אסטרטגיה של מתיחות

האופוזיציה לארדואן מתעוררת

אלון לוין, יובל בוסתן


ההיסטוריה של הרפובליקה הטורקית מציעה דוגמאות רבות של זעם ציבורי ברחובות – מיתון כלכלי, שהופך לכאוס ומביא להתערבות צבאית, כשהצבא הוא זה שמלבה בעצמו את הכאוס ברחובות. האם אנחנו צופים במהדורה חוזרת לאירועי שנות השבעים ולמעורבות הצבאית שכונתה "אסטרטגיה של מתיחות"? ארדואן הפופולארי מתחיל לחוות פגיעה חריפה בתמיכה הציבורית בו, שעשויה לזרז את סיום הקדנציה השלישית שלו כראש ממשלה.

עלייתה של מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמיסטית בטורקיה, בהנהגתו של טייפ רג'פ ארדואן ב-2002, היוותה את יריית הפתיחה למאבק ארוך, רב תככים ומרתק, בין האליטות הישנות והחילוניות, ובין האליטה החדשה והדתית. מעוזי החילוניות, שנהנו מעוצמה חוקתית ואפשרו לאליטות הישנות לשמר את השלטון בידיהן החלו להיכבש על ידי אנשי האליטה החדשה, באמצעים דמוקרטיים.

מעוז ראשון שסומן על ידי אנשי ארדואן, לאחר הפרלמנט עצמו כמובן, היה מערכת הביטחון ובראשה הצבא. ההיסטוריה הטורקית ידעה ארבע הפיכות צבאיות בשנים 1960-1997.

ההפיכה של 1960 נולדה לאחר שממשלת טורקיה החלה להתרחק ממורשת אתא-טורק באפשרה הקמתם של אלפי מסגדים ובתי ספר דתיים וקיצרה את משך השירות הצבאי. ברקע, המלחמה הקרה השתוללה, טורקיה חוותה משבר כלכלי כתוצאה מסיום תוכנית מרשל והצבא חשש, בעידוד האמריקנים, משינוי אסטרטגי במדיניות החוץ שעיקרו מעבר לתמיכה בברה"מ במקום ארה"ב. בהפיכה של 1971 התערב הצבא במה שנתפס כאנרכיה גוברת, עם ריבוי המאבקים ברחוב בין גורמי שמאל וימין קיצוניים. מאבקים אלה נבעו ממשבר בכלכלה הטורקית בסוף שנות ה-60.

ההפיכה השלישית ב-1980 הייתה ניסיון להביא לסיום את מאבקי השמאל והימין שככל הנראה תודלקו גם מאחורי הקלעים על ידי שתי המעצמות. בכל אופן, אין ספק היום שלצבא היה חלק נכבד ביצירת המצב הביטחוני הרעוע ברחובות הערים, כחלק ממה שכונה "אסטרטגיה של מתיחות" ואשר מטרתה לייצר פחד ואלימות בציבור ככדי ליצור קרקע פורייה להשתלטות הצבא על השלטון. במהלך המאבקים בשנות ה-70 בין הימין לשמאל נהרגו כ-5,000 טורקים.

גם הפיכה זו הושפעה רבות ממצב כלכלי קשה וטורקיה החלה באימוץ רפורמות ליברליות בכלכלה תחת הנהגתו של טורגוט אזאל רק ב-1983. החוקה הטורקית הנהוגה כיום היא החוקה שנכתבה לאחר אותה הפיכה.

ההפיכה האחרונה, ב-1997, נולדה בעקבות החשש בצבא מהצלחת מפלגת הרווחה האסלאמיסטית, הורתה-הרוחנית של מפלגת הפיתוח והצדק של ארדואן שאף היה חבר בה. מפלגה זו ביקשה להעלות את טורקיה על פסים דתיים יותר.

ישנם מספר מכנים משותפים לחלק או לכל ההפיכות השונות בהיסטוריה של טורקיה המודרנית: שילוב של מצב כלכלי קשה, עלייה של אסלאמיזם, חשש מאנרכיה ומהתרחקות ממורשתו של אתא טורק שעיקרה הוא מודרניות, מערביות, לאומיות טורקית וחילוניות.


כיכר טקסים בלהבות – מצב כלכלי קשה, עלייה של אסלאמיזם וחשש מאנרכיה הובילו כמה פעמים בעבר להפיכות בטורקיה. צילום: מיסטסלב צ'רנוב

פטיש כבד וארגנקון

ארדואן שמכיר היטב את ההיסטוריה הזו, ביקש להימנע מראש מאפשרות של הפיכה צבאית. עם זאת, בעודו מנסה להביא לשינויים בתוך המערכת הצבאית החלו התארגנויות פנימיות של הצבא לקראת הפיכה נגד השלטון האסלאמיסטי. בספטמבר 2012, הרשיע בית המשפט הטורקי 300 חשודים מתוך 365, שהשתייכו להתארגנות שכונתה "פטיש כבד" (SLEDGEHAMMER) ובהם שלושה גנרלים בכירים שנדונו למאסר עולם. התארגנות זו שורשיה ככל הנראה זמן קצר לאחר הבחירות בסוף 2002 וניצחון מפלגת הפיתוח והצדק. מטרת ההתארגנות הייתה לפוצץ שני מסגדים ולהביא לכאוס ברחובות, שיכשיר את הקרקע להתערבות צבאית "להשבת הסדר על כנו".

בצבא נתפסו המעצרים ההמוניים של קצינים כציד מכשפות נגד הצבא, אך לא נותרו שם גורמים שיגנו עליהם מול המשטר – תוצאותיו של "פטיש כבד" הובילו לבסוף גם להתפטרותם של ארבעת הגנרלים הבכירים ביותר בצבא הטורקי ב-2011 – הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, מפקד הצי ומפקד זרוע היבשה של הצבא הטורקי, שלא הצליחו לגבות ולשמור על הקצינים.

התארגנות אחרת, "ארגנקון", עסקה בביצוע פיגועי טרור קלים ב-2008 מתוך מטרה דומה לגרום לכאוס ברחובות. למעשה, היה זה דפוס פעולה דומה למה שהתרחש בטורקיה בשנות ה-70 כשהצבא הוא זה שנזעק לייצב את המדינה, אך החשדות מעלים כי הצבא הוא שיצר את הכאוס כאמור, כחלק מאסטרטגיית המתיחות.

ניתוח מעניין של ההפיכות, הן המוצלחות והן הכושלות, הוצג על ידי העיתונאי והמרצה למדעי המדינה הטורקי שאהין אלפאי ב-2011, שסבר כי ההפיכות הצבאיות הן תולדה לא אחת של מאבקי כוח פנים צבאיים בין קבוצת קצינים צעירה ובין קבוצה מבוגרת יותר [1.

ארדואן המשיך במאבקו במעוזי החילוניות – את מוסד הנשיאות הצליח לכבוש באמצעות בן בריתו וחברו עבדאללה גול לאחר הבחירות ב-2007. לאורך כל השנים נאבק ארדואן בתקשורת החילונית ואף התעמת עם בית המשפט העליון, שהצליח להיות המעוז האחרון שחוסם את האסלאם הפוליטי מלהשלים את השתלטותו בטורקיה. למעשה, אחת הדרכים שבהן ביקש ארדואן להתמודד עם בית המשפט הוא בשינוי החוקה מ-1980, שינוי עליו הוא עמל בשנה האחרונה.

כדי להצליח לשנות את החוקה אף חתם ארדואן על הסכם עם עבדאללה אוצ'אלאן, מנהיג הכורדים בטורקיה שריצה מאסר עולם בכלא מבודד. על פי ההסכם הושג, לוחמי ה-PKK נסוגו לעיראק וחברי הפרלמנט הכורדים הביעו תמיכה ביוזמה של ארדואן. בתמורה, הציג ראש הממשלה הטורקי הציג שינויים חוקתיים רבים לטובה במעמדם של הכורדים בטורקיה.

השינויים העמוקים שעוברת החברה הטורקית בשנים האחרונות, שעיקרם פגיעה בדמותה החילונית של המדינה, הצטרפו לשינוי ביחס לכורדים שנתפס כבגידה בקרב לאומנים טורקים ותחילת המיתון בכלכלה הטורקית לאחר שנתיים של צמיחה מהירה [2].

האופוזיציה יוצאת לרחובות

הקרקע לתחילתם של מאבקי רחוב כבר הוכשרה. ההחלטה הטורקית לעקור פארק ממקומו כדי לקדם פרויקטי ענק בתחום התשתיות הובילה להפגנות מצד שוחרי איכות הסביבה, ומשם התדרדרה במהירות להפגנה נרחבת נגד ארדואן. כל האנרגיה השלילית שהצטברה בקרב מבקריו של ארדואן מכל שכבות הביניים והאליטות הישנות, החלה לקבל חיזוק גם מפשוטי העם שעל תמיכתם התבסס ארדואן כל השנים.

השאלה שעשויה להישאל לנוכח ההיסטוריה הטורקית היא האם מאחורי ההפגנות הספונטניות לכאורה נגד השלטון של ארדואן, מסתתרת מעורבות של האליטה החילונית שמתנגדת לחדירת האסלאם לחברה? או אולי הצבא מבקש לנקום במי שכלא את טובי בניו ולהשליט משטר צבאי? האם זוהי מעצמה זרה כלשהי, למשל איראן או רוסיה, המבקשות להחליש את אחת היריבות הקשות של בן החסות שלהן בשאר אל אסד? אולי זוהי באמת מחאה ספונטאנית אזרחית נגד שינוי דמותה של טורקיה המתובלים גם במצב כלכלי מתדרדר? וייתכן שמאחורי המהומות מסתתרים לאומנים טורקים שכועסים על מדיניות הפיוס של ארדואן עם הכורדים.

בנוסף, עבודות התשתית הנרחבות שמבצעת הממשלה בעיר איסטנבול במיליארדי דולרים, שיביאו בין היתר לשינוי קו הרקיע של העיר, הציתו כעס בקרב הציבור החילוני של העיר ולא בכדי. בעוד שנקודות רבות בעיר קשורות להיסטוריה העות'מאנית של העיר ולאסלאם, כיכר טקסים קשורה דווקא לפרק הרפובליקני-חילוני של המדינה. בכיכר עומדת אנדרטה לכינון הרפובליקה שהוצבה ב-1928. הכיכר הייתה עדה לטבח שנעשה במפגיני שמאל ב-1977 במהלך מצעד האחד במאי וכיום היא מרכז תחבורתי המושך אליו גם תיירים רבים. ובכיכר זו ביקש ארדואן לבצע שינויים שנתפסו כהתקפה נוספת על החילוניות והובילו לפקיעת הסבלנות מצד המפגינים.

אם הממשלה הטורקית לא תצליח לעצור את ההפגנות, שלפי שעה האלימות שבהן מבוקרת, בוודאי בהשוואה למחאות מקבילות באזור, עשוי הצבא לנצל את שעת הכושר וליטול את המושכות לידיו. אולם הפעם ובניגוד להפיכות העבר, הוא ייאלץ להתמודד עם מספר תנאים לרעתו – ראשית, ממשלתו של ארדואן נהנית עדיין מתמיכה ציבורית רחבה, כאמור בעיקר בקרב השכבות החלשות. שנית, הציבור הטורקי חווה רפורמות דמוקרטיות רבות בשנים האחרונות והוא עשוי שלא לראות בעין טובה התערבות צבאית, ואף להתנגד לה. שלישית, ארדואן הצליח בשיטתיות לעקור חלק נכבד מהקצונה הצבאית, בעוד שקצינים התומכים בו תפסו עמדות מפתח. הצבא כבר לא מדבר בשפה אחת. רביעית, הגם שמדובר במנהיג שנוי במחלוקת, העובדה כי ארדואן נבחר בבחירות דמוקרטיות תגרור לחץ בינלאומי כבד על הצבא הטורקי אם ינסה לתפוס את השלטון.


האם המחאה היא ספונטנית ועלתה מהרחוב, או מעשה ידיו של גורם זר? צילום: מיסטסלב צ'רנוב

ארדואן מוסיף להסתבך

בספטמבר 2011 סקרנו במאמר "ארדואן מסתבך" את השינויים לרעה במעמדו של מי שנתפס עד אותו זמן כמנהיג החזק ביותר במזרח התיכון. ארדואן שקידם מדיניות שכונתה על ידי משקיפים "ניאו-עות'מניזם", ביקש לחזק את מעמדה של ארצו באזור על ידי שאיפה להגיע לאפס סכסוכים עם השכנות השונות, ולהיתפס ככוח החזק והקובע. מ-2009, לאחר מבצע עופרת יצוקה, עבר ארדואן לעשות שימוש ברטוריקה קשה נגד ישראל שאף לוותה לאחר מכן במהלכים ובסנקציות שונות נגד ישראל, מצב שהחריף לאחר משט המרמרה ב-2010. לאחר המשט נתפסה ישראל כמי שמצויה בשיא הבידוד המדיני בעוד שארדואן נחשב אז לגיבור בקרב העמים הערבים באזור וכמובן בעיני בני עמו.

זמן קצר לאחר מכן החל ארדואן לספוג מפלות בכל השדות האפשריים. בעוד שהאיחוד האירופי מוסיף להתבצר בעמדתו שלא להכניס את טורקיה לארגון כולל יוזמה של הנשיא הצרפתי סרקוזי לקדם אלטרנטיבה למאמץ הטורקי להצטרף לאיחוד בדמות האיחוד הים תיכוני, הסתכסך ארדואן עם היוונים, הקפריסאים והארמנים; יחסו לישראל דחף אותה לזרועותיה את שכנותיו לבלקן כולל יוון, בולגריה ורומניה.

ניסיונו של ארדואן להתקרב לסוריה בהנהגת בשאר אל אסד היה אולי לאחת מהפארסות הגדולות של הנהגתו, ולאחר השקעה של משאבים רבים בידידות החדשה הפך ארדואן ליריב מר לסוריה, המאוים על ידי רוסיה ואיראן לבל יתערב בנעשה אצל שכנתו. טורקיה אף חוותה מספר התקפות מהצד הסורי, כולל הפלת מטוס קרב והרג הטייסים וכן פיגועי טרור בעיירת גבול טורקית. אולם חרף האיומים, לא העז ארדואן לפעול במישרין נגד סוריה. בעיה אחרת שהתהוותה בסוריה והדאיגה את ארדואן הייתה האוטונומיה הכורדית הסורית שהחלה לקום ואשר גם בשל החשש ממנה מיהר ארדואן להציע למיעוט הכורדי שבתחומו שיפור במצבו החוקתי בתמורה להפסקת אש.

בסיכומו של דבר, לאחר שנים של הצלחות הפכה טורקיה בהנהגתו של ארדואן למבודדת יותר מבחינה מדינית, עם מצב כלכלי מתדרדר, מצב ביטחוני שמאיים לצאת משליטה וכל זאת עוד בטרם הוזכרה בעיית הפליטים הסורים שרק מחריפה ומעיקה על הכלכלה הטורקית.

המצב בסוריה מרחף כעננה שחורה מעל טורקיה ועתידה הקרוב. ככל שחולף הזמן ולתוך סוריה זורמים אלפי לוחמים מכל העולם, מוסיף זרם הפליטים להתגבר, ובטורקיה חצו זה מכבר את סף 300,000 הפליטים, עד שהטורקים כבר מתחילים לפעול לעצירת זרימת הפליטים [3].


ארדואן (עם פוטין) – מבחן אמיתי ראשון להנהגתו בדרך, אולי, להשתלטות מוחלטת על טורקיה. צילום: הקרמלין
טורקיה עשויה למצוא את עצמה בקונפליקט צבאי לא פשוט מול סוריה ובני בריתה אם ההתקפות עליה יימשכו. אך למרות שהיא מחזיקה את אחד הצבאות הגדולים באזור ובעולם, הפגיעה בשרשרת הפיקוד הטורקי על רקע הטיהורים שנערכו לאחר חשיפת ההתארגנויות נגד ארדואן עשויה להתגלות כבעייתית ביותר עבור טורקיה. אין לדעת מהו הנזק המדויק אך ייתכן שעצם העובדה שטורקיה חוששת מעימות גלוי עם הסורים והאיראנים נובעת מקושי של הצבא לממש תוכניות צבאיות כאלה, או חוסר רצון שלו.

נקודה מעניינת הנוגעת למצבו של ארדואן, היא ההתנצלות הישראלית לאחר ביקורו של הנשיא האמריקני אובאמה בישראל. ישראל התנצלה בפני ארדואן על תוצאות משט המרמרה, התנצלות שהוצגה על ידי ארדואן כניצחון ההתעקשות שלו על האינטרסים החיוניים לטורקיה. בעוד שחלק מהטורקים ניסו להבין אם ההתעקשות הזו השתלמה לטורקיה שאיבדה את התיירים הישראלים ואי אילו עסקאות נשק בשנים האחרונות, יחס כוחות הביטחון הטורקיים למפגין ברחוב מעמידים את ארדואן באור מגוחך, כמי שלא מוכן להתנצל על פגיעה באזרחים טורקים כפי שהיה מוכן ראש ממשלה ישראלי.

ארדואן עצמו מבקש בינתיים לשדר "עסקים כרגיל" והוא מקיים את הלו"ז המתוכנן שלו כרגיל. כך, לאחר נאום שבו האשים גורמי אופוזיציה קיצוניים במהומות נגדו, המריא לביקור בצפון אפריקה שיכלול את מרוקו, אלג'יריה וטוניסיה. היה מי שהזכיר כי האביב הערבי התחיל בטוניסיה וראה בנסיעתו של ארדואן לשם אקט סמלי.

בשעת כתיבת שורות אלה המהומות בטורקיה נמשכות פחות משבוע, ומדיווחי התקשורת עולה כי עד כה נהרגו שלושה מפגינים לכל היותר. המצב בטורקיה הוא תחת שליטת כוחות הביטחון והשקט עשוי לחזור לאיסטנבול במהרה, אם המשטרה תצליח שלא להיגרר לאלימות קשה יותר שתעלה את מספר הנפגעים ואיתם את מפלס הזעם הציבורי. אך העובדה היא כי שנות השגשוג של החברה והמשק הטורקי שהביאה היציבות והרפורמות של ארדואן הן ככל הנראה בשלבי סיום.

עד כה ההתנגדות לארדואן אפיינה בעיקר את מעמד הביניים, אולם נראה כי גם בקרב המעמדות הנמוכים מתחילה תסיסה נגד ארדואן. שותפות האינטרסים בין האליטות הישנות והצבא לבין המעמדות שסובלים כרגע מהמצב הכלכלי, ביחד עם החשש כי ארדואן יפעל בקרוב לשנות את החוקה תוך פגיעה בערכים דמוקרטיים והפיכתו לנשיא כמעט כל יכול, מובילים למסקנה כי מדובר אולי בהזדמנות האחרונה של המתנגדים לארדואן לפעול.

הערות

1. Sahin Alpay, "‘Ergenekon’ and ‘Sledgehammer’ lessons for the Turkish Armed Forces", Todays Zaman, 24/01/2011

2. "Turkey's Economic Growth Slows Sharply", Wall Street Journal, 01/04/2013

3. Sarah Elliott, "Turkey refugee camps close their doors to desperate Syrians", The Australian, 01/06/2013


מאמרים נוספים