כחול עולה

אמריקה הלטינית פונה ימינה

יובל בוסתן, אלון לוין


דרום אמריקה חוותה בשנים האחרונות גל של ניצחונות של הימין השמרני בבחירות השונות, לאחר שנים רבות שבהן נשלטה היבשת על ידי ממשלי שמאל מובהקים. קריסת הצ'אביזם, שחיתויות פוליטיות ועלייה בפשיעה הם בין הגורמים למגמה הזאת לצד שינויים דמוגרפיים עמוקים. לראשונה מזה שני עשורים יכול נשיא אמריקאי לחוש בנינוחות רבה במפגשים של מדינות אמריקה – טראמפ נהנה מיחסים קרובים עם רוב מנהיגי דרום אמריקה היום. וגם ישראל זוכה לעדנה באזור שלה לא זכתה מעולם.

ניצחונו המשכנע של ז'איר בולסונרו בבחירות לנשיאות ברזיל בהפרש של יותר מ-10% על יריבו פרננדו חדד היה ניצחון נוסף ואולי המרשים ביותר בשורה של ניצחונות של מועמדים שמרניים בדרום אמריקה ובהם ארגנטינה, צ'ילה ופרו. הניצחון בבחירות מגיע לאחר 16 שנה של שלטון שמאל מבית מדרשם של לולה דה סילבה ויורשתו וממשיכת דרכו דילמה רוסף.

ב-2003, כשננכס לתפקיד הנשיא לולה דה סילבה, האזור כולו היה אחרי כמה שנים של משברים כלכליים. בתקופת כהונתו של דה סילבה קפצה הצמיחה במשק פי חמישה עד ל-2.5 טריליון דולר ב-2011, לא מעט הודות לנסיקה במחירי משאבי הטבע השונים.

העושר העצום הזה שהתווסף לקופה הברזילאית נוצל ברובו לתוכניות חברתיות שמטרתן צמצום הפער הכלכלי באחת מהמדינות בעלות הפערים הגדולים ביותר בעולם. עם זאת, כמו במדינות אחרות התלויות בייצוא של משאבי טבע, כשהמחירים העולמיים צוללים, הכלכלה מתרסקת. כשכך אירע ב-2014, הועצם המשבר כתוצאה מפרשיית שחיתות שהוגדרה אז כ"חמורה ביותר בהיסטוריה של דרום אמריקה." בפרשה, שבה הולבן הון של במיליארדי דולרים, היו מעורבים אנשי מפלגת השלטון ובראשן היורשת של דה סילבה – הנשיאה דילמה רוסף. זו הודחה ב-2016 בשל ניהולה הכלכלי המושחת.

המחליף של רוסף בתפקיד, מישל טמר, הצליח לייצב את הכלכלה הברזילאית באמצעות נקיטת צעדים לא פופולריים שהביאו את שיעורי התמיכה בו למספרים חד ספרתיים. הטלטלות הכלכליות והשחיתות הגואה הביאו לזינוק גם בשיעור הפשיעה האלימה, שמעולם לא הייתה נמוכה גם כך בברזיל.

המשבר הכלכלי, השחיתות הפוליטית והפשיעה המשתוללת היוו רקע לבחירות 2018 בברזיל. בבחירות אלו, בלט למן הרגע הראשון ז'איר בולסונרו. בולסונרו הזכיר לרבים את טראמפ כשהמסר שלו בלי להגדיר זאת במילים האלה, היה להחזיר את ברזיל לתהילתה. הוא התחייב למאבק חסר פשרות בפשיעה ובשחיתות והתרפק על ימי המשטר הצבאי בברזיל, שהביא שגשוג ויציבות לברזיל.

בולסונרו מזכיר בעמדותיו מועמד רפובליקני בארה"ב – הוא מתנגד להגבלות על נשיאת נשק, מתנגד להפלות ולנישואין חד-מיניים ומעוניין במדיניות שתחזק את מעמדה של ברזיל בעולם. בולסונרו שירת בצבא 17 שנה כקצין, תחת המשטר הצבאי, ולאחריו פנה בסוף שנות ה-80 לפוליטיקה. הוא נודע בברזיל כבעל לשון בוטה, עוד סיבה להשוואתו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

לצד סגנונו הפופוליסטי, עצם ההתרפקות על ימי המשטר הצבאי העלה דאגה באופוזיציה הברזילאית מפני סגנון שלטון אוטוריטרי ומזליגה לדיקטטורה בשנים הקרובות. התקופה שבה היתה נתונה דרום אמריקה לשלטון של משטרים צבאיים זכורה בדרך כלל כחור שחור בהיסטוריה המקומית, והיא נוכחת גם כיום בשיח הפוליטי ואף המשפטי, כאשר פשעי המשטרים הצבאיים מוסיפים להיחשף בשנים האחרונות עם פתיחתם של ארכיונים.

מבחינת ישראל, מדובר בנכס משמעותי – בולסונרו התבטא כבר במערכת הבחירות ביחס לישראל באופן אוהב בצורה חסרת תקדים. הוא התחייב להעביר את השגרירות לירושלים ובעת מפגש עם הקהילה היהודית אמר שלבו צהוב, ירוק, כחול ולבן, כצבעי דגלי שתי המדינות. בהתייחסויותיו למדיניות החוץ העתידית שלו ניתן היה להבין שבולסונרו מחפש קירבה בראש ובראשונה למדינות שבהן ישנו מנהיג שעם ערכיו הוא מזדהה – ארה"ב, ישראל ואיטליה. קבלת הפנים לה זכה רה"מ נתניהו במעמד השבעתו של בולסונרו לנשיא הייתה יוצאת דופן ואולי חסרת תקדים. עם זאת, יש לזכור כי מדובר במעצמה אזורית המנהלת מדיניות חוץ עם אינטרסים משלה ושומרת על יחסים קרובים גם עם מדינות ערב.

ממבצע קונדור להתחזקות השמאל

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נעשה ניסיון במדינות רבות בדרום אמריקה לכונן משטרים דמוקרטיים. אולם משטרים אלה היו חלשים ולא יציבים, כשברקע נמצא בדרך כלל הצבא שנושף בעורף ההנהגה. הניסיון הדמוקרטי בברזיל נמשך 18 שנה עד 1964. הפיכה צבאית שהתקיימה באותה שנה, הפיכה שבה תמכו האמריקאים שחששו שברזיל תהפוך לקובה שנייה, הייתה אות פתיחה לגל של הפיכות באזור, אם לא סופרים את המשטר הצבאי בפרגואי שעלה כבר ב-1954 ונותר עד לסיום המלחמה הקרה. אורוגואי, צ'ילה ובוליביה חוו הפיכות צבאית בתחילת שנות ה-70 וארגנטינה הצטרפה אליהן ב-1976.

בתחילת שנות ה-70 ויש הסבורים שעוד קודם לכך, רקחו מנהיגים צבאיים בדרום אמריקה את מבצע קונדור, מבצע שבו שיתפו פעולה הדיקטטורים הצבאיים כדי לחסל את האופוזיציה השמאלית בחלק נכבד ממדינות האזור. מעריכים כי 50 אלף בני אדם לפחות נרצחו באותן שנים, ועוד 30 אלף איש שלא נודע גורלם, כשרוב מעשי הרצח נעשו בארגנטינה ובצ'ילה. משטרים אלה התאפיינו בשימוש בעינויים קשים ובשימוש בשיטות אכזריות ביותר לרצח מתנגדי המשטר. בצ'ילה היה זה משטרו הרצחני של פינושה שהדיח ורצח את סלבדור איינדה, נשיאה הנבחר של המדינה, בסיועו הפעיל של ה-CIA. בארגנטינה זכתה החונטה הצבאית לעידוד נלהב מהאמריקאים. לפי מסמכים ועדויות שפורסמו לאורך השנים נראה שהיועץ לביטחון לאומי של ניקסון ומזכיר המדינה של קרטר, הלא הוא הנרי קיסינג'ר, היה אחד מהדמויות המוכרות ביותר לאותם דיקטטורים, והוא הציע תמיכה נלהבת למהלכיהם.

החונטה הצבאית שעלתה בארגנטינה, הצטרפה כאמור למשטרים הצבאיים בברזיל, צ'ילה, פרגואי, אורוגוואי ובוליביה  ובכך למעשה היתה המחצית הדרומית של דרום אמריקה כולה תחת שלטון של משטרים צבאיים בעידוד האמריקאים שמטרתם הייתה למנוע את חדירת הגוש הסובייטי לדרום אמריקה. ב-1983, לאחר תבוסת ארגנטינה במלחמת פוקלנד, החלה המדינה במעבר לדמוקרטיה. שנתיים לאחר מכן הסתיימו גם המשטרים הצבאיים בברזיל ובאורוגואי, ועד סוף שנות ה-80 גם פרגואי וצ'ילה החלו בצעדים ראשונים לטובת דמוקרטיה.

לעומתן ההיסטוריה של ונצואלה הייתה שונה. משנות החמישים הייתה ונצואלה לרפובליקה אזרחית, שגם ניסיונות הפיכה שהתרחשו בה לא צלחו. המדינה נהנתה מהעושר הרב שלו זכתה בזכות מאגרי הנפט העצומים, אולם ניהול מושחת של הכלכלה הביא את ונצואלה למשבר כלכלי מתמשך לאורך שנות ה-80 וה-90. ב-1999 עלה לשלטון הוגו צ'אבז ודרום אמריקה נכנסה לעידן חדש. צ'אבז הנהיג משטר שהתבסס אידיאולוגית על שתי רגליים – סוציאליזם ואנטי אמריקניות. הייתה זו קריאת תגר על ההגמוניה האמריקאית באמריקה הלטינית מאז נוסחה דוקטרינת מונרו ב-1823. צ'אבז נהנה כמה שנים לתוך שלטונו מהזינוק האדיר במחירי הסחורות ובראש ובראשונה במחיר הנפט, זינוק שלו היה שותף כחבר בקרטל אופ"ק. הוא עשה שימוש ברווחי הענק כדי להשפיע על המערכות הפוליטיות של כמה ממדינות אמריקה הלטינית. נשיאי בוליביה, ניקרגואה ואקוודור, מוראלס, אורטגה וקוריאה בהתאמה, היו חייבים במידה רבה את ניצחונם בבחירות לסיוע של צ'אבז.

ההשפעה של צ'אבז הגיעה באופן עקיף גם לברזיל וארגנטינה. ב-2003 עלו לשלטון בברזיל ובארגנטינה לולה דה סילבה ונסטור קירשנר בהתאמה, אחרי שנות המשבר הכלכלי שבארגנטינה גם לווה בחוסר יציבות פוליטית בתחלופה גבוהה של מנהיגים. דה סילבה-רוסף וקירשנר שלאחר מותו הוחלף על ידי אשתו כריסטינה שהיתה נשיאה בשנים 2007-2015, העניקו יציבות פוליטית מלווה בצמיחה כלכלית מהירה, לא מעט בזכות העלייה במחיר משאבי הטבע, והתקרבו מבחינה מדינית לקו של צ'אבז, תוך יחס ביקורתי ביותר כלפי ארה"ב.

שנות הגאות הכלכלית בתוספת למדיניות סוציאליסטית ואנטי-אמריקנית יצרו כוח פוליטי שמאלי בדרום אמריקה בזמן שארה"ב נדחקת מרוב המקומות והופכת לשחקנית משנית. מעצמות אחרות ובראשן סין הוזמנו להשקיע בדרום אמריקה ודוקטרינת מונרו מ-1823 הפכה למושג היסטורי. בזמן שלטונם של ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה, העדיפו השניים להתמקד באזורים אחרים בעולם כגון המזרח התיכון והמזרח הרחוק, ובכך פחתה ההשפעה האמריקאית עוד ועוד.

הימין חוזר

כפי שהזינוק במחירי הסחורות איפשר למשטרים שמאליים לעלות לשלטון, כך הצניחה במחירים זעזעה את הכלכלות השונות, כשהקורבן המדמם ביותר היתה ונצואלה, ששנים של הלאמות, סובסידיות תוך הזנחת תשתיות תעשיית הנפט רוששו את המדינה. ברזיל וארגנטינה הפכו לזירות של שחיתות שלטונית עצומה והקרקע היתה מוכנה למגמה הבאה בנוף הפוליטי הדרום אמריקאי, עלייתם של מנהיגים שמרניים ופרו אמריקאים לשלטון.

במידה רבה הסנונית הראשונה היתה סבסטיאן פינרה, נשיא צ'ילה ב-2010. אחד מהאנשים העשירים במדינה, פיניירה ביקש ליישם מדיניות כלכלית ימנית במדינה שכבר קודם לכן נחשבה לבעלת כלכלה קפיטליסטית. בקדנציה הראשונה הוא לא הצליח להשאיר רושם מעבר לתווית של חסר מזל לאור שורת אסונות הטבע שפקדו את המדינה בתקופתו. ב-2014 הוא הפסיד למישל בצ'לט שאותה החליף ב-2010. לאחר קדנציה שנייה שלה נבחר פיניירה ב-2018 בפעם השנייה.

בארגנטינה היה זה מאוריסיו מאקרי שהפך לנשיא ב-2015. גם בפרו עלו לשלטון בזה אחר זה מנהיגי ימין מאז 2016. והאחרון ברשימה לפי שעה הוא ז'איר בולסונרו בברזיל.

הימין השמרני שתפס את מושכות השלטון במדינות רבות בדרום אמריקה, לא מעט כנראה גם בשל קריסת הצ'אביזם בעידן יורשו של צ'אבז ניקולס מדורו, מעניק היום פתח חדש לחזרתם של האמריקאים לאזור, אולם הפעם הם פוגשים מדינות שדורשות יחס שוויוני ולא פתוחות להשפעה זרה על המערכת הפוליטית כבעבר. שתי מדינות נוספות בדרום אמריקה, בוליביה ואורוגואי הנשלטות כיום על ידי שלטון שמאלי, יילכו לבחירות באוקטובר-נובמבר 2019. נשיא בוליביה איבו מוראלס שמכהן מאז 2006 תוך שינוי החוקה כדי להמשיך ולשלוט ולמרות שגם הפסיד במשאל עם על כך, עשוי במידה רבה לפנות את מקומות לאחר הבחירות הקרובות, כשבוליביה מצויה תחת איום להתדרדר למלחמת אזרחים אם שלטונו של מוראלס יימשך. באורוגוואי זהו טברה וסקז שלא יוכל להתמודד פעם שנייה לתפקיד לאחר שכבר כיהן שתי קדנציות, אם כי לא רצופות.

לראשונה בהיסטוריה יכולה גם ישראל לחוש בנינוחות בחלק נכבד ממדינות האזור, שמנהיגיהן כבר הצהירו על תמיכתם במדינת ישראל ועל רצון לכונן יחסים קרובים ככל שאפשר. אל רשימת המדינות השמרניות אפשר לצרף את קולומביה שמצויה תחת שלטון שמרני יציב מאז 2002 וכבר כונתה בעבר על ידי צ'אבז כישראל של דרום אמריקה.

מי שמחפש סיבה נוספת לעלייתם של ממשלים שמרניים בסגנון האמריקאי, יכול לבחון את השינויים הדמוגרפיים המתחוללים בדרום אמריקה. שינוי דרמטי במיוחד הוא ירידת קרנה של הכנסייה הקתולית, שפעם שלטה כמעט במאת האחוזים ביבשת. 90% מהברזילאים הצהירו ב-1970 שהם קתולים לעומת 65% כיום, כאשר 22%, כולל אשתו של בולסונרו, משייכים עצמם לכנסיה האוונגליסטית, והמגמה רק אמורה להימשך בשנים הבאות. בעשור האחרון ירד חלקם של הקתולים בארגנטינה מ-76% ל-66% ואילו האוונגליסטים מהווים כבר עשירית מהאוכלוסייה במדינה שבה גם רבים מגדירים עצמם חילונים.

בצ'ילה ירד שיעור הקתולים מאז 2006 מ-70% ל-59% בעוד ששיעור האוונגליסטים עלה מ-14% ל-18%. המשטרים הסוציאליסטיים ששלטו בדרום אמריקה מאז תחילת המאה התאפיינו ברעיונות חילוניים שהחלישו ככל הנראה את התמיכה בתפיסה הקתולית בעוד שבימין השמרני עלתה התמיכה באוונגליסטים בדומה למגמה בארה"ב. מבחינת ארה"ב וישראל, לאור הדוגמה בפוליטיקה האמריקאית, זו מגמה חיובית ביותר. הניסיון ההיסטורי הקשה עם הקתולים והחיובי עם האוונגליסטים מהזווית היהודית מבטיח שדעת הקהל בדרום אמריקה תשתנה, לפחות בימין, לטובת ארה"ב וישראל.

ברזיל, שהפכה זה מכבר למעצמה כלכלית עולמית ובעלת השפעה רבה על מדינות האזור, תבקש למנף את הקשר הקרוב לארה"ב כדי למצב עצמה כמעצמה גם בתחומים אחרים. כבר שנים שפועלת ברזיל לקבל מושב קבוע במועצת הביטחון. אם וכאשר תיערך רפורמה במועצה שמשוועת מזמן לשינוי, ברזיל היא מועמדת בולטת לשדרוג במעמדה.


מאמרים נוספים