אפקט מורסי

חלוקה חדשה של הגושים במזרח התיכון

אלון לוין, יובל בוסתן


האביב הערבי הביע עימו תהפוכות רבות במזרח התיכון. עלייתם של האחים המוסלמים במצרים הייתה להתפתחות המשמעותית ביותר שהביאה, כך נראה, להתייצבות מסוימת. התפתחות דרמטית נוספת דוגמת נפילתו של אסד, זליגת הקרבות ללבנון או תקיפה באיראן צפויים לטרוף שוב את הקלפים. עד אז, ניתן לשרטט תמונה עדכנית של יחסי הכוחות החדשים בזירה.

בזמן הלחימה האמריקנית בעיראק, נחלקו יחסי הכוחות במזרח התיכון באופן הדיכוטומי הבא – מדינות פרו-מערביות ובהן מצרים, סעודיה, נסיכויות הנפט, ירדן ומרוקו, ומולן מדינות אנטי-מערביות, ובהן איראן, סוריה, אלג'יריה ובמידה רבה גם לוב. לציר זה סונפו דרך קבע גם החיזבאללה והחמאס, בעוד שהפת"ח והנוצרים בלבנון זוהו עם הגוש הפרו-מערבי.

גל ההפיכות באזור החל זמן קצר לאחר ואולי בגלל הוואקום שהותירו האמריקנים בנסיגתם מעיראק [1]. יציאת האמריקנים, המשבר הכלכלי באירופה והקיפאון בערוץ הישראלי-פלשתיני, הורידה את העניין המערבי במזרח התיכון. גם העובדה שבסוגיה האיראנית מעדיפים האמריקנים את הגישה הדיפלומטית, מעמידה בסכנה את יכולת השפעתם באזור [2].

האביב הערבי, אם כן, שינה במידה רבה את החלוקה בעולם הערבי מחלוקה לפי זיקה למעצמות, לחלוקה עדתית. החלוקה כיום במזרח התיכון היא בין השתייכות לגוש השיעי ובין השתייכות לגוש הסוני. לעתים העימות בין הגושים הוא מדיני-דיפלומטי ולעתים העימות הופך לצבאי ממש, כפי שניתן לראות בסוריה ובעיראק, שתי מדינות התפר בין הגושים.

הגוש הסוני

מצרים בעידן מובארק הייתה אחד מהגורמים הפרו-מערביים החשובים ביותר באזור. עלייתו של מוחמד מורסי מהאחים המוסלמים, והפעולות לטיהור אנשי מובארק מהצבא המצרי, הופכים את מצרים ממדינה שהייתה גורם מייצב למדינה ששואפת להנהיג את האזור בדרך אנטי-מערבית.

ההשתתפות המצרית בוועידת המדינות הבלתי מזדהות באיראן ביקשה למצב את מורסי כמי שמנהיג את העולם הסוני. הביקורת שהפנה כלפי בת בריתה הקרובה של איראן, סוריה, ועוד בטהרן, קצרה תשבחות רבות מצד פרשנים סונים. האיראנים ניסו להסוות את הביקורת על סוריה כשתרגמו לפרסית ביקורת זו כאילו הופנתה לבחריין, שם יש מיעוט סוני השולט על רוב שיעי, מציאות הפוכה מהמציאות בסוריה. שינוי דבריו של מורסי באופן שישתמע כי הוא מבקר את המשטר הבחרייני זכה לקיתונות של לעג באיראן ומחוצה לה והאיראנים הזדרזו לטעון כי זה קרה מאחר שמורסי "דיבר מהר מדי" [3].

מורסי עצמו, למרות האופן שבו הוא מנסה להצטייר, משחר לפתחן של מדינות רבות כדי להאכיל את בני עמו. במצרים חיים עשרות מיליוני בני אדם משני דולר ליום לכל היותר. מורסי ביקר בין היתר בסין, ובכך רמז לאמריקנים על מגמת התרחקות מהם, אך את עיקר מימונו שמותיר את מצרים מעל המים, הוא מקבל מסעודיה ומקטאר.


מורסי – תורגם לא נכון על ידי האיראנים. צילום: ג'ונתן רשאד
הסעודים, שהיו בברית קרובה גם עם קודמו של מורסי, מובארק, תומכים בחיזוק הזהות הסונית במזרח התיכון ובאיחוד הכוחות – האיום הגרעיני של איראן השיעית הופך למוחשי יותר ויותר, בעוד שהאמריקנים לא פועלים בנחישות מספקת, גם לדעת הסעודים, כדי להסיר את האיום הזה. סעודיה היא אחת המאוימות ביותר מאיראן לאור מה שהיא מייצגת ובשל הקרבה הגיאוגרפית, זו האחרונה אף עשויה לאיים על סעודיה בפלישה. לכן משקיעים הסעודים ממון רב בהתקרבות למצרים ולטורקיה, שתי המדינות שלהן הצבאות החזקים באזור לצד הצבא האיראני וצה"ל.

הקטארים, שעושרם הכמעט דמיוני מחפה על השתייכותם למדינה זעירה, ממשיכים לבחוש בנעשה במזרח התיכון, באמצעות הכסף ובאמצעות אלג'זירה. קטאר נקטה עד כה בקו רציף של תמיכה בהפיכות באזור. היא עשתה זאת באמצעות משלוח סיוע למורדים, תעמולה בתחנת הטלוויזיה וייתכן שאף שלחה חיילים לסוריה, כדי לסייע בהדחת אסד. קטאר גם מסייעת לחמאס לשלוט בעזה.

טורקיה כאמור היא חברה בגוש המתהווה הזה. למעשה, הטורקים עברו תהפוכות מהירות ביכולתם להשפיע בשנתיים האחרונות – עד אמצע 2011, הייתה טורקיה לבת ברית קרובה של הסורים. באותם ימים הייתה סוריה לקול בולט אנטי-מערבי ובעיקר אנטי-ישראלי באזור, וטורקיה קיוותה שבאמצעות הקשר לסוריה, היא תוכל לחזור ולהשפיע על האזור שאותו עזבה לפני 90 שנה.

הטבח השיטתי של אסד בסונים בסוריה, חשף בפני הטורקים שבחירתם הייתה מוטעית. ארדואן, שהראה תקיפות רבה מול ישראל בפרשת המרמרה ובפרשות אחרות, מצא עצמו מגמגם מול מעשי הטבח של אנשי אסד. למרות כמה איומי סרק, ברגע האמת כשהסורים הפילו מטוס טורקי, בחר שלא לעשות דבר מחשש להסתבך עם הפטרון הרוסי של סוריה.

התפשטות המרי בסוריה יוצרת אתגרים בעייתיים עבור ארדואן – זרם הפליטים הרב לתוך טורקיה, בתקופה שבה מצויה טורקיה במשבר כלכלי, מכביד על הכלכלה. בעיה חמורה יותר מבחינת הטורקים, היא העובדה שהחבל הכורדי בסוריה, שבירתו קמישלי, נהנה ממעין אוטונומיה כבר זמן רב, בשל הקושי הסורי לשלוח גם לשם כוחות. החשש הטורקי הוא שהכורדים בסוריה יכריזו אף הם על אוטונומיה, אחרי שעשו כך בעיראק, ומכאן הדבר יתפשט לתוך טורקיה. המאבק הטורקי בכורדים בטורקיה התגבר בשנה האחרונה, והוביל למאות הרוגים עד כה.

הגוש השיעי

אילולא הסנקציות הכלכליות, כנראה שהגוש הזה היה זוכה לעמדת הבכורה באזור ללא עוררין. איראן הצליחה לייצא את השפעתה ברחבי האזור, כולל במדינות צפון אפריקה, אך נחלשה בשל הסנקציות עליה. האיראנים פועלים כדי להשיג פצצה גרעינית שתסייע להם להסיר מעליהם את הסנקציות. האיראנים גם מזרימים סיוע באופן קבוע לסוריה, כדי לשמור על משטרו של אסד. נפילת משטרו של אסד, מי שהיה אמור לשמש כפלטפורמה לכניסה האיראנית לתוך המזרח התיכון, תרחיק מהאיראנים גם את ארגון החיזבאללה, בשל הקושי שייווצר לסייע לו.

מול ההיחלשויות האלה, צצה לה שחקנית חדשה-ישנה באזור – עיראק, שהפכה ממדינה בשליטה סונית אנטי-מערבית ערב הפלת סדאם חוסיין לפני קצת פחות מעשור, למדינה שיעית פרו-איראנית. ההנהגה העיראקית, הגם שזכתה למעמדה בסיוע אמריקני, היא קרובה לאיראן ולא לאמריקנים. כשאחרון החיילים האמריקנים יעזוב, תוכל ההנהגה השיעית לעבור לפגוע באופן שיטתי וגלוי במיעוט הסוני, לאחר 9 שנות מלחמת אזרחים בין העדות.

בלבנון נהנה עד לא מזמן החיזבאללה ממעמד מוביל במדינה, ובתחילת 2011 אף ביסס את אחיזתו בארץ הארזים. אולם היחלשות פטרוניו, איראן ובעיקר אסד, מעמידים את החיזבאללה בעמדת מגננה ועשויה להוביל אותו לפעול להישרדותו שלו באופן עצמאי ללא תלות במהלכי הגוש אליו הוא משתייך. סוריה תחת שלטון אסד מוסיפה להיות חברה בגוש הזה, בעוד שסוריה החופשית משתייכת לגוש הסוני.

מדינה נוספת שלפי שעה קרובה יותר לגוש השיעי היא אלג'יריה, שממשיכה לגבות את משטר אסד, ובכך מהווה קול בודד בליגה הערבית [4]. אלג'יריה אגב, בונה בשנים האחרונות צבא מודרני שבשיא ההתעצמות שלו ימצב אותה כבעלת הצבא השני בגודלו בצפון אפריקה ובעולם הערבי אחרי מצרים. עיקר האיום האלג'יראי כיום הוא על השכנה-יריבה מרוקו.


ראש ממשלת עיראק, נורי אל מאליכי – ממדינה סונית אנטי-מערבית בימי סדאם למדינה שיעית פרו-איראנית לאחר יציאת האמריקנים? צילום: צבא ארה"ב

הפלשתינים משנים זיקה

מאחר שישראל היא הדבק של העולם הערבי והמאבק בה הוא סיבת הקיום של חלק מהמשטרים בחלק זה של העולם, נהנו הפלשתינים במשך שנים מקונצנזוס גדול בקרב עמי ערב, בעוד שהמשטרים עצמם ניצלו את הפלשתינים. עד ערב גל ההפיכות באזור, כשהפיצול בקרב הפלשתינים בין עזה שבשליטת החמאס והרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון בהנהגת הפתח העמיק, הזיקה הייתה ברורה – החמאס היה קשור בטבורו לגוש האנטי-מערבי ובעקר לאיראן ולסוריה, ואף החזיק בדמשק את משרדו הראשי בהנהגת ח'אלד משעל. הפתח לעומת זאת התחבר לגוש הפרו-מערבי ונשען על סעודיה ומצרים.

השינויים בעולם הערבי השפיעו רבות על חלקות הכוח הפנימית בקרב הפלשתינים. הטבח השיטתי בסונים, אילץ את החמאס להוריד פרופיל בסוריה עד כדי נתק מוחלט בין משעל והסורים, ששלחו אותו לחפש בית חדש במזרח התיכון. במקביל, ההפיכה במצרים שהעלתה את האחים המוסלמים, הרחיקה ממצרים את הפתח, ולאחר פיגועים שביצעו פלשתינים נגד הצבא המצרי באוגוסט 2012, הפכו הפלשתינים כולם ללא רצויים לפי שעה, בעיני מורסי. החמאס נהנה בינתיים מסיוע מצד הקטארים וככל הנראה גם מצד הסעודים, מה שמסמן את חבירתו לגוש הסוני, הגם כי יחסיו עם מצרים עדיין מתוחים.

ההתפתחות הזו העמידה את אבו מאזן במבוכה – אם החמאס זוכה ליחס מקרב מצד המדינות הסוניות העשירות שפחות ופחות מעוניינות באבו מאזן, מהיכן יוכל להשיג תמיכה בארגונו?


אבו מאזן – בדרך האלימינציה, הגיע למסקנה כי עליו להתקרב לגוש השיעי. צילום: הקרמלין
בחודש החולף החל מחאה חברתית בעיקר ביהודה ושומרון נגד שלטון אבו מאזן וסלאם פיאד. העוני והאבטלה גוברים, ולראשונה הטענות מופנות אל הרשות הפלשתינית ולא אל ישראל. אבו מאזן לא מצליח לגייס כמעט תמיכה, המערב מצוי בעיצומו של המשבר הכלכלי הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה ומתקשה לתרום לפלשתינים וכך גם מדינות ערביות רבות שמתקשות לסייע לאבו מאזן. בצר לו, הבין אבו מאזן שאם החמאס מצטרף לגוש הסוני, אין לו ברירה אלא להתקרב לגוש השיעי. בוועידת המדינות הבלתי מזדהות בטהרן, היה סאיב עריקאת, שליחו של אבו מאזן, לאחד מהפוליטיקאים הסונים הבודדים שביקש להתחבק עם שר החוץ הסורי ואליד מועלם [5].

אבו מאזן פעל רבות לטרפד את הגעת משלחת חמאס לטהרן, והצליח לכפות על המארחים רק את הגעתו, בזכות התמיכה ממנה הוא נהנה בדרום אמריקה, בקרב משטרים סוציאליסטיים ואנטי-מערביים כוונצואלה. כעת הוא ינסה לגייס את התמיכה להכרה באו"ם כמדינה לא חברה. הסיכוי של אבו מאזן לזכות בכך אינו גבוה, אך הוא החליט לפי שעה לנסות בכל זאת.

הכיוון של יו"ר הרשות הפלשתינית אינו ברור לפי שעה, אך חבירתו לאחמדינג'אד ולאסד מטילות עליו כתם – היא מזכירה את חבירתו של ערפאת לסדאם חוסיין בעת הפלישה לכווית, החלטה שעלתה לפלשתינים בתמיכת כווית ונסיכויות נוספות, עד היום.

מבחינת המלחמה הקרה השנייה, היווצרות הבריתות החדשות עשויה להשפיע בטווח הרחוק על ההשתייכות הגושית. הגוש הסוני, שבמשך שנים רבות היה בברית קרובה עם המערב, מתרחק והופך לרדיקלי ולאנטי-מערבי. מנגד, הגוש השיעי עשוי להפוך, לאור השינויים הצפויים בסוריה וייתכן שגם באיראן, לקרוב יותר אל המערב.

הערות

1. עוד על כך במאמר "האמריקנים הולכים", בגיליון אוגוסט 2010 של סיקור ממוקד

2. עוד על כך במאמר "50 יום גורליים?" בגיליון זה

3. Yeganeh Salehi, "Iran Acknowledges Translation Error in Mursi Speech: Mehr", Bloomberg News, 04/09/2012

4. "Algeria rejects Arab League call for Assad to go", The Daily Star, 23/07/2012

5. "Palestinian Hypocracy At Tehran", liveleak.com, 30/08/2012


מאמרים נוספים