50 יום גורליים?

דיון על תקיפה באיראן

יובל בוסתן, אלון לוין


בכל יום שעובר מתקרב רגע ההכרעה באשר לטיפול בגרעין האיראני, בוושינגטון, בטהרן וגם בירושלים, טרודים המנהיגים בשיקוליהם שלהם. בעוד האיראנים ככל הנראה טרם קיבלו החלטה להרכיב פצצה, המתיחות בין ארה"ב וישראל עולה כשהאמריקנים מחפשים להרגיע את האווירה ולתת סיכוי נוסף לדיפלומטיה, ונתניהו משווק תחושת דחיפות מאיימת.

בתחילת 2006, הודיע נשיא איראן אחמדינג'אד כי בכוונת ארצו לחזור ולהעשיר אורניום. מיד לאחר מכן, נדרשו מדינות רבות באזורנו ובעולם בכלל לגמש עמדה כלפי איום הגרעין האיראני. ישראל נדרשה ראשונה אך במהרה גם מדינות ערביות ובראשן שכנותיה של איראן במפרץ הפרסי ראו בפצצה האיראנית איום. באירופה אמנם הכירו ביכולת המשתדרגת של מערך הטילים האיראני, אך לא הציבו את הנושא בראש סדר היום עד לשנה האחרונה.

בדיון הציבורי בישראל בלטו ארבע אסכולות שעסקו באופן ההתמודדות הנכון עם הגרעין האיראני.

את האסכולה הראשונה ניתן לכנות "אסכולת נתניהו". זוהי המדיניות שמוביל ראש הממשלה, שתכליתה לרתום את העולם בכלל ואת ארה"ב בפרט, למאבק בגרעין האיראני. בישראל מודעים היטב לכך שאיראן היא לא עיראק, לא רק בהיבט טווח הטיסה אלא גם במורכבות המערך בו מבקשים לפגוע. ישראל משדרת כאילו היא מאמינה ביכולתה לבצע את המשימה לבדה אם יגיעו הדברים לכדי כך, אך כל פעולותיה והצהרות מנהיגה מכוונים לרתום בני ברית למאמץ ובראש ובראשונה, כאמור, ארה"ב.

בהחלט ניתן לטעון כי התנהלותו של נתניהו באופן הזה תרמה משמעותית להצבת הנושא האיראני בראש סדר היום של מדינות רבות ובפרט במדינות אותן רצתה ישראל לרתום. לולא ההתנהלות הישראלית, ניתן להטיל ספק אם הסנקציות שהושתו על איראן היו חריפות כל כך.

הבעיתיות בדרך התנהלות זו היא שהובלת המהלך על ידי ישראל באופן פומבי, הגם אם היא מותירה את הבמה בסופו של דבר לאחרים, הופכת את איראן לבעיה ישראלית במקום בעיה עולמית, ובין היתר "מסנדלת" את מדינות ערב מלהצטרף למאבק בגרעין האיראני מחשש שיוצגו כמשתפות פעולה עם ישראל. בעידן של "האביב הערבי" הרצון שלא להיות מזוהים עם ישראל התחזק, מאחר שעמי ערב שעברו אינדוקטרינציה אנטי-ישראלית ואף אנטישמית במשך עשרות שנים, תוקפים כל אחד שמזכיר את ישראל.

נוסף על כך, הכמיהה לפעולה אמריקנית מציבה את ישראל בעמדת תלות, מכוונת או לא, כלפי וושינגטון. תלות זו יכולה להיות מנוצלת על ידי האמריקנים במקומות אחרים שם הם זקוקים למנופי לחץ. כפי שניסח זאת אחד העיתונים בעבר, "בושהר תמורת יצהר".


אובאמה ונתניהו – ניגוד האינטרסים והגישות השונות כלפי איראן מובילים למתיחות בולטת בין השניים. צילום: הבית הלבן

פעילות שקטה נגד הגרעין האיראני

את האסכולה השנייה נכנה "אסכולת דגן". בעיני ראש המוסד לשעבר, הדגש במאבק בגרעין האיראני אמור היה להיות דווקא בשדה החשאי – קרי, פעילות מודיעינית ופעילות של יחידות מיוחדות כדי לעכב את פיתוח הגרעין וכדי להשיג מידע חיוני שיאפשר קבלת החלטות מושכלת יותר בנושא. היתרון בשיטה זו הוא שישראל יכולה לזכות לשיתוף פעולה נדיב מצד גורמי מודיעין בעולם הערבי, הודות לאופיה החסוי של הפעילות.

מקורות זרים נוטים לייחס לפעילות מודיעינית זו את שורת העיכובים הארוכה שבהם נתקל פרויקט הגרעין – תקלות מסתוריות בציוד, חיסול שורה של מדעני גרעין, ושתילת תולעת הרסנית במערכת המחשבים של מתקני הגרעין.

בשנה האחרונה שב דגן והשמיע בפומבי את התנגדותו לתקיפה ישראלית באיראן בשל אמונתו כי תקיפה זו תוביל למלחמה ולשפיכות דמים רבה יותר כשהתקיפה רק תשיג לדעתו נזק חלקי למתקני הגרעין. לכן האמין דגן כי הפעילות החשאית יעילה הרבה יותר וכי פעולה צבאית צריכה להיות מוצא אחרון עבור ישראל. החיסרון בדרך פעולה זו הוא שהיא מתבססת על מאמץ להרוויח זמן, בתקווה שהמשטר האיראני ייפול, או שהאופציה הגרעינית תינטש בשל העלויות הגבוהות וההפרעות הבלתי פוסקות.

תפיסה שלישית שעסקה בדיון על המדיניות הרצויה מול איראן, זכתה לתמיכה בקרב גורמים שונים במערב וקיבלה תוקף וחיזוק אחרי בחירות 2009 באיראן. על פי תפיסה זו, המערב צריך להשקיע את כל מרצו בלחץ על המשטר האיראני, הן באמצעות סנקציות כלכליות, והן באמצעות סיוע לאופוזיציה הליברלית באיראן, מתוך אמונה שנפילת משטר האייתוללות ועליית גרסה איראנית לדמוקרטיה, תוביל להפסקת פרויקט הגרעין.

היתרון של השיטה הוא במעורבות העקיפה במתרחש מצד המערב, כך שחילופי שלטון באיראן עשויים להתבצע תוך שפיכת דמים מועטה. החיסרון הוא ששינוי שכזה יכול להתרחש גם עוד שנים רבות ועד אז תצליח איראן להשיג פצצה. אין סיבה לחשוב שאיראן הליברלית יותר תוותר מצד עצמה על נשק גרעיני לאחר שהושג, לאור בדידותה מול מדינות ערב והצורך שלה בהרתעה.

לבסוף, האסכולה שמנהיגה ארה"ב של אובאמה היא "האסכולה הדיפלומטית". על פיה, עיקר המאמץ צריך להיות בהידברות עם המשטר באיראן והעלאת חלופות שישתלמו לאיראנים, בתמורה לנטישת פרויקט הגרעין. היתרון בשיטה זו הוא כמובן סיום פרויקט הגרעין ללא מלחמה במקרה של הצלחה, אך החסרונות רבים – ראשית, בהיעדר אופציה צבאית על השולחן, לא אצה הדרך לאיראנים לסיים את המו"מ ובינתיים הם מרוויחים זמן ומתקדמים בפרויקט. שנית, האיראנים הצהירו בעשרות הזדמנויות פומביות שלעולם לא יוותרו על פרויקט הגרעין. שלישית, התחושה כאילו האיראנים מצליחים להדוף בקלות את הלחץ הדיפלומטי מעלה את הסיכון שהיא מהווה לשכנותיה, ודוחפת אותן לפרויקט עצמאי משלהן.


אובאמה מניף תינוק בעת כינוס תומכים – הנשיא האמריקני מחפש לדחות הכל לאחרי הבחירות. צילום: הבית הלבן

המדיניות שיכלה להצליח

בין לבין ניסינו באתר להציע דרך פעולה נוספת. האסטרטגיה שהצענו התבססה על צד סמוי וצד גלוי. בצד הסמוי הערכנו כי על ישראל לפעול בכל דרך אפשרית כדי להיות מוכנה לתקיפה באיראן. זה אומר בניית תוכנית אופרטיבית, אימון הכוחות, רכישת הטכנולוגיות הנדרשות, פריסת רשת מודיעינית ביעדים השונים וכו'. החלק הזה חייב להיות אפקטיבי וחשאי ככל שניתן, כדי לא לייצר תחושה כי ישראל עומדת לתקוף. משתי סיבות: האחת, כדי להימנע מלחץ בינלאומי כפי שאנחנו עדים לו כיום שלא לתקוף באיראן. הסיבה השנייה היא כדי לייצר את התחושה כי אין בכוונת ישראל לתקוף באיראן אלא אם היא תהיה מותקפת.

הצד הגלוי מבחינת אסכולה הוא העברת המסר שישראל לא רואה בגרעין האיראני איום, לאור העובדה שיש לה את האמצעים לנטרל אותו (פרויקט החץ למשל) ואת האמצעים להגיב בצורה הרסנית הרבה יותר. הסיבה לכך היא שברגע שישראל הייתה נתפסת כמי שאין שבכוונתה לנטרל את האיום מאיראן, מדינות ערב היו מפעילות לחץ על האמריקנים לפעול, תוך איום להעלות את מחיר הנפט לרמה בלתי אפשרית.

מדינות ערב מאוימות הרבה יותר מהגרעין האיראני מאשר ישראל, בעיקר מדינות המפרץ, לאור קרבתן הפיזית לאיראן והיעדר כל יכולת להרתיע את איראן הגרעינית מלפעול. כל זמן שבמדינות אלה מאמינים שישראל עשויה לתקוף או שהיא פועלת בדרכים אחרות כדי לפגוע בפרויקט האיראני, המדינות הללו לא יכולות לשתף פעולה עם ישראל בצורה גלויה כדי שלא להיחשב למשתפות פעולה והאמונה שלהן בתקיפה ישראלית מורידה חלק מהלחץ שבו הן מצויות. הצהרה ישראלית עוד ב-2006 שהיא לא רואה באיראן גרעינית איום לפי שעה, הייתה מאלצת את מדינות ערב ללחוץ על המערב להתכונן לתקיפה.

באופן הזה מותירה בידיה ישראל את אופציית התקיפה, אך מאפשרת יצירת רב-לאומי לחץ אדיר על הממשל האמריקני. ארה"ב מעולם לא יצאה למלחמה כדי להגן על ישראל, אך היא יצאה לפחות לשתי מלחמות כדי להגן על האינטרסים שלה במדינות המפרץ.


ח'מנאי – האם נדע כשייתן את ההוראה להרכיב פצצה ראשונה? צילום: sajed.ir

הדיון על תקיפה באיראן נערך בעיתונים היומיים

הדיון בסוגיה האיראנית החל לתפוס תאוצה ממש בחודשים האחרונים כשלקו הגמר הגיעו שתי אסכולות – זו של נתניהו ששואף לקבע את הנושא בראש סדר היום ולדחוף את האמריקנים לפעולה, וזו של האמריקנים שמדברים, בינתיים, רק דיפלומטיה.

מי שקרא את העיתונים היומיים בישראל בחודשים האחרונים, יכול היה לראות כי הכותרת הראשית מוקדשת מדי יום לסוגיה האיראנית. כך הפכה סוגיה זו לחלק מהמאבק בין ידיעות אחרונות לישראל היום – בעוד שידיעות אחרונות מסביר לקוראים מדוע אסור לתקוף באיראן, הסביר ישראל היום מדוע יש לשקול פעולה שכזו, כמעט בכל כותרת ראשית. ידיעות אחרונות כמי שמזוהה עם האופוזיציה לשלטון נתניהו וישראל היום כמי שמזוהה עם נתניהו, היו רק הד למאבק האמיתי המתקיים סביב הסוגיה האיראנית והוא הלחץ הישראלי על ארה"ב לתקוף באיראן, והלחץ האמריקני על ישראל שהיא לא תתקוף באיראן. כך בעצם הפכו רק שתי אסכולות לרלוונטיות – אסכולת נתניהו והאסכולה הדיפלומטית.

למעשה, האמריקנים כבר הבהירו במספר הזדמנויות שאין להם כוונה להיגרר לתקיפה באיראן על ידי ישראל. את העמדה הזאת החל לחשוף בפומבי הממשל האמריקני לאחר הלחץ הישראלי אחרי שהעריך כי ישראל רצינית בכוונותיה לתקוף באיראן גם לבדה אם תידרש לכך.

קודם לכן עוד נהגו בוושינגטון לרמוז לישראל כי ישקלו פעולה באיראן לאחר הבחירות בנובמבר 2012, מאחר שאז יוכל ממשל אובאמה לתקוף ללא לחץ אלקטוראלי. אולם בישראל דווקא סברו כי מנוף הלחץ היחיד על האמריקנים הוא הבחירות לנשיאות, לאור התמיכה הרחבה בעמדות ישראל בציבור האמריקני. נתניהו העריך כי יצירת תחושת דחיפות לנושא במהדורות החדשות תיאלץ את אובאמה לא רק להתייחס לנושא, אלא להפגין עמדה תקיפה יותר כלפי איראן, כדי לא לאבד תמיכה ליריבו שמציג עמדה קשוחה דרך קבע.

נתניהו נטל כאן הימור גדול: אם אובאמה יבחר שלא לתקוף באיראן עד הבחירות וינצח בהן, היחס הנוקשה מוושינגטון כלפי ראש הממשלה הישראלי יחריף עוד יותר, כשאובאמה יהיה בקדנציה השנייה שלו ויזכור את הלחץ ואת הקשיים שספג מנתניהו במהלך מערכת הבחירות. אין זה אומר כי הנשיא האמריקני לא יפעל באיראן, אלא שגם אם יפעל לשביעות רצון נתניהו, הרי שהמחיר שיבקש לגבות מראש הממשלה הישראלי בתמורה לכך יהיה גבוה.

נתניהו, כך נראה, מכיר כי קיימת סבירות נמוכה לתקיפה אמריקנית עד הבחירות או לגיבוי אמריקני לתקיפה ישראלית בפרק הזמן הזה. הטוב ביותר לו יוכל לצפות, ואולי יהיה זה גם הפתרון האופטימלי מצידו של אובאמה, הוא אם זה האחרון יקבע באופן פומבי קו אדום כלשהו, שאחריו יצהיר כי יסתיים הזמן לדיפלומטיה. אם יבחר אובאמה קו כזה שאין סיכוי שייחצה לפני הבחירות, יוכל להרוויח גם את קולותיהם של אלו המבקרים אותו על חוסר מעש, וגם שקט יחסי בתקופת הבחירות מאזור המזרח התיכון.

מן העבר השני, ניצחון של מיט רומני הרפובליקני, חברו של נתניהו מימי העבודה המשותפת בבוסטון בתחילת שנות ה-80, יפתח עבור נתניהו אפשרויות מדיניות חדשות בכל הגזרות. מנגד, מהפך פוליטי בארה"ב יוביל כמעט בוודאות לעיכוב נוסף בתקיפה אמריקנית אפשרית, שהרי הנשיא החדש לא יחפש להתחיל מלחמה חדשה ביומו הראשון בבית הלבן.

מעניין אגב לציין כי הסוגיה האיראנית והבחירות בארה"ב התערבבו יחדיו והשתלבו במאבק העיתונים שנזכר לעיל. ישראל היום נוהג לסקר בצורה חיבוית ביותר את מיט רומני ואילו ידיעות אחרונות נוהג כך כלפי אובאמה, עד כי נדמה שהשניים מתמודדים על לבו של הבוחר הישראלי.


נתניהו בקונגרס – ללחץ שהוא מפעיל על אובאמה יהיה מחיר גבוה אם הנשיא ייבחר לכהונה שנייה. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

רגע האמת מתקרב

הדיון בתקיפה ישראלית באיראן נמצא בשלב מתקדם. ולאור העובדה שהוא התכנס כעת לציר של שחור-לבן, לתקוף או לתקוף, כדאי להתחשב בכמה נקודות.

הנקודה הראשונה היא עקרונית – האם ישראל יכולה להתקיים בעולם שבו איראן גרעינית. דיון בשאלה זו חייב להיעשות תחת ההנחה כי איראן אכן מפתחת יכולת גרעינית, כפי שמעידה יותר מכל העובדה כי היא מעשירה אורניום בשיעור גבוה משמעותית מהשיעור הנצרך לשימוש אזרחי. הנחה נוספת היא שברגע שתהיה לאיראן פצצה היא עשויה לעשות בה שימוש נגד ישראל, אם באופן ישיר ואם באמצעות ארגון טרור. איראן הרי לא חייבת לעשות שימוש בנשק הגרעיני. היא יכולה להציע מטרייה גרעינית עבור החיזבאללה למשל, ולאפשר לו לפעול בחופשיות רבה יותר נגד ישראל, ורשימת האפשרויות שיעמדו בפני איראן היא ארוכה.

בניגוד למה שנטען, או שניתן היה להבין מדברי רוב התקשורת הישראלית, הרוב המוחץ של אנשי הצבא מתנגד לאפשרות שבה לאיראן יהיה נשק גרעיני. מי שצוטט כמתנגד לתקיפה באיראן, התנגד על פי רוב לאספקט מסוים במדיניות זו כגון עיתוי התקיפה, תקיפה ללא האמריקנים או אמונה כי ניתן להביא להפסקת הפרויקט ללא תקיפה. אבל כמעט שאין איש צבא בכיר, בקבע או במילואים, שסבור שעדיף לישראל מציאות של איראן גרעינית על פני תקיפה על כל המשתמע מכך. המתנגדים לתקיפה לכאורה פשוט רואים בה אופציה אחרונה, לא אופציה ראשונה כמו תומכי אסכולות אחרות.

כיום ישנם שני משטרים דיקטטוריים ולא צפויים האוחזים בנשק גרעיני – פקיסטן וצפון קוריאה. צפון קוריאה היא מדינה שבה אביו של המנהיג הנוכחי והמנהיג הקודם, לא חשש מלצפות בשני מיליון מבני עמו רעבים למוות, כשהעביר את משאביה המוגבלים של המדינה לפרויקט הגרעין שלה. לכן, ישנה סבירות גבוהה כי צפון קוריאה תשתמש בארסנל הגרעיני שלה רק אם מנהיגה יחוש בסכנה למשטרו. ההנחה הזאת למעשה סנדלה עד כה את ארה"ב מלפעול נגד צפון קוריאה. גם בפקיסטן, נוכחות הנשק הגרעיני מאפשרת למשטר לייצא טרור להודו ולמדינות נוספות ללא חשש מתגובה.

המסקנה כמובן היא שאיראן גרעינית מעבר לכל בעיה שנובעת ממשפט זה, היא מדינה חסינה בפני תקיפה. היכולת ללחוץ עליה במציאות שכזו תהיה אפסית. האופציה היחידה שתישאר על השולחן תהיה בידוד עולמי במטרה לרסק את הכלכלה המקומית ואיתה את השלטון. כאן תעמוד למבחן השאלה האם מה שלא עבד על פיונגיאנג יעבוד על טהרן.

בצד השני של הסקאלה, חלון ההזדמנויות לתקיפה באיראן ייסגר באופן סופי כשאיראן תעשה את המהלכים הנדרשים כדי לייצר פצצה ולא ניתן יהיה לעצור אותה מלעשות זאת. ההערכה הרווחת בקרב ארגוני מודיעין שונים היא שמה שמפריד בין איראן לבין פצצה זו החלטה להעשיר את האורניום שברשותה לרמה הגבוהה ביותר ולהתחיל להרכיב פצצה. ארגונים אלה מעריכים גם שמרגע שהתקבלה ההחלטה, יוותרו כמה חודשים עד שנה לפעולה צבאית. זאת, בהנחה שלמודיעין במערב יש אכן ידיעה מתי הספירה לאחור לייצור פצצה החלה.

לבסוף, כדאי לנסות ולהבין מהי ההסתברות שהדרכים הלא צבאיות יובילו לנפילת המשטר ו/או לזניחת פרויקט הגרעין. על פי הדיווחים מאיראן, הסנקציות אכן פועלות את פעולתן ודוחקות את ההנהגה אל הקיר. מן ההתעקשות על המשך פרויקט הגרעין בסיטואציה הזו, ניתן להסיק שייצור פצצה עבור איראן הוא המוצא האחרון של המשטר. במילים אחרות, מומלץ למקבלי ההחלטות במערב לצאת מנקודת הנחה כי איראן פועלת כיום בדרך אלטרנטיבית לדרכים המוכרות כדי לזרז את הפרויקט בדרך לפצצה. האיראנים, אמני ההטעיה, עשויים להיות קרובים לפצצה יותר מכפי שמעריכים כיום בפומבי.

לאור נקודות אלו נותרו לישראל דרכי פעולה מועטות. הדרך הראשונה היא לתקוף לפני הבחירות. כישלון של התקיפה יאפשר לאובאמה להצטייר כמי שצדק באי תמיכתו במהלך זה. התקפה מוצלחת תיאלץ את אובאמה בשיא מערכת הבחירות להעניק לישראל גיבוי מסוים. היא עשויה גם לפגוע בסיכוייו להיבחר שוב.

דרך פעולה שנייה עבור ישראל היא לחכות עד שיחלפו הבחירות בארה"ב, ולקוות שהתנאים בוושינגטון ישתנו, כשמועד התקיפה מוגדר כרגע שבו לא ניתן יהיה לתקוף את איראן כפי שנאמר לעיל. ההערכה היום היא שהסנאט עשוי לעבור לשליטת הרפובליקנים, מה שייקל על אובאמה לצאת למתקפה אם יחפוץ בכך ויחפש את אישורו.

דרך פעולה שלישית עבור ישראל היא לזנוח את אופציית התקיפה ולהטיל את כל המאמץ על פעילות חשאית ועל תמיכה באופוזיציה האיראנית. פעולה זו עשויה להצליח, אך כי היא מעמידה את ישראל בפני סיכון גדול. צחי הנגבי, מקורבו של נתניהו, אמר לאחרונה כי ישראל "נכנסת ל-50 הימים הגורליים ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים" עבורה. הנגבי התכוון כמובן לבחירות בארה"ב ולהשלכות השונות על תקיפה אפשרית באיראן.

בחינה של התרחישים השונים תלויה לא מעט בהתנהגותו של אובאמה בזמן הקרוב. אם יצהיר בפומבי על קו אדום לאיראן הוא יסיר מעצמו את הלחץ של הלובי הפרו-ישראלי לשארית מערכת הבחירות. אם לא יעשה כן, ימצא עצמו נתניהו מהלך כלוליין על חבל דק שיצטרך לבחור את צעדיו בקפידה. אם וכאשר ימצא אקדח מעשן באיראן, יצטרך נתניהו לבחור בין יציאה להתקפה לבין ניסיון לדחוק את האמריקנים אל הקיר ומשם לפעולה.


מאמרים נוספים