק החברתי למען היציאה מלבנון. לאורך השנים הלכה תפיסה זו ו"עלתה" בסולם הדרגות, עד שהשפיעה על הצבא ברמות הגבוהות ביותר. בדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד נכתב בהקשר זה: "צה"ל התנהל במלחמה כמי שהחשש מנפגעים בקרב חייליו שימש מרכיב מרכזי בהליכי התכנון ובשיקוליו המבצעיים" [3].

תפיסה זו, שכאמור הלכה והשתלטה על הצבא במשך שנים כתוצאה מלחץ בחברה הישראלית, לא אוזנה כראוי ולכן קיבלה ממדים קיצוניים שפגעו ביכולת הלחימה שלו. ניתן למנות מספר גורמים האחראיים לכך כדוגמת עלייה ב"ערך הרגשי" של החייל לא רק כלפי משפחתו אלא גם כלפי החברה כולה והמחשבה (המוטעית) כי ניתן לנצח בפעולות צבאיות בלי אבדות בכלל או כמעט בלי אבדות.

מבצע שלום הגליל והאינתיפאדה הראשונה, שני אירועים שיצרו סערה פוליטית בתוך ישראל, הצטרפו לאירועי התקופה שכבר נסקרו ושברו במידה מסוימת את הטאבו שהתקיים עד אז סביב סוגיית השירות בצבא. המיאוס והפחד ממלחמה גדולה נוספת כדוגמת מלחמת יום הכיפורים ומנגד האמונה כאמור כי מדובר במעבר לעידן של מלחמות ברירה, הביא את המחלוקות החברתיות והפוליטיות אל תוך הצבא ממש. בתחילת שנות ה-90 הגיע המשבר לממדים שאי אפשר היה להתעלם ממנו עוד.

מעניין לעמוד על כך משבר המוטיבציה והציפייה שנלוותה לו, לספק ביטחון ללא נפגעים, לא היו עניין ייחודי לישראל, אלא סוגיות שעמן התמודדו מרבית המדינות במערב. לאחר ההרס העצום שגרמו מלחמות העולם ועוד לפני סיום המלחמה הקרה, חברות מפותחות, ליברליות ודמוקרטיות לא ראו עוד במלחמה תופעה מקובלת, אלא תופעה מזיקה שיש לעשות הכל כדי להימנע ממנה [4]. השחיקה במעמדה של הסמכות הפוליטית הביאה לשחיקה מתמשכת בנכונותם של ההמונים להעמיד עצמם בסכנה ולהקריב את עצמם למען המדינה. תהליך זה הוביל להתחזקותן של תופעות דוגמת פציפיזם, בדלנות ותמיכה בפירוק נשק גרעיני חד-צדדי. כתוצאה מכך, התחוור למעצבי תורות הלחימה בארה"ב בעיקר לאחר מלחמת וייטנאם ובמקומות אחרים במערב, הצורך בגישה חדשה לגבי הרכב כוח האדם בצבא (קרי, הפיכתו לצבא מקצועי) ובתפיסת לחימה חדשה שתבטיח את מרב ההגנה "במחיר נמוך משמעותית בדם ובכסף ממה שהיה נהוג עד אז".

אלא שבכך לא הסתכמו הבעיות של צה"ל בשנות ה-80 וה-90. המלחמה בלבנון והאינתיפאדה הראשונה לא גררו רק מחאות פוליטיות, אלא גם חיזקו את ההכרה במגבלות הכוח של הצבא לנוכח האיומים החדשים, ופגעו במידת מה בהרתעתו של צה"ל בשל אי-יכולתו להכריע במהירות איומים אלו. הייתה זו אחת מהמשמעויות הישירות של המעבר ממלחמות סימטריות לא-סימטריות. במקביל, נדרש הצבא להמשיך ולהתמודד גם עם צמצום הפער האיכותי מול מדינות ערב כמצרים, ירדן ונסיכויות המפרץ, שזכו לנשק אמריקני מתקדם, והפער הכמותי מול סוריה שהגדילה דרמטית את ההשקעה שלה בצבא. תשומת לב גוברת ריכזו גם מדינות "המעגל השני" כעיראק, סוריה ולוב, לנוכח הצטיידותן במערך טילים מתקדם.

מ"צבא העם" ל"צבא קטן וחכם"

הרמטכ"ל הראשון שנדרש להתמודד עם המציאות הזו היה דן שומרון. הוא טבע את המונח "צבא קטן וחכם", כינוי לרה-ארגון נרחב בצבא שנועד לתת מענה לאתגרי התקופה כפי שצוינו לעיל. בהקשר של המשבר בכוח האדם, חשוב עוד להדגיש כי האתגר היה כפול – לא רק שנוצר מחסור מספרי בכוח אדם איכותי, אלא שנוצר מחסור גם בכוח אדם נאמן, כזה שיהיה מחויב לדרך הצבאית כפי שהיה מעמד הביניים החילוני בעבר. כזה שהסיכוי שיפצח במחאה נגד הצבא יהיה נמוך יותר.

המהפכה הטכנולוגית שניצניה נצפו במבצע שלום הגליל, צברה תאוצה והביאה לפתרון מסוים של בעיית הגיוס של כוח האדם האיכותי. בשנים אלו החלו להיכנס לשירות אמצעי לחימה שכונו "מכפילי כוח", כאלו שהיו מסוגלים לשנות מהותית את אופייה של זירת הלחימה ולפצות על הנחיתות הכמותית של ישראל. בין היתר, מדובר היה במטוסי קרב חמושים בחמ"מ (חימוש מונחה מדויק), בטנקים חדשים, במסוקים, צוללות, כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים), בלוויינים ובאמצעי ריגול ותקשורת אחרים שאפשרו יכולת איסוף מודיעין ושליטה מתוקשבת בין מספר גדל והולך של יחידות. החיילים שהפעילו את האמצעים האלו כונו "לוחמים-טכנולוגיים". התפקידים מהסוג הזה נפתחו בתחילה בעיקר לבני המעמד הבינוני והגבוה ורק לאחר מכן, בהדרגה, לבני שאר הקבוצות.

החילונים מהמעמד הבינוני והגבוה, מצאו בתחומים אלו מענה לא רק לצורך במוטיבציה אלא גם לשאיפה להפיק משהו מהשירות הצבאי, שכן המהפכה הטכנולוגית יצרה מקצועות צה"ליים רבים שהצריכו כישורים שיכלו לבוא לידי שימוש לאחר השירות, בתעשיית ההיי-טק לדוגמא.

מבחינת צה"ל, זליגת הלחימה משדה הקרב לאמצעים טכנולוגיים ה"מתווכים" בין הלוחם-טכנולוג לבין יעדי התקיפה, פתר שתי בעיות מהותיות בעת ובעונה אחת: ראשית, העובדה כי נוצרו יותר תפקידים שהיוו "מקפצה לאזרחות", נתנה מענה, חלקי לפחות, לבעיית המוטיבציה בקרב החילונים בני המעמד הבינוני והגבוה. בעיה זו נולדה בעקבות הפיחות שחל ביכולת למנף את השירות וההכשרה הצבאית לפעילות אזרחית, תוצאה של שחיקה ביוקרת המקצוע הצבאי, התאמת השוק האזרחי לתחרות הגלובלית, צמצום דרסטי בהיקף המגזר הציבורי ומכאן בכמות המשרות הפנויות והפגיעה במעמדה של "הרשת הביטחונית" בעקבות כל השינויים הנ"ל.

שנית, היא נתנה מענה לצורך להתמודד עם המחאה נגד הפעלת כוח צבאי, והחשש מנפגעים. השימוש באמצעי לחימה לשם ביצוע ירי מרחוק, מבטל את ממד האינטימיות ומקהה על פי רוב את תודעתו הפוליטית של החייל. לא חסרות עדויות של אנשי חיל האוויר שרואים בהפצצות יעדים אקט צבאי-טכני ולא אקט רגשי. אין להתפלא, אפוא, כי המחאות של אנשי צבא המשתמשים באמצעים טכנולוגיים לפגוע במטרות, כולל אזרחיות, הן מוגבלות משמעותית בהשוואה לתגובות של אלו שהתנסו בפגיעות לא מכוונות בקרב קרקעי פנים אל פנים.

במקביל לתהליך זה, החל צה"ל לטפח מאגר חדש של כוח אדם נאמן באמצעות פנייה לקבוצות אחרות באוכלוסייה, שבאופן מסורתי הוגבלו לתפקידי לחימה ופיקוד זוטרים יחסית – מזרחיים, "כיפות סרוגות", נשים, מהגרים מברה"מ ומאתיופיה, דרוזים ובדואים. כל הצדדים הרוויחו מהמהלך הזה – בני הקבוצות האלו קיבלו בברכה את ההזדמנות לחזק מעמדן ביחידות שנחשבו לקרש הקפיצה האולטימטיבי לעמדות השפעה לא רק בצבא אלא גם מחוצה לו, ואילו הצבא קיבל כוח אדם חדור מוטיבציה ונאמן, שהיו לו סיכויים נמוכים יותר לפצוח במחאה נגד הצבא, מתוך הצבא או מחוצה לו.

אם כן, השבר באמון בהנהגה המדינית והצבאית, ההכרה במגבלות הכוח, השינויים בדפוס האיומים ואילוצי תקציב, הטילו הגבלות משמעותיות על פעילותו של צה"ל בשנות ה-80 וה-90. החשש מסערה חברתית בתגובה למבצעים צבאיים שנויים במחלוקת ומסערה חברתית והגבלות פוליטיות במקרה של ריבוי נפגעים בקרב החיילים, היו מוחשיים מאי פעם. צה"ל לא יכול היה עוד להרשות לעצמו, לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה חברתית ואף לא מבחינת היעילות הצבאית, להמשיך ולהחזיק באותה תפיסת לחימה שעליה התבסס מאז הקמתו, שבמרכזה כוחות יבשתיים אדירים השואטים לתמרון מכריע בשטח האויב. לשון אחר – על רקע המעבר מעידן של מלחמות סימטריות למלחמות א-סימטריות, צה"ל שיווע לתפיסה חדשה, שתאפשר לו מצד אחד למקסם את היתרונות המובנים שלו ובראשם היתרון הטכנולוגי ומצד שני תגאל אותו מכבלי ההשפעות החברתיות והפוליטיות.

את הפתרון הוא היה עתיד למצוא במהפכה שהתחוללה בחשיבה הצבאית בארה"ב, החל בשנות ה-80. אם צה"ל היה מוכן לקלוט ולעכל את המהפכה החדשה, זו כבר הייתה שאלה אחרת…

מהמהפכה באמצעים צבאיים (RMA) לתפיסת ההפעלה

ההתפתחות הטכנולוגית של אותן שנים הביאה להופעת ה"מהפכה בעניינים צבאיים" (RMA) שפותחה בארה"ב ונוסתה לראשונה בהיקף גדול במלחמת המפרץ ב-1991. המהפכה הזו:

"נושאת עמה את היכולת להכות בדייקנות רבה מבלי לתת את הדעת לטווחים; את היכולת להבקיע מכשולים הגנתיים באמצעות שימוש בטכנולוגיות חמקניות ובאמצעי לחימה בלתי מאוישים; את היכולת להעביר מידע במהירות ברשת מבצעית ולנצל את תוצאותיה של השילוביות המוגברת בין הכוחות".

במובנים רבים, הייתה זו המהפכה הגדולה ביותר בלחימה מאז הופעתו של הנשק הגרעיני. בצה"ל ראו יתרונות רבים בשיטת לחימה זו, והיא אף נוסתה פעמיים בלבנון בשנות ה-90, אך לא בהצלחה מרובה.

מקורה של המהפכה בעניינים צבאיים באמצע שנות ה-70, כשהתפתחות תעשיית המיקרו-אלקטרוניקה בארה"ב הובילה לפריצת דרך טכנולוגית באמצעי לחימה ולהופעתו של החמ"מ. אלא שבצבא האמריקני אמצעי הלחימה החדשים לא הובילו מיד למהפכה בחשיבה הצבאית – שם הסתכלו על האמצעים החדשים כ"מכפילי כוח" במאזן הקונבנציונלי הכולל מול ברה"מ. גם בישראל ייחסו להם בהתחלה חשיבות כמכפילי כוח בלבד.

הראשונים שעמדו על ההשפעה המכרעת שתהיה לאמצעים החדשים על זירת הקרב העתידית היו דווקא התיאורטיקנים הסובייטים. אלו הקדימו את מקביליהם האמריקנים בכעשור, אלא שמסיבות מדיניות, כלכליות ותרבותיות לא הצליחו לתרגם את התיאוריה החדשה למעשה.

הראשונה שעשתה שימוש באמצעי הלחימה מהדור החדש לא הייתה אחת מהמעצמות אלא דווקא ישראל, בעמק הבקאע במהלך מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 במבצע "ערצב 19", להשמדת כל מערך טילי הקרקע-אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון. בשיאו של הקרב שהו בשמי לבנון כ-60 מטוסי מיג סוריים וכ-90 מטוסי קרב ישראליים. בסופו, הושמדו 23 סוללות נ"מ סוריות והופלו כ-80 מטוסים סוריים מתוך כ-150 שהשתתפו בו, ללא אבדות לישראל [5]. היה זה הקרב האווירי הגדול בעידן הסילון ותוצאותיו חסרות התקדים נלמדות עד היום במקומות רבים בעולם.

ובכל זאת, בצה"ל לא תרגמו את העליונות הטכנולוגית והטקטית לרמה הדוקטרינית. רק לאחר מלחמת המפרץ וההתפתחות בחשיבה האמריקנית, והניסיונות הישראלים במבצעי האש בלבנון באמצע שנות ה-90 והפקת הלקחים מהם, החלה בישראל להתגבש ההכרה בצורך לחשוב מחדש על תפיסת הלחימה. כך החל תהליך שהתאים את עקרונות ה-RMA לרוח השאיפה ל"צבא קטן וחכם".

מבחינת צה"ל, כאמור, ניתן לראות בשני המבצעים הגדולים של שנות ה-90 בלבנון – דין וחשבון (יולי 1993) וענבי זעם (אפריל 1996) – ניסוי ראשון של הצבא במודל החדש. בשני המקרים, במקום להתמקד בתמרון קיבלנו ניהול אש, במקום ניסיון לכבוש שטח ולהכריע כמיטב המסורת, קיבלנו ניסיון להפעיל לחץ באמצעות "מנופים עקיפים". את שני המבצעים האלו קשה להגדיר כהצלחה גדולה. דין וחשבון הביא לצמצום ירי הרקטות אל עבר ישראל, אך זה לא פסק גם ביומו האחרון של המבצע. ניסיון, כבר אז, להביא להסדרה חדשה וללקיחת אחריות של ממשלת לבנון על המתרחש מדרום לליטאני נכשל, והחיזבאללה חזר לפעול שם בתוך זמן קצר. מבצע ענבי זעם היה מוצלח עוד פחות – לא זו בלבד ששוב צה"ל לא הצליח להביא להפסקת ירי הרקטות במשך כל ימי הלחימה, אלא שהסכם ההבנות עם סיומה נתן, לראשונה, ביטוי רשמי ללגיטימיות של פעולות הלחימה של החיזבאללה ברצועת הביטחון.

כמעט 25 שנה חלפו מההפעלה המבצעית הראשונה של אמצעי הלחימה החדשים, בהצלחה מרשימה, ועד לאישור תפיסת ההפעלה באפריל 2006. מדוע חלף זמן רב כל כך בין הופעת אמצעי הלחימה החדשים והקריאות הראשונות לשינוי לבין יישום השינוי בפועל? נראה כי חלק גדול מהאשם תלוי באופיו השמרני של הממסד הצבאי, שהמעיט בחשיבות ידע תיאורטי צבאי במשך שנים והעדיף במכוון קצינים בעלי יכולת אלתור ועם הישגים בשדה הקרב על פני קצינים "אינטלקטואלים". זאת, ביחד עם היעדר מוסדות לעיצוב וחשיבה דוקטרינית, הם שהגבילו כל שינוי חשיבתי בצה"ל.

הצעד הראשון בכיוון היה באמצעות הקמת "הקבוצה המערכתית המתקדמת" שהפכה מאוחר יותר ל"מכון לחקר תורת המערכה" (מלת"מ), שבראשו עמדו שמעון נווה ודב תמרי, שניהם ד"ר ותא"לים במילואים. השניים הציגו תפיסה שהציגה את היריב כמערכת רב-ממדית שיש לנטרל את יכולת התפקוד שלה באמצעות מהלומה מבתרת שתבודד את המערכות הצבאיות שלו, סימולטניות של מבצעים צבאיים שתהמם את המערכת היריבה ושמירה על מומנטום כדי לא לאפשר ליריב להתאושש.

ניסיון מוצלח באינתיפאדת אל אקצה – "צריבת התודעה"

הזירה הראשונה שבה התפתחה התפיסה ונבחנה בשטח הייתה במסגרת "העימות המוגבל" עם הפלשתינים באינתיפאדת אל אקצה, חודשים ספורים לאחר השלמת הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון. דעת הקהל הישראלית לא הייתה מוכנה לשמוע אז על סיבוב לחימה נוסף ובוודאי לא על כניסה קרקעית חדשה ואפשרות הסתבכות בשטח עירוני צפוף ושנוי במחלוקת מבחינה פוליטית.

צה"ל נקט, הלכה למעשה, במדיניות של הכלת המצב – לחימה בפעילי הטרור תוך ניסיון לצמצם למינימום את החיכוך עם האוכלוסייה האזרחית. מושגים כמו "הרב"ט האסטרטגי" [6] ו"החייל הדוּאלי" [7] הופיעו בשיח הצה"לי בתקופה זו כחלק מעיצוב התפיסה שעמדה על רגישות ונפיצות המצב.

בפעילות צה"ל, הושם דגש מיוחד על פעילות "בחתימה נמוכה", בתחילה כחלק מהרצון לצמצם את החיכוך עם האוכלוסייה, לאחר מכן כחלק מהמאמץ "לפעול מתחת למצלמה". קרי, לצמצם את היכולת של הפלשתינים לייצר תעמולה מתמונות כוחות צה"ל התוקפים את הפלשתינים "החלשים". בסופו של דבר, לאחר שהתקבעה התפיסה כי הרשות הפלשתינית עצמה נגועה בטרור, מבצעים בוצעו "בחתימה נמוכה" רק בהתאם לשיקולים מבצעיים.

"חומת מגן" (מרץ-מאי 2002), הוא מבצע מכונן בהקשר של התפתחות תפיסת ההפעלה, ואולי אף בהקשר כולל של מבצעים צבאיים מול גורמי טרור מוטמעים באוכלוסייה בעולם. הוא הביא להישגים דרמטיים עבור ישראל ולצמצום היקפי הטרור בגדה בכלל והטרור המאורגן בפרט. בעיני מנסחי תפיסת ההפעלה ותומכיהם הוא נחשב להוכחה ניצחת כי התפיסה החדשה מתאימה ונכונה להתמודדות א-סימטרית.

חומת מגן ראויה בוודאי למחקר מעמיק, אך המבצע מחוץ לתחום העיסוק של מאמר זה. לענייננו, ולצורך השוואה מאוחרת יותר להתנהלות המבצעית במלחמת לבנון השנייה, נעמוד בקצרה על 4 נקודות מרכזיות הקשורות למבצע: הקונצנזוס סביב גיוס המילואים הנרחב למשימה, ההפעלה האינטנסיבית של כוחות הקרקע, הופעתן של שיטות לחימה חדשות ובראשן מה שכונה "ללכת דרך הקירות" והשימוש בשפה חדשה.

  1. קונצנזוס לאומי – גיוס עשרות אלפי חיילי המילואים לצורך המבצע התאפשר רק כשגל הפיגועים הגיע לממדים בלי נסבלים, בפיגוע בדולפינריום ביוני 2001. סיבות פוליטיות ומדיניות מנעו אז יציאה למערכה רחבה, אך כשנמנו 131 הרוגים במרץ 2002 ובשיאם הפיגוע המחריד בליל הסדר במלון פארק בנתניה, נפל הפור בעד יציאה לקרב. כך נוצר בחברה הישראלית קונצנזוס כי המצב לא יכול להימשך עוד ללא שינוי יסודי של המצב, וכי אין מנוס עוד מפעולה צבאית רחבה. צה"ל יכול היה לפנות לגיוס מילואים רחב מבלי להידרש כמעט לשאלת המוטיבציה או לדעת קהל ביקורתית ולא אוהדת במסדרונות הכנסת או בתקשורת.
  2. פעילות קרקעית אינטנסיבית – הפירוק המוצלח של תשתיות הטרור בחומת מגן התאפשר, בין היתר, הודות להפעלת כוחות קרקעיים בהיקף גדול ובאופן ממושך, כמהלומה רציפה על כל השטח הפלשתיני ומכל הכיוונים מתוך מטרה ליצר תנאים למצב חדש.
  3. שיטות פעולה חדשות – "חומת מגן" היה מבצע סימולטני: צה"ל נכנס בעת ובעונה אחת לכל מרכזי הערים בגדה, ומכל הכיוונים. לא היה זה עניין של מה בכך – הייתה זו מיומנות שהתפתחה כתוצאה מתהליכי החשיבה שנולדו במלת"מ, שאימצה את תפיסת "המערכה העמוקה". תפיסה זו, סובייטית במקורה, הציעה פרשנות אלטרנטיבית לתפיסת המרחב והזמן: במקום קו מגע ידוע – התמקדות בממד העומק, במקום התקדמות טורית – פעילות סימולטנית בכל הנקודות הרלוונטיות [8].

במקרה הפלשתיני, "ממד העומק" פירושו היה מרכזי הערים ופנים הבתים. אחת מהשיטות שקיבלו תהודה ציבורית במהלך המבצע הייתה הנוהג של הכוחות הלוחמים "לעבור דרך הקירות", פשוטו כמשמעו – שבירת קירות בבתים על מנת להתקדם, במקום לנוע דרך סמטאות. שיטה זו סיפקה מודל אפשרי לצה"ל להמשיך לשלוט ביטחונית על שטח, גם בלי להיות נוכח בו פיזית. מח"ט הצנחנים בעת המבצע הסביר את התפיסה:

"החדר הזה שאתה מסתכל עליו, הוא פרשנות שלך… האם אתה מפרש את הסמטה כמו כל אדריכל… כמקום שעוברים דרכו, או האם אתה מפרש את הסמטה כמקום שאסור לעבור דרכו? אנחנו פירשנו את הסמטה כמקום שאסור לעבור דרכו… כי בסמטה מחכה לנו נשק… לכן בחרנו בשיטה של הליכה דרך קירות… כמו תולעת שמתקדמת תוך כדי כרסום, מגיחה בנקודות מסוימות ואחר כך נעלמת".

4. השימוש בשפה חדשה – השפה הצה"לית עברה תהליך התפתחות משמעותי עם הופעת תפיסת ההפעלה החדשה. זו הייתה גם אחת מהמטרות העיקריות לביקורת כלפי התפיסה החדשה, כפי שיוצג בהמשך. בשלב הזה חשוב לעמוד על כך כי כבר כמה שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, השפה החדשה כבר הופיעה בפיקוד המרכז בעת העימות עם הפלשתינים, ונעשה בה שימוש גם בעת מבצע "חומת מגן" המוצלח. בין המושגים שהופיעו אז ניתן להזכיר את אלו: "עיצוב תשתיתי של המרחב", "כיפוש" (כיתור, פשיטות וחציצה), "מחסום נאור", "ריסון אקטיבי", "נגיחות, עקיצות, רישות, נגיסות והקלות".

פיקוד המרכז, אם כן, התאים את עצמו באופן מרשים לעימות החדש. כאשר הנסיבות התאימו לכך ונוצרה לגיטימציה רחבה בציבור למבצע, הפגינו המפקדים מחשבה מקורית בתכנון הפעולה תוך שימוש בשפת מושגים חדשה. הכוחות הפגינו יכולת גבוהה לבצע תקיפה ממושכת לעומקם ולרוחבם של השטחים הפלשתינים, תוך הצגת יכולת התקדמות והפתעה אפילו בתוך שטחים בנויים בצפיפות. נוכח תוצאות המבצע, רבים האמינו אז כי ישראל הצליחה למצוא דרך צבאית להביס את הטרור במחיר סביר. באופן טבעי, השלב הבא בהתפתחות היה ניסיון להעביר את נוסחת ההצלחה מפיקוד המרכז לצה"ל כולו, מתפיסה שהצליחה בזירת העימות עם הפלשתינים, לתפיסה שתתאים לכל מגוון האיומים עימם נדרש צה"ל להתמודד.

הדרך למלחמת לבנון השנייה

חומת מגן היה הצלחה מסחררת, אלא שכתוצאה מההצלחה הזו, התגבשה בקרב כמה מבכירי צה"ל ההנחה (הלא מבוססת) כי מה שהתאים להתמודדות עם הפלשתינים, יתאים לכל האיומים עימם נדרש צה"ל להתמודד ובפרט להתמודדות עם החיזבאללה. כך החלו בצה"ל לרקום תוכניות למבצע במתווה דומה בדרום לבנון, בעת הצורך. אלא שמתכנני המבצע לא נתנו את דעתם להבדלים המהותיים בין הזירה הפלשתינית לזירה הלבנונית – ליכולתו של החיזבאללה להנחית מכות כואבות על העורף הישראלי באופן רציף; לפער העצום בין רמת הכשירות שנדרשה מהצבא כדי לבצע את התפיסה כלשונה לבין רמת הכשירות שהתקיימה בפועל באותן שנים; לקושי המובנה להטמיע שינוי מחשבתי בצה"ל. התוצאה, מבחינה צבאית, הייתה אנדרלמוסיה מוחלטת, בכל הרמות.

צה"ל הפעיל במלחמת לבנון השנייה אש בהיקפים שלא נראו מאז מלחמת יום כיפור, וריכז בחלק האחרון של המלחמה כוחות קרקע בהיקפים אדירים במונחים ישראליים. למרות זאת, לא הצליח הצבא לרשום הישגים משמעותיים לאחר שלב התקיפות האוויריות בשבוע הראשון למלחמה. ואם נודה על האמת, ההיפך הוא הנכון – הצבא הפגין יכולת מבצעית ירודה באופן מעורר דאגה ואף נטש כמה מהעקרונות הבסיסיים ביותר שאפיינו את תפיסת הלחימה שלו מאז הקמתו, דוגמת השאיפה לקיצור משך הלחימה, התבססות על תמרון, העתקת הלחימה לשטח האויב, שילוב המילואים בלחימה והפגנת יוזמה והפתעה.

מלחמת לבנון השנייה הייתה המלחמה הארוכה ביותר שידעה ישראל מאז מלחמת העצמאות, לא מעט בעקבות התנהלות ההנהגה האזרחית והצבאית שעל אף פגיעה חסרת תקדים בעורף לא חשה צורך לחתור לסיום מהיר ככל האפשר של הלחימה. האמונה כי תמרונים קרקעיים אינם מתאימים לסוג הלחימה החדש, היעדר כשירות מינימלית של הכוחות לבצע תמרונים כשסוף סוף התבקשו לכך והחשש המשתק מאבדות בקרב החיילים, הגבילו את הפעילות היבשתית ואת היכולת ליזום ולהפתיע. צה"ל לא הצליח להעביר את הלחימה לשטח האויב והעורף הופגז מהיום הראשון ועד היום האחרון למלחמה. חמור מכך – במטכ"ל לא סימנו את השתקת הרקטות או לכל הפחות את צמצומן כיעד מרכזי של התקיפות בלבנון, למרות שהעריכו ערב המלחמה וגם בימים הראשונים כי הנזק לעורף יהיה כבד. האפשרות שלא לצאת למלחמה על מנת לחסוך מהעורף את הפגיעה הקשה, או לדחות אותה עד להיערכות מינימלית, לא נשקלה.

גם הפעלת המילואים במלחמה נוהלה באופן שונה ממה שהיה נהוג בצה"ל בעבר – העובדה כי לא היו גייסות שריון ששעטו לכיוון ישראל הפכה את הצורך המילואים לדחוף פחות בהשוואה למערכות הקודמות. אלא, שבמקום ליהנות מהלוקסוס של גיוס מילואים מסודר ומתוכנן והכנסת הכוחות בדירוג ללחימה רק לאחר החזרתם לכשירות מינימלית, התעקש הרמטכ"ל לעכב את גיוס הכוחות במשך שבועות וכשהחליט על כך סוף סוף, בוצע המהלך בחופזה והוביל להטלת כוחות רבים למערכה עם רמת כשירות נמוכה.

אם כן, לאורך המלחמה נצפו שורה ארוכה של כשלים שנסקרו כבר בשורה ארוכה לא פחות של ועדות חקירה ובדיקה. אין כוונתנו לעמוד כאן על כל הכשלים הללו, המדיניים והצבאיים. לאחר שהצגנו את הדרך שעבר צה"ל בדרך לאימוץ התפיסה החדשה, נשאר לברר שני דברים: האחד, להתמודד עם הטענה שמשמיעים הבכירים מאותם שנים בזכות ניהול המלחמה נוכח השקט חסר התקדים שנשמר מאז בצפון. על כך כמובן אין חולק, אך עדיין ראוי לשאול ולבדוק, האם ניתן היה להשיג את אותה הרתעה מול החיזבאללה גם מבלי להידרש לחודש לחימה נוסף, שהיה יקר מאוד מבחינת חיי אדם, נזק לעורף ונזק תדמיתי. נקודה שנייה אותה נבקש לבדוק היא האם אמנם בתפיסת ההפעלה, שהפכה מושמצת כל כך לאחר המלחמה, אכן טמון שורש כל הרע.

הקליקו כאן למאמר השני בסדרה

הקליקו כאן לדפדוף ביומן המלחמה, מיום המלחמה הראשון ועד האחרון

הערות

1. צבי לניר, "היעדים המדיניים והמטרות הצבאיות במלחמות ישראל" בתוך: בנימין נויברגר, אריה גרוניק (עורכים) "מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 1948-2008 – חלק א'", האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 343
2. מופיע אצל זלמן פישר, "הוויכוח על תקציב הביטחון", בתוך גבריאל (גבי) שפר, אורן ברק ועמירם אורן (עורכים), "צבא שיש לו מדינה?", כרמל (2008), עמ' 220
3. ועדת וינוגרד הדו"ח הסופי, עמ' 252
4. עזר גת, "בדלנות, פיוס, בלימה ומלחמה מוגבלת: המדיניות האסטרטגית המערבית מהעידן המודרני לעידן ה"פוסט-מודרני"", מערכת 376, אפריל 2001, עמ' 7
5. דוד עברי, "החזרנו לישראל את מימד ההרתעה", ביטאון צוות גיליון 101, יוני 2012, עמ' 8-11
6. חייל שלעצם תפקודו – הנכון או השגוי – יכולה להיות השפעה אסטרטגית על התהליך המדיני
7. חייל המבין את החשיבות ההתנהלות באיפוק, אך גם יודע להשתנות ב-180 מעלות ולהסתער ולפגוע במחבלים כשצריך
8. אסף חזני, "הקשר בין תהליכים חברתיים לתורת ההפעלה של צה"ל", מערכות 435, פברואר 2011, עמ' 20-21


מאמרים נוספים