בשנים האחרונות מצויה בלגיה במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה. המדינה שקמה ב-1830 מנסה להתמודד עם המתיחות בין הפלמים והוואלונים, על רקע משבר כלכלי שמחריף, בעיית מהגרים, שערוריות פוליטיות ובעיות נוספות. עד כה לא הצליחו הבלגים למצוא נוסחא שתאפשר להם לשוב לניהול תקין של מדינה, וכך מתחלפות להן ממשלות מדי כמה חודשים ומרחיקות את הסיכוי לפתרון. המשך הקפאון עשוי להעתיק את המאבק מבניין הפרלמנט לרחובות, שם המצב עשוי לצאת מכלל שליטה.

ב-10 ביוני 2007, התקיימו בחירות לפרלמנט הבלגי על רקע הצורך לבצע רפורמה עמוקה במבנה המשטר, לנוכח הריחוק שנוצר בין שתי הקבוצות הלשוניות-אתניות הגדולות במדינה, הפלמים דוברי ההולנדית והוואלונים דוברי הצרפתית. 196 יום חלפו עד שהצליחו הצדדים להגיע להסכמה על מבנה הקואליציה. לבסוף, דחף המלך את הצדדים להתפשר ולהקים ממשלת מעבר בראשותו של גי ורהופשטאדט, שהחזיק בתפקיד מאז 1999.

המנדט של ממשלת המעבר פג ב-20 במרץ 2008 מבלי שהתקבלו רפורמות משמעותיות. את מקומו של ראש הממשלה הוותיק תפס איב לטרם, מנהיג פוליטי המזוהה עם המתנגדים למסגרת הפדראלית הבלגית, שטען פעם כי הדברים המשותפים לכל הבלגים הם “המלך, נבחרת הכדורגל וכמה סוגי בירות” [1].

עוד בטרם נכנס לטרם לתפקידו, הצליחו מנהיגי המפלגות בבלגיה להסכים עם רפורמה משמעותית ראשונה זה שנים: העברת סמכויות בנושאי כלכלה, בנייה ותעשייה מהממשלה הפדראלית לידי המנגנונים האזוריים.

לטרם ניסה להוביל מהלך של רפורמה מבנית בפוליטיקה הבלגית אך נאלץ להתפטר עקב המשבר הכלכלי ובראשה פרשת בנק פורטיס שתתואר להלן. המלך אלברט השני נאלץ לקבל את התפטרותו. שמונה ימים לאחר מכן הושבעה ממשלתו של הרמן ואן רומפוי. זה הצליח ליצוק מעט יציבות למערכת, אך נטש אותה בתוך פחות משנה, כשנבחר ב-1 בדצמבר 2009 לנשיא המועצה האירופית, הראשון שנושא בתפקיד לאחר אשרור אמנת ליסבון. כתוצאה מעזיבתו, שב קודמו, לטרם, לכס ראש הממשלה הבלגי.

בנק כושל והפרדת רשויות

תאגיד בנקאי-פיננסי אדיר בו חברים הבנק של סקוטלנד, קבוצת סנטאנדר הספרדית, קבוצת פורטיס הבלגית העוסקת בשירותים פיננסיים וממשלת הולנד, רכשו בשנת 2007 את הבנק ההולנדי ABN-AMRO, במה שתואר בשעתו כרכישה הגדולה בהיסטוריית הבנקאות העולמית. בעיסקה סיבובית נפתלת, שכללה מכירה של נכסים, נטילת הלוואות מסין ומסינגפור, מכירה של מניות ועוד, נרכש הבנק ההולנדי תמורת 70 מיליארד אירו. בכך, הפכה הקבוצה הבנקאית לגדולה מסוגה בעולם [2].

המשבר העולמי, שפגע בעיקר במגזר הפיננסי, לא פסח על הקבוצה הגדולה שהחלה לצבור הפסדי עתק בשל רכישת הבנק ההולנדי. קבוצת פורטיס הבלגית איבדה במהירות מערכה. הנהלת הבנק, בניסיון לשדר יציבות ניסתה לשדר עסקים כרגיל, אך זה רק עורר חשדנות אצל המשקיעים שהגיבו באופן מיידי באמצעות משיכה של עשרות מיליארדי אירו מחשבונותיהם, ביוצרם בעיית נזילות קריטית עבור הבנק. כך, מניית פורטיס, שנסחרה ב-2007 בשער של כ-15 אירו [3], צנחה לרמה של 1.2 אירו באוקטובר 2008, צניחה של 92% בערך המנייה.

בסוף בספטמבר 2008, כחלק מצעדי הבלימה שנקטו ממשלות העולם, החליטו ממשלות בלגיה, הולנד ולוקסמבורג להזרים לבנק 11.2 מיליארד אירו ובכך למעשה להלאים אותו – כל אחת מהממשלות רכשה את פעילות הבנק בארצה. אולם בבלגיה ובהולנד חשו מרומים מהעיסקה לאחר זמן מה. הבלגים טענו כי ממשלת הולנד ביצעה מהלכים בזמן המשבר שפגעו בפורטיס, כדי שתוכל להשתלט עליו במחיר נמוך ממחיר השוק. ההולנדים מצדם טענו כי ציפו לקבל חלק גדול יותר מ-50% שקיבלו בתמורה ל-4 מיליארד האירו שהשקיעו, מאחר ופורטיס-הולנד כבר לא נחשב לנכס אסטרטגי עבור ההולנדים [4].

ממשלתו הראשונה של איב לטרם נפלה כאמור בדצמבר של אותה השנה, לאחר שבמסגרת הניסיונות למכור את הבנק לקבוצת BNP הצרפתית, התרחשו אי-סדרים שלטוניים חמורים כגון ניסיונות להשפיע על בית המשפט העליון ועל בית המשפט לערעורים – שני המוסדות המשפטיים החשובים בבלגיה, ובכך נפרץ עיקרון הפרדת הרשויות המקודש לבלגים. באפריל 2009, אושרה מכירת 75% מבנק פורטיס ל-BNP הצרפתי, שהפך למוסד הבנקאי השני בגודלו בגוש האירו, אחרי סנטאנדר הספרדי.

רוה”מ לשעבר ואן רומפוי (במרכז בין סגן הנשיא האמריקני ביידן ונציב האיחוד בארוסו) – ייצב את המערכת אך עזב תוך שנה. צילום: אתר נציבות האיחוד

הסדר שאבד עליו הכלח

עם כל הכבוד למשבר הכלכלי, הרי שהבעייה האמיתית הניצבת בפני הבלגים היא השסע האתני והמתיחות בין הפלמים לוואלונים, שנחלקו לאורך שנים בשיעור של 60% פלמים ו-40% וואלונים. באמצע המאה שעברה, משנות ה-30 עד תחילת שנות ה-60, פעל בבלגיה הסדר דו-לשוני שחילק את המדינה למחוזות דוברי הולנדית ולמחוזות דוברי צרפתית – מחוז “לשוני” טהור הוא אזור בו נרשם רוב בשיעור 70% לפחות. ברגע שבמחוז מסוים השתנה היחס והמיעוט מוערך ב-30% או יותר, הוכר שינוי תרבותי במחוז, ודוברי שפת המיעוט זכו למוסדות משלהם. המחוז היחיד שהוכרז תחת שיטה זו כדו-לשוני, הוא עיר הבירה בריסל, הנמצאת בשטח הפלמי אומנם, אך מרבית תושביה צרפתים.

ב-1947 נערך מפקד על מנת לבחון את היחס במחוזות המרכיבים את הבלגיה. תוצאות המדגם, שפורסמו רק ב-1954, הביאו לשינוי הסטטוס של מחוזות דוברי פלמית שהפכו למחוזות דו-לשוניים. כתוצאה מכך, החרימו הפלמים את השיטה ומאז לא נערכו מפקדים נוספים.

כיום ישנם 12 מחוזות באזור הפלמי בהם יש מוסדות לדוברי הצרפתית ו-4 מחוזות באזור הצרפתי בהם יש ייצוג שכזה לדוברי ההולנדית. במזרח המדינה ישנם גם מחוזות דוברי גרמנית, אם כי מספרם של דוברי הגרמנית זעום והשפעתם על הפוליטיקה הבלגית מעטה.

ב-1963 בוטל החלק “הדינאמי” של ההסדר, והוחלט לקבע את המציאות באופן שלא תאפשר יותר לשנות את הסטטוס של מחוז כזה או אחר. האזור שמסביב לעיר בריסל, אליו התנקז מירב הסכסוך הבין-לשוני הוא האלה-וילוורדה Halle-Vilvoorde)), שבעקבות התיקון של 1963 פוצל לשלושה אזורים – אזור אחד בו התקיים רוב לדוברי הצרפתית, אזור בו התקיים רוב לדוברי ההולנדית ואזור שלישי בו ישנו רוב לדוברי ההולנדית אך קיים מיעוט גדול של דוברי צרפתית שהפך את האזור לדו-לשוני.

ההפרדה הלשונית היא בעלת משמעות אלקטורלית – לכל אחת משתי השפות יש פרלמנט משלה, אליו מצביעים דוברי אותה שפה. הפרלמנט הפדרלי מהווה בסופו של דבר שילוב של התוצאות משתי מערכות הבחירות הנפרדות. מאחר והיחס בבלגיה הוא בערך 2-3 לטובת דוברי ההולנדית, הם אלו שנותנים את הטון בהקמת הממשלה, בזמן שדוברי הצרפתית הם הבולטים במגזר הציבורי וברשויות השלטון הפדרליות השונות.

הוויכוח סביב מחוז האלה-וילוורדה התעצם בעשור האחרון. הפלמים כועסים על כך שתושבי המחוז הצרפתיים יכולים להצביע למפלגות צרפתיות, למרות שהמחוז נכלל באזור דובר הפלמית, וזאת בזמן שהפלמים החיים במחוזות בחלק הצרפתי של המדינה, גם במקומות בהם שיעורם משמעותי, אינם נהנים מפריבילגיה שכזאת. פירוש הדבר הוא שלכאורה ניתן לדוברי הצרפתית יתרון אלקטורלי מעבר לשיעורם היחסי במדינה. במדינה בה המתיחות הבין-לשונית היא כה גדולה, והמאבק בין הפלמים והוואלונים נתפס כמשחק סכום אפס, הרי שכל חריגה קטנה יוצרת מתיחות גדולה.

בעייה אחרת מבחינת הפלמים היא שבעוד שהממשלה הפלמית משקיעה משאבים בפיתוח מוסדות חינוך דוברי צרפתית במחוזות בהם ישנו מיעוט צרפתי משמעותי, לא הוציאה הממשלה הוואלונית ולו אירו אחד כדי להקים מוסדות חינוך דוברי הולנדית מקבילים. הדיון סביב המחוז הגיע כבר ב-2005 לבית המשפט העליון, שפסק כי ההסדר האמור אינו חוקתי והטיל על הממשלה למצוא פתרון. למעשה, יש הסבורים כי כשלון הממשלה לתקן את העיוות הזה הפך את בחירות 2007 וגם את הבחירות הקרובות ללא חוקתיות.

ראש הממשלה לטרם עם אובאמה – גם הוא לא מצליח להשיג פריצת דרך. צילום: הבית הלבן

המפה האלקטורלית

מתוך שבע מפלגות פלמיות שככל הנראה יצליחו להיכנס לפרלמנט הפלמי, שלוש תומכות בפירוד – הברית הפלמית החדשה המובילה בסקרים עם 23%, מפלגת האינטרס הפלמי הימנית-קיצונית ועוד רשימה קטנה יותר בהנהגת ז’אן מארי דדקר. כוחם היחסי של שלוש המפלגות בשקלול הסקרים הוא סביב ה-40% ומפלגות אלה צפויות להשפיע רבות על הנוף הפוליטי, בעיקר בהתחשב בעובדה ששתי מפלגות נוספות מוגדרות כמרכז-ימין, מה שעשוי להותיר לשמאל הפלמי רק רבע מהמושבים בפרלמנט.

בניגוד לפוליטיקה הפלמית, המתאפיינת בליברליזם ושמרנות עם קריאה להיפרדות, הפוליטיקה הוואלונית דוחפת לשיפור זכויות דוברי הצרפתית תחת מסגרת בלגית מאוחדת, ועיקר האג’נדה הכלכלית שלה היא שמאלית. למעשה, מתוך 5 או 6 המפלגות הצפויות להיכנס לפרלמנט, רק אחת היא בעלת מצע שמרני. אף אחת ממפלגות אלו אינה תומכת בפירוקה של בלגיה.

הבדלי התפיסה נובעים בראש ובראשונה מההבדלים הכלכליים בין שני חבלי הארץ – הצפון הפלמי של בלגיה מתאפיין בתעשייה והתוצר הממוצע של הפועל הפלמי גבוה משמעותית מהתוצר הממוצע בוואלוניה. הפער הכלכלי בין שני החבלים מחריף לנוכח העובדה כי שיעור גבוה ביותר של וואלונים הם עובדי המגזר הציבורי. בשל כך, חשים הפלמים כי הם נושאים את הוואלונים על גבם ומעוניינים בהיפרדות, ואילו הוואלונים המתפרנסים מבלגיה המאוחדת, רק מבקשים לשפר את התנאים שלהם בתוך המדינה.

המעניין הוא, שדווקא הפלמים הם אלו שעשו את המאמצים לאורך השנים ליצור זהות בלגית – 59% מהפלמים דוברי צרפתית לעומת 19% מהוואלונים שמדברים הולנדית. הפלמים משקיעים כאמור בבתי ספר צרפתיים בפלנדריה, לעומת אי-השקעה מינימלית בהקמת בתי ספר הולנדים בוואלוניה.

זרם המהגרים הנכנסים לאירופה בשנים האחרונות, בפרט מצפון אפריקה, הביא דוברי צרפתית וערבית רבים וערער את הסטטוס-קוו הרגיש במדינה. כתוצאה מכך, הפלמים, אשר אינם מתאפיינים בסובלנות רבה מדי כלפי המהגרים, הקצינו את דרישתם להיפרדות. הם מאמינים כי בתור מדינה עצמאית, או באמצעות סיפוח להולנד, הם יזכו לשימור טוב יותר של תרבותם ולעלייה מהירה ברמת החיים, מאחר ולא יצטרכו לסבסד את החבל העני יותר.

חוסר התמיכה הוואלונית בפירוד יוצר סיטואציה כמעט בלתי אפשרית להיפרד בהסכמה. המשך הקפאון הפוליטי והמתיחות האתנית, כל זאת על רקע המציאות הכלכלית הלא פשוטה עימה מתמודדים הבלגים בפני עצמם וכחלק מגוש האירו, מהווים מתכון בטוח להתפרצותה של מחאה חברתית, במוקדם או במאוחר.

הערות

1. מצוטט במאמר “סופה של הממלכה?”, בגיליון נובמבר 2007 של סיקור ממוקד

2. Simon Rogers, “Why the world’s banks are in trouble”, The Guardian, 25/03/2009

3. Fortis Annual Report 2007, fortis.com

4. “Dutch media split over Fortis nationalization”, Reuters, 04/10/2008