ישראל בוחרת

הקדנציה השלישית של נתניהו

יובל בוסתן, אלון לוין


ישראל הולכת לבחירות לאחר 4 שנים, ומותירה מאחוריה את אחת הכהונות היציבות ביותר של ראש ממשלה בהיסטוריה הפוליטית הישראלית. שם המשחק הפעם אינו מי ירכיב את הממשלה הבאה אלא את מי יבחר ראש הממשלה נתניהו לצרף לקואליציה שלו ובאיזה מחיר. כשהתעמתות עם הסוגיה האיראנית מתקרבת והיציבות במזרח התיכון מוסיפה להתדרדר, וכל זאת במציאות כלכלית לא פשוטה, יבקש נתניהו להימנע מקואליציה על טהרת הימין, בין היתר על מנת להותיר אופוזיציה מוחלשת ולא הומוגנית.

הבחירות שייערכו בינואר 2013 בישראל, בשונה משתי המערכות הקודמות, יציגו ניצחון מוחץ וברור לגוש אחד, גוש הימין. השאלות הפוליטיות שצריכות להישאל בהקשר של ההרכב הקואליציוני הצפוי, הן מה יהיה גודלו היחסי של הליכוד-ביתנו בתוך קואלציה שכזו וכמה אלטרנטיבות יעמדו לרשותו של נתניהו בהקמת קואליציה.

שיטת הבחירות בישראל, המבוססת על הצבעה יחסית ועל אחוז חסימה נמוך, יוצרת כנסת של 10-15 מפלגות – מאז קום המדינה מספר המפלגות לא חרג מתחום זה. מצד אחד, שיטה זו מעניקה כוח למפלגות קטנות מאחר שהמפלגות הגדולות זקוקות לתמיכתן לצורך הקמת קואליציה. מצד שני, ריבוי האפשרויות להרכבת קואליציה מעניק לראש הממשלה העומד בראש מפלגה גדולה מספיק, כוח מול המפלגות הקטנות, שמבינות שישנם הרכבים קואליציוניים אפשריים שאינם כוללים אותן.

ככל שמספר המפלגות הציוניות יצטמצם, כך כוחן של המפלגות הקטנות יגבר, כי מספר הקומבינציות השונות להקמת ממשלה יקטן. כדאי להתעכב על כך בכמה מילים. התפיסה המקובלת בחברה הישראלית היא שריבוי המפלגות הוא שמקשה על המשילות בישראל. אולם כפי שהדגימו זאת מומחים לתורת המשחקים ובהם גם חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' ישראל אומן, המציאות יותר מורכבת – לו היו בישראל שתי מפלגות, אזי למנצחת בבחירות הייתה שליטה אבסולוטית על המערכת הפוליטית. היא הייתה יכולה להעביר כל חוק שתואם את תפיסת עולמה והאופוזיציה הייתה אולי קולנית אך חסרת משמעות. בהיעדר חוקה, הסכנה לדמוקרטיה ברורה.

כל אחד מוזמן לבחון בינו לבין עצמו עד כמה היה נינוח עם מציאות שבה המפלגה ההופכית לדעותיו הייתה זוכה לעוצמה כזו. במציאות שבה יותר משתי מפלגות, כוח הסחטנות של מפלגה קטנה הוא רב – אם ישנן שתי מפלגות גדולות שלא זכו ל-61 מנדטים בבחירות ומפלגה שלישית שמחזיקה ביכולת לקבוע מי תרכיב קואליציה. ברור שרק השמיים הם הגבול בקביעת מחיר ההצטרפות לממשלה. בקדנציה האחרונה, אהוד ברק הקים את מפלגת העצמאות בת חמשת הח"כים שקיבלה ארבעה תיקים בזכות יכולתה להעניק לנתניהו את היציבות הקואליציות אותה חיפש, למרות חוסר הפרופורציונליות הבולט של מחיר צירופה.

כל הסקרים במחצית השנייה של חודש דצמר, חוזים לליכוד תוצאה של כ-35-37 מנדטים. המפלגות שמשמאלו, ללא המפלגות הערביות, ישיגו כ-40-42 מנדטים, המפלגות החרדיות ישיגו עוד כ-17-18 מנדטים והבית היהודי משיגה ברוב הסקרים 13-14 מנדטים.


נתניהו – ללא מתחרים?
אם המגמה הזו לא תשתנה בצורה מהותית, יעמדו בפני נתניהו שלוש אפשרויות להקמת קואליציה: קואליציה על טהרת גוש הימין-חרדים, ש"שווה" בסקרים 66-70 מנדטים; קואליציה על בסיס מפלגות חילוניות – ליכוד-ביתנו, העבודה, התנועה, יש עתיד – שגורפת כיום מעל 70 מנדטים וקואליציה של אחדות – ליכוד-ביתנו, העבודה והמפלגות החרדיות – שיכולה להשיג גם היא קרוב ל-70 מנדטים.

הסיבה שאלו שלוש הקואליציות הבאות בחשבון, כפופה כמובן לאילוצים הנראים כרגע לעין. החרדים ויש עתיד וכן התנועה יתקשו מאוד לשבת יחדיו באותה קואליציה, הן בשל אילוצים אידיאולוגיים והן בשל הדם הרע שכבר הספיק לזרום ביניהם. אם נתניהו יקים ממשלת אחדות עם העבודה, הוא יוכל להימנע מצירוף הבית היהודי לקואליציה שלו, ולהמשיך בקו דומה לקו הנוכחי – צירוף אלמנט שמאלי לקואליציה להפחתת הביקורת על הממשלה, והותרת אלמנטים ימניים מובהקים מחוץ לקואליציה. הביקורת של לבני על נתניהו וסירובה בעבר לשבת איתו באותה קואליציה, מגבירים את ההסתברות שלא היא תהיה הגורם השמאלי בממשלה הבאה, אם כי זו בעיקר שאלה של מחיר, לאור דברים שאמרה בסוף הקמפיין שמהם עולה כי אינה שוללת כניסה לקואליציה על הסף.

אחרי בחירות 2009, טווח האפשרויות של נתניהו היה מצומצם בצורה משמעותית. הוא יכול היה להקים ממשלת ימין-חרדים צרה, עם 65 מנדטים, או לצרף את מפלגת העבודה ובכך למתן את הדימוי הנצי שלה. קואליציה עם מפלגת קדימה לא באה אז בחשבון לאור דרישתה של לבני לעמוד בראש הממשלה וכן בשל פערים שונים במו"מ על קווי היסוד של הממשלה. בשל טווח האפשרויות המצומצם, יזמה ממשלת נתניהו פעולות שיגדילו עבורה את מספר האלטרנטיבות – פרישתו של אהוד ברק מהעבודה והקמת מפלגת העצמאות, ו"חוק מופז", שמאפשר לשבעה ח"כים לפרוש מסיעת האם, שנועד לייצר סיעה חדשה שתפרוש מקדימה ותיכנס לממשלה. במידה רבה, המהלך להקדמת הפריימריז בליכוד, שהתקיימו שנה פחות שבוע ממועד הבחירות הכלליות וכמעט שנתיים מהמועד המקורי, דחף את קדימה להקדים את הפריימריז שבהם ניצח מופז את לבני ואף נכנס לקואליציה של נתניהו זמן קצר לאחר מכן.

שלוש האפשרויות התיאורטיות העומדות בפני נתניהו כיום, אמורות לאפשר לו להשיג מחירים נמוכים יחסית במהלך המו"מ הקואליציוני, מאחר שאף מפלגה אינה בטוחה בקואליציה. ממשלת ימין-חרדים מותירה את העבודה ויש עתיד מחוץ לקואליציה; קואליציה חילונית מותירה את המפלגות החרדיות בחוץ ואולי אף את הבית היהודי וממשלת אחדות תותיר את הבית היהודי ואת יש עתיד בחוץ. וזאת כאמור אם אכן התנועה של ציפי לבני לא תבוא בחשבון. לכן, הבחירה בשותפות הקואליציוניות תהיה כפופה לדרך שבה מתכוון נתניהו ללכת והנקודות שהוא רוצה להדגיש ולהילחם עליהן.

ממשלת אחדות עם העבודה תהיה הקשה ביותר לשימור נוכח הפערים הדרמטיים בתפיסות הכלכליות של נתניהו ליחימוביץ'. לפיכך, יש להניח שהיא החלופה הפחות סבירה ובוודאי הפחות יציבה מבין השלוש. ככזו, נראה כי תישאר בגדר איום על המפלגות האחרות להורדת מחירים קואליציוניים. יתרה מכך, הצטרפותם של ח"כים שמזוהים עם אידיאולוגיה שמאלית ביותר כמרב מיכאלי, סתיו שפיר, פרופ' יוסי יונה ואחרים, תחשק את יחימוביץ' משמאל אם תהיה כוונה מצדה להצטרף לקואליציית נתניהו.

החלופה השלישית, החילונית, עשויה לשים דגש על גיוס חרדים, קיצוץ בקצבאות וכדומה, והיא תשמש כאיום האולטימטיבי על החרדים במו"מ. בנוסף, קואליציה כזו תבקש להביא לשינוי שיטת הממשל ושיטת הבחירות, במטרה להפחית את מספר המפלגות, בצעד שנתפס כאמור בחברה כמפחית סחטנות פוליטית, אך כאמור עשוי דווקא להגביר סחטנות ובמקרים קיצוניים אף להחליש את הדמוקרטיה. למעשה, השותפות הקואליציוניות הקטנות משמשות כיום בתפקיד האיזונים והבלמים של המשטר יותר מגופים אחרים, כי הן כופות גמישות על מפלגת השלטון יותר מאשר האופוזיציה. בישראל כזכור הרשות המבצעת והרשות המחוקקת מחוברות, אין חוקה ובית המשפט העליון מתערב במקרים נדירים בעצם החקיקה, וגם זאת מתוך סמכות שהוא נטל לעצמו ואינה מעוגנת בצורה חוקתית.


נפתלי בנט והבית היהודי – ככל הנראה, הפתעת הבחירות

מפלגות הימין

כאמור, מספר המפלגות שיצלחו את אחוז החסימה יהיה 10-15, כמו בכל מערכת בחירות, וכדאי לבחון את מצבן של המפלגות השונות ערב הבחירות. מפלגת הליכוד בראשות נתניהו הצליחה להראות משילות מרשימה ולקבוע את מועד הבחירות, כמו גם את רוב האירועים הפוליטיים בארבע השנים האחרונות, לפי לוח זמנים שהיה נוח עבורה. אם אכן ירכיב נתניהו את הממשלה הבאה, תהיה זו הפעם הראשונה מאז 1981 שאותה מפלגה תרכיב את הממשלה בשתי כנסות רצופות.

יתרה מכך, כשבגין ניצח בפעם השנייה, היה זה בזכות הפרש של 0.5% על פני מפלגת העבודה, לאחר ניצחון מרשים בבחירות 1977. נתניהו הרכיב את הממשלה ב-2009 על אף שקדימה בראשות ציפי לבני קיבלה כמעט 1% יותר מהקולות. הפעם נתניהו יהנה מניצחון בהפרש ניכר, 10% ויותר מהמפלגה הבאה אחריו, על פי ההערכות השמרניות ביותר.

עם זאת, התוצאה הזו היא פרי מהלך של איחוד בין הליכוד לבין ישראל ביתנו שבהנהגת אביגדור ליברמן. ההיסטוריה הוכיחה כי איחוד בין מפלגות מוביל בדרך כלל להטמעתה של המפלגה הקטנה בתוך המפלגה הגדולה יותר, אולם לפי שעה מדובר עדיין בשתי ישויות פוליטיות שונות עם קהל בוחרים שונה. בבחירות 2009 השיגו שתי המפלגות באופן מצרפי 42 מנדטים, ואילו בבחירות אלה הן נעות כעת בסקרים סביב 35-37 מנדטים.

אם אכן התוצאה הסופית תהיה נמוכה מ-42 מנדטים בצורה משמעותית, תהיה זו הדגמה לחוסר הנחת של הבוחרים של המפלגות מהאיחוד ביניהן, לצד ביקורת על תפקוד הממשלה.

האיחוד בין שתי המפלגות לא עבר ללא ביקורת, בעיקר מצד חברי הליכוד שנדחקו לתחתית הרשימה המשותפת. פרישתו המאולצת של ליברמן מתפקיד שר החוץ והעמדתו לדין בפרשת השגריר הופכים את ישראל ביתנו במידה מסוימת לנטל על תדמית הליכוד. מנגד, ללא המנדטים שמביא עימו ליברמן לרשימה המשותפת, ייתכן כי נתניהו היה מגיע לכנסת הבאה עם פחות מ-30 מנדטים, שהיו מקשים עליו הרבה יותר להרכיב את הממשלה הבאה, ואולי אף היו דוחפים את שלושת מפלגות המרכז-שמאל – עבודה, התנועה ויש עתיד – להעמיד מועמד מוסכם לראשות הממשלה במקום נתניהו.

אם הליכוד-ביתנו אכן תגרוף מסר מועט של מנדטים באופן יחסי, היא עשויה לוותר על תיק הביטחון או תיק החוץ לטובת שותפה קואליציונית, תסריט שנראה כרגע קלוש. בכל אופן, הבית היהודי, ש"ס ויש עתיד, השותפות האפשריות של נתניהו, הביעו עניין בתיקי השיכון, הפנים, התמ"ת והדתות שבדרך כלל ניתנים לשותפות קואליציוניות, אולם הבית היהודי ויש עתיד לוטשים עיניים גם לתיק החינוך, שבכפוף למספר המנדטים שתשיג השותפה הקואליציונית המסוימת, עשוי לנדוד מהליכוד.

שאלה מרכזית נוספת שתעלה על הפרק מיד לאחר הבחירות, לצד קווי היסוד של הקואליציה החדשה, היא חלוקת התיקים המיניסטריאליים. בליכוד הצהירו כי יותירו את שלושת התיקים הבכירים – ביטחון, אוצר וחוץ – בידי המפלגה. על תיק האוצר יתמודדו שר האוצר יובל שטייניץ ומי שאמורים להתמודד על הנהגת המפלגה לאחר נתניהו, שר החינוך גדעון סער והשר לאיכות הסביבה גלעד ארדן. היורש הפוטנציאלי השלישי, שר התקשורת לשעבר משה כחלון, פרש במהלך מערכת הבחירות ואמור לחזור להתמודדות על ירושת נתניהו בכנסת ה-20, זאת בהנחה שנתניהו אכן יפרוש לאחר הקדנציה הקרובה.

הבית היהודי מסתמן לדעת רבים כהפתעה הגדולה של הבחירות. המפלגה שייצגה את חובשי הכיפות הסרוגות עד היום, פתחה את שעריה לטובת הציבור הלא-דתי ומשכה מצביעי ימין רבים מהליכוד. על פי תוצאות הבחירות שנערכו באוניברסיטאות השונות ובתיכונים רבים בארץ, כמו גם סקרי עומק שפילחו את הדמוגרפיה של בוחרי 2013, נראה כי הבית היהודי עשויה להיות גורפת הקולות הגדולה ביותר בקרב צעירים עד גיל 30, או לכל הפחות אחת משתי המפלגות החזקות בקרב אוכלוסייה זו.

לנוכח הפילוג בשמאל וחולשתו של גוש זה, הפכה ההתכתשות בין הליכוד-ביתנו לבין הבית היהודי למרכזית במערכת הבחירות והדגימה היטב את עומק השינוי שביצע במפלגה היו"ר נפתלי בנט, מסיעה בת שלושה ח"כים המיישרת קו עם כל גחמות הקואליציה ומסתפקת בתיק המדע, למפלגה גדולה פי כמה, אשר פוזלת לעבר תיקים בכירים יותר כתיק החינוך או השיכון, ועומדת לשמש כסמן ימני אמיתי בקואליציה, או כאופוזיציה לוחמנית מימין.

צירוף הבית היהודי לקואליציה ישלח את נתניהו לחפש אחר נציגות שמאלית, בדומה לאופן שבו נהג בכנסת היוצאת. לאור הצלחת המהלך של העצמאות ועל רקע הפילוג בשמאל, עשוי נתניהו למצוא את הסמן השמאלי שלו בקרב אחת מהמפלגות הגדולות יחסית שמשמאל לליכוד – העבודה, יש עתיד או התנועה.


שלי יחימוביץ' – מצהירה כי לא תשב עם נתניהו

המפלגות החרדיות

לאחר שנים רבות שבהן הייצוג החרדי בכנסת הורכב משתי מפלגות, ש"ס הספרדית ויהדות התורה החסידית-ליטאית, עשויה להצטרף מפלגה נוספת, מעין חרדית-לייט, מפלגת עם שלם בראשות הרב חיים אמסלם, שמבקשת לנגוס בציבור הבוחרים ובהגמוניה של ש"ס.

הצלחה של עם שלם לעבור את אחוז החסימה תשחק בעיקר לידי נתניהו שיזכה לאפשרות נוספת להרכבת קואליציה, ואף לצרף את המפלגה לקואליציה חילונית כסמן דתי. הצלחה של עם שלם פירושה גם פחות מנדטים לש"ס באופן יחסי ועל כן מחיר מופחת יותר לצירוף לקואליציה. עם זאת, ש"ס היא אחת המפלגות הראשונות אם לא הראשונה שאליה יפנה נתניהו בבואו לבחון את הקמת הקואליציה, וקרוב לוודאי שהיא תצליח להותיר בידיה את שני התיקים הבכירים שהיא אוחזת בהם, תיק השיכון ותיק הפנים, אם תצטרף לקואליציה.

יהדות התורה, שלה 5 מנדטים בכנסת הנוכחית, צפויה לעלות ל-6 מנדטים בבחירות הקרובות ובכך אולי להשיג סגן שר נוסף או ראשות ועדה נוספת. גם שם מתמודדים עם פלגנות אגב – בדגל התורה הליטאית ישנם איומי בפרישה מצד חלק מהליטאים הירושלמים על רקע מאבקי כוחות לאחר מותו של הרב אלישיב, ובאגודת ישראל החסידית יש איום מצד חסידות בעלז שטוענת כי היא החסידות השנייה בגודלה אחרי חסידות גור, ועל כן על נציגה לקבל מקום גבוה יותר ברשימה על חשבון נציג חסידות ויז'ניץ.

הפלגנות היחסית בקרב החרדים לצד האחדות היחסית בקרב הכיפות הסרוגות ובקרב הימין הלא-דתי עשויה להגדיר את מאזן הכוחות בקרב גוש הימין כולו, ולהפחית מעוצמתם של החרדים בכנסת הקרובה.


יאיר לפיד – המועמד הטבעי משלוש מפלגות המרכז-שמאל להצטרף לממשלת נתניהו

מפלגות המרכז-שמאל

בבחירות אלה, מגדירות עצמן רוב מפלגות השמאל כמפלגות מרכז, או מרכז-שמאל, לאור ההבנה כי המותג "שמאל" נחלש מאוד בציבור הישראלי, בפרט מאז האינתיפיאדה השנייה. מפלגת העבודה עברה שינוי דרמטי בשנים האחרונות לאחר שפיצולה של סיעת העצמאות בראשות אהוד ברק הורידה את המפלגה לשמונה מנדטים בלבד. ניצחונה של שלי יחימוביץ' בפריימריז של המפלגה ועזיבתו של יריבה הגדול עמיר פרץ למפלגת התנועה של ציפי לבני, איפשרו למפלגת העבודה להשתקם פוליטית ולהציע דרך רעיונית חדשה.

המפלגה עברה תהפוכות רבות מאז רצח רבין ב-1995, שהותיר אותה בואקום מנהיגותי, שאותו לא הצליחו למלא לאורך זמן שמעון פרס, אהוד ברק ואחרים. המפלגה שקידמה את רעיון אוסלו להסדר מדיני עם הפלשתינים, מבקשת להניח כיום את המו"מ המדיני בצד ולהתמקד בסוגיות חברתיות. מבחינה חברתית-כלכלית הרעיונות של יחימוביץ' מצויות בקשה השמאלי של ציר הרעיונות, אולם יחימוביץ' מבקשת לטשטש את תפיסותיה המדיניות כדי למשוך ציבור בוחרים מהמרכז ואולי אף מהימין המתון, שמתחברים למשנתה הכלכלית.

אם העבודה הולכת על תפיסה חברתית-כלכלית שמאלית ומטשטשת את התפיסה המדינית הביטחונית, הרי שהתנועה של ציפי לבני בוחרת לשים דגש על תפיסה מדינית שמאלית, ולטשטש את הצד החברתי-כלכלי, למרות שעל פי ההיסטוריה שלה ושל המפלגות שבהן כיהנה, נראה כי תפיסותיה החברתיות קרובות יותר לנתניהו מאשר ליחימוביץ'. בתווך מצוי יאיר לפיד שטוען לתפיסה ביטחוניסטית יותר וקורא למדיניות כלכלית-חברתית שתתעדף את מעמד הביניים, כלומר מדיניות חברתית-כלכלית קפיטליסטית יותר.

ואם כל זה לא מספיק, אז על מאגר של כ-40 מנדטים, ישנה מתמודדת ותיקה יחסית, מפלגת קדימה בראשות שאול מופז, מפלגת השלטון עד הבחירות הקודמות, שעל פי חלק ניכר מהסקרים אינה עוברת את אחוז החסימה, אך עדיין מפלגה שנהנית מתקציב גדול מאוד ביחס לגודלה הנוכחי. קדימה לא עוסקת כמעט בנושאים חברתיים למעט סוגיית השוויון בנטל שאותו ניסתה להפוך לדגל שלה עם ועדת פלסנר. קדימה מתמקדת בעיקר בביקורת מדינית-ביטחונית על מדיניות נתניהו, אולם היא אינה ממוקדת – לעתים עוקפת את הליכוד מימין, כמו בעת מבצע עמוד ענן, ולעתים עוקפת אותו משמאל, כמו בקריאה לשוב לשולחן המו"מ עם אבו מאזן. גם עלה ירוק ומפלגת הירוקים שהפכו לאלטרנטיבה עבור בוחרי שמאל שאינם רואים בתנועות הקיימות אופציה, עשויים להחליש את הגוש הזה.

מפלגת השמאל המדיני האולטימטיבי, שאינה עסוקה בקריצות לבוחרים במרכז או בימין היא כמובן מרצ, שתחת הנהגתה של זהבה גלאון מנסה להחיות את המו"מ עם הפלשתינים ואף רואה בחמאס פרטנר אפשרי לשיחות כאלה. למרצ יש 3 ח"כים בכנסת היוצאת, לאחר שהצטמקה באופן קבוע מאז 1992 עת השיגה 12 מנדטים. כעת, בפעם הראשונה, נראה כי המגמה עומדת להשתנות והיא עשויה להכניס יותר נציגים לכנסת.


ליבני – מתמקדת בחידוש התהליך המדיני

המפלגות הערביות

בחירות 2013 הן הבחירות הראשונות שנערכות בישראל מאז פרוץ אירועי האביב הערבי. התחזקות האחים המוסלמים מצד אחד; הפגיעה בציבור הנוצרים במזרח התיכון מצד שני; האלימות הרבה שמלווה את המהלכים השונים כמו בסוריה, לוב ומצרים; הפיכתו של בשאר אסד שהיה בעבר נערץ על הח"כים הערבים ללא רלוונטי; התחזקות מעמדו של נשיא מצרים החדש, מוחמד מורסי, בקרב הפלשתינים; מבצע עמוד ענן על השלכותיו; אירוע המרמרה ועוד שורה של התנגשויות בין ח"כים יהודים לערבים ובין ח"כים לערבים למדינה. כל אלה ועוד רשימה ארוכה של אירועים התרחשו בארבע השנים האחרונות ולכולם פוטנציאל גדול להשפיע על תוצאות הבחירות במגזר הערבי.

ברמה האלקטורלית מתמודדים ערביי ישראל עם כמה אתגרים – הראשון, כתמיד, הוא הצורך לעבור את אחוז החסימה מצדן של שלוש מפלגות, ששוות ביחד פחות מ-10% מקולות הבוחרים. האתגר השני הוא שיעור ההצבעה הנמוך משמעותית בציבור הערבי לעומת הציבור היהודי, שנובע מהחרמת הבחירות על ידי חלק מהבוחרים – למרות שהערבים הם 15% מפנקס הבוחרים שאמור להיות מתורגם ל-18 מנדטים, בפועל הבוחרים הערבים תורמים 11 ח"כים למפלגות ערביות ועוד מספר מצומצם של מנדטים למפלגות היהודיות, במקום להעמיד גוש מאוחד של מפלגות שיאתגר את הפוליטיקה בישראל.

הנושאים שעל סדר היום

הממשלה הבאה בישראל תתמקד במספר נושאים. בתחום המדיני-ביטחוני יהיו אלו האיום האיראני והאביב הערבי. ראש הממשלה נתניהו מעניק לסוגיה האיראנית משקל נכבד בסדר יומו מאז חזר לשלטון ב-2009. על פי כל ההערכות, לאור התקדמות האיראנים להשגת יכולת גרעינית על אף החרפת הסנקציות על הכלכלה האיראנית, ההתנגשות בין רצון האיראנים בפצצה ובין התנגדות ישראל וחלק ממדינות המערב להשגת יכולת כזו אמורה להתרחש בסבירות גבוהה בקדנציה הנוכחית באופן כזה או אחר. בשנת 2013 אמורה להיערך מערכת בחירות באיראן שעשויה לשמש כשידור חוזר של מה שאירע ב-2009 עת יצאו ההמונים באיראן להפגין ברחובות בתואנה כי הבחירות זויפו, מחאה שכמעט והובילה להפלת השלטון. למודי ניסיון ועל רקע האביב הערבי, עשויה מערכת הבחירות הקרובה להסתיים בצורה שונה שתייתר את הצורך בתקיפה אווירית.

סוגיה שנייה היא השלכות האביב הערבי על הביטחון הישראלי. סיום שלטונו של אסד על סוריה מתקרב ולא ברור כיצד תיראה סוריה בעתיד. ישראל השקיעה רבות בעיבוי הגבולות שלה בצפון ובדרום, אולם הממשלה הבאה צפויה בסבירות גבוהה למצוא עצמה בעימות בגבול הצפון, עם החיזבאללה או עם גורמים ג'יאהדיסטים מסוריה.

בשדה הכלכלי תצטרך הממשלה למצוא פתרון לגירעון בן 14-20 מיליארד שקל שעשוי לגדול אחרי המו"מ הקואליציוני החדש. עם זאת, המזל עשוי לשחק לנתניהו עם התחלת הזרמת הגז מקידוח תמר, שיוביל להוזלה משמעותית בהוצאות הממשלה והציבור, לצד מקור הכנסה חדש ממסים ומיצירת מקומות עבודה חדשים.

סוגיה חברתית שתהפוך לרלוונטית לשלב המו"מ ולאחריו היא סוגיית השוויון בנטל, שמבקשת להביא לפתרון מוסכם של שירות צבאי או לאומי לחרדים וכן לעידוד חרדים להצטרף לשוק העבודה.

סוגיה אחרונה, הנוגעת לעניין פוליטי ומדיני, היא סוגיית הבנייה ביהודה ושומרון. לאחר שממשלת נתניהו אישרה הקמה של אלפי יחידות דיור ביו"ש ערב הבחירות, תעלה השאלה האם היא תלך עם האישור עד הסוף. לא מן הנמנע כי שורת אישורי הבנייה שעשו כותרות בשבועות האחרונים, יבוטלו כלאחר יד לאחר הבחירות, מה שיאפשר לנתניהו להתחיל כהונה חדשה עם רוח גבית בזירה הבינלאומית שתברך בוודאי על ביטול הרחבות הבנייה.

הכנסת ה-19 עשויה להיות הכנסת האחרונה עבור נתניהו, שיסיים את הקדנציה הקרובה בגיל 68 לערך, אחרי יותר מעשר שנים כרה"מ. חברי הליכוד כבר מבינים כי הקדנציה הקרובה מעניקה להם את ההזדמנות להתבלט לקראת הקרב על הירושה. בשמאל יצטרכו באותו זמן למצוא מנהיג שיאחד את כל המחנה לקראת ההתמודדות הבאה.


מאמרים נוספים