אסטרטגיה ממוקדת

מצרים שוקעת בכאוס

יובל בוסתן, אלון לוין


המהפכה השנייה במצרים, הפעם נגד המשטר הדמוקרטי, שולחת את השכנה הדרומית שלנו לתקופה חדשה של כאוס, שבו רף האלימות המצרי עולה מדרגה. בעוד שבסוריה הקיטוב הוא עדתי, בין סונים ובין עלווים ועדות קטנות אחרות, במצרים השסע הוא בין דתיים ובין חילוניים, שהמשמעות היא גם שסע בין ההמונים והכפריים ובין מעמד הביניים הכולל בתוכו את מערכת הביטחון הענקית וכן את שכבת ההשכלה במצרים. העימות הפנימי במצרים יצטרך להגיע לידי הכרעה מהר ככל שניתן, או שהעם המצרי יחזה בהרס שיטתי של ארצו העתיקה.

השסע החברתי במצרים מתקיים גם בין שתי תפיסות שונות באשר למדיניות החוץ הרצויה. האסלאם הפוליטי במצרים מעדיף להחליש את קשריו עם המערב כולל ארה"ב, ולהתקרב למדינות מוסלמיות אחרות – ניתן היה להבחין כיצד כחלק משיקולים תועלתניים הנובעים מהמלחמה הקרה השנייה, בחר מורסי בקרבה לרוסיה ולסין על חשבון ארה"ב. כמובן שבתוך המשוואה הזו ההתרחקות המצרית מישראל היא פועל יוצא וברור, ואכן יחסי ישראל ומצרים מבחינה מדינית וכלכלית חדלו מלהתקיים בעוד שהקשרים הביטחוניים התחזקו, כחלק מאינטרס מצרי להשיג שקט ביטחוני בסיני.

הצבא המצרי לעומת זאת, שלו היה חלק מכריע בשימור היחסים הביטחוניים והסכם השלום עם ישראל, רוצה ביחסים הקרובים עם ארה"ב ועם המערב. יתרה מכך, ביחסים עם מדינות ערב מעוניין הצבא להתרחק ממדינה כמו קטאר שנתפסת בעולם הערבי כאדריכלית של אירועי האביב הערבי בשל יכולתה להשתמש ברשת אל ג'זירה ובתמלוגי הנפט והגז האדירים שלה כדי להשפיע על התמונה הפוליטית במזרח התיכון. הקטארים תמכו בממשל מורסי במיליארדי דולרים וכמובן שרשת אל ג'זירה מציגה את הצבא המצרי כמדכא הדמוקרטיה, מעין גרסה דרומית של הצבא הסורי השנוא.

לעומת זאת, הסעודים מייצגים גישה מתונה יותר התומכת במאבקים שיחלישו את איראן אך אינה מעוניינת בשינויי המשטר העמוקים המתרחשים באזור ושעשויים להגיע גם אליה. לכן יחסי מצרים וסעודיה לא אמורים להיפגע מהמהפכה החדשה כפי שיחסי מצרים וקטאר ייפגעו.

שני חלקי החברה המצרית מצויים אם כן במסלול התנגשות אלים ביותר. המסר עבור האסלאם הפוליטי הוא שהוא לא לגיטימי בעיני הצבא והחילונים, וגם האסלאם הפוליטי לא רואה בשלטון הצבא והחילונים לגיטימי, בעיקר לאחר שמורסי ואנשיו מפרשים את המהפכה הנוכחית כגזילת השלטון ממנו, ובצדק.


מורסי – תומכיו לא מתכוונים לוותר בקלות על השלטון. צילום: ג'ונתן רשאד

השנים הבאות במצרים

מצרים, אם כן, עומדת לעבור מספר שלבים בשנים הקרובות, וככל שתעבור אותם מהר יותר, כך תוכל להציל את המדינה מהרס רב יותר.

השלב הראשון מבחינת מצרים הוא השלב שבו אנחנו נמצאים, שלב האלימות שבו ינסו האסלאמיסטים לשוב לשלטון והצבא יפעל לדכא אותם באלימות גוברת והולכת. השלב הזה הוא ההרסני ביותר מבחינת מצרים, הן מבחינת הפגיעות בגוף והן מבחינת הנזק לכלכלה, לרכוש ולביטחון האישי של האזרחים. במהרה תמצא עצמה מצרים תחת משטר צבאי ועוצר לילי, מעצרים נרחבים, פינוי אלים של כל הפגנה ועוד.

השלב השני יגיע לאחר שהצבא ישיג יציבות ביטחונית במצרים, לאו דווקא בסיני. בשלב זה, שבו ייפסקו ההפגנות ההמוניות, תתחיל ההנהגה בהתרה מבוקרת של הרסן, כדי לאפשר לחברה המצרית להתחיל בתהליך השיקום. המטרה תהיה להשיב את התיירים כסמל לחזרה לנורמליזציה וכמובן את הביטחון האישי ברחובות.

בהמשך שלב זה, יבקש הצבא המצרי להגיע להכרעה במרחב של סיני ולהטלת המרות המצרית על האוכלוסייה. יש להניח שבשלב זה יהנה הצבא מגיבוי ציבורי רב יותר להסיר את הכפפות לחלוטין ולטהר את השטח באופן שישיג שקט לזמן רב ככל האפשר.

השלב השלישי יהיה השלב שבו הצבא ירצה להעביר את השלטון למנהיג אזרחי. הפעם השלטון יועבר שלא בצורה דמוקרטית תוך הדרת האסלאם הפוליטי מהתהליך, והמנהיג שייבחר יהיה כנראה דמות ביטחונית המקובלת על האליטה הצבאית, כך ששלטון הגנרלים-אזרחים שאפיין את מצרים המודרנית מאז 1952, ישוב למסלולו. ההבדל בין תקופת מובארק וקודמיו לבין כהונת המנהיג הבא הוא שהמצרים יגיעו אליה לאחר שניסו את דרך הדמוקרטיה, חוו כאוס חברתי וחיו תחת משטר הפועל לאימוץ השריעה או חלק ממנה.

מצד שני, הציבור המצרי הספיק להדיח את מנהיגו פעמיים בתוך שנתיים ועובדה זו תרחף אף היא מעל המנהיג הבא של מצרים. מנהיג זה יצטרך גם להפיק לקחים באשר ליחסים עם ארה"ב, ישראל, קטאר ומדינות אחרות, בהתאם להתנהגותן בתקופת האביב הערבי במצרים.


הצבא המצרי – נדרש להכרעה בסיני. צילום: צבא ארה"ב

כיצד צריכה ישראל אם כן, להיערך ולהתמודד עם הצפוי להתרחש בקרב שכנתה הדרומית?

בחודשים הקרובים עשויה להיווצר לישראל בעיה חדשה מול עזה. שתי סיבות לכך – הסיבה הראשונה היא שמי שכפה על החמאס שלא לפעול נגד ישראל היה מורסי, וכעת המציאות השתנתה ואין ביטחון כי החמאס ישמור על ההסדר גם עתה. הסיבה השנייה היא שחלק מכלכלת עזה נתמך על ידי המצרים, וכעת עם התגברות האנרכיה במצרים, תיפגע כלכלת הרצועה באופן מיידי. לשתי סיבות אלה עשויה להצטרף סיבה שלישית והיא שהצבא המצרי יהיה עסוק יותר ויותר במתרחש בתוך ערי מצרים והעזתים יוכלו לנצל זאת כדי להחיות את תעשיית ההברחות, אולם נראה כי התפיסה במצרים היא שכחלק מהיציבות הביטחונית יש לייבש את תשתיות הטרור בסיני ובעזה.

הפלשתינים מבחינתם עומדים בפני שינוי מעניין – בשנתיים האחרונות חל תהליך של התרחקות בין מצרים ואבו מאזן על רקע ההתקרבות המצרית לחמאס. החמאס נהנה בשנים אלה מחיזוק למעמדו המדיני, שבא לידי ביטוי בביקורים ממלכתיים ברצועת עזה ובראשם ביקור האמיר הקטארי שהעביר מאות מיליוני דולרים לחמאס. ההבנות שהושגו לאחר מבצע עמוד ענן בנובמבר 2012 התקבלו בשל היחסים האינטימיים של המשטר המצרי וההנהגה החמאסית בעזה.

כעת הופך החמאס לאויב היציבות המצרית, כבן הברית של האחים המוסלמים ולמעשה בשר מבשרם. במקביל, האמיר הקטארי פינה את מקומו לבנו ונותר מאחורי הקלעים. אין זה אומר שצפוי שינוי משמעותי במדיניות החוץ הקטארית, ובכל זאת יש משהו יותר מסמלי בכך שבמקביל לאובדן בן הברית המצרי והצלחותיו של אסד לדכא את המרד באל קוצייר ובחומס, מפנה האמיר הקטארי המזוהה עם האביב הערבי את מקומו. מצרים תהיה עסוקה בעיקר בעצמה בתקופה הקרובה אבל עבור אבו מאזן נפתחה כעת דלת לנסות ולשקם את מעמדו בעולם הערבי.

בעיה נוספת שעשויה להיווצר בחודשים הקרובים היא "זליגה" של ירי לתוך ישראל במהלך המאבק המצרי בטרור בסיני. בעיה זו תלויה כאמור במאבק שיתפתח בחצי האי, כך שאין לדעת אם אכן תיווצר ובאיזה היקף.

לפיכך, המשימה הישראלית הראשונה במעלה היא להיערך להסלמה ביטחונית בעזה. האפשרויות העומדות בפני העזתים מוגבלות יחסית בשל הפגיעה האנושה בתעשיית המנהרות, אולם יש להניח שהארגונים שמרו לעצמם מספיק נשק ותחמושת כדי להטריד את תושבי הדרום. מבחינת ישראל, אין מניעה לפעול בצורה נחרצת ולמעשה עליה לפעול כך כדי לעצור את ההתדרדרות הביטחונית מהר ככל שניתן. הקשב האזורי מופנה למצרים, לסוריה וללבנון לפי שעה, ולכן תוכל לישראל לפעול נגד החמאס והג'יאהד האסלאמי אם תידרש לכך. בניגוד למצב בשנים האחרונות, המציאות כיום אינה דורשת כניסה קרקעית ישראלית אלא רק יצירת הרתעה אפקטיבית.

בעוד כמה חודשים ואולי יותר, כשמצרים תתחיל בפעולות השיקום ובהשבת התיירים, עלול להתחולל בסיני מאבק קשה יותר בין הצבא המצרי ובין ארגוני הטרור והשבטים המקומיים. תקופה זו עשויה להתאפיין בניסיונות פיגוע נגד ישראל, אולם הפעילות המוגברת של הצבא המצרי בסיני תקשה על ישראל לפעול. מצד שני, הצבא המצרי יבקש מישראל לאפשר לו לתגבר את הכוחות באזור.

לבסוף תפעל מצרים לכינון משטר אזרחי-סמכותני כפי שהיה עד 2011. תהיה זו תקופה רגישה לא פחות מהשלבים הקודמים, אך בסיומה תתחיל מצרים דרך חדשה. בשלב הזה עשויה מצרים לבחור באחת משתי דרכים – או חיזוק היחסים הכלכליים עם ישראל ועם המערב, או הסטת דעת הקהל מהצרות בבית באמצעות איום צבאי על מדינה אחרת שאיננה ישראל.

ההנהגה הישראלית צריכה לשמור על כמה כללים בשנה הקרובה, כדי לשמור על האינטרסים הישראלים. הכלל הראשון הוא שאל לישראל הרשמית להביע עמדה באשר למתרחש במצרים, למעט צער על ההרס והאלימות לכל היותר. המצרים נוטים להאמין בקלות לכל קונספירציה, ואם ישראל תביע עמדה היא תצורף לויכוח החברתי הפנימי במצרים וייעשה בה שימוש על ידי אחד הצדדים.

ישראל צריכה לעודד את חיזוק שיתוף הפעולה הביטחונית, מאחר שלמצרים ולישראל יש היום אינטרס ביטחוני משותף והוא לחסל את הטרור בסיני. בניית גדר הגבול לא הביאה רק להפסקת תופעת ההסתננות לישראל, אלא חיסלה מקורות הכנסה רבים עבור חלק מהשבטים הבדואים, שהתפרנסו מהברחות. כעת לא יכולה מצרים להעלים עין מהמתרחש בסיני מאחר שהזעם מופנה אליה. יתרה מכך, הזרמת הגז מקידוח תמר ייתרה את מנוף הלחץ שהיה לבדואים שפגעו בצינור הגז לישראל. כעת הם לא יוכלו ליהנות משום הכנסה מהגז המצרי וכך גם מצרים עצמה. ישראל יכולה לעזור למצרים באיסוף מודיעיני, בהקלות בפעילות הצבא המצרי בשטחים המפורזים ובייעוץ, זאת תוך הקפדה שההקלות בסיני לא ינוצלו לקביעת עובדות בשטח.

בעתיד, לאחר ייצוב המצב הביטחוני במצרים, תוכל ישראל להציע את המומחיות שלה כדי לשקם את הכלכלה המצרית בתחומים שונים, ובהם המים והחקלאות. הבעיות במצרים נובעות בעיקר ממחסור בייצור מקומי של מזון וממחסור במים, שיוצרים את אי-השקט החברתי. הידע הישראלי בניצול נכון של מים וביצירת חקלאות מדברית, יוכל להביא למהפכה חקלאית מצרית שתבטיח את היציבות החברתית והביטחונית שלה. למעשה, מאז חתימת הסכם השלום בחרו במצרים לשמור על מרחק מישראל ששימשה כשעיר לעזאזל וכיעד לפריקת זעם ומתחים חברתיים. אולם הניסוי הדמוקרטי והמהפכני במצרים שנכשל, קבע גם כלל לעתיד מבחינת העם המצרי – כשהקיבה ריקה, הזעם יופנה אל השלטונות ולא אל ישראל. אם ההנהגה הבאה במצרים תבין זאת, יוכלו ישראל ומצרים ליצוק תוכן בפעם הראשונה להסכם השלום. אם לאו, נכונו למצרים ימים רעים עוד יותר.


הרמטכ"ל בני גנץ – מכין את הצבא לעימותים מסוג חדש. צילום: דובר צה"ל
הקליקו על התמונה להגדלה

ההמלצות:

1. אי הבעת עמדה רשמית באשר למתרחש במצרים

2. הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני, תוך מתן הקלות לפעילות המצרית בסיני

3. יצירת תוכנית סיוע בתחום החקלאות והמים, כדי לעזור בשיקומה של מצרים בעתיד


מאמרים נוספים