מלחמת האזרחים בסוריה העצימה זה מכבר את השסע בין הסונים והשיעים וכעת מתרחב גם השסע בין הדתיים ללאומיים או לממלכתיים באזור. שני השסעים הללו חילקו את האזור לארבע קבוצות – על פי תמיכתם או התנגדותם לאסד וכן תמיכתם או התנגדותם למורסי.

הדחתו של נשיא מצרים מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, מזרזת את התדרדרותה של מצרים למשטר צבאי ולכאוס ביטחוני, כשהחשש בקרב רבים הוא ממלחמת אזרחים של ממש. האירועים במצרים, בשל גודלה ומעמדה, משפיעים על האזור כולו ולא רק על ארץ הפרעונים, ועל כן נשואות עיני כל העולם המוסלמי בחשש או בתקווה, תלוי את מי שואלים, למתרחש במדינה הערבית המאוכלסת ביותר.

תגובות מדינות האזור מדגימות היטב את השסעים הקשים בחברה המוסלמית בכלל ובחברה הערבית בפרט, כששני שסעים גדולים הם אלו המכתיבים את מדיניות החוץ עבור רוב מדינות האזור – השסע הסוני-שיעי, והשסע בין תומכי האסלאם הרדיקלי הפוליטי ובין מי שתומך בעליונות המדינה על האסלאם. לצורך פישוט הסוגיות המורכבות כל כך, יכונה השסע הראשון כשסע עדתי והשסע השני יכונה שסע דתי. כאמור, הסוגיות מורכבות וההגדרות פשטניות אך השימוש בהן נועד להקל על הקריאה. השסע הזה נקרא שסע צולב מאחר שהוא יוצר מצב שבו מדינות שבסוגיה הנוגעת לשסע העדתי השיעי-סוני כגון המלחמה בסוריה מתייצבות לצד מדינות אחרות אך הופכות ליריבות בסוגיה הנוגעת לשסע הדתי. דוגמה בולטת היא סעודיה, יריבה מרה של משטר אסד בסוריה, אך המלך הסעודי עבדאללה צהל לא פחות מנשיא סוריה לנוכח הידיעה על הדחתו של מורסי במצרים.

השסע הצולב הזה יוצר למעשה ארבע קבוצות של מדינות במזרח התיכון באשר לתפיסתן המעודכנת את אירועי האביב הערבי בכללותם. הקבוצות מוגדרות לפי חלוקה של סונית-שיעית בשסע העדתי ודתית-ממלכתית בשסע הדתי.

4 הקבוצות המרכיבות את העולם הערבי
הקליקו על הטבלה להגדלה

הקבוצה הסונית-דתית

המדינות בקבוצה זו, שהבולטות שבהן הן טורקיה וקטאר, תומכות בניצחון המורדים הסונים על השלטון העלווי בסוריה, ובשלטונו של מוחמד מורסי במצרים ולא של המשטר הצבאי. המכנה המשותף של קבוצה זו אם כן הוא תמיכה באביב הערבי על כל גרורותיו. קטאר העבירה במהלך השנה שבה כיהן מורסי במצרים 8 מיליארד דולר לקופה המצרית המדולדלת. ארדואן ביקר במצרים, הביע את ידידותו ותמיכתו למשטרו של מורסי ותקף בחריפות את הדחתו של מורסי כשפסק כי “הפיכות הן רוע” [1].

אל ג’זירה, רשת הטלוויזיה הקטארית המבטאת את עמדת ההנהגה של הנסיכות הקטנה אך המשפיעה, כינתה מהר מאוד את המתרחש במצרים הפיכה צבאית וסיקרה את האירועים באופן ביקורתי כל כך עד שהצבא המצרי פעל לסגור את סניף הרשת בקהיר.

החמאס, שמשתייך לקבוצה זו באופן טבעי, מצוי בהלם של ממש ומתקשה עדיין לגבש מדיניות מול האירועים במצרים. מבחינת החמאס, למרות הקרבה האידיאולוגית למורסי, היה זה הצבא המצרי בשנה האחרונה בגיבויו של הנשיא המודח שפעל ביד תקיפה נגד מנהרות ההברחות בעזה, לאחר הפגיעה בחיילים מצרים בסיני. מצד שני, בעיני מתנגדי מורסי החמאס והאחים המוסלמים נתפסים כיישות אחת, ובהפגנות במצרים נגד שלטון מורסי נישאו גם שלטים בגנות החמאס.

הבעיה העיקרית עבור החמאס והמלכוד הגדול שאליו נכנס, הם שרצועת עזה שבה לתחום ההשפעה המצרי בעוד שישראל מסירה בשיטתיות את ידיה משם. בפועל פירוש הדבר הוא שכלכלת הרצועה תלויה מאוד במצרים ואכן ישנו מחסור גדול במוצרים רבים מאז הפלתו של מורסי. המציאות הזו מאלצת את החמאס לשקול היטב כל תגובה והבעת עמדה לגבי הנעשה במצרים, מאחר שאם השלטון הצבאי יצליח לייצב את מצרים, יצטרך החמאס להתמודד עם הנהגה מצרית עוינת אשר אוחזת בברז הכלכלה החמאסית במקומות הרגישים ביותר.

העמדה החמאסית אם כן, תתבהר בחודשים הקרובים לא באמירות אלא במעשים – החמאס זקוק יותר מתמיד לפנקס הצ’קים הקטארי. הקטארים מצדם מסירים את ידיהם משיקומה של מצרים ולכן יכולים להתפנות לסייע לחמאס. גם טורקיה אמורה לבצע פעולות למען ממשלת הנייה, והפיוס בין החמאס לפתח מתרחק עוד יותר.

הקבוצה הסונית-ממלכתית

בקבוצה זו נכללות המדינות שתומכות בהדחתו של אסד בסוריה ובהדחתו של מורסי במצרים. המנוע של מדיניות החוץ של קבוצה זו מורכב משני פחדים עמוקים – הפחד מאיראן והפחד מהאביב הערבי. הפחד הראשון הוא פחד מאויב חיצוני שמאיים על ביטחון המדינות בקבוצה זו והפחד השני הוא פחד מפני קבוצות אסלאמיסטיות הפועלות בתוך מדינות הקבוצה שמאיימות לשנות את הסדר הקיים. סעודיה, איחוד האמירויות, כווית, בחריין, ירדן והפתח משתייכים לקבוצה הזאת. ניתן לכנות קבוצה זו גם הקבוצה השמרנית על שום חששה ממשטרים הנתפסים כרדיקלים ומאיימים על הסדר הקיים. לכן, הסעודים נבדלים מהקטארים גם בקבוצות המורדים שבהן הם תומכים בסוריה. בעוד שקטאר מממנת קבוצות המזוהות עם אל קעידה, מסייעים הסעודים לקבוצות הנחשבות למתונות יותר מבחינה דתית.

כשהמלך הסעודי שמע כי מורסי הודח, הוא מיהר לפתוח את הכספת – 2 מיליארד דולר שהופקדו במזומן בבנק המרכזי, 2 מיליארד דולר בנפט ובגז טבעי ומיליארד דולר כמענק נוסף, נשלחו למצרים. כווית הקטנה לא נשארה מאחור והפקידה אף היא 2 מיליארד דולר עבור המצרים, מיליארד דולר בנפט ומיליארד דולר כמענק. איחוד האמירויות שלחו מיליארד דולר כמענק ושני מיליארד דולר כהלוואה ללא ריבית. בסך הכל תקבל מצרים לאחר הדחת מורסי 12 מיליארד דולר ממדינות המפרץ, חמצן הכרחי שיאפשר לה לשלם משכורות ולשמור את תומכי ההפיכה בצד של הצבא [2]. מלך סעודיה גם שלח איגרת לראש הממשלה הזמני של מצרים, עדלי מנצור שבו בירך על ההתרחשויות.

מלך ירדן עבדאללה בירך את העם המצרי אולם האופוזיציה החזקה בארצו, המורכבת ברובה מאנשי האחים המוסלמים, גינתה את המתרחש במצרים ובתגובתה מגבירה את החשש ליציבות השלטון הירדני.

גם אבו מאזן הביע שמחה על המתרחש. מאז תחילת אירועי האביב הערבי מצוי אבו מאזן בעמדה של מגננה ומאבד מהרלוונטיות שלו בעולם הערבי. ההפיכה במצרים ונטישת סוריה על ידי החמאס העמידו את אבו מאזן בעמדה בעייתית בעוד החמאס הופך ליקיר העולם הערבי. בשיא השפל ניסה אבו מאזן להראות התקרבות לסוריה ולאיראן כדי לאותת על מצוקתו הגוברת. עם זאת, העובדה שרצועת עזה עדיין בשליטה חמאסית ושאבו מאזן אינו מסוגל לשלוט לבדו על המתרחש ברמאללה ובמקומות אחרים ביהודה ושומרון, יקשו על הנשיא הפלשתיני לזכות במעמד רלוונטי בעתיד, מה שמותיר לו רק להתענג על המכה שספג החמאס.

אמיר קטאר היוצא, השייח’ חאמד בן חליפה אל ת’אני – שפך מיליארדים למען מורסי במצרים והמורדים בסוריה. צילום: טלוויזיה

הקבוצה השיעית-דתית

בקבוצה זו נכללת למעשה איראן בבדידות רבה כשברקע מצויה סין המקפידה לשמור על טון מסויג. המטרה האיראנית היא לזכות במעמד אזורי מוביל במזרח התיכון ובלגיטימציה מצד מדינות ערב. הדרך האיראנית היא להגביר את השפעתה בקרב המדינות הערביות, ולכן היא תומכת בכל המשאבים שלה בהותרת אסד בשלטון. מורסי היה המנהיג המצרי הראשון שניסה להביא לפיוס בין מצרים לאיראן ואף נטל את תפקיד המתווך בין איראן ובין העולם הערבי.

הדחתו של מורסי יוצרת קושי רב עבור האיראנים באזור, ולא פחות מכך קושי להסביר מדוע השלטון האסלאמי של מורסי לא שרד, עניין שעשוי להקרין על ההנהגה הדתית של איראן. בתחנת הטלוויזיה האיראנית המשדרת מלונדון pressTV טענו כי מורסי תכנן לפלוש לסוריה כדי להדיח את אסד ולכן הצבא הפיל אותו מהשלטון [3]. ברחבי איראן, נשמעו האשמות מקרב האייתוללות כי מורסי הודח בשל עמדה פרו-ישראלית ופרו-אמריקנית [4].

גם הסינים השקיעו משאבים בחיזוק הקשר עם מצרים, שביקשה למצוא אלטרנטיבה לקשרים הקרובים עם ארה”ב. כעת שבים הסינים לספסלים האחוריים. דוברת משרד החוץ הסיני הדגישה שארצה, נאמנה למדיניות אי-ההתערבות, תהיה ידידה לכל משטר שינהיג את מצרים.

הקבוצה השיעית-ממלכתית

מדינות הקבוצה הזאת תומכות בהמשך שלטון אסד בסוריה ובהדחת מורסי במצרים. ניתן לכנות קבוצה זו גם הקבוצה הלאומנית-ערבית. מדינות הקבוצה מבקשות לשמר את הקו הערבי-לאומי במזרח התיכון. הסיבה היא שמאחר שהשיעים והעלווים הם מיעוט באזור, הם מעדיפים לשים דגש על המכנה המשותף הרחב עם שאר המדינות והוא המרכיב הערבי-לאומי בזהות ולא המרכיב האסלאמי היוצר קונפליקט בינן ובין מדינות אחרות. המדינות הבולטות הן סוריה ועיראק. הן אסד והן ראש הממשלה העיראקי-שיעי נורי אל מאליכי, בירכו את העם המצרי ואת המכה שקיבל האסלאם הפוליטי במצרים.

החיזבאללה נקרע בין השתייכות לקבוצה זו ובין השתייכות לקבוצה השיעית-דתית, מאחר שהן הזהות השיעית והן הזהות הערבית שלו משמשות כמרכיבים חשובים. יתרה מכך, בקרב העדה השיעית בלבנון יש ויכוח סוער האם לתמוך במאבק האיראני במורדים בסוריה (זהות שיעית) או להראות סולידריות עם העם הסורי ולהימנע ממעורבות (זהות ערבית).

נשיא רוסיה פוטין הזהיר ממלחמת אזרחים ומקורב שלו טען כי הדחת מורסי מוכיחה כי “הדמוקרטיה לא מתאימה למדינות ערביות” [5]. העמדה הרוסית, המיישרת קו עם הלאומיות הערבית ובאה לידי ביטוי בתמיכה האדירה בסוריה ובעסקאות נשק ענקיות עם עיראק, מזהה למעשה את הפוטנציאל הרדיקלי והאנטי-מערבי שמאפשר לה לחזור למזרח התיכון ולנגוס בהגמוניה המערבית. הרוסים מבינים כי יתקשו להעביר את מצרים לצדם כל זמן שהיא נזקקת באופן קבוע לתמיכה במיליארדי דולרים בשנה, ולמרות שמורסי עשוי היה להיות בן ברית נוח יותר, מבקשים הרוסים למנף את הדחתו כדי להגן על סוריה ולטעון כי הדמוקרטיה אינה מתאימה לאזור.

ראש ממשלת עיראק, נורי אל מאליכי – בולט בקבוצה השיעית-ממלכתית התומכת במצרים. צילום: צבא ארה”ב

המערב נחלק בעמדותיו באשר למזרח התיכון

העמדה האירופית להדחת מורסי היא מורכבת. נשיא צרפת הולנד, התומך בחימוש המורדים בסוריה, הביע צער על הפגיעה בתהליך הדמוקרטי במצרים, ובכך הביע אכזבתו מהדחת מורסי. עמדה זו ממקמת את צרפת, המתואמת היטב עם קטאר ותומכת בחימוש המורדים בסוריה, בעמדה של הקבוצה הסונית-דתית. ניתן לכנות תפיסה זו בקרב מדינות מערביות כתפיסה דמוקרטית, המעודדת מעבר של עמי ערב למשטר דמוקרטי ולכן תומכת בהפלת דיקטטורים ובתמיכה במנהיגים נבחרים. צרפת, כזכור, נטלה חלק פעיל ביותר גם בהדחתו של קדאפי.

הגרמנים, שהביעו צער על הדחת מורסי כדברי שר החוץ הגרמני גידו ווסטרוולה, מתנגדים לחימוש המורדים בסוריה ולמעורבות זרה במתרחש בסוריה. תפיסה זו בקרב מדינות מערביות היא תפיסה בדלנית יותר, התומכת אמנם בדמוקרטיה ובזכויות אדם אך בעיקר מצפה ממדינות האזור לפתור את בעיותיהן בעצמן. גם הסינים שנזכרו לעיל, קרובים בעמדותיהם לעמדה הגרמנית.

הבריטים הביעו עמדה מעניינת משלהם – הן ראש הממשלה קמרון השמרן, והן טוני בלייר, ראש הממשלה לשעבר מהלייבור, הביעו תמיכה ברורה בהדחתו של מורסי. הבריטים מעוניינים בהדחתו של אסד, ובכך עמדתם קרובה יותר לעמדה של הקבוצה הסונית-ממלכתית באשר למתרחש במזרח התיכון. עמדה בריטית זו, עמדה שמרנית, האופיינית לשמרנות הבריטית במדיניות החוץ שלהם, היא עמדה מתערבת, המבקשת לכפות על האזור משטרים על פי ההתאמה שלהם לתפיסת העולם המערבית. אסד וקדאפי האנטי-מערביים על פי תפיסה זו ראויים להדחה תוך מעורבות פעילה בריטית, ואילו המשטר הצבאי במצרים בשל פרו-מערביותו ראוי בעיני הבריטים יותר מאשר המשטר של האחים המוסלמים שהוא אנטי-מערבי.

עמדותיו של נשיא ארה”ב אובאמה בסוגיות אלה מסויגות הרבה יותר – הוא תומך אמנם בהדחת אסד אך לא ממהר לפעול, ומתמהמה מלהטיל סנקציות על הצבא המצרי שפגע בדמוקרטיה במצרים, תהליך שאובאמה שיבח בעבר ואף נמנע מלתמוך במובארק בשם רצון העם המצרי. עמדה זו היא לכאורה עמדה מתערבת, אך בעיקר כזו הרוצה ללכת עם ולהרגיש בלי. בבחינת מהלכיו של אובאמה יש להביא בחשבון כי הנשיא האמריקני קיבל החלטה אסטרטגית לצמצם את הנוכחות והמעורבות האמריקנית באזור והחלטה זו עומדת מאחורי רבות מהחלטותיו.

אחרונה חביבה היא ישראל שלה יש עמדה ייחודית באשר למתרחש באזור. העמדה הרשמית בישראל היא אי-הבעת עמדה על המתרחש כדי שלא להפוך לצד בוויכוחים באזור. בישראל גם חלוקות הדעות האם הדחתו של אסד היא דבר טוב או רע לביטחון ישראל, לאור העובדה כי תחת שלטון אסד הגבול הישראלי-סורי היה השקט ביותר ולא ברור כיצד ייראה ביום שאחרי, כשרבים מהמורדים מזוהים עם אל קעידה, עם זאת, החיבור בין סוריה ובין איראן שיתנתק עם נפילת אסד וישפיע גם על החיזבאללה מגדל תומכים לאופוזיציה הסורית בקרב ישראלים.

בנוגע למצרים ישנן גם שתי דעות. אלה התומכים בהדחת מורסי מאמינים כי ניתן יהיה לחזור לדפוס יחסים כמו בתקופת מובארק, וכי תחת אירועי האביב הערבי ושלטון מורסי נפגעו יחסי מצרים-ישראל מספר פעמים, כמו בהתקפות על צינור הגז שפגעו פגיעה לא פשוטה בכלכלה הישראלית; ההתקפה על השגרירות; וההתקרבות של מורסי למדינות כמו איראן או טורקיה וכדומה. המתנגדים או המסויגים לנוכח הדחת מורסי מזכירים כי ההבנות שהושגו אחרי מבצע עמוד ענן יכולות להיות מיושמות רק על ידי מישהו כמו מורסי וכי אף אדם לפניו לא הצליח לרסן את החמאס כמעט לחלוטין.

בראייה רחבה יותר של התהליכים, העמדה הישראלית מקבלת ביטוי בקיצוצים בסדר הכוחות שמבצע הצבא כחלק מתוכנית רב-שנתית. במילים אחרות, הצבא הסורי נכחד והחיזבאללה מצוי במגננה ולפיכך החזית הצפונית כבר לא מציגה איום צבאי אלא רק טרוריסטי, ואילו המשבר הכלכלי העמוק במצרים ומה שעשוי להתגלגל למלחמת אזרחים, מרחיק את הסיכוי למלחמה בין ישראל למצרים מרחק רב. חזית מזרחית יכולה לאיים על ישראל אם שלטון המלך הירדני יקרוס, אך גם איום זה לפי שעה אינו איום של צבא סדיר אלא של טרור, ובעתיד אולי איום גרעיני, שדורש תשתית הגנה מטילים ולא של טנקים.

ישראל ממשיכה לפתח את הזרועות האסטרטגיות שלה – חיל האוויר, חיל הים, ההגנה האווירית, המודיעין והיחידות המיוחדות בעוד שהיא מקצצת בכוחות הלוחמה הסדירה ובראשם השריון, התותחנים וחיל הרגלים. בכך מבהירה ישראל שהאיומים העתידיים הם יותר על העורף ולכן יש צורך בהגנה עליו מצד אחד וביכולת להכאיב לצד השני בלי להידרש לפעולה קרקעית. אין זה אומר שישראל מוותרת על יכולותיה הקרקעיות. פשוט בישראל מעריכים שלא יהיה צורך בסדר כוחות של אלפי טנקים בעתיד כי השריון הישראלי לא יידרש להילחם עם שריון בסדר גודל כזה וגם אם כן הוא יזכה לתמיכה אווירית מסיבית. לכן הדגש הוא על טנקים חדישים גם אם מעטים יחסית לעומת אלפי הטנקים המיושנים הנמצאים במערך כיום. זאת ועוד – ההכרזות שנשמעו החודש מצד בכירי הצבא על צמצומים ושינוי בתפיסת הלחימה, הן יריית הפתיחה לעידן חדש בצה”ל. ברור כי בין ההכרזה ליישום בשטח והתאמת הצבא יחלפו מספר שנים שבמהלכן יוכל הצבא לנהל עוד מספר סיבובי לחימה דומים לאלו שהורגלנו בהם בשנים האחרונות.

המאבק הפנימי באזור שמייצר ארבע קבוצות, מאפשר לישראל, אם תכיר את הדקויות הללו, לתמרן בין המדינות השונות. על כל פנים, השסע הצולב בקרב מדינות האזור לא יתאחה בזמן הקרוב וישמש כזרז להמשך הטבח ההדדי.

הערות

1. Dorian Jones, “Turkish PM Condemns Removal of Morsi”, Voice of America, 05/07/2013

2. “$12 billion in aid for Egypt only temporary boost”, Aya Batrawy, AP, 10/7/13

3. Dr. Webster G. Tarpley, “Morsi ousted to stop plan for sending Egypt military to attack Syria’s Assad”, PressTV, 12/07/2013

4. Golnaz Esfandiari, “Iran’s Ayatollahs Blame Morsi’s ‘Pro-Israeli, Pro-U.S.’ Stance For Egypt Crisis”, RFE/RL, 12/07/2013

5. “Mursi ouster shows ‘democracy doesn’t work’ in Arab states: Russian MP”, AFP, 04/07/2013