המהומות וההפגנות המתחוללות בצרפת מזה כמה שבועות כתוצאה מהטלת מס ירוק על הדלק, עוררו שדים מרבצם. ההתנגדות לגלובליזציה ולחברות באיחוד האירופי רק גוברת בשנים האחרונות בצרפת, אולם היורו-סקפטיים הצרפתים לא זכו עד כה לייצוג הולם. בהיעדר הייצוג יצאו הצעירים לרחובות כדי לפתור בעצמם את הבעיות שלהם. אחרי טראמפ, הברקזיט והבחירות באיטליה, מתכוננת גם צרפת למהפך תודעתי נגד הממסד. הדבר עשוי להוביל אותה אל מחוץ לאיחוד, ולשינויים מרחיקי לכת בחברה ובכלכלה שלה.
ז’קלין מורו, מטפלת בהיפנוזה בת 51 מבריטני שבצפון צרפת פרסמה וידאו שבו היא מישירה מבטה אל המצלמה ומונה את הכשלים של “מיסייה מקרון” בטיפול בבעיותיה של צרפת, בדגש על ניהולה הכלכלי. הפוסט שעלה לאוויר עוד באוקטובר, הפך לוויראלי והחל את גל המחאה של “האפודים הזוהרים” – פריט הלבוש שעוטים על עצמם נהגים כדי שייראו היטב מרחוק – בחירה סמלית שמעבירה את הטענה שנשיא צרפת מתעלם מאזרחיו, בעיקר מאלה שנוהגים.
המחאה החלה באזוריה הכפריים של צרפת והתגלגלה עד לבירה. היא נסובה סביב תוכניתו של מקרון להטיל מס “ירוק” על הדלק – במילים אחרות לייקר את הדלק על אף הצניחה במחירי הנפט. זאת, במסגרת הרצון הצרפתי לקצץ בהיקף פליטות גזי החממה. אולם המס החדש פגע באופן ישיר בתושבי הפריפריה הצרפתית שנדרשים לגמוא מרחקים ארוכים מדי יום כדי להתפרנס. אך זה רק צד אחד של המטבע. התמ”ג הממוצע לנפש של כ-12 מיליון תושבי פריז רבתי עומד על 70 אלף דולר בשנה. אם מתמקדים רק ב-2.5 מיליון תושבי העיר עצמה, מזנק התמ”ג הממוצע ל-120 אלף דולר, שכמובן ממשיך לצמוח אם לא מתחשבים במהגרים ותושבי שכונות המצוקה בעיר. שאר כ-50 מיליון הצרפתים מייצרים הרבה פחות – באזור 32-40 אלף דולר, תלוי באיזה חלק המדינה מדובר.
התמונה שצפה, פופוליסטית ככל שתהיה, היא של מרכז עשיר הנהנה מכל היתרונות של להיות מחובר לשוק האירופי המשותף בעל חצי מיליארד צרכנים; מרכז שנהנה מאספקה בלתי פוסקת של כוח עבודה זול ושמיקומו הגיאוגרפי העדיף והתחבורה הציבורית המפותחת מגנים עליו מפני התנודות הקיצוניות במחירי הדלק. בה בשעה שהוא תומך בחוקים אופנתיים, פרוגרסיביים, שהשפעתם עליו מתונה. מנגד, מתייצבת הפריפריה הצרפתית, זו שמחוברת יותר ללאומיות, שמתפרנסת בצנעה וחשה על בשרה את השפעת זרמי המהגרים העצומים השוטפים את המדינה. וכעת, הם גם נאלצים לסבסד את החוקים והמסים הפרוגרסיביים הללו.
לצרפת יש מסורת ארוכת שנים של מהומות והפגנות ציבוריות בעלות היקף רב משתתפים. יש הטוענים שזה האתוס של המהפכה הצרפתית ויש הסבורים שהנוקשות החוקתית של הרפובליקה החמישית היא זו שמונעת ייצוג פוליטי ממיליוני אנשים שנאלצים להשמיע את קולם בהפגנות הללו. ההפגנות המפורסמות שהתרחשו בצרפת בחמישים השנה האחרונות נגעו לאיגוד עובדים כזה או אחר, הפגנות סטודנטים או מהגרים. אולם השסע החברתי שצץ ועולה מתוך ההפגנות כעת, הוא שסע שבין עשירים לשאינם, בין אלה המעדיפים צרפת קוסמופוליטית לבין אלה המעדיפים את הלאומיות הצרפתית. כמו במקומות אחרים, גם בצרפת יותר ויותר אנשים, בעיקר אלו שרחוקים מהבירה ומהצלחת, מתקשים להבין מה יוצא להם באופן אישי מחברות באיחוד האירופי המושמץ.
כמה שבועות לאחר תחילת המחאה שהגיעה כבר להיקף של מאות אלפי מפגינים ברחובות ולגלי ונדליזם וזעם כלפי כוחות הביטחון, הופיע הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון מול פני האומה בטלוויזיה. שפת הגוף שלו שידרה חולשה, אולי אף הלם מהשתלשלות האירועים, ולבסוף הוא גם מצמץ ראשון. מקרון הודיע על ביטול המס הירוק, העלאת שכר המינימום ובסך הכל על רפורמות שיעלו לאוצר הצרפתי כ-11 מיליארד יורו לפי ההערכות.
הטענות כלפי מקרון כי הוא דואג לעשירים על חשבון העניים, הן טענות ראי לטענות שהופנו נגד קודמו בתפקיד, פרנסואה הולנד. הולנד הוא זה שהטיל מס על העשירים שהביאו לעזיבתם של אלפי צרפתים אמידים את המדינה כדי למצוא מקלט מפני המס – 75% על אלה שמרוויחים מעל מיליון יורו בשנה. המס בוטל ב-2014, כשנתיים לאחר שחוקק. מקרון לעומת זאת הביא לביטול של מס על נדל”ן יקר, ובכך נתפס כמגן העשירים.
לצאת או להישאר?
בסופו של יום צרפת מתמודדת עם בעיות כלכליות עמוקות יותר – שיעור אבטלה גבוה שמסרב לרדת כבר עשור שלם; גירעון מסחרי שמעיד על חוסר תחרותיות וצמיחה איטית. הצרפתים מעבירים יותר ויותר כספים לרשת הביטחון הסוציאלית ופחות ופחות מייצרים את ההון הנדרש לכך. התוצאה? מיחס חוב-תוצר של כ-65% ערב המשבר הפיננסי של 2008, ליחס של 97% כיום, גידול של יותר מ-800 מיליארד דולר נומינלית. הצרפתי הממוצע ייצר כ-45 אלף דולר ב-2008 ובשנה שעברה רק 38.5 אלף דולר.
כדי להפוך את קערת המשבר על פיה, צרפת צריכה לבצע רפורמות עמוקות בשוק העבודה, הפנסיה וכן במבנה המס, באופן שיעודדו עבודה ויזמות ולא הישענות על רשת הביטחון הסוציאלית הנדיבה, רפורמות שנראות כרחוקות מלהתגשם לפי שעה.
המציאות הכלכלית הלא פשוטה עבור הצרפתים, מציפה את הבעיות והשסעים החברתיים. והללו רק מתעצמים. 11 מיליארד היורו שהציע מקרון למפגינים בתקווה שיסתפקו במנחה הזאת ויפסיקו במחאה האלימה, רק מעודדים את המשך הדרישות והתביעות מצדם. אל המחאה הספונטנית, הגם שרחבת היקף, נכנס הימין הרדיקלי של מרין לה פן. שם מנסים כבר שנים להביא ליציאה צרפתית מהאיחוד האירופי – ה”פרקזיט” על משקל הברקזיט בבריטניה.
ערב הברקזיט הצהירו 45% מהצרפתים שהם בעד להישאר באיחוד האירופי ו-33% תמכו ביציאה ממנו. בינואר השנה אמר מקרון בכנות כי לו נערך משאל על הישארות באיחוד, והשאלה הייתה מוצגת כ”כן” או “לא”, להערכתו רוב הצרפתים היו תומכים ביציאה מהאיחוד. אולם כאמור הרפובליקה החמישית, שהוקמה לפי מידותיו של שארל דה גול היא בעלת משטר נוקשה שתחם את הוויכוח הפוליטי בצרפת לגבולות הימין השמרני והשמאל הסוציאליסטי. כך, החזית הלאומית שזכתה ב-13.2% מהקולות, כשלושה מיליון צרפתים, מיוצגת בפרלמנט ב-1.3% מהמושבים. שלוש מפלגות שמאל שזכו ב-9.5% מהקולות, זכו ב-7.8% מהמושבים. 32% מהקולות שהלכו למפלגת השלטון, העניקו לה 60% מהמושבים, בזכות הפריסה הארצית.
מחאת האפודים הזוהרים חצתה את גבולותיה של צרפת והגיעה גם לבלגיה ולמדינות נוספות באירופה, שאף הן מתמודדות עם משברים. המצב הכלכלי הקשה בשילוב עם גלי ההגירה מהמזרח התיכון ומאפריקה דוחפים את אזרחי אירופה לתמוך במפלגות שמתנגדות לאיחוד האירופי בכלל ולמפלגות ימין רדיקליות בפרט.
התוצאה היא שלעתים הימין הרדיקלי הוא זה שמנהל את המדינה, כמו באיטליה; לעתים הוא שותף שלטוני מבפנים כמו באוסטריה; לעתים מבחוץ כמו בדנמרק; בגרמניה נוכחות הימין הקיצוני דחפה להקמת ממשלות אחדות; ואילו בשבדיה, ההתנגדות לימין הרדיקלי גם מצד השמרנים, הותירה את המדינה במצב של קיפאון פוליטי חודשים ארוכים אחרי הבחירות.
הופעת הימין הרדיקלי על הבמה הפוליטית האירופית היא תופעה שמתרחשת כבר שני עשורים. אולם הימין כבר מזמן אינו בשוליים אלא משפיע על ההתרחשויות הפוליטיות ברוב מדינות אירופה. חלקים נרחבים בציבור באירופה, בדומה למה שהתרחש גם בארה”ב, מאסו בממסדים הפוליטיים הוותיקים. הללו נתפסים כמי שרודפים אחרי השררה והמשכורות בעוד שמפלגות הימין מוותרות לא אחת על חברות בקואליציה ומעניקות תמיכה חיצונית בתמורה לחקיקה ולרפורמות שהן תומכות בהן – הפחתת ההגירה, מלחמה בפשיעה והחלשת הקשר לאיחוד האירופי.
לו”ז להמשך
בסוף מרץ הקרוב, (לא סופי), ייכנס הברקזיט לתוקף ומאות מיליוני אירופים יעקבו במתח ובעניין רב בהשלכות של היציאה מהאיחוד על הבריטים. תומכי האיחוד הנהיגו קמפיין בשנים האחרונות שהמסר החוזר בו היה שהיציאה מהאיחוד תגרום לפגיעה כלכלית קשה בבריטים. בבריטניה יפעלו כמובן להוכיח שהחיים אחרי האיחוד נסבלים בהחלט.
חודשיים לאחר הברקזיט ייערכו בחירות לפרלמנט האירופי. במאי 2014 הזדעזעה אירופה לגלות שהימין הרדיקלי התחזק, אך נראה שבבחירות הקרובות ההישג האלקטורלי של הימין יהיה לאין שיעור גבוה יותר. בעוד שבקרב תומכי האיחוד ניכרת עייפות שבאה לידי ביטוי בשיעור הצבעה הנמוך ביותר בבחירות 2014 – 42.5% – הרי שבקרב מתנגדי האיחוד שיעור ההצבעה צפוי להיות גבוה. הסיבה היא שעבור מתנגדי האיחוד בצרפת ובגרמניה למשל, שתי המדינות הגדולות ביותר באיחוד, אין כמעט דרך לבטא את המחאה והביקורת שלהם לאיחוד בבחירות לפרלמנט בארצם. לעומת זאת הבחירות באירופה הן יחסיות ויכולות להביא לידי ביטוי מדויק יותר את הלכי הרוח של עשרות מיליוני אירופים.
מבחינת הפוליטיקה הפנימית בצרפת ישנו דגל היורוסקפטיות שכרגע זוכה לייצוג מועט בפרלמנט, אך מאחוריו עומדים מיליוני אזרחים. אם המפלגה הרפובליקנית בצרפת, בדומה לאחותה השמרנית מעבר לתעלה תאמץ את התפיסה הזאת, היא תזכה בשלטון. לפני שנה הגיע מנהיג חדש לרפובליקנים, לורן ווקייה, הנחשב לבעל עמדות ימניות יותר כגון ביחס להגירה ולחברות באיחוד האירופי. הוא יכול לזכות במאגר ענק של מצביעים שמעוניינים בשינוי עמוק בחברות באיחוד או יציאה ממנו.
כך או אחרת, עד הבחירות הבאות בצרפת שעתידות להתקיים ב-2022, התמונה לגבי השלכות מהלכיה של בריטניה אמורה להתבהר. עד אז, עשויה צרפת לפעול לשינויים בחוקה שלה או בזו של האיחוד האירופי, כדי לתת ביטוי לקרקע הרוגשת ולתסכול הגובר של ההמונים. ומקרון? הוא עומד לגלות שהכניעה שלו לדרישות המפגינים כולל ויתורים מיוזמתו, רק תגביר את כמות ההפגנות נגד שלטונו בשנים הקרובות.
