ארבע שנים בדיוק לאחר שמיליוני איראנים שטפו את הרחובות במחאה על בחירתו של מחמוד אחמדינג’אד לנשיא בפעם השנייה, יצעדו באמצע יוני אזרחי איראן אל הקלפיות כדי לבחור בנשיא חדש. המצב הכלכלי הקשה כתוצאה ממשטר הסנקציות והחשש מהתחדשות המחאה נוכח ההתקוממויות ששטפו את האזור מאז, הובילו את האייתוללות להרכיב רשימת מועמדים שמטרתה להביא לאיזון בין דרישות המפגינים, הלחץ הבינלאומי והרצון להשיג נשק גרעיני.
בשנת 2009, דומה היה כי הציבור באיראן יביא להדחתו של אחמדינג’אד ואולי אף יערער את קיומו של משטר האייתוללות. מיליוני האיראנים שהפגינו ברחובות צעקו “היכן הקול שלי” וטענו כי המשטר זייף את התוצאות והעניק למועמד המועדף עליו, אחמדינג’אד, את הניצחון על חשבונו של מיר חוסיין מוסאווי, מועמדם של הרפורמיסטים.
ברצף האירועים, הנתפסים כיום כשידור מוקדם של גל המהפכות במזרח התיכון שהחל כשנה וחצי לאחר מכן, נהרגו כמה עשרות איראנים ואלפים נעצרו. באופן יחסי למהפכות האחרות במזרח התיכון תוצאות העימות בין כוחות הביטחון באיראן למפגינים מצטיירות כשלוות כמעט, אולם באותם ימים נחצו מספר רב של קווים אדומים ונשברו מוסכמות. ביניהן, הקריאות “דיקטטור” ו”רוצח” שכוונו כבר למנהיג העליון באיראן, עלי ח’מנאי.
העולם ב-2013 שונה באופן דרמטי מזה של 2009. מאז כישלון המפגינים להדיח את אחמדינג’אד, התקדם פרויקט הגרעין האיראני עד מרחק של כשנה והחלטה אחת מייצור פצצה. הסנקציות נגד איראן הוחרפו והכלכלה האיראנית סובלת מאינפלציה גבוהה, אבטלה ובעיות אחרות כתוצאה מהסנקציות.
המפה המזרח תיכונית השתנתה אף היא ללא הכר. נסיגת האמריקנים מעיראק הובילה לואקום שלטוני ברחבי האזור ומשם הדרך להתדרדרות הייתה קצרה. עיראק הפכה באופן לא רשמי לשלושה אזורים מדיניים שונים – הצפון הכורדי שנהנה מאוטונומיה רחבה ביותר, לצד פלג כורדי שמעורב בשלטון המרכזי בבגדד; הדרום השיעי שביחד עם מיעוטים שיעים במקומות אחרים בעיראק שולט בבגדד; והמיעוט הסוני שבאזורים מסוימים במרכז המדינה מהווה עדיין רוב וכעת מורד בשיעים, במה שעומד להיות מהדורה מדממת אולי אף יותר מאשר המודל הסורי.
סוריה, בת בריתה של איראן, מפולגת לכל כך הרבה חלקים, עד שלא תמיד ברור מי יורה על מי ובוודאי שאף פרשן כיום לא ממהר להמר על מועד סיום מלחמת האזרחים שם. המאבק שגבה את חייהם של לפחות 80,000 בני אדם עוד רחוק מלהסתיים, ואסד, שרוב הפרשנים כולל אתר זה סברו שיפנה את מקומו במהלך 2012, מצליח להשיב לעצמו נוכחות בחלק מהאזורים במדינה שהיו בשליטת המורדים.
לבנון, שערב האביב הערבי כבר נפלה שדודה בידי החיזבאללה, בן הטיפוחים של משמרות המהפכה האיראניים, לא תצליח כנראה לחמוק מזליגת מלחמת האזרחים הסורים לשטחה, והמשמעות היא מבשרת רעות עבור רבבות לבנונים שישלמו מחיר אישי כבד על כך.
מספר נושאים אם כן מרחפים מעל מערכת הבחירות באיראן – מדיניות החוץ האיראנית בהקשר של המאבק בעולם הסוני; פרויקט הגרעין ומשטר הסנקציות; המשבר הכלכלי הקשה באיראן והחשש בהנהגה האיראנית מחזרתם של הצעירים האיראנים לרחובות הערים כדי להילחם במשטר, הפעם תחת השראת הצלחתם של מספר מאבקים במדינות אחרות באזור.
המהומות אחרי בחירות 2009 – האייתוללות מחפשים להימנע מתמונות דומות. צילום: פאראמרז, פליקר
הבחירות האמיתיות לנשיאות
באיראן נוהגים לומר כי תהליך הבחירה האמיתי של הנשיא האיראני נערך עוד קודם ליום הבחירות, במסגרת ההליך שבו מועצת השומרים על החוקה, אולי מוקד הכוח העוצמתי ביותר באיראן לצד מוסד המנהיג העליון, בוחרים מבין אלפי המועמדים רשימה מצומצמת שחבריה יורשו להתמודד בבחירות.
על פי הרכב הרשימה הסופית, ניתן ללמוד על גבולות הפעולה שמאפשר המשטר לאזרחיו לארבע השנים הקרובות. במסגרת האיזונים והבלמים של משטר האייתוללות, הזוכה בבחירות הוא מי שנהנה מעוצמה רבה בקרב המוסדות השונים של המשטר – זרועות הביטחון, המנהיג העליון, מועצת השומרים על החוקה, מועצת המומחים ועוד – או שזוכה לתמיכה גורפת בציבור, בדרך כלל בשל עמדות מתונות המכונות גם רפורמיסטיות.
יש לזכור כי באיראן הכל יחסי – גם זוכה רפורמיסטי, כמו מוחמד חתאמי ב-1997 וב-2001, נאלץ ליישר קו עם דרישות המשטר ולמעשה עשוי לשמש כלא יותר מאשר עלה תאנה. למרות זאת, ישנם כמובן ניואנסים והבדלים בין הנושאים בתפקיד, שצבר עוצמה בשנים האחרונות תחת הובלתו של אחמדינג’אד.
שמונה מועמדים עברו את המסננת של המועצה, רובם ככולם נהנים מתארים אקדמיים מתקדמים ומעבר ביטחוני או ממשלתי עשיר.
סעיד ג’לילי, יליד 1965, הוא הצעיר שבחבורה. עם זאת, הוא נהנה ככל הנראה מגיבויו ותמיכתו של ח’מנאי, מה שמציב אותו כאחד המועמדים החזקים בבחירות האלה. ג’לילי, מזכיר המועצה הביטחונית העליונה ומי שנהנה מניסיון דיפלומטי עשיר מול המערב בעיקר בסוגיית הגרעין, איבד חלק מרגלו במלחמה עם עיראק בשנות ה-80. ג’לילי הוא ד”ר למדעי המדינה.
חסן רוחאני, יליד 1948, הוא אחד המועמדים החזקים הבאים מתוך הממסד, ומקובל על חלק גדול מאנשי הדת באיראן. רוחאני עצמו הוא איש ההלכה השיעית שחיבר עשרות ספרי הלכה, חבר במספר רב של ארגונים רבי עוצמה ובהם מועצת המומחים, הגוף שבוחר את המנהיג העליון. רוחאני היה מתלמידיו של ח’ומייני, ובמלחמה בעיראק היה סגנו של רפסנג’אני, אז יו”ר הפרלמנט. הקישור שלו לרפסנג’אני, מי שמזוהה עם הרפורמיסטים למרות היותו שמרן, עשוי להעניק לו נקודות בציבור. רוחאני מילא את התפקיד שג’לילי ממלא כיום במשך 16 שנה, עד להגעתו של אחמדינג’אד וזכה לשבחים רבים.
מוחמד כליבאף, יליד 1961, שימש בתפקידים בכירים בכל זרועות הביטחון האיראניים ונחשב לעילוי צבאי. הוא ראש עיר פופולארי מאוד של טהרן. נחשב לשמרן מאוד בדעותיו, אך פרגמטי בגישתו למדיניות חוץ. נתמך על ידי חוגים שמרניים וזוכה לתמיכה רחבה ברחוב האיראני. כליבאף היה מעורב בדיכוי מוצלח של מספר מרידות של סטודנטים לאורך השנים, ועל כך עשוי להיתפס כמועמד מוצלח מבחינת הממסד, ולדגל אדום מבחינת הרפורמיסטים.
מוחמד רזה עארף, יליד 1951, כיהן כסגן נשיא ראשון של מוחמד חתאמי ב-2001-2005 ושר בממשלתו ועובדה זו עשויה לקרוץ לבוחרים הרפורמיסטים. עארף הוא מהנדס אלקטרוניקה ובעל תואר דוקטור בתחום, וניסה בעבר להיכנס לפרלמנט כרפורמיסט.
ראש עיריית טהרן, מוחמד כליבאף – המועמד המוביל? צילום: Beshef, ויקיפדיה
מוחסיין רזאי, יליד 1954, מוכר בישראל בשל עמידתו בראש משמרות המהפכה במשך 16 שנה, מאז שהיה בן 27. רזאי הוא יריבו של בוגר אחר של המשמרות, אחמדינג’אד, ונחשב בין היתר למי שעמד מאחורי הפיגועים נגד מטרות יהודיות וישראליות בבואנוס איירס בשנות ה-90. בשנות ה-80 רזאי היה אחד האנשים החזקים ביותר באיראן, אולם כיום הוא אינו נחשב לאחד המועמדים המובילים לתפקיד הנשיא.
עלי אכבר ולאייתי, יליד 1945, שכיהן 16 שנה כשר החוץ, נהנה מטבע הדברים מניסיון מדיני רב, אך נעדר כל בסיס תמיכה מוצק בקרב הממסד האיראני, ואינו זוכה לפופולאריות גם בציבור הרחב.
מוחמד גרזי, יליד 1941, הוא המועמד המבוגר ביותר ברשימה וככל הנראה גם האפור ביותר. כיהן כשר הנפט ולאחר מכן כשר הדואר במשך 16 שנה. הוא מועמד עצמאי שאין מאחוריו מפלגה.
בתמהיל המועמדים בולטים כמה מאפיינים. ראשית, לשלושה מועמדים יש ניסיון מדיני עשיר, בעיקר ביחסים עם המערב. בחירה מעניינת נוכח המשבר ביחסים שמשפיע על המצב הכלכלי באיראן. לאור העובדה כי אין אנשים בעלי רקע כלכלי ברשימה, נראה כי המשטר תופס את הבעיות הכלכליות במדינה כפונקציה של הסנקציות בלבד.
שני מועמדים נוספים באים מתוך הממסד הביטחוני, רזאי וכליבאף, עוד מועמד הוא איש דת בכיר והשאר בעלי ניסיון כשרים וחברי פרלמנט. עם זאת, כמעט כל המועמדים חברים בגוף כזה או אחר מבין הגופים המנהלים את איראן ושחבריהם ממונים על ידי ח’מנאי. במילים אחרות, יש כאן ניסיון להרכיב קבוצה מגוונת יחסית ברקע שלה, אך אין ככל הנראה אף מועמד שלמשטר יהיה קשה עם ניצחון שלו, כפי שהיה בבחירות הקודמות עם מוסאווי.
נקודה נוספת, כפי שניתן לראות בסקירה הקצרה של המועמדים, שרבים מהם כיהנו בתפקידם במשך 16 שנה, לפני שעברו לתפקיד הבא. הסיבה היא כהונות של 8 שנים של כל נשיא מאז 1981 – ח’מנאי, רפסנג’אני, ח’תאמי ואחמדינג’אד. בעוד שח’מנאי ורפסנג’אני ייצגו שני מועמדים מלב הממסד הדתי השמרני, ח’תאמי הרפורמיסט ואחמדינג’אד הרדיקלי ביקשו להביא לשינויים משלהם והדבר כלל הכנסת אנשים שלהם ופיטורים של אחרים. כך שניתן למקם את המועמדים מבחינת הזיקה הפוליטית שלהם לא מעט לפי השנים שכיהנו בתפקיד ושנת עזיבתם.
חסן רוחני שהיה הנושא ונותן העיקרי בתחום הגרעין עם המערב בשנים 1989-2005, תחת נשיאותם של רפסנג’אני וחתאמי, ומוחמד רזה עארף שהיה סגנו של חתאמי בשנים 2001-2005 הם דוגמאות מובהקות למועמד רפורמיסטים יותר. עלי אכבר ולאייתי ומוחמד גרזי שכיהנו כשרים בשנים 1981-1997, תחת נשיאותם של ח’מנאי ורפסנג’אני, מייצגים קו שמרני יותר. כך גם מוחסיין רזאי שכיהן באותן שנים כמפקד משמרות המהפכה.
מוחמד עארף – סגן הנשיא של חתאמי יקבל את קולות הרפורמיסטים? צילום: Ansarymehr
הפגנות וסנקציות
הנשיא האיראני הבא, הגם שאינו המנהיג האמיתי של איראן, יצטרך להתמודד עם לא מעט נושאים קריטיים לקיומו של המשטר. האתגר הראשון יהיה כבר בסיבוב הראשון של הבחירות. אם הבוחר הליברלי באיראן יסבור כי פעם נוספת ישנה כוונה להשתיק את קולות הרפורמיסטים וכי אף אחד משני המועמדים המובילים אינו מציע שום שינוי בפוליטיקה האיראנית, עשויים מראות קיץ 2009 לשוב לרחובות הערים באיראן עוד בטרם ייספרו הקולות.
גם אם ייכנס הנשיא החדש לתפקידו ללא צורך בהתמודדות דרמטית עם מפגינים, הוא יצטרך לתת מענה דחוף ומשמעותי לסוגיית הסנקציות על איראן שלה יש השלכות הן על המשך הפרויקט הגרעיני, הן על המצב הכלכלי, הן על היחסים עם המערב והן על הסיוע האיראני לבני הברית – אסד, חיזבאללה, השיעים בעיראק וכו’.
מהרכב המועמדים כן נראה כי הממסד האיראני מבקש להסתייג מהפרובוקציות שאפיינו את שלטונו של אחמדינג’אד, ולמצוא אדם שיוכל לרכך את ההתרסה כלפי המערב כדי להוביל לריכוך בעמדות הצד שמנגד. האיראנים יכולים להסתגר תחת משטר של סנקציות ובלבד שימצאו דרך למכור את אוצרות הטבע שלהם. על הפרק בין היתר עסקאות נפט גדולות עם סין וצינור הגז הענקי המיועד למכור גז להודו ולפקיסטן. האיראנים זקוקים למשאבים עצומים ולמחיר גבוה של הנפט כדי לממן את ההוצאות הממשלתיות האסטרונומיות – סובסידיות נדיבות, שחיתויות נרחבות בשלטון וכאמור סיוע לבעלי הברית במזרח התיכון.
הבחירות באיראן מהוות גם הזדמנות מבחינת יריבותיה של איראן – בראשן סעודיה וארה”ב – לסייע לאופוזיציה למשטר בארגון הפגנות ובהתססת הציבור באיראן נגד ההנהגה. איראן האשימה עוד ב-2009 כי ישנה מעורבות סעודית ומערבית מאחורי הקלעים נגד המשטר. מאז היו אלה האיראנים בעצמם שהיו מעורבים בפעילות נגד השלטון במדינות ערביות שונות וייתכן שגם הפעם יפעלו גופי מודיעין בעלי כיסים עמוקים נגד המשטר. העובדה שרפסנג’אני, אחד מעשירי איראן ומהפוליטיקאים החזקים ביותר שלה, נפסל מלהתמודד בבחירות, עשויה אף היא להעניק לאופוזיציה עוצמה רבה במאבקה בשלטון, בגיבויו של אותו רפסנג’אני.
אחמדיניג’אד – כבר רואה את הסוף. צילום: אתר נשיא איראן
מיהם המועמדים המובילים?
סקרים רבים מתפרסמים בהקשר של הבחירות באיראן, ולכולם יש אמינות מעטה, בהתאם להזדהות מכין הסקר עם אחד המועמדים. עם זאת, בכולם מתבלט ראש עיריית טהרן, מוחמד כליבאף, כמועמד מוביל. לצדו ניתן למנות את סעיד ג’לילי, חסן רוחאני ומוחמד עארף הרפורמיסט, וכן את רולאם עלי חדאד, כמי שיתמודדו על שני מקומות בסיבוב השני.
למעשה, בעוד שכליבאף נהנה מתמיכה ציבורית רחבה והוא אהוד גם במשטר, הצלחתו של מועמד אחר תהיה תלויה בהצגתו כמועמד הרפורמיסטים המוביל – רוחאני, המקורב לרפסנג’אני, או עארף, או לחילופין – בהתייצבות הממסד מאחוריו, במקרה של ג’לילי או חדאד.
אם לסיבוב השני בבחירות יגיעו כליבאף מול מועמד רפורמיסטי, יתייצב המשטר מאחורי כליבאף. אם כליבאף יעמוד מול מועמד שמרני יותר שנהנה מגיבוי השלטון, הוא עשוי להפוך דווקא לתקוות הצעירים בשל עמדותיו המדיניות המתונות יחסית ויכולתו הביצועית המוכחת.
תקוות האייתוללות היא למצוא נשיא שיאזן בין הצורך בריכוך הסנקציות והיחסים הטעונים עם המערב, לבין הצורך בהגנה על המשטר והצורך במתן מענה למחאה החברתית במדינה. אם יצליחו בכך, עשויה ישראל למצוא עצמה בבעיה – המוטיבציה האמריקנית והאירופית הנמוכה לתקוף את התשתית הגרעינית באיראן תיחלש עוד יותר לאור תקוות, כוזבות ככל הנראה, להגיע להידברות מועילה.
