בחודשים הקרובים, יצעדו עשרות מיליוני בריטים אל הקלפיות. השנה עשויה להיות הפעם השנייה מאז מלחמת העולם השנייה בה לא תשיג אף מפלגה רוב בפרלמנט. לתוצאה כזו עשויות להיות השלכות רבות מלחץ לביצוע שינויים מהירים בשיטת הבחירות ועד לפיזור מוקדם של הפרלמנט.

נכון לכתיבת שורות אלו, תאריך הבחירות בבריטניה טרם נקבע. על פי החוק הבריטי, הפרלמנט מכהן לא יותר מחמש שנים. אלו יסתיימו בתחילת מאי, אז, לכל המאוחר ניתן יהיה להכריז על בחירות חדשות בתוך שלושה שבועות. לפיכך, התאריך האחרון בו יכולות להתקיים הבחירות הקרובות בבריטניה הוא ה-3 ביוני.

בנוף הבריטי, כמו אצלנו, נדיר לראות פרלמנט מסיים את ימיו על פי חוק, כך שבחירות ביוני יהוו הפתעה מסויימת. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות – ב-1997, ב-2001 וב-2005, הוקדמו הבחירות הלאומיות ונקבעו לאותו היום בו נערכו בחירות מקומיות באותן שנים. השנה, נקבעו בחירות אלו ל-6 במאי ולא מן הנמנע כי גם הפעם הבחירות לפרלמנט ייקבעו לאותו היום. למעשה, הפעם האחרונה שבה פעל הפרלמנט חמש שנים, הייתה בין 1992-1997, אז איבדו השמרנים את השלטון לאחר 18 שנה. הסיבה לכך היא שבידי ראש הממשלה הכוח לקבוע את עיתוי הבחירות, והוא עושה זאת לא מעט על בסיס הסקרים. במידה והסקרים לטובת מפלגתו, הוא יבחר בעיתוי הנכון ויקדים את הבחירות. במידה ומפלגות מדשדשת בסקרים, הוא ימשוך את הזמן ככל שיוכל.

שיטת הבחירות הרובנית בבריטניה, השיטה בה זוכה המפלגה במנדט במחוז הבחירה בזכות מספר הקולות הרב ביותר של המועמד גם אם לא זכו ברוב מיוחס, יוצרת פרלמנט שבו שתי המפלגות הגדולות אוחזות במספר רב יותר של מושבים מאשר כוחן היחסי במדינה.

בשל שיטת הבחירות שאינה מאפשרת לאף כוח פוליטי זולת השמרנים והלייבור לשלוט בבריטניה, נמנעו מהבריטים כמה מהתופעות הפוליטיות שאפיינו את אירופה בעשור האחרון. כך, למרות שעמדות של הימין הקיצוני זוכות לתמיכה מקרב לא מעט בריטים, ומפלגת ה-BNP הצליחה להכניס לפרלמנט האירופי שני חברים, אין המפלגה הזאת מיוצגת בפרלמנט הבריטי. דוגמא אחרת היא הוויכוח הער במערכות הפוליטיות השונות באירופה סביב סוגיית התמיכה במדיניות האמריקנים, ויכוח שהוביל לשינויים פוליטיים רבים כגון בגרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה, בזמן שבבריטניה התקיים עיקר הוויכוח ברחובות, בתקשורת ובאקדמיה.

הפעם היחידה בה לא זכתה אחת משתי המפלגות הגדולות ברוב המושבים בפרלמנט מאז מלחמת העולם השנייה הייתה בפברואר 1974. אותן בחירות יצרו מציאות נדירה ביותר – הפרלמנט הורכב באותה שנה מ-635 מושבים. השמרנים זכו ב-301 מושבים, הלייבור ב-297 מושבים והמפלגה הליברלית ב-14 מושבים, כששאר 23 המושבים מחולקים בין מספר רב של מפלגות. אף אחת משתי המפלגות הגדולות לא יכלה להקים קואליציה בכוחות עצמה או רק עם המפלגה הליברלית, וניסיון הלייבור להקים קואליציית מיעוט נדון לכישלון. בתוך שמונה חודשים הלכו הבריטים שוב לקלפי והפעם השיגו הלייבור את הרוב הדרוש שאפשר להם להישאר בשלטון למשך ארבע שנים וחצי, עד למהפך הפוליטי בהנהגת מרגרט ת’אצ’ר.

השנה עשויה הסיטואציה ההיא לשוב על עצמה – כחודשיים לפני הבחירות בבריטניה, הקרב הרבה יותר צמוד מכפי שהעריכו שיהיה רק לפני חודשים ספורים. רבים מהבוחרים הבריטים עדיין לא קיבלו החלטה כיצד להצביע, ובחודש פברואר הצליחה מפלגת הלייבור לצמצם את הפער בסקרים ביחס לשמרנים לשיעור של כ-5% בממוצע. יש להניח כי התמונה תמשיך להישאר מעורפלת עד לסמוך למועד הבחירות. בכל אופן, יש לזכור כי הסקרים בבריטניה נלקחים מלכתחילה בערבון מוגבל אף יותר מאשר במדינות בהן הבחירות לפרלמנט הן יחסיות כדוגמת הולנד [1] וישראל.

גורדון בראון – התחזק בעקבות המשבר הכלכלי. צילום: הפורום הכלכלי העולמי

הסקרים בבריטניה

הסקרים לקראת הבחירות בבריטניה, עוסקים כאמור בסיכום סך הקולות בבחירות הארציות, אולם בשיטת בחירות רובנית, המשמעות של הסקרים האלה היא קטנה ביותר ומתמקדת בעיקר בהצגת טרנד פוליטי לטובת מפלגה מסוימת, ללא תחזית בעלת ערך לגבי התוצאה הסופית בפרלמנט. רק פילוח של כל אחד ממחוזות הבחירה, יכול להעניק תמונה בעלת משמעות.

בבריטניה פותחו מודלים מסוימים לגשר בין אחוז הקולות בבחירות, ובין חלוקת המנדטים בפרלמנט – מודל אשר פיתחו החוקרים קולין ומייקל ת’ראשר למשל, מתעלם מביצועי המפלגות האחרות בפרלמנט ומתמקד רק בשתי המפלגות הגדולות. מודל זה מצביע על כך שאם השמרנים ינצחו בהפרש של 1.6%, מפלגת הלייבור תוכל עדיין לשמור עדיין על רוב בפרלמנט [2]. למעשה השמרנים יזדקקו לניצחון בהפרש של 7% כדי לזכות ברוב מוחלט, בזמן שכל ניצחון של השמרנים בטווח של 1.6% ל-7% ימנע רוב משתי המפלגות הגדולות, ועשוי לגרום למהדורה חוזרת של מה שהתרחש ב-1974.

מודל אחר, המתחשב גם בתוצאת הבחירות של המפלגה שלישית בגודלה, המפלגה הליברלית-דמוקרטית, מציג מציאות מורכבת יותר וקשה יותר עבור המפלגה השמרנית [3]. המודל, המוצג באתר ukpollingreport.co.uk, מאפשר להקליד את המספרים המוצגים בסקרים ולקבל את תוצאת המנדטים החזויה. על פי מודל זה, ככל שתצליח המפלגה הליברלית-דמוקרטית בבחירות, כך גדלים הסיכויים לפרלמנט ללא מפלגת רוב ואף לניצחון של הלייבור על השמרנים. בסיטואציה שכזאת, תהווה המפלגה הליברלית-דמוקרטית את לשון המאזניים, ותוזמן להקים קואליציה עם הלייבור.

אחד המאבקים המשמעותיים של הליברלים הוא לשינוי שיטת הבחירות אשר גורמת לכך שהם הנפגעים העיקריים בכל מערכת בחירות – כך לדוגמא, בבחירות 2005 זכתה המפלגה ב-22% מהקולות שתורגמו ל-9.5% מהמושבים בלבד. בפעם הקודמת שהמפלגה השתתפה בקואליציה, בשנת 1974, היא זכתה ביותר מ-19% מהקולות ורק ב-2% מהמושבים. באותה שנה, היא דרשה לבצע רפורמה מקיפה בשיטת הבחירות, וההתנגדות של שתי המפלגות הגדולות לכך, הייתה לאחת הסיבות העיקריות להכרזה על מערכת בחירות חדשה.

כיום, מאחר והלייבור מדשדשים בסקרים ולא יוכלו להרשות לעצמם מערכת בחירות נוספת, הם יבחרו בקואליציה עם הליברלים אשר עשויה כאמור להוביל לרפורמה בשיטת הבחירות, ולשינוי הנוף הפוליטי הבריטי לראשונה מאז 1969, עת הורד גיל המינימום להצבעה בבחירות מ-21 ל-18.

במערכת הבחירות הנוכחית, לראשונה בהיסטוריה הבריטית, ייערכו שלושה עימותים טלוויזיוניים בין מנהיגי המפלגות הגדולות – דייויד קמרון מהמפלגה השמרנית, גורדון בראון מהלייבור וניק קלג מהמפלגה הליברלית-דמוקרטית. מנהיגי מפלגות קטנות כמו המפלגה הסקוטית הלאומית והמפלגת העצמאות הבריטית דרשו להשתתף אף הם באחד משלושת העימותים הטלוויזיונים אך נדחו על הסף. מאז שנות ה-90, נהגו מנהיגי המפלגה השמרנית, גם בזמן שהייתה בשלטון, לקרוא לעריכת עימותים, אולם הם התקשו להגיע להסכמה על פורמט לעריכת עימות עם הלייבור.

בשנים האחרונות, סירבו טוני בלייר וגורדון בראון לקיים עימותים שכאלה בתואנות שונות, אולם השנה הצליחו שלוש המפלגות הגדולות להגיע להסדר באשר לקיום שלושה עימותים טלוויזיונים כאמור, כל אחד ייערך על ידי מנחה אחר ברשת טלוויזיה אחרת, ושלושת המועמדים יקבלו זמן שווה. בתחילת החודש פורסם בתקשורת הבריטית כי הצדדים הגיעו להסכמה על רשימה של לא פחות מ-76 חוקים על פיהם יתקיימו העימותים [4]. בין היתר, כל אחד מהעימותים יתקיים באזור גאוגרפי אחר, ויתמקד בעניין מסוים – העימות הראשון יעסוק בנושאי פנים, העימות השני יעסוק במדיניות חוץ והשלישי במדיניות כלכלית.

דיוויד קמרון – מקווה להחזיר את השמרנים לשלטון. צילום: האתר הרישמי

מעמד המפלגות בשנים האחרונות

מאז הסתבכה המלחמה בעיראק וגברה הביקורת הציבורית על ממשל בלייר, הפכה מפלגת הלייבור למטרה נוחה. היא ירדה באופן עקבי בדעת הקהל, ולמעט התאוששות שנמשכה כארבעה חודשים כשפרש בלייר והוחלף על ידי סגנו הנצחי, שר האוצר גורדון בראון בסוף יוני 2007, נרשמה עקביות יוצאת דופן בסקרים, שגרמה באופן טבעי לקמרון ולעמיתיו במפלגה השמרנית להתחיל ולתכנן כבר את היום שאחרי.

המציאות הפוליטית, בבריטניה כמו בדמוקרטיות אחרות, לא תמיד מוכתבת על ידי דעת הקהל. יצר ההישרדות המפותח של פוליטיקאים באשר הם הגיע לידי ביטוי גם בבריטניה. העליה בהישגי הלייבור בסקרים עם כניסתו של בראון לדאונינג 10, הביאה בכירים במפלגה לקרוא לעריכת בחירות בזק בניסיון לנצל את המומנטום ולהרוויח עוד חמש שנים בשלטון.

אך לא שועל פוליטי ותיק כבראון, שחלם על רגע הכתרתו במשך למעלה מעשור, יסתכן בהליכה לציבור טרם הזמן. הוא בחר שלא לערוך בחירות חדשות, החלטה שהתבררה כמוצלחת – זמן קצר לאחר ההחלטה, שורה של פרשיות שחיתות מביכות פגעו אנושות במעמד הלייבור עד כדי צניחתה למעמד המפלגה השלישית בגודלה בלבד בסקרים, בסקר שנערך על ידי הטלגרף ב-28 במאי 2009. בראון, שקיווה לרגיעה בביקורת הציבורית עם התייצבות המצב בעיראק, הסיבה המרכזית לביקורת על בלייר, מצא עצמו מותקף מכל עבר.

המשבר הכלכלי הגדול תפס את בריטניה בשפל המדרגה. מי שאיבדה ב-2008 את מעמדה ככלכלה השנייה ביבשת לצרפת [5], מצאה עצמה מול ירידה חדה בתוצר של כמעט חצי טריליון דולר, או אובדן של 18% בחישוב דולרי [6], בנוסף לזינוק באבטלה ולירידה באמון הציבור במערכת הכלכלית הלאומית. ערכו של הפאונד ששמר על ערך של כ-2 דולר לליש”ט במחצית הראשונה של 2008, צנח אל מתחת ל-1.5 דולר לליש”ט במחצית הראשונה של 2009. ערב המשבר, 1.25-1.3 אירו היו משיגים ליש”ט אחת, וכיום נדרשים רק 1.1 אירו. ממשלת בראון הייתה למטרה הראשית להאשמות מצד הציבור הבריטי.

למרות ההלם הקשה, המשבר הכלכלי איפשר לבראון, שכיהן כשר האוצר 10 שנים תחת בלייר, להביא לידי ביטוי את תחום המומחיות שלו. הוא הזרים עשרות מיליארדי פאונד לשוק הבריטי, אירח בלונדון את ועידת ה-G20 שריכזה את מנהיגי 20 הכלכלות הגדולות בעולם, והבטיח אור בקצה המנהרה.

על אף ההילה הכלכלית לה זוכה בראון, המשבר הכלכלי פגע בפופולאריות שלו כפי שפגעה במנהיגים אחרים. עם זאת, עם הסימן הראשון להתאוששות – מעבר מירידה בתוצר לסימנים ראשונים של צמיחה ברבעון הרביעי של 2009 – חל זינוק מרשים בתמיכה בבראון. מי שהיה במשך שנתיים שק החבטות של אזרחי הממלכה כולה, כך נדמה, הפך בין לילה למנהיג לגיטימי שהחזיק בנתונים ראשונים שהעידו כי הבטחותיו על התאוששות בסוף הרפורמות בדרך להתגשם.

בתוך פחות מחודש, עלתה התמיכה בלייבור מפחות מ-20% בחזרה לסביבות ה-30%. הפער מהשמרנים ירד, לראשונה זה שנה, לחד-ספרתי [7]. דייויד קמרון מצידו החליט לחזור ולהתקיף את הלייבור במקום המתבקש ביותר נגד מפלגה השולטת יותר מעשור – השחיתות השלטונית: “בשתי מערכות הבחירות האחרונות הלייבור הציגו בקמפיין את השאלה “על מי אתם סומכים שישתמש בכסף שלכם?”… במערכת הבחירות הזו, השאלה היא “על מי אתם סומכים שיביא לשיפור המצב בלי להגדיל את ההוצאות?”, תקף קמרון [8].

קלג – האם מפלגתו תהיה לשון המאזניים? צילום: האתר הרישמי

מצא את ההבדלים

אחד הדברים הבולטים במערכת הבחירות הזו הוא הפער הקטן עד לא קיים במדיניות החוץ של המפלגות הגדולות. יממה לאחר שהושג הסכם לעריכת עימותים בין מנהיגי המפלגות, נפגשו שלושת המועמדים לתפקיד שר החוץ לעימות משלהם. אם תרצו, מעין המקבילה הבריטית לעימות סגני הנשיא בארה”ב. השלושה הם שר החוץ מטעם הלייבור, דיוויד מיליבנד, מנהיג השמרנים לשעבר ושר החוץ בממשלת הצללים של קמרון, ויליאם הייג ונציג הליברל-דמוקרטים, אד דייבי.

למן ההתחלה, ברור היה כי הצהרות דרמטיות לא יגיעו מעימות זה, שהצדיק חיש מהר את ההשוואה לעימות סגני הנשיא בארה”ב, עליו נאמר לא פעם כי מטרת המתמודדים היא לא להבריח מצביעים לכיוון המחנה היריב.

שר החוץ מיליבנד הפגין גישה “בליירית” כשסימן את חיזוק המוסדות העל-לאומיים כבסיס לשמירה על מעמדה של בריטניה בעולם ולהגנה עם האינטרסים של הממלכה המאוחדת. בראש ובראשונה, ועמדה זו מקובלת, ככל נראה, על כל הבריטים, ציין מיליבנד את חשיבות הידוק היחסים בתוך האיחוד האירופי.

מועמד השמרנים הייג הסכים כמעט עם כל הנקודות שהעלה מועמד הלייבור, ועמד על חשיבות היחסים עם רוסיה ליציבות באירופה. הייג, כמו מנהיג מפלגתו קמרון, העביר את השנים האחרונת באופוזיציה בהכנה לכבוש מחדש את השלטון על רקע הסקרים המחמיאים. במהלך העימות, הדגיש כי פגש דיפלומטים מכל המדינות הגדולות באירופה. מיליבנד מצידו הנחית בחזרה כי “אותם מנהיגים באו להיפגש איתי מיד אחר כך…והביעו דאגה מהעמדה השמרנית הרחוקה מהמיינסטרים האירופי” [9].

השמרנים והלייבור רואים שניהם בארה”ב את בעלת הברית החשובה ביותר של בריטניה, ומביעים תמיכה במלחמה העולמית בטרור. עם זאת, השמרנים הביעו לא מעט ביקורת כלפי התנהגות ממשלת הלייבור במסגרת המלחמה הזו.

האווירה הציבורית נגד ישראל בזמן שלטון הלייבור שברה שיאים. מספר האירועים האנטישמיים עלה וכך גם מספרן של הפגנות הענק האנטי-ישראליות והקריאות לחרם אקדמי וכלכלי נגד ישראל. הסיבה היא שלמרות שמנהיגי הלייבור כבלייר ובראון מחשיבים עצמם כידידי ישראל, רבים מחברי הפרלמנט מטעם הלייבור הם יריבים חריפים של מדינת ישראל ואף של הרעיון הציוני. לעומת זאת, בקרב המפלגה השמרנית בבריטניה ישנה אמפתיה רבה יותר עבור ישראל. קמרון הביע תמיכה בעבר בישראל והוא חבר באגודת “החברים השמרנים של ישראל” בבריטניה, אך לא חסך ביקורת מירושלים בזמן מלחמת לבנון השנייה.

הבדלי ההשקפות הקטנים במדיניות החוץ הופכים תהומיים בתחום הכלכלי-חברתי. קמרון השמרן דורש הפחתת מיסים, צמצום מערכות הסעד ועידוד יזמות וכלכלה חופשית, בעוד ממשלת הלייבור תחת בלייר ובראון אימצה מדיניות כלכלית בעלת מאפיינים סוציאליים כגון חוק שכר המינימום ב-1998 והקלות כלפי מהגרים להם מתנגדים השמרנים.

בתחום החברתי, מציג קמרון שילוב של עמדות שמרניות וליברליות – מצד אחד הוא מעוניין בצמצום שיעור ההפלות בבריטניה על ידי הפחתת הזמן מתחילת ההריון בו מותר לבצע הפלה על פי החוק; הוא תומך במדיניות סביבתית וביחס ליברלי כלפי מיעוטים אתניים ותיקים, אך מתנגד למתן זכויות לאוכולוסייה החד-מינית בבריטניה ומעלה על נס את ערכי המשפחה המסורתית. לעומתו מתבלטים הלייבור כמי שתומכים במתן זכויות לאוכלוסייה החד-מינית ומביעים עמדות ליברליות בשורה של נושאים חברתיים.

עתיד הממלכה

תוצאות הבחירות בבריטניה כבר לא כל כך ברורות כפי שניתן היה לשער עד לפני חודשיים לערך. הפער בסקרים הצטמצם, שיטת הבחירות הבריטית פועלת לטובת הלייבור בזכות פריסה ארצית יעילה יותר למפלגת השלטון, והמפלגה הליברלית-דמוקרטית המקווה לשמור על כוחה בבחירות אלה, עשויות להפוך ולהיות ללשון המאזניים, לראשונה מאז 1929, עת המפלגה בראשותו של ראש הממשלה לשעבר לויד ג’ורג’, הצטרפה לקואליציה עם הלייבור.

בסיטואציה שכזאת, ובניגוד למה שאירע ב-1974 בה לא היה למפלגה הליברלית מספיק כוח כדי להצטרף לקואליציה עם אחת משתי המפלגות הגדולות, תקום קואליציה עם מקדם יציבות גבוה שתבשר על “דם חדש” במשרדי ממשלה רבים בדמותם של אנשי המפלגה הליברלית-דמוקרטית.

המפלגה הליברל-דמוקרטית מתוארת כמפלגת מרכז-שמאל, והיא כוללת תמיכה במדינת הרווחה ובהגדלת רשת המגן החברתית, בעוד שבתחום חירויות הפרט היא מציגה עמדות ליברליות ביותר, בצד תמיכה ברפורמה פוליטית כאמור, וכן אימוץ האירו כמטבע החוקי בבריטניה.

כפי שתואר לעיל, ההבדלים בין המפלגות בתחום מדיניות החוץ אינם גבוהים, ונשענים על היחסים המיוחדים עם ארה”ב, תמיכה במשטרים דמוקרטיים בעולם ויחסים טובים עם השותפות באיחוד האירופי. בפני בריטניה, האתגר הגדול ביותר הוא האתגר הכלכלי ותוצאות ההתמודדות עם המשבר הכלכלי ישפיעו באופן משמעותי על עתידה של הממשלה הבאה, כמו גם סיום המלחמה באפגניסטן.

המשך המשבר הכלכלי, והקושי המסוים של הנהגת ממשלה קואליציונית בבריטניה, במידה ואכן אף אחת משתי הגדולות לא תשיג יתרון, עשויים להוביל את הציבור הבריטי לבחירות חדשות זמן רב לפני המועד המתוכנן ב-2015. חוסר ההצלחה להתאושש כלכלית יוסיף לירידת קרנה של בריטניה בזירה העולמית, מגמה שתהיה לה השפעה על מעמדו של האיחוד האירופי בפרט, ושל המערכת הבינלאומית כולה.

הערות

1. עוד בנושא במאמר “הברומטר של אירופה”, בגיליון זה

2. עוד בנושא במאמר “העולם מצביע”, בגיליון ינואר 2009 של סיקור ממוקד

3. http://ukpollingreport.co.uk/blog/swing-calculator

4. “Agreement reached on prime ministerial TV debates rules”, BBC News, 02/03/2010

5. “French economy surpassing U.K., report finds”, New York Times, 08/11/2008

6. נתוני קרן המטבע העולמית לשנים 2008-2009

7. פירוט של כל הסקרים שנעשו בבריטניה מאז 2005, באתר ukpollingreport.co.uk

8. Melissa Kite, “David Cameron: ‘I’ll make things better without spending more money'”, Telegraph, 06/03/2010

9. James Denselow, “An unheated debate on foreign policy”, Guardian, 04/03/2010