מנהיג האזור

האמיר הקטארי מוביל את המחנה הסוני

אלון לוין, יובל בוסתן


ביקור היסטורי של שליט קטאר ברצועת עזה מוקדם יותר החודש, מבשר על שלב חדש במאבק המחריף בין הסונים לשיעים בעולם הערבי. האמיר אמנם הגיע לעזה, אך היעד אליו הוא מכוון הוא סוריה, כשעל הפרק יוזמה חדשה-ישנה לאחד את כל הפלגים המתנגדים לאסד תחת הנהגה חדשה. בין אם יצליח ובין אם לאו, מוסיף האמיר הקטארי לבסס עצמו כמנהיג אזורי משפיע.

אמיר קטאר, השייח' חאמד בן חליפה אל ת'אני, ביקר ברצועת עזה במהלך אוקטובר על מנת לחנוך פרויקטים שהוקמו במימון קטארי. במהלך הביקור, הראשון של מנהיג ערבי ברצועה מאז השתלט עליה החמאס ב-2007, התחייב האמיר להשקיע כ-400 מיליון דולר בפרויקטים ברצועה. ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה, חגג את הביקור והכריז כי הוא מביא לסיום המצור הכלכלי והפוליטי על הרצועה. מנגד, בישראל הגיבו בזעם לביקור והאשימו את האמיר בתמיכה בטרור ובכך שהוא "משליך את תהליך השלום מתחת לגלגלי האוטובוס".

ערב הביקור, קיבל האמיר הקטארי שיחת טלפון מאבו-מאזן שביקש להזכיר לו כי הוא ולא אחר הוא המנהיג המוכר של הפלשתינים. האמיר לא התרשם במיוחד וקרא לפלשתינים כי הגיע הזמן לאחדות: "למה אתם נשארים מפוצלים? אין מו"מ לשלום ואין אסטרטגיה ברורה להתנגדות ושחרור. למה שלא תשבו ביחד ותתפייסו?", שאל את הקהל שבא לפוגשו בעזה [1].

בימים שבהם הערוץ הישראלי-פלשתיני אינו קיים, והסטטוס-קוו בין החמאס לפת"ח מונצח, ברור כי לקטארים סיבות אחרות להופעתם פתאום ברצועה. במהלך השנה האחרונה, במקביל להתרחקות החמאס מטהרן נוכח קשיים כלכליים של האיראנים, התחזק מעמדם של פלגים ג'יהאדיסטים הנאמנים לאיראן ברצועה. אלו החלו לקבוע בעצמם, מבלי לבדוק עם החמאס, מתי ינהלו סבבי לחימה מול ישראל ומתי יפסיקו.

ביקורו של האמיר הקטארי מהווה נקודת שיא במאבק המחריף בין הסונים לשיעים בעולם הערבי, ובפרט בקרב המתהווה בין מדינות המפרץ בראשות סעודיה, קטאר ובחריין לבין איראן. נוכח ההנהגה המזדקנת בסעודיה, מתמקד המלך עבדאללה בשימור יציבות שלטונו ובהבטחת היום שאחרי. לפיכך, הוא הותיר את הזירה לאמיר הקטארי שדואג לתאם מדיניות עימו ועם שאר חברות המועצה לשיתוף פעולה במפרץ [2].

בשנים האחרונות, קטאר ממנפת את אוצרות הטבע האדירים שבהם התברכה לא רק לרווחה כלכלית אלא גם להשפעה פוליטית משמעותית. תחנת אל ג'אזירה שבבעלות האמיר היא המשפיעה ביותר, ובהפרש גדול, בעולם הערבי. האמיר עצמו, מגובה בעוצמה של כל שותפותיו במפרץ, מציג יציבות שלטונית הבולטת מול שאר המדינות הערביות באזור. כך הפכה נסיכות זעירה שגודלה כגודל הנגב, ואוכלוסייתה פחות מ-2 מיליון תושבים, למעצמה אזורית המכתיבה במידה רבה את סדר היום באזור.

מאז מבצע עופרת יצוקה ב-2009, ולאורך אירועי האביב הערבי, השפעת הקטארים הולכת וגוברת. האמיר הקטארי מודאג כמו כל שכניו מהגרעין האיראני ומחפש דרכים לקדם את הסכנה. בתחילה עוד גישש בניסיון לשדרג את היחסים הכלכליים בין שתי המדינות במיוחד בתחום הגז הטבעי, אך משטר הסנקציות על איראן ובעיקר התמורות באזור נוכח נסיגת האמריקנים ואירועי האביב הערבי, טרפו את הקלפים.

הקטארים, ועימם כאמור השותפות ל-GCC, תומכים במאבקים הסונים במזרח התיכון. הם סייעו בנשק, יועצים ותעמולה בכל המאבקים באזור. כך לדוגמא, בלוב סייעו הקטארים לפעולת נאט"ו והשקיעו במדינה מאות מיליוני דולרים; במצרים, הם סייעו לאחים המוסלמים וקיבלו בברכה את נפילתו של מובארק. באוגוסט האחרון ביקר שליט קטאר במצרים, התחייב להדק את היחסים בין המדינות ואף הפקיד כ-2 מיליארד דולר בבנק המרכזי של מצרים. היקף ההשקעות הקטאריות במצרים ממשיך לעלות [3].


אמיר קטאר בביקור ההיסטורי ברצועה – מבסס עצמו כמנהיג המחנה הסוני. צילום: טלוויזיה

מאחדים את השורות מול אסד

מלחמת האזרחים האכזרית המתחוללת בסוריה והפגיעה בסונים שם, מטרידים מאוד את האמיר הקטארי וכך גם האפשרות שהקרבות יזלגו ללבנון. נוכח אוזלת ידם של מנהיגי המערב, חוסר היכולת של ארה"ב להתערב בנעשה לפני הבחירות והתנגדותן הגורפת של סין ובפרט רוסיה, מצאה עצמה קטאר, כמעט על דרך האלימינציה, כגורם שמוטל עליו להתייצב מול אסד והפטרונית שלו, איראן.

מכיוון שהקטארים לא מחפשים להתנגש צבאית עם אף גורם בעצמם, הם פועלים בשלב זה לאחד את כל הכוחות הקיימים נגד אסד. המטרה המוצהרת של המהלך, שעתיד להגיע לנקודת הכרעה בכינוס של מנהיגי הפלגים בקטאר בתחילת נובמבר, היא תחילה לנהל ולאחד את הלחימה באסד ולאחר מכן להכין את היום שאחרי ואת המעבר למשטר דמוקרטי. ארה"ב, בריטניה, צרפת הביעו תמיכה במהלך, בזמן שרוסיה מתנגדת גם ליוזמה זו.

גם בקרב הפלגים באופוזיציה לאסד יש כאלו שאינם מרוצים, דוגמת מנהיגי המועצה הלאומית הסורית הגולה (SNC), שאינם שבעי רצון מהפיחות הצפוי בכוחם בקרב האופוזיציה, למרות שהם יישארו עדיין התנועה המשפיעה ביותר מכולן [4].

צמצום מעמדה של ה-SNC ביחס לשאר התנועות הוא מכוון ונובע מהתסכול הרב במערב וגם בדוחא מחוסר יכולתה של ה-SNC להוביל את האיחוד בין הפלגים בעצמה: "הבהרתו את זה שה-SNC לא יכולה עוד להיחשב כמנהיגת האופוזיציה", פסקה מזכירת המדינה האמריקנית והוסיפה כי בגוף האופוזיציה הגדול והמאוחד עליו שוקדים הקטארים יצטרכו להיות גם נציגים מהפלגים שנמצאים בתוך סוריה ולא רק ארגונים גולים.

עמדה זו של קלינטון, והעמדה הקטארית שלעת עתה אינה מתואמת עם האמריקנים, מעידות במידה רבה על חוסר האונים של גורמים חיצוניים לרסן את המצב בסוריה. על מנת לדחוף את כל הפלגים לכיוון, הסכימו בקטאר ובטורקיה להפסיק את משלוחי הנשק לסוריה, עד שיושג הסכם איחוד [5]. איחוד האופוזיציה הוא מהלך מתבקש נוכח הקפאון המתמשך, אך קשה לראות כיצד יוכל לשרוד לאורך זמן ללא הישגים משמעותיים.

במסגרת מאמציהם לפעול למען איחוד השורות בסוריה, הקטארים זקוקים שגם הפלשתינים בסוריה ישתפו פעולה, ואף יצטרפו לחזית מאוחדת והתקפית של האופוזיציה מול אסד. ניתן רק לתהות האם ביקור האמיר והסיוע הקטארי בעת הזו ברצועה, נועדו לרתום את הפלשתינים למערכה נגד אסד



האמיר עם הזוג אובאמה – נוכח אוזלת היד וחוסר הנכונות של המערב להתערב, קטאר מובילה את המאבק באסד. צילום: הבית הלבן
למעשה, ביקשו הפלשתינים להימנע במשך זמן רב מעורבות במתרחש בסוריה מתוך הבנה כי הם יהפכו לשעירים לעזאזל אם יינקטו צד, בתור הקבוצה שמעולם לא אומצה באמת כחלק מהמדינה הסורית. במאי-יוני 2011, במסגרת ניסיונותיו של אסד להסיט את תשומת הלב העולמית מארצו לישראל, נשלחו פלשתינים רבים לגבול הישראלי בצפון רמת הגולן כדי לעורר פרובוקציות. בשורה התחתונה קיפחו את חייהם עשרות סורים ממוצא פלשתיני אך בעולם הבינו כי מדובר בפרובוקציה. למרות העזרה הפלשתינית, המאבקים הגיעו בסופו של דבר גם למחנות הפליטים בסוריה, ובעיקר למחנה הפליטים ירמוק שסופג הפגזות מצד כוחות השלטון באופן קבוע.

אסד זעם על החמאס בהנהגת ח'אלד משעל שנמנע מלהתערב לטובתו. משעל, שארגונו הוא בעצם שלוחה של האחים המוסלמים, לא יכול היה לנקוט בצד נגדי לצד של המורדים בסוריה שמורכבים מאנשי האחים המוסלמים ומארגונים סוניים פונדמנטליסטים אחרים. גישה זו הביאה לעזיבתו/סילוקו מסוריה, בעוד שגם חלק מהארגונים החילוניים מצטרפים למאבק באסד, והג'יאהד האסלאמי הוא בין הארגונים האחרונים שעוד שומר על נאמנות למנהיג הסורי.

הקטארים והסעודים זיהו זאת כמובן וביקשו לבצע מספר פעולות: הראשונה, להחליש את הג'יאהד האסלאמי באמצעות חיזוק החמאס; השנייה לחזק את המנהיגות של ארגון החמאס בקרב הפלשתינים ולהכפיף את שאר הארגונים אליו; השלישית, להשיג אחדות בקרב הפלשתינים. כל זאת כדי לצרף אותם למאבק בשלטון הסורי מבפנים. למעשה, 400 מיליון דולר זו השקעה זולה מאוד עבור האמיר הקטארי כדי לגייס מאות אלפי פלשתינים למאבק.

הביקור בעזה, כך נראה, לחץ את אבו מאזן לפעולות נואשות. שילוב של מציאות כלכלית בלתי אפשרית עבורו וערעור מנהיגותו, לצד יוזמות חד צדדיות כושלות לזכות להכרה כלשהי במדינה באו"ם, שלחו את אבו מאזן לנסות להניע תהליך מדיני כדי לדחוף את השבת התמיכה הכספית של המערב. מסיבה זו, התראיין אבו-מאזן לטלוויזיה הישראלית כדי להעביר מסר שהוא המנהיג הפלשתיני האחרון שאיתו ניתן יהיה לחתום על הסכם שלום. גם המצוקה של אבו מאזן לנוכח האיחוד בימין שמצטייר בעיניו כאירוע שמקטין את הסבירות לוויתורים ישראליים הובילו אותו ככל הנראה לאולפן הטלוויזיה, כדי לנסות להשפיע על הבוחר הישראלי.

בראיון אמר אבו מאזן כי הוא מבין שלא יזכה לחיות בצפת, עיר הולדתו שממנה ברח עם הוריו ב-1948. במילים אחרות ויתר אבו מאזן על זכות השיבה שלו. הסערה שפרצה ברצועת עזה וביהודה ושומרון על רקע דבריו, הלחיצה את אבו מאזן והרשות הפלשתינית. הניסיון שלו להתחבב על הקהל הישראלי העמיד את חייו בסכנה של ממש, והוא מיהר לשחרר הכחשה והבהרה שבדבריו התכוון לוויתור אישי בלבד על זכות השיבה ולא ויתור קולקטיבי. בכך, הוסיף אבו מאזן מסמר נוסף לארון המתים של הקריירה הפוליטית שלו ואולי גם של ארגון הפת"ח שבראשו הוא עומד [6].

אבו מאזן אותת על המצוקה שלו זמן קצר קודם לכן. בסוף אוגוסט שלח אבו מאזן את סאיב עריקאת לוועידה שנערכה באיראן של המדינות הבלתי מזדהות. עריקאת היה מאלה שעמדו בתור כדי לחבק ולנשק את שר החוץ הסורי ואליד מועלם. בכך הושלם היפוך התפקידים לכאורה – החמאס שהיה מקורב לאיראן חבר לאויביה, ואילו הפת"ח שהיה נגד איראן חבר אליה וליתר דיוק לסורים. אבו מאזן ביקש גם להעביר בכך את המסר כי כתף קרה מצד המדינות הערביות העשירות במפרץ, תדחוף אותו לאיראן ולסוריה לקבלת תמיכה.


האמיר עם פוטין – כמויות הגז הטבעי והנפט עליהן חולשת קטאר הופכת אותה למעצמה אזורית למרות שגודלה כגודל הנגב. צילום: הקרמלין

המהלכים הבאים

הבחירה של קטאר בחמאס כגורם המשפיע בקרב הפלשתינים היא תולדה של התמורות בעולם הערבי – הטבח בסונים שהבריח את החמאס מסוריה, המגבלות הכלכליות של איראן שהחלישו את השפעתה על החמאס ומנגד המהפכה במצרים שניתקה את בסיס התמיכה המשמעותי ביותר של הפת"ח [7]. האמיר הקטארי, שזקוק כאמור לפלשתינים זיהה הזדמנות, ואף הזמין את משעל להקים את משרדיו החדשים בדוחא.

בכך, הציל למעשה את משעל מאבדן כוחו הפוליטי לחלוטין. בחודשים האחרונים נהנו הנייה וג'עברי מהתחזקות – המעברים ברפיח פתחו אותם לעולם לראשונה והנייה יכול היה לבקר במדינות ערביות רבות. ניתוק הקשר בין החמאס לסוריה ולאיראן הפך את משעל באחת לא רלוונטי, לאחר שבמשך שנים רבות הוא היה הצינור של החמאס לעולם. אולם ההימור של משעל, שבחן אפשרות גם להתישב בקהיר באופן קבוע וכן מדינות אחרות, לעבור לקטאר, הוכיח את עצמו. כך, סמוך על אוזנו של האמיר, מנסה משעל לתכנן את הקאמבק הפוליטי שלו כמי שמנהיג בעצם את הפלשתינים בעולם. הסכסוך הפנים-חמאסי עוד צפוי להימשך אם כן, ולהשפיע על המדיניות השוטפת כולל המאבק בישראל. מבחינת האמיר, אם משעל לא יוכיח את עצמו, יוכל לנטוש אותו ולקדם את הנייה כמנהיג, והדברים אמורים להתבהר בחודשים הקרובים. כעת, כשהמעברים פתוחים ומשעל חוזר אולי למרכז הבמה, נראה כי בעתיד הקרוב ייעשה ניסיון מצדו לבקר בעזה.

המהלך הקרוב מבחינת המחנה הסוני הוא כאמור לפעול להכרעה בסוריה באמצעות ריכוז כל כוחות האופוזיציה. הצורך שלהם בפלשתינים הוא הצורך של המחנה הסוני כולו ולפיכך בהחלט ייתכן כי נראה ביקורים של מנהיגים נוספים ברצועה בחודשים הקרובים, כדי לעודד את הפלשתינים להצטרף לקואליציה. הסעודים והקטארים יצטרכו גם להתייחס לקרע עם אנשי אבו מאזן שממשיך להעמיק, או שיפעלו להדחתו. בכל מקרה, בחודשים הקרובים צפוי מהלך משמעותי מבחינת מדינות אלה שנוגע למנהיגותו של אבו מאזן.

מנגד, יפעלו האיראנים, הסורים והחיזבאללה על מנת לקדם את הסכנה המתרגשת עליהם. הפלגים הג'יהאדיסטים ברצועת עזה יופעלו על מנת לפגוע באינטרסים של החמאס, אם באופן ישיר ובאם באופן עקיף באמצעות גירוי ישראל לפעולה רחבה ברצועה, שעשויה להעביר חלק מהפוקוס העולמי מהמתרחש מהסורים. בסוריה, לא נותר לאסד שום מהלך מלבד החרפה נוספת של הקרבות ואף טבח במחנות הפליטים כדי להרתיע מהצטרפות למאבק נגדו.

הצלע השלישית במשולש הזה היא החיזבאללה. בחודשים האחרונים שולח הארגון כמות גדולה של לוחמים להילחם לצד אסד נגד גורמי האופוזיציה. בשלב מסוים, אם יגיע אסד לנקודת שבירה, לא תהיה ברירה לאיראנים ולחיזבאללה אלא לקבל החלטה לוותר על סוריה ולהיערך להצלת השליטה של החיזבאללה בלבנון ואולי חמור מבחינתם, הצלת העדה השיעית משאר העדות.

הערות

1. "Qatar emir calls for Palestinian unity on visit to Gaza", BBC News, 23/10/2012

2. עוד על ה-GCC במאמר "המועצה לשיתוף פעולה במפרץ", בגיליון פברואר 2008 של סיקור ממוקד

3. "Qatar's Emir leaves $2 billion 'deposit' to Egypt after meeting President Morsi", Ahrem Online, 11/08/2012

4. Julian Borger, Matthew Weaver, "West backs Qatari plan to unify Syrian opposition", The Guradian, 02/11/2012

5. "Report: Turkey and Qatar cut arms supply until divided Syrian factions unite", Today Zaman, 01/10/2012

6. אבי יששכרוף, ברק רביד "אבו מאזן: זכות השיבה תוכרע בהסכמה עם ישראל; נתניהו: שמעתי שחזר בו", הארץ, 04/11/2012

7. עוד על השינוי ביחסי הכוחות במאמר "אפקט מורסי", בגיליון אוגוסט 2012 של סיקור ממוקד


מאמרים נוספים