ישראל יוצאת מהבידוד?

המזרח התיכון מוסיף להתעצב מחדש

יובל בוסתן, אלון לוין


הפעילות הצבאית נגד החמאס גרפה הפעם תמיכה בינלאומית רחבה יותר מכל מערכה צבאית ישראלית, אולי מאז קום המדינה. בעוד שהמערב מתמקד בהשלכות הפלת המטוס המלזי, מוצאת עצמה ישראל בשותפות אינטרסים עם מדינות ערביות רבות ומצטיירת כ"צוק איתן" בתוך הכאוס המדיני האזורי

מבצע צוק איתן הוא המשכו של מבצע שובו בנים שהביאו יחדיו לפגיעה הקשה ביותר בתשתית החמאס אולי בתולדותיו. לאורך שנות ה-90 ולאחר מכן בשנות האינתיפאדה הצליח החמאס בעזה לחמוק מעימות ישיר עם צה"ל, למעט הסיכולים הממוקדים שקיפדו את חיי הנהגתו. בעופרת יצוקה התמודד החמאס בצורה מוגבלת יותר עם הצבא – באותו מבצע גויסו כרבבת חיילים בצו 8 והפעם מספר גבוה פי 5 – וכעת הוא סופג מכה אנושה.

מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות, ניהלה ישראל מלחמה מקיפה עם החיזבאללה ב-2006 וארבעה סיבובי לחימה מקיפים עם החמאס – ב-2006במבצע גשמי קיץ שהחל בתגובה לחטיפת גלעד שליט; ב-2009 במסגרת עופרת יצוקה; ב-2012 במבצע עמוד ענן וכעת. בעוד שמלחמת לבנון השנייה על כשליה, הצליחה לייצר הרתעה מול החיזבאללה שמחזיקה כבר שמונה שנים, לא מצאה ישראל את הנוסחה להרתיע את החמאס, אם כי נראה שהמבצע הנוכחי מקרב את ישראל מאי פעם ליעד הזה.

גם סוריה הורתעה בשנים אלה עם הפצצת הכור ב-2007 ועם ביצוע שורה של תקיפות אוויריות נגד שירות נשק ואתרי שיגור. האביב הערבי בסוריה הבטיח סופית כי המשטר הנוכחי המותש לא ינסה להתמודד עם ישראל בשנים הקרובות, אלא יתמודד עם שימור שלטונו בזירה הפנימית.

מצרים, בעל כורחה, הופכת לבת ברית מהחשובות ביותר של ישראל. לאחר שנים של העלמות עין מהטרור וההברחות, יצרה הקמת הגדר בדרום, בשילוב עם אירועי האביב הערבי מציאות שבה מופנה הטרור חזרה למצרים. בניגוד לטרור שאיתו מתמודדת ישראל, ונוכח מאזן הכוחות בתוך מצרים, מדובר באיום על עצם קיומו של המשטר.

הנשיא המצרי א-סיסי הכריז מלחמה על החמאס ובהיות אויב משותף הפכו שתי השכנות, ישראל ומצרים, לבנות ברית קרובות, יותר מאשר בכל תקופה אחרת מאז חתימת הסכם השלום. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו בתקשורת המצרית, שבאופן מסורתי נהגה להסית נגד ישראל ונגד העם היהודי, ישנם רבים שמכריזים כיום בריש גלי על תמיכה בצד הישראלי מול החמאס.

כבעסקת חבילה, הופכות בנות הברית של החמאס, קטאר וטורקיה לאויבותיה הגדולות של מצרים, כפי שהן הופכות לאויבות ישראל. ראש הממשלה הטורקי ארדואן שסבר כי יצליח לבודד את ישראל לפני האביב הערבי, מוצא עצמו כמעט מוקצה מחמת מיאוס בעולם הערבי, כשקטאר היא אולי המדינה היחידה הרואה בו בן ברית של ממש.

המזרח התיכון בארבעה חלקים

כפי שהדגמנו במאמר "המזרח התיכון בארבעה חלקים", יצר האביב הערבי שני צירים של מאבק בתוך האזור – מאבק שיעי-סוני ומאבק בין הפונדמנטליזם האסלאמי ובין הלאומיות או השמרנות הערבית. כך נוצרו למעשה ארבע קבוצות של מדינות.

הקבוצה הראשונה, הסונית-דתית מורכבת מטורקיה, קטאר והחמאס והיא מקדמת את רעיונות הח'ליפות האסלאמית. מתוך התפיסה הזו נוצרה גם תת-קבוצה קיצונית יותר והיא דאע"ש שמאיימת גם על החברות בקבוצה זו.

הקבוצה השנייה היא הקבוצה הסונית-ממלכתית שבה חברות מדינות המפרץ, מצרים וירדן. ישראל שדאגה להתבדל בשנים הראשונות של האביב הערבי, היא כרגע בעלת שותפות אינטרסים עם הקבוצה הזאת. קבוצה זו נלחמת הן בפונדמנטליזם הסוני והן בפונדמנטליזם השיעי מבית היוצר של איראן והחיזבאללה.

הקבוצה השלישית היא הקבוצה השיעית-דתית שבה חברים איראן והחיזבאללה אשר רוצים להעביר את השליטה במזרח התיכון לידי השיעים. גם המשטר העיראקי הנוכחי הופך להיות חבר כבוד בקבוצה זו.

הקבוצה הרביעית היא הקבוצה הלאומית הערבית שקרובה בעמדותיה לאיראן יותר מאשר לסעודיה. בקבוצה זו חברות סוריה ואלג'יריה. היא מתנגדת בעיקר לכל מה שמריח מדת. מצרים של מורסי יכלה למצוא עצמה בקבוצה זו אולם היא רואה גם באיראנים אויב ובכל מקרה תלויה בכסף סעודי.


4 הקבוצות המרכיבות את העולם הערבי
הקליקו על הטבלה להגדלה

הממשל הנוכחי בוושינגטון, שמסיבוב לסיבוב במזרח התיכון נראה יותר ויותר כאובד עצות, בוחר כיום להתקרב לקבוצה הטורקית-קטארית, בעודו פועל ברכות מול הקבוצה האיראנית. בכך מפקיר הממשל סופית את בנות הברית המסורתיות של וושינגטון, שמשתייכות בעיקר לקבוצה הסונית-ממלכתית. גם בסכסוך הנוכחי בצוק איתן מביא קרי למאמצי התיווך שלו בין ישראל לחמאס את עמדות הקטארים משל היו עמדות וושינגטון. לא מזיק כנראה ששתי המדינות ביצעו רק לאחרונה עסקת נשק בהיקף 11 מיליארד דולר [1].

לישראל נותר רק לקוות כי הממשל האמריקני הבא יחזור לראות דברים במזרח התיכון באופן דומה לאופן שבו ישראל בוחנת את הדברים. בינתיים, כשארה"ב יוצאת, רוסיה נכנסת והיא מתקרבת יותר ויותר למצרים – עם עסקאות נשק, עם תמיכה ועוד.

מדינות המעגל השני

אם במעגל הראשון של ישראל היא נהנית כיום ממצב הרתעתי מהטובים שידעה, הרי שבמעגל השני המצב מורכב יותר אם כי לא בהכרח רע יותר.

בלוב, הולך וגובר לו הכאוס, עד שכל עיר וכל שבט בלוב אוחזים במיליציה משלהם. תפוקת הנפט צנחה, שדה התעופה בטריפולי לא מתפקד רוב הזמן, נציגויות זרות נסגרות והמדינה חוזרת לשנות הבידוד תחת קדאפי רק כשהפעם אין שלטון מרכזי. חלק מבעיית הטרור והאלימות הלובית זולגת לכיוון מצרים ובכך מאלצת את הצבא המצרי לפעול בגבול הלובי, כשהסבירות למעורבות צבאית מצרית שם רק גוברת. חזית מצרית-לובית מוסיפה נדבך נוסף להפחתת האיום מדרום לישראל, שאך לפני שנה נתפס כמוחשי ביותר.

בעיראק, נמשכת ההתפוררות של המדינה. הדרום השיעי מפולג בינו לבין עצמו, כשמיליציות פרטיות נמנעות מלהילחם לצד הצבא נגד הפונדמנטליזם האסלאמי שמובילה דאע"ש. כרגע המאבק מתמקד באזור בגדד, אך אם העיר הזו תיפול, עיראק תתפלג ותיעלם לחלוטין מהמפה כמדינה עם שלטון ריבוני אחד בכל שטחה.

נכון להיום, בצפון שולטת דאע"ש בצד המערבי ואילו הכורדים בצד המזרחי. הללו ניצלו את ההתפתחויות באזור כדי להגדיל את שליטתם והכרזת עצמאות כורדית רק מתקרבת יותר ויותר. במרכז עיראק השליטה היא כמעט באופן מוחלט בידי דאע"ש, והשריעה בצורתה הקיצונית ביותר מוחלת על התושבים, לאימתם.

מעמדה המדיני של טורקיה נמצאה כאמור בנסיגה. מעורבותה באביב הערבי מכעיסה מדינות ערביות רבות. האסלאמיזם שאותו משדר ארדואן מרתיע הנהגות רבות במזרח התיכון. ארדואן נוהג להסתכסך עם מנהיגים אחרים באזור, האחרון שבהם זהו נשיא מצרים א-סיסי. הטורקים גם סופגים ביקורת רבה מאירופה ומארה"ב, ולאחר שביצע טיהורים בצבא, שינויים בחוקה ורדיפת מתנגדים, נראה כארדואן הופך את טורקיה לדיקטטורה נשיאותית של ממש ובכך מרחיק מעצמו רבים [2].

מדינות המפרץ העשירות, למעט קטאר, מתמודדות עם שני האיומים הגדולים של המזרח התיכון – חלומות הגדלות של איראן מצד אחד ושל דאע"ש מצד שני. בשני המאבקים האלה ישראל היא בת הברית הנאמנה והיעילה ביותר. אמנם היחסים הם רק מתחת לפני השטח, אך ישראל נמצאת בסיטואציה אסטרטגית הנוחה ביותר שהייתה לה מול מדינות המפרץ מאז ומעולם.

איראן עצמה מותשת מכל המאבקים שהיא מנהלת על פני האזור כולו – ממלחמות האזרחים בסוריה ועיראק, ועד המאבקים הפנימיים בלבנון, בתימן ובמדינות אחרות. למרות שהלחץ האמריקני עליהם התרופף, האיראנים צריכים להתמודד עם אתגרים רבים ובכך יורדת רמת האיום על ישראל. כשהמשאבים מופנים לניהול המלחמות ובמקביל נמשך המיתון בטהרן, המשאבים שמופנים להתעצמות הגרעינית קטנים יותר.

כולם נגד כולם

למעשה, למרות שמהאביב הערבי נגזרים שני מאבקים כפי שהוסבר לעיל, בפועל המאבקים הללו מנוהלים על ידי רשימה ארוכה של קבוצות, ארגונים ומדינות, כשבני הברית בחזית אחת הופכים ליריבים בחזית שנייה. כך למשל מסייעים האיראנים להתארגנויות פונדמנטליסטיות סוניות כשהללו מאיימות על סעודיה או ישראל, בעודם נלחמים נגד התארגנויות כאלו בעיראק ובסוריה. הסעודים מצדם מסייעים להתארגנויות פונדמנטליסטיות בסוריה אך חוששים מהן במקומות אחרים כולל בעיראק. בתוך הרוב השיעי העיראקי יש קבוצות פרו-איראניות ואנטי-איראניות ובכך המלחמות בעיראק הופכות למורכבות הרבה יותר מכפי שניתם להעלות על הדעת.

כך למעשה מתהווה מפה חדשה למזרח התיכון שבה חלק מהשחקנים הישנים נעלמים ובמקומם עולים שחקנים חדשים. במרחב שבו קיימות כיום עיראק וסוריה ולבנון, נוצרות מדינה כורדית (בשתי הראשונות), ח'ליפות סונית פונדמנטליסטית וייתכן שכמה מדינות או ישויות מדיניות על טהרת המיעוטים באזור. זהו שדה המאבק העיקרי, שגודלו כגודלה של טקסס. לתוך השדה הזה עשויה או עלולה, תלוי את מי שואלים, להצטרף גם ירדן. מסביב לשדה הזה שוכנות טורקיה, איראן, סעודיה, מצרים וישראל – כאשר גם נסיכויות המפרץ ובראשן קטאר ואיחוד האמירויות, משפיעות על המתרחש באמצעות כספן.

שדה המאבק מאיים לגלוש לתוך סעודיה ומדינות המפרץ, אירוע שאם יקרה יהיה בעל השלכות דרמטיות על שוק הנפט העולמי ומכאן על הכלכלה ועל סיכויי המערב להתאושש מהמשבר המתמשך.

שדות משנה באביב הערבי כוללים אזורים מסוימים ולא רצופים בצפון אפריקה – חלקים מלוב, דרום אלג'יריה, מאלי ועוד וכן תימן. הללו נמצאים בשולי המאבק הראשי ולכן מעורבות במאבקים אלה מספר מועט יותר של מדינות ומופנים למאבקים האלה פחות משאבים מטבע הדברים, אך כמובן שהדינמיקה הזו עשויה להשתנות.

ישראל מצטיירת כמדינה היציבה ביותר באזור והופכת לשחקנית מן המניין בהתרחשויות בעודה יוצאת מהבידוד שבו הייתה למן הקמתה. עובדה זו לא נעלמה מעיני מדינות באירופה שלאורך השנים עסקו בגינוי אוטומטי של ישראל, כשההנהגות הפוליטיות מביעות לאחרונה תמיכה ברמה כזו או אחרת במהלכי ישראל.

הערות

1. "U.S. signs agreement for $11 billion arms sale to Qatar", Reuters, 14/07/2014

2. "'Erdogan will become 'dictator' with de facto presidential system'", Sunday's Zaman, 04/05/2014


מאמרים נוספים