אבו מאזן הצליח להיחלץ לבסוף מהמו”מ שנכפה עליו על ידי האמריקנים. המצוקה שבה הוא מצוי ובה שרוי החמאס הנאבק על קיומו מול המצרים, הובילה להקמת ממשלת אחדות פלשתינית לאחר שבע שנות פיצול. כל הסימנים מראים כי אין מדובר בפיוס אלא בנישואי נוחות שמטרתם להעניק לאבו מאזן מימון, ולחמאס שחרור מהמצור המצרי.
פיצוץ המו”מ בין ישראל לפלשתינים, שהחל בסירובו של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי והמשיך בפנייתו החד-צדדית לשורת ארגונים באו”ם, נחשף כעניין מתוכנן מראש עם גילוי הסכם האחדות בין הפת”ח לחמאס, הארגון שמתנגד לכל מו”מ עם ישראל ומדבר בגלוי על השמדתה.
יו”ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, הציג לאורך השנים את תפיסותיו באשר להשגת היעדים האסטרטגיים של הפלשתינים. כפי שהציג מכון ממר”י כבר ב-2003, בעת שכיהן אבו מאזן כרה”מ הפלשתינית תחת היו”ר דאז יאסר ערפאת, דחה אבו מאזן מכל וכל את מה שכינה “המיליטריזציה של האינתיפאדה” [1].
מחמוד עבאס סבר אז כי מאבק צבאי בישראל הוא מאבק תחת כללי משחק המותאמים לאינטרס הישראלי. לדבריו, כל מדינות ערב יחדיו לא יכולות לנצח את ישראל במאבק צבאי, ולכן המאבק חייב לעבור לשדה המדיני. באותו מסמך, הציג ממר”י שורה ארוכה של דוגמאות מפיו של אבו מאזן עצמו לכך שהדרך המדינית היא האופן שבו הפלשתינים יכולים להתמודד עם ישראל כשווים ולהשיג הישגים ללא ויתור מצדם. “ישראל ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כשחתמה על הסכמי אוסלו”, כך הצהיר יו”ר הרשות הנוכחי.
לדעת עבאס, זהו יישום של תוכנית השלבים של קודמו ערפאת, קרי השגת ויתורים מישראל פעם אחר פעם עד לניצחון הסופי. עבאס חוזר בכל הזדמנות על תמיכתו בזכות השיבה של מיליוני פליטים לתוככי ישראל, על כך שישראל צריכה לסגת מכל ההתנחלויות ומכל מזרח ירושלים לרבות הכותל. עם זאת, דברים אלה אומר עבאס רק באוזני קהל ערבי ובאוזני קהל ישראלי או מערבי או מקפיד לטשטש את המסרים הללו.
במהלך המו”מ שהתפוצץ, הצליח עבאס להשיג הישג אחד והוא שחרורם של עשרות מחבלים-רוצחים מהכלא הישראלי, עניין שנחשב לרגיש במיוחד מבחינה פוליטית בקרב הפלשתינים הרואים בכל המחבלים לוחמי חופש. אולם, משהגיע השלב שבו ממשלת ישראל סרבה להמשיך בשחרור אסירים בלי רמז להתגמשות פלשתינית באחד מהנושאים השנויים במחלוקת – פוצץ יו”ר הרשות את המו”מ.
הקריסה הכלכלית והפיוס עם החמאס
שחרור האסירים היה לאחד מההישגים הבודדים של אבו מאזן בחמש השנים האחרונות, אך לא היה בו כדי לשנות את המציאות העגומה מבחינתו של יו”ר הרשות. בהיעדר התקדמות מדינית, המצב הכלכלי הולך ומחריף זה מספר שנים. ביולי 2013, במאמר “הברזים נסגרו”, הצגנו את הקריסה הכלכלית הפלשתינית הקרבה.
לקריסה כלכלית זו של הפלשתינים יש שורה ארוכה של סיבות: המשבר הכלכלי במערב שמצמצם את התרומות מארה”ב ומהאיחוד האירופי ואלו אף מגיעות לאחרונה עם תנאים לשקיפות; האביב הערבי ששם את הבעיה הפלשתינית בצד לאור הבעיות האדירות של מדינות האזור; העלויות הרבות הנובעות מהאביב הערבי כמלחמה בסוריה והחזקת משטרו של סיסי במצרים, הפנו מיליארדים של דולרים מתקציבי סעודיה, איראן, קטאר ואחרות שבעבר תמכו בפלשתינים, כשהכוונה במקרה האיראני והקטארי לחמאס בעזה; מלחמת החורמה של סיסי בחמאס שהביאה להשמדת רוב מנהרות ההברחה בעוד שהנשיא המצרי חוסם העברת כספים מקטאר ומטורקיה; ההסתכסכות בין ח’אלד משעל לאיראן סביב הסוגיה הסורית שהביא להפסקה כמעט מוחלטת של העברת כספים מטהרן לעזה ועוד.
אבו מאזן ביצע כמה מהלכים נואשים בשלוש השנים האחרונות כדי לצאת מהמצוקה – הוא שלח באוגוסט 2012 את סאיב עריקאת, מי שנשא ונתן עם ציפי לבני, כדי להתחבק עם שר החוץ הסורי מועלם לעיני המצלמות, צעד שנועד ללחוץ על הסעודים והקטארים; הוא פנה לאו”ם בספטמבר 2011 כדי להצטרף ונדחה; פנה שנה לאחר מכן וקיבל מעמד של מדינה משקיפה; פנה השנה ל-15 ארגוני או”ם כדי להצטרף כחברה מן המניין למרות שהצטרפות לארגונים אלו, רובם ככולם ארגוני זכויות אדם, חושף אותו לשורה של תביעות כולל בעוון פשעי מלחמה; הוא נגרר למו”מ עם ישראל בלחץ אמריקני למרות חששו שעצם קיום המו”מ יוביל ל”אביב פלשתיני” וזאת לאחר שהצליח לחמוק מנתניהו במשך ארבע שנים; הוא איים בחיסול הרשות הפלשתינית אך הורד מיד מהעץ על ידי האמריקנים שהשקיעו מיליארדים בהקמת הרשות; ולבסוף מגיע המהלך של ממשלת אחדות עם החמאס, למרות שמדובר בצעד שנתפס כמתריס כלפי המערב.
בניסיון לרכך את הרושם האמריקני, פורסם בניו יורק טיימס כי אבו מאזן עומד להכיר בשואה כפשע הגדול בהיסטוריה המודרנית, באופן שלכאורה סותר את הדברים שכתב בדוקטורט שלו בשנות ה-80 ובספר שהוציא ב-1983 והתבסס על עבודה זו. עוד פורסם בניו יורק טיימס שאבו מאזן יקשר בין השואה למצב הפלשתינים, עניין הנתפס כהכחשת שואה בפני עצמה. הוושינגטון פוסט צורף אף הוא למסע יחסי הציבור לאבו מאזן כשפרסם מפיו של גורם בחמאס שארגונו שוקל להכיר בישראל, עניין שהוכחש מיד בתקשורת הערבית.
בניגוד לאמירותיו על אי ההכרה במדינה יהודית שנועדו בין היתר גם לזרז את פיצוץ השיחות עם ישראל ולהאשים את ישראל בפיצוץ, ברור כי החבירה לחמאס היא עניין עמוק יותר מבחינת אבו מאזן, מאחר שהוא מבין שקשה מאוד להסביר במערב את המהלך הזה ועדיין לצייר את נתניהו כסרבן שלום.
כאמור, בשנים האחרונות הקריסה הכלכלית של הרשות הפלשתינית, חרף דיווחים על מצב כלכלי טוב של תושבי הרשות, קרבה. הסיבה לכך היא שרוב הכלכלה הפלשתינית מושתת על תרומות. הפלשתינים מתקשים להעמיד כלכלה על הרגליים, למרות ניסיונותיו של ראש הממשלה לשעבר סלאם פיאד, ובשל המחסור הכרוני בתרומות, שמופנות ברובן לשימון המנגנונים השונים ולא לצמיחה כלכלית, עומדת הרשות בפני הסכנה הזו.
בעוד שלרשות הפלשתינית אין כלל תורמים פוטנציאלים המעוניינים לסייע לה מעבר להשארתה בחיים, סובלים בחמאס מבעיות אחרות. לכאורה יכולים בחמאס לגייס סכומי כסף נכבדים – מקטאר ומטורקיה ואף מאיראן אם ימצאו דרך לאחות את הקרע – הכסף לא יכול להגיע ליעדו כל זמן שסיסי נלחם בחמאס ורואה בו משתף פעולה של האחים המוסלמים במצרים וכמי שנטל חלק בקונספירציה ליצור כאוס במצרים. במילים אחרות, הדרך לכסף החמאסי היא באמצעות לגיטימציה שיש בידי אבו מאזן. במציאות שכזו, החבירה בין שני הארגונים הפכה למתבקשת, כשאבו מאזן הוא לכאורה המנהיג בחזית בעוד שהחמאס יקבל את המימון ויזרים כספים גם לבן הברית החדש.
היעדר מו”מ בין הפלשתינים לישראל, הפיוס עם החמאס לצד כספים שאמורים להגיע, מקלים מהביקורת הפנימית נגד אבו מאזן ומעניקים לו אוויר לנשימה. אבו מאזן לא מוותר גם על סיוע מערבי, אולם יודע כי יצטרך להשקיע מאמצים רבים כדי לקבל סיוע שכזה.
הסלפים
ההסכם בין החמאס והפת”ח כולל גם את הג’יאהד האסלאמי, יריב של שני הארגונים ונתמך על ידי איראן. הג’יאהד האסלאמי ביקש בעבר להוות מעין אלטרנטיבה לחמאס ברצועת עזה והוביל את המאבק בישראל כשהחמאס נענה להפסקת האש, בעיקר אחרי מבצע עמוד ענן ב-2012.
אולם הופעתם של ארגונים סלפים ברצועה, כפועל יוצא מהפעילות הסלפית בעיראק, סוריה ולבנון, מאיימת גם על הג’יאהד האסלאמי. הסיבה היא שלמרות שהחמאס והג’יאהד האסלאמי מעוניינים בח’ליפות אסלאמית, יש להם עדיין זהות פלשתינית וקשר לארץ ואילו הסלפים הם זרים המייבאים את אידיאולוגיית אל קעידה ואידיאולוגיות דומות שרבים בקרב הפלשתינים לא מעוניינים בהן.
המצוקה הכלכלית ועלייתם של ארגונים סלפים מעמידה בפני סכנת “אביב פלשתיני” לא רק את אבו מאזן, כי אם גם את החמאס, ואפילו הג’יאהד האסלאמי הפלשתיני חושש מההתפתחויות הללו. במקרה של הג’יאהד האסלאמי, הנחשב לעושי דברה של טהרן, הסלפים הם האויב המר של המממנת שלו בכל אזורי הלחימה במזרח התיכון.
הזווית הבינלאומית
בתוך 24 שעות מרגע ההכרזה על הקמת ממשלת האחדות הפלשתינית, זרמו התגובות השונות מרחבי העולם המוסלמי ששרטטו היטב את המדינות שעומדות מאחורי ההסכם.
הסוכנות הפלשתינית מען הציגה את טורקיה וקטאר, מיטיבותיה של ממשלת החמאס בשלוש השנים האחרונות, כתומכות בהסכם [2]. גם התקשורת הטורקית ציטטה את ראש ממשלת טורקיה ארדואן כתומך במהלך [3].
לצד התמיכה הזו, אותה טרח להזכיר הנייה שגם הוסיף את טוניסיה האסלאמיסטית לרשימת התומכות באחדות, הביעו גם באיראן סיפוק רב מהאחדות שבה הם רואים חשיבות רבה כחלק מהמאבק בישראל. לאור העובדה שהג’יאהד האסלאמי הוא חלק מההסכם, ברור כי איראן מעורבת בחתימתו מאחורי הקלעים וכי בדעתה לנצל את ההסכם כדי להעביר כספים נוספים לארגון שבתמיכתה.
לעומת השמחה שהושמעה במדינות אלה, הקול המצרי נותר שקט. מצרים הקדישה משאבים רבים להביא להכנעת החמאס בעזה, בין היתר באמצעות חיסול המנהרות כמעט לחלוטין. המטרה המצרית הייתה להביא לקריסת הארגון ולהחלפתו באבו מאזן. אולם הסכם האחדות הזה מטיל קשיים על המאמץ המצרי מהסיבה שכעת מצרים לא נתפסת כנאבקת בחמאס אלא בפלשתינים, עניין שעשוי להיות בעייתי עבור סיסי במדינה כה מפולגת ולקראת הבחירות לנשיאות שבהן הוא משתתף.
כפי שהדגמנו במאמר ביוני 2013, “המזרח התיכון בארבעה חלקים”, למרות שאיראן וקטאר מצויות משני צדי המתרס בסוריה, הן מצויות באותו צד של המשוואה בכל הנוגע למצרים. הקטארים תומכים במשטרי האחים המוסלמים בכל מקום, ואילו האיראנים העדיפו את משטרו של מורסי על זה של סיסי ואת החמאס על פני הפת”ח מאז ומעולם.
עם זאת, כדי שהכסף הקטארי והתמיכה הטורקית והאיראנית יזרמו לכיסי החמאס והג’יאהד ללא הפרעה, צריכות התורמות לשבור את המצור הכפול על עזה – זה הישראלי וזה המצרי. לאחר פיצוץ השיחות וחתימת ההסכם עם החמאס, ברור כי ישראל אינה כתובת, אולם מצרים כן.
הדרך ללחוץ על מצרים אינה קלה. המשטר המצרי תלוי היום מבחינה כלכלית בסעודיה ואיחוד האמירויות וכן באמריקנים. מונרכיות המפרץ, להוציא את קטאר, אינן מעוניינות בהסכם בין הפת”ח לחמאס, שמפריע למאבקים השונים שהן מנהלות נגד איראן באזור. לכן המדינה היחידה שיכולה ללחוץ על סיסי להקל את הלחץ על החמאס היא ארה”ב, למרות שהאמריקנים בעצמם אינם אהודים כל כך בקהיר כיום.
מי שאמור לשכנע את האמריקנים כדי שישכנעו את המצרים הוא אבו מאזן, שפתח כאמור במתקפה תעמולתית באמצעות עיתונים אמריקנים. כך בעניין ההכרה בשואה ערב יום השואה, וכך בהדלפה, החסרת שחר בפני עצמה, שהחמאס שוקל הכרה בישראל. המטרה הטורקית-קטארית היא להוכיח לסיסי במצרים כי מי שמנהל את העניינים בקרב הפלשתינים זה אבו מאזן, כפי שסיסי רוצה מלכתחילה, ולכן שהתרומות ישרתו את הרשות הפלשתינית. כמובן שקטאר וטורקיה, שנואות נפשו של משטר סיסי, לא יכולות לפנות בצורה ישירה למצרים, ולכן המטרה היא כאמור להעביר את המסר באמצעות האמריקנים ואבו מאזן.
האם תהיה אחדות?
מה שהוצג כאן הם נישואי נוחות שהתנאי הבסיסי לקיומם עוד טרם התמלא – אבו מאזן לא מקבל את החמצן הכלכלי שלא הוא נזקק והחמאס לא מקבל עדיין את הלגיטימציה ואת הקלת הסגר המצרי. כל זמן שיסברו בשני הצדדים שהם עומדים לקבל את מבוקשם, יוכל ההסכם הזה להתקיים.
עילה נוספת שהוזכרה קודם היא הצורך במאבק בסלפים שדורש התגייסות מצד הארגונים הפלשתינים כולם. המאבק באויב המשותף, הפעם זו אינה ישראל בהכרח, דורש את מלוא תשומת הלב הפלשתינית. למעשה, באופן אירוני, ההסכם גם אמור להפחית את התגברות הטרור נגד ישראל בחודשים הקרובים שלה היינו עדים לאחרונה עם ההתקדמות במו”מ. גם הפחתת הטרור נגד ישראל משרתת מטרה תעמולתית מבחינת הפלשתינים. ברור שהטרור לא ייפסק לחלוטין, אולם ברור עוד יותר שהתפרצות פלשתינית אלימה נוספת היא עניין שנמצא כרגע בהמתנה.
החמאס כרגע עסוק בליקוק הפצעים שלו לאור חיסול כלכלת המנהרות והרדיפה המצרית, וליקוק הפצעים הוא עניין שלו שותפים גם הפת”ח התשוש כלכלית והג’יאהד האסלאמי שניהל לבדו את הלחימה בישראל וספג את עיקר האש ממנה.
הפלשתינים יתקשו להסכים על סוגיות שלטוניות רבות במהלך המו”מ הפנים ארגוני – לחמאס אין בעיה שאבו מאזן יהיה הפנים שמייצגות את הפלשתינים בחוץ, אך אין כל כוונה חמאסית לוותר על השליטה בעזה. מצד שני, אבו מאזן מעוניין שבנושאים הנוגעים למדיניות יכפיף עצמו החמאס לשלטון הרשות, עניין שלו יכול החמאס להסכים עד נקודה מסוימת ולא יותר מכך.
בשורה התחתונה כדאי לשים לב להתפתחויות הבאות – לחץ אמריקני ובינלאומי להקל על המצור המצרי על רצועת עזה; מאמץ תקשורתי להציג את אבו מאזן כמי שמצליח להכפיף תחתיו את החמאס; ירידה יחסית ברף האלימות נגד ישראל להוציא פעולות של יחידים או של הסלפים; החרפת היחסים בין מצרים לקטאר וטורקיה כולל ניסיונות של אלה האחרונים להתערב בבחירות במצרים; הגברת הסיוע הסעודי למצרים; קשיים רבים במו”מ בין הפת”ח לחמאס בסוגיות הנוגעות לשליטה בעזה, לבחירות ועוד.
מבחינת המדיניות הישראלית, ממשלת נתניהו צריכה להתמודד עם מספר איומים או בעיות:
- הופעת הסלפים ביו”ש וגם ברצועת עזה – זוהי תופעה שישראל חייבת לגדוע כשהיא קטנה. הבעיה המרכזית עם הסלפים, בשל האידיאולוגיה שלהם, בשל המידור שלהם ובשל אי-היותם פלשתינים בתפיסתם, היא שבלתי אפשרי לייצר מאזן אימה מולם או להרתיע אותם כפי שנעשה בעבר עם ארגונים אחרים. הדרך היחידה היא למנוע מהם מימון ונשק אך בעיקר חיסול פיזי של הנוכחות הסלפית באזור.
- מצרים עומדת לקראת לחץ רב לשחרר את המצור על עזה, עניין שיוביל מיד לתהליך התאוששות חמאסי, הכל בהתאם להיקף הורדת הלחץ מצד המצרים. מקור עיקרי ללחץ עשוי להיות האמריקנים. ישראל צריכה למצוא את הדרך המדינית לסייע למצרים להפחית מהלחץ האמריקני.
- אבו מאזן מצוי אמנם במגננה תעמולתית אך הניסיון מלמד שהאפשרות להפוך את הקערה על פיה היא עניין של זמן. ישראל צריכה למעשה לענות על טענה לוגית המושמעת מפיו של אבו מאזן וזכתה לתהודה באופוזיציה הישראלית – עד היום טענה ישראל כי אבו מאזן אינו פרטנר בין היתר כי אינו מייצג את כלל הפלשתינים. כעת כשלכאורה הוא מייצג את כל הפלשתינים ישראל טוענת שהוא לא פרטנר כי חבר לחמאס. העמדה הישראלית הנכונה צריכה להיות שהיא מוכנה לחידוש השיחות עם הפלשתינים ללא תנאים מוקדמים, עמדה שאותה הציג נתניהו בעקביות לאורך הקדנציה הראשונה ונאלץ לשנות אותה כחלק מדרישות השותפות הקואליציוניות שלו כגון התנועה. במצב כזה, לא יוכלו הפלשתינים לחזור למו”מ, כי המטרה היחידה של קיום השיחות עם ישראל היא השגת ויתורים ובהיעדר כאלה אין דרך לשווק את המו”מ לציבור הפלשתיני.
- אולי החשוב מכל, אם אבו מאזן טוען כי הוא מנהיגם של כל הפלשתינים הרי שעל ישראל לתבוע ממנו אחריות מלאה על כל המתרחש כולל בעזה. בין היתר צריכה ישראל לגבות מהרשות הפלשתינית את חובות העזתים לחברת החשמל ולהטיל את האשמה בירי הקסאמים על אבו מאזן.
הערות
1. אבו מאזן – פרופיל פוליטי, באתר ממר”י
2. “Qatar, Turkey back Palestinian unity deal”, Ma’an, 24/04/2014
3. “TURKISH PM WELCOMES DEAL BETWEEN HAMAS AND FATAH”, Daily Sabah, 25/04/2014
