צוק איתן

המהלך הקרקעי בעזה מצטייר כמהלך הדרמטי ביותר בשנות שלטונו של נתניהו

אלון לוין, יובל בוסתן


המהלך הקרקעי בעזה במסגרת מבצע צוק איתן, הוא שיאו של תהליך בשינוי התודעה בחברה הישראלית. תולדתו בסדרת שינויים במציאות הפוליטית, המדינית והביטחונית באזור ובכלל בתקופה שחלפה מאז עמוד ענן שחייבו את נתניהו לבצע את המהלך הזה, כשלמרבה האירוניה לא ישראל ולא החמאס רצו שיקרה אך לפני שבועות ספורים. בסיומו של המהלך תתור ישראל אחר פתרון ארוך טווח שיסיר את איום הטרור מיישובי עוטף עזה ואשר עשוי לכלול שהייה ממושכת ברצועה.

מבצע צוק איתן שאליו נקלעה ישראל, בהיעדר הגדרה מתאימה יותר, מתרחש למעשה פחות משנתיים מאז מבצע עמוד ענן, שהביא בשעתו לשינוי בכללי המשחק. התהפוכות המדיניות והפוליטיות באזור בפרט ובעולם בכלל, גרמו לשינוי דרמטי של המפה מאז, והובילו את ישראל לסיבוב נוסף מול הטרור העזתי.

ישנם לפחות חמישה נושאים חשובים ביותר שבהם התחוללו שינויים, נושאים אשר להם השפעה מכרעת על המפה האזורית, ועל מרקם היחסים הישראלי-פלשתיני. ללא בחינתם המדוקדקת, קשה יהיה לנתח את הצפוי בהמשך. השינויים בחלקם משחקים לידי ישראל, בחלקם לא, אבל כולם מגדירים מחדש את גבולות הפעולה של הממשלה והצבא.

ארה"ב – ממשל צולע

מבצע עמוד ענן בנובמבר 2012 התרחש במעבר בין הכהונה הראשונה לשנייה של אובאמה והבחירה בו, מטבע הדברים, לא הייתה מקרית ודומה ליציאה לעופרת יצוקה לאחר בחירות 2008 בארה"ב. בסוף 2012 נבחר אובאמה לכהונה שנייה אך שורה ארוכה של שינויים שביצע בממשל שלו אפשרו לישראל טווח פעולה מסוים, רחב יותר משעמד לזכות ישראל מאז נכנס אובאמה לבית הלבן בינואר 2009. באותה עת הבין נתניהו כי הוא יכול לבצע מהלך מסיבי יחסית, אך מוגבל מאוד בזמן, ולשמחתו אף הגיע למסקנה כי יוכל להשיג את יעדיו גם לא פעולה קרקעית.

המצב בארה"ב השתנה מאז ללא הכר מבחינתו של אובאמה. שורה ארוכה של כישלונות במדיניות החוץ ובניהול הכלכלה הובילו אותו לשפל חסר תקדים בפופולריות שלו. המפלגה הדמוקרטית עומדת על סף תבוסה בסנאט בבחירות האמצע בנובמבר הקרוב ולאחריהן יהפוך אובאמה באופן רשמי ל"ברווז צולע", הביטוי השמור לנשיא אמריקני שעוצמתו הפוליטית נחלשת לחלוטין והוא הופך לבלתי רלוונטי. גם אם הדמוקרטים יצליחו לשמור לעצמם רוב בסנאט או שוויון שמשמעותו שסגן הנשיא הוא שובר השוויון, לאחר הבחירות יתחיל תהליך של מציאת יורש לאובאמה לקראת בחירות 2016 ושיקולי חברי הקונגרס ואנשי הממשל יוכתבו בהתאם.

למעשה, הצבענו על כך באתר במספר מאמרים כאשר חילקנו את מערכת היחסים הצפויה בין אובאמה לנתניהו לשתי תקופות. התקופה הראשונה, עד חודש מאי 2014 הוגדרה כתקופה שבה יטיל ממשל אובאמה לחץ גובר והולך על ישראל לבצע ויתורים לפלשתינים. התקופה השנייה, שהחלה בסופו של דבר עוד באפריל, היא תקופה שבה הממשל נאלץ להתמקד בסוגיות הפנים רגע לפני שהוא מאבד יכולת השפעה על ישראל.

המציאות התיישרה עם התחזית הזאת וכיום הלחץ האמריקני שהגיע לשיאו רגע לפני שהתפוצצו השיחות עם הפלשתינים, נעלם כמעט לחלוטין וישראל חשה היום חופשיה לפעול במישורים רבים כפי שלא יכלה מאז 2009 לכל הפחות.

מצרים – מתחילה להתייצב

הבסיס החשוב ביותר לחתימה על הבנות עמוד ענן ב-2012 היה נשיאותו של איש האחים המוסלמים במצרים מוחמד מורסי, שלו הייתה השפעה חשובה ביותר על פעילות החמאס ברצועת עזה. באותם ימים היה החמאס לפות במערכת יחסים אוהבת אך חונקת שבמסגרתה אפשרה מצרים מעבר חופשי יחסית של סחורות ואנשים ברפיח, חופש שנוצל לצמיחה כלכלית, להתחמשות ואף למהלכים מדיניים מצד אסמעיל הנייה ובמנותק מהלשכה המדינית בהנהגת ח'אלד משעל שהייתה בשפל שלה.

מורסי היה מרוכז באותה עת בניסיונות שיקום ארצו ונזקק לכל דולר שיכול היה לשים את ידו עליו. גם הכאוס בסיני החל להטריד אותו ועל כן הוא הפעיל לחץ על החמאס שהגיע לשיא בזמן עמוד ענן, להפסיק את הירי על ישראל. הדבר הוכיח עצמו מבחינת ישראל שנהנתה משקט ביטחוני ממחרת המבצע ועד יומו האחרון של מורסי בשלטון ביולי 2013.

רמת השיגורים החודשית מהרצועה עד דצמבר 2013 לא חצתה על פי נתוני השב"כ את 5 השיגורים, למעט חריגה יחסית אחת באפריל 2013 שבו נרשמו 12 פיגועים, בעיקר ירי רקטות מעזה. כך, ההבנות של עמוד ענן החזיקו מעמד כחצי שנה לאחר הדחתו של מורסי, כשהחמאס היה עסוק במאבק בצבא המצרי. אולם החל מדצמבר 2013 החל מספר שיגורי הרקטות לעבור את 20 השיגורים בחודש עם ירידה חדה במאי במקביל לכינון ממשלת האחדות ל-9 פיגועים ובהם 4 שיגורים, כשביוני מספר הפיגועים כבר מזנק ל-36 פיגועים עם 31 שיגורים וביולי כמובן, על רקע המבצע הנוכחי, המספרים יהיו גבוהים משמעותית.

אם כן, בעוד מצרים של 2012 הייתה פרטנר טוב מבחינת ישראל להגעה להבנות עם החמאס. מצרים של 2014 היא פרטנר מצוין מבחינת ישראל למחוץ את ארגון החמאס. דומה שהנזק שנגרם לארגון כתוצאה מפעילות הצבא המצרי ובראש ובראשונה בפעילות נגד המנהרות שבגבול עם סיני, שעל פי הדיווחים הושמדו 80%-90% מהן, הוא נזק שישראל לא יכלה לבצע במסגרת ההגבלות שיקבלה על עצמה לאורך השנים בפעילותה בעזה.

כעת נוצרה למעשה מציאות חסרת תקדים, מציאות שאיש לא היה מעז להעלות במוחו עד לפני זמן לא רב – החמאס הוא האויב המוצהר של ישראל ומצרים, שהתחייבו כל אחת לפרק את התשתיות שלו ולמעשה לחסל אותו. מאחר שרצועת עזה תחומה על ידי שתי המדינות, מדובר בטבעת חנק שאותה לא חווה הארגון מעולם. סיסי לא רוצה להצטייר כמובן כמשתף פעולה עם ישראל נגד "אחות" ערבית, אבל מאחורי הקלעים נראה שמתבצע תיאום בדרך להשגת היעד. דוגמה להתנהלות סיסי היא יוזמות להפסקת אש שהוא מציע בין ישראל לחמאס, שאותן החמאס לא רוצה ולא יכול לקבל, בעוד שסיסי מקפיד לדחוק את רגלי טורקיה וקטאר, הפטרוניות של החמאס, מכל הסדר. יוזמות אלה למעשה מבטיחות את המשך הלחימה תוך מתן לגיטימציה לישראל. הטורקים כבר הכריזו על מלחמה דיפלומטית בישראל ובמצרים, וסיסי לא נותר חייב ואף נזף בנציגים הדיפלומטים הטורקים על הביקורת שארצם מפנה נגדו.

הפלשתינים – הטבעת מתהדקת

האביב הערבי מצטייר כבר כמה שנים כתהליך הרסני ביותר בכל הנוגע לחלומות ולמאווים הלאומיים של הפלשתינים. איראן וסוריה שהיו המיטיבות של החמאס לאורך שנים, הרחיקו עצמן מהארגון לאחר שזה תמך בהדחתו של אסד; מדינות המפרץ כסעודיה ואיחוד האמירויות עסוקות בתמיכה במאבק באסד ובשמירת יציבותו של סיסי בשלטון; כל זאת בזמן שבמערב מתמודדים עם המיתון הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ובמקרה האמריקני מאז השפל הגדול בשנות ה-30, ולכן גם התרומות משם נעצרות.

כעת גם נוספה להן צרה חדשה בדמות הכאוס בעיראק שמאלצת אותן להפנות משאבים גם לגזרה הזאת. הקטארים רוצים לתמוך בחמאס אולם המצרים מסוכסכים איתם בצורה קשה ביותר וחוסמים כל ניסיון שכזה.

בשל המצוקה הכלכלית ניסו הפלשתינים מהלך של ממשלת פיוס בין החמאס לפת"ח, כשהחמאס מביא לחתונה את יכולת גיוס הכספים שלו מקטאר וטורקיה ואולי אף איראן, ואילו הפת"ח מביא את הלגיטימציה הבינלאומית שלו ככלי שיאפשר את העברת הכספים. כמובן שהיו אינטרסים נוספים בתוך ההסכם הזה כגון רצונו של אבו מאזן ליישר את החמאס מאחוריו ותוכנית החמאס למנף את הסכם הפיוס כדי להביא לבחירות ולהדיח את אבו מאזן, אך די להבין את המצוקה הכלכלית שבה מצויים הארגונים כדי להבין את התמונה. הלחץ הצבאי המצרי על החמאס היה כנראה הזרז החשוב ביותר להגיע לפיוס עם הפת"ח.

ב-2012 לעומת זאת, רק הפת"ח היה במצוקה ואבו מאזן הביט בעיניים כלות בפריחתו של החמאס בעזה. המצור המצרי רב השנים הוסר באותם ימים, ואסמעיל הנייה יכול היה לבקר בטוניסיה כראש מדינה, ולקבל את אמיר קטאר שבידו צ'ק שמן לביקור מתוקשר. למרות שהחמאס צבר מאז עמוד ענן לא מעט אמצעי לחימה מתקדמים יחסית, הוא מצוי מבחינה כלכלית קרוב מאוד לקריסה.

המשמעות היא שאם אכן יאבד הארגון את מעמדו המוביל ויתמודד עם משבר קיומי, לתוך הוואקום שייווצר ייכנס הכוח החזק ביותר ברצועה אחרי החמאס, וכפי הנראה, יהיו אלה תאים בסגנון אל קעידה או דאע"ש שיהפכו לחזקים ברצועה, אם כי נפילת החמאס תבשר בעיקר את ראשית עידן הכאוס ברצועה שיאלץ את ישראל לבחון מחדש את המצב. סיכומו של דבר, העזתים עומדים כיום, לאחר הפגיעה הקשה בתשתיות ולאור הקושי לגייס כספים לשיקום, בפני קריסה לתוך כאוס שיתורגם למרחץ דמים פנימי.

מרכז הכובד עובר מזרחה

המציאות האזורית השתנה מאז סוף 2012 בצורה דרמטית. באותם ימים עיראק נהנתה מיציבות יחסית, בסוריה השתוללה המלחמה, בירדן המצב היה בשליטה, ומצרים הייתה ממש ערב היווצרות הקרע בין הצבא לאחים המוסלמים. כיום מצרים משליטה שלטון ברזל כדי להשיב את המצב לכפי שהיה בימי מובארק אם כי יציב יותר; בסוריה דומה כי הלחימה נכנסה לשגרה, בעיראק דאע"ש הרימו ראש ובירדן מביטים מזרחה בחשש רב, כשכל זעזוע אזורי עשוי לערער את יסודות שלטונו של המלך.

מעבר לשינויים במצרים שכבר נסקרו לעיל, גם לשאר המדינות יש השפעה על המתרחש. המלחמה בסוריה ב-2012 הפנתה את משאבי האזור לשם והותירה את הפלשתינים במבוכה – החמאס התייצב מאחורי המורדים, הפת"ח נטה לתמוך במשטר אם כי תקף אותו על הפגיעה בפלשתינים בירמוק; היו רבים שביקשו לשמור על ניטרליות. התמיכה של משעל במורדים הובילה לגירושו מדמשק לקטאר. אבו מאזן עוד שלח את סאיב עריקאת להתחבק עם שר החוץ ואליד מועלם בניסיון למצוא לעצמו פטרון חדש.

הרגיעה היחסית בסוריה מתרחשת על רקע התגברות המאבק בעיראק. הצלחותיו של ארגון דמוי אל קעידה במאבק בשיעים והקמתה של ח'ליפות אסלאמית על פני שטחים נרחבים בעיראק ובמזרח סוריה, מציתה את דמיונם של צעירים רבים באזור ומעוררת חששות בירדן. הפוליטיקה הפלשתינית עד כה הייתה כמעט בהנהגה בלעדית של החמאס והפת"ח, כששאר הארגונים מהווים שיעור זעיר מהאוכלוסייה.

בהקשר זה כדאי להתייחס לנקודה שנחשפה בעת המהלך הקרקעי הישראלי, ששופכת אור על חלקו של חמאס-עזה בהתלקחות הנוכחית, לפחות מצד היוזמה הראשונית. מנהרות התקיפה שנחשפו ואשר הוליכו אל עבר יישובי עוטף עזה במטרה לייצר פיגוע אסטרטגי שכמותו לא חוותה ישראל מעולם, חיזק את הטענה שחמאס עזה לא היה מעוניין בהסלמה, מאחר שהחמאס איבד את אפקט ההפתעה בעניין המנהרות, אותו לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד.

עשרות אם לא מאות מיליוני דולרים הושקעו בתעשיית המנהרות הזו, וכן שנים של עבודה – בין שנתיים לשלוש לכל מנהרה. התכנון החמאסי לדברי המודיעין היה פלישה של עשרות מחבלים לבושים במדי צה"ל מכל מנהרה לאחד מיישובי עוטף עזה ושם לבצע טבח וחטיפה שתושבי המקום. המשמעות היא של מאות הרוגים, עשרות שבויים, כאוס מוחלט באזור זה למשך שבועות עד שמוברר כי אין יותר מחבלים בשטח ישראל והיכולת החמאסית להוריד את מדינת ישראל על הברכיים לנוכח החזקתו בעשרות בני ערובה אזרחיים. כדי לבצע פיגוע כזה היה זקוק החמאס לעוד מימון, לכמה חודשים של התארגנות ובעיקר להחזיק באפקט ההפתעה ולהחליט על המועד הנוח ביותר לתקיפה. טענה אחת שפורסמה היא שהתכנון היה לבצע פיגוע זה בראש השנה הקרוב, בעוד חודשים ספורים [1].

עניין זה מצטרף להחלטתו של החמאס להצטרף לממשלה בהובלת הפת"ח לאחר שבע שנות נתק. החיבור הזה היה אמור להקל על המצור ולאפשר הזרמה של כספים לחמאס שמצא עצמו מנותק כמעט לחלוטין מהמקורות שלו.

שתי נקודות אלה מצביעות על כך שהחמאס נזקק לזמן התארגנות שבמסגרתו ביקש להימנע מהתנגשות חזיתית עם ישראל. כשנחטפו שלושת הנערים היו דוברי החמאס זריזים לטעון כי אין הארגון עומד מאחורי החטיפה. היה זה עניין לא אופייני לארגון שהרי ייחוס הפיגוע לארגון טרור מסוים הוא חלק נכבד מביצוע פעולת טרור כזו או אחרת. ישראל התעקשה שהחמאס עומד מאחורי המאורע מה שאילץ את דובריו להבהיר שאינם מתנגדים לעצם הפעולה אבל שארגונם לא עומד מאחורי המעשה. כך התברר כי אכן התארגנות של חמאס המקומי בחברון, בהובלת חמולת קוואסמה הידועה לשמצה, היא שעומד מאחורי חטיפת הנערים. החמאס ביו"ש הוא בעל אג'נדה עצמאית והתנגד לממשלת האחדות. אנשיו רחוקים מהמנגנון המשומן והמושחת בעזה ולכן פועלים לעתים בצורה עצמאית כפי שגם היה במהלך האינתיפאדה לא אחת.

כדי לפגוע בממשלת האחדות הפלשתינית ביצע החמאס בחברון את הפיגוע ולאחר התגובה הצה"לית הקשה נגד תשתיותיו, נאלץ החמאס בעזה להגביר את מעורבותו. רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר כבר הוביל להגברת הירי מעזה ובכך סלל למעשה את ההתקפה הקרקעית של ישראל, בניגוד לההעדפות החמאס.

פלגים אחרים כגון הג'יאהד האסלאמי, החזית העממית, החזית הדמוקרטית, ועדות ההתנגדות ופלגי אל קעידה השונים מעוניינים בהמשך הלחימה עם ישראל דווקא מתוך ידיעה שעיקר הפגיעה היא בחמאס, מה שמאפשר להם לחזק את עמדתם במערכת הפוליטית המקומית.

ממשלת הימין הוחלפה בממשלה בעלת גיוון רעיוני

נתניהו יצא למבצע עמוד ענן בסוף 2012 ערב בחירות, כשהוא נשען על ממשלת ימין-חרדים בצירוף שר הביטחון אהוד ברק, שבסוגיות הביטחוניות לא תמיד שימש כסמן השמאלי ביותר. האופוזיציה מימין דרשה אז כניסה קרקעית, מפלגת העבודה גיבתה את המהלך האווירי ואילו מרצ והמפלגות הערביות התנגדו לחלוטין למבצע.

המציאות הפוליטית בעת מבצע צוק איתן שונה לחלוטין. ראשית, ה"אופוזיציה" הימנית לממשלת נתניהו, שרי הבית היהודי וישראל ביתנו, חברות בממשלה. מנוף הלחץ העיקרי היה פיצולה של סיעת הליכוד ביתנו לשתי הסיעות המקוריות, הליכוד וישראל ביתנו, כשמהלך זה מעניק לשר החוץ ליברמן את האפשרות להביא להקדמת הבחירות במחי פרישה מהקואליציה, בהנחה שהחרדים ויש עתיד לא יסכימו לשבת יחדיו. ועוד יותר מכך כאשר ליברמן ובנט נותרים מאוחדים בעמדותיהם כלפי המבצע.

הבדל נוסף הוא הימצאותם של גורמי שמאל ומרכז בקואליציה, מפלגות יש עתיד והתנועה, שמהוות 36% מהקואליציה. מפלגת התנועה הייתה המפלגה שאף הובילה את המהלך המדיני בשנה האחרונה תוך שהיא נהנית משיתוף פעולה גדול מצד ראש הממשלה נתניהו, ובכך הפכה יו"ר התנועה, שרת המשפטים ציפי לבני, למחויבת למהלך הצבאי נגד חמאס, מהלך שגם משרת את השקפתה האידיאולוגית בדבר חיזוקו של אבו מאזן. זו הסיבה שגם מפלגת העבודה מתייצבת מאחורי הממשלה – פגיעה בחמאס, מעבר לחשיבות הביטחונית הישירה, נתפסת כהענקת סיוע לאבו מאזן, מי שנתפס עדיין כפרטנר לשלום עם ישראל בעיני השמאל הישראלי.

המשמעות היא שב-2012 לנתניהו הייתה תמיכה ציבורית נרחבת לפעולה בעזה, אך תמיכה פוליטית מוגבלת. במקרה של כניסה קרקעית אז היה נתניהו מסתכן באובדן תמיכתה של מפלגת העבודה. בישראל של 2014, האווירה הכללית היא שמדובר, אחרי שנים רבות, במלחמת "אין ברירה" נוכח סירובי החמאס להידברות או מנגנון של "שקט יענה בשקט". לפיכך, התמיכה הפוליטית כיום במערכה צבאית, כולל קרקעית, היא מקיר לקיר כמעט. השילוב של קונצנזוס ציבורי ופוליטי, ביחד עם אמפתיה בינלאומית חסרת תקדים כמעט מבחינתה של ישראל כולל בעולם הערבי ומערכת "כיפת ברזל" שמתגלה כנכס אסטרטגי שהופך גם 200 רקטות ביום לאיום סביל, מובילה למבצע צבאי גדול בהיקפו וארוך בזמן.

לאן הולכים מכאן?

גם אם יסתיים המבצע מחר ובהנחה שישראל לא תתפשר בסוגיית מעבר הגבול ברפיח, תישאר רצועת עזה תחת מצור מצרי מוחלט וסגר ישראלי, שיקשו על שיקום היכולות של החמאס. אולם ישראל לא יכולה להרשות לעצמה נסיגה בטרם הובטח שרשת המנהרות חוסלה ושמערך הרקטות הושמד כמעט לחלוטין. בנוסף, ישראל זקוקה למערכת כללים חדשה באזור לאחר שהבנות עמוד ענן התמוססו בסוף 2013 ומאחר שלא ניתן להגיע להבנות דומות בהיעדר פטרון שמחויב ומסוגל לוודא שהן נשמרות, כפי שהיה נשיא מצרים הקודם מוחמד מורסי.

הבעיה מורכבת יותר כי החמאס לאחר מבצע צוק איתן יהיה חבול לחלוטין ועשוי לאבד את ההגמוניה שלו על הרצועה, בעוד העזתים שוקעים לתוך קרבות של ארגונים וחמולות. ישראל עשויה לבקש ולהותיר נוכחות שלה ברצועה לאחר המבצע כדי למנוע מהחמאס לבנות מחדש את מערך הטרור המשוכלל שבנה בכל השנים האחרונות בגבול הרצועה.

המצרים מעוניינים להשליט מחדש את ארגון הפת"ח על רצועת עזה, כפי שהיה לאחר ההתנתקות ובטרם גירש החמאס ב-2007 את אנשי הפת"ח תוך שהוא מסב להם אבדות רבות. אולם הפת"ח אינו מסוגל להשתלט על הרצועה בעצמו וספק אם בישראל תהיה תמיכה ציבורית לכך שחיילים ישראלים ישלמו בחייהם כדי להעביר את עזה לידי אבו מאזן. אפשרות בעייתית אחת היא לאפשר לצבא המצרי להיכנס לרצועת עזה כדי לבצע את המשימה הזאת או להיעזר בו. אולם ספק אם סיסי מעוניין להצטייר כבן ברית ישראלי נגד "האחות" הפלשתינית. מה גם ששליטה צבאית מצרית בעזה בעייתית מבחינת הסכם השלום.

הפתרון ארוך הטווח לרצועת עזה יהיה חייב להיות בהסכמה ובשיתוף פעולה של המצרים, כשברקע נאבקות מצרים וישראל נגד הניסיונות של קטאר, פטרונית החמאס, להיכנס לתוך הקלחת, בגיבוי אמריקני. זאת לאחר שטורקיה כבר הודחה לחלוטין על ידי שתי המדינות מכל אפשרות לתווך.

המצרים עשויים להסכים בשתיקה לחזרה ישראלית מסוימת לתוך רצועת עזה. הפעילות הצה"לית מקילה על הטרור בסיני והגדלת הפרופיל הישראלי בעזה תוכל לשחרר את המצרים להתמודד עם מה שמצטייר כאתגר ביטחוני גדל והולך – הגבול המערבי עם לוב, שם נהרגו בחודשים האחרונים עשרות קצינים וחיילים מצרים.

האופוזיציה השמאלית בישראל תתמוך ככל הנראה בתום המבצע להעביר את השליטה ברצועה לידי אבו מאזן ולהניע את התהליך המדינה, מה שעשוי ליצור לחצים מחודשים בתוך הקואליציה של נתניהו לאחר המלחמה. עם זאת, הפופולריות הציבורית של נתניהו נמצאת כרגע בשיא, כשפן חדש במנהיגות שלו התגלה לעין הציבור כשלראשונה הוביל את הצבא למלחמה חזיתית ועוד הצליח לגיס תמיכה בינלאומית רחבה לכך. אם יצליח לסיים את המבצע ללא תקלות מיוחדות, כל ניסיון להוביל להקדמת הבחירות עשוי לשחק לידיו של נתניהו שנראה כרגע כמי שאין מי שמאיים על כסאו.

הערות

1. אריאל כהנא, "חמאס תכנן: מאות מחבלים יגיחו ממנהרות בראש השנה", אנרג'י, 25/07/2014


מאמרים נוספים