העולם שייך לצעירים – אז מה?

על ההשפעה המוגבלת של מנהיגי הדור החדש

יובל בוסתן, אלון לוין


מספר גדל והולך של מדינות בחרו לעצמן בשנים האחרונות מנהיגים צעירים במיוחד. התקשורת אוהבת לעסוק בכך – בין השאר כי גיל צעיר מתקשר אצלנו לחדשנות, רעננות, ליברליזם ושבירת מוסכמות – אבל האם באמת יש הלך רוח משותף למנהיגים הצעירים?

כשסבסטיאן קורץ האוסטרי חגג יומולדת 6, האיחוד האירופי רק הוקם. כשהיה בן 13, הפכה אוסטריה למדינה הראשונה ביבשת מאז מלחמת העולם השנייה שבחרה מנהיג ימני קיצוני. בגיל 23 הוא נכנס לפוליטיקה ובתוך 4 שנים הפך לשר החוץ הצעיר ביותר באיחוד. 4 שנים נוספות לאחר מכן, והוא הפך כבר לקאנצלר הצעיר ביותר, בגיל 31 בלבד.

קורץ הוא דוגמא קיצונית אך לא יחידה מהשנים האחרונות – ג'סינדה ארדרן נכנסה לפרלמנט בניו-זילנד בגיל 28, והפכה לראשת הממשלה הצעירה ביותר של ניו-זילנד בגיל 37 בלבד; ליאו ורדקר הפך לראש ממשלת אירלנד בגיל 38; וולודימיר גרויסמן הפך גם כן בגיל 38 לראש ממשלת אוקראינה; עמנואל מקרון נבחר לנשיאות צרפת בגיל 39 והיה בכך למנהיג הצעיר ביותר שידעה צרפת מאז נפוליאון; מתאו רנצי הפך לראש ממשלת איטליה בגיל 39 וממשלתו הייתה הרביעית הארוכה ביותר בתולדות הרפובליקה האיטלקית; יורי ראטאס מונה לראש הממשלה באסטוניה בגיל 39 גם כן.

מנהיגים צעירים עולים לגדולה לא פעם אחרי משברים גדולים, כשהם מתחברים לרצון הגדול לשינוי ולמשהו "אחר" – ביל קלינטון וטוני בלייר היו למנהיגי המערב הצעירים אחרי המלחמה הקרה כשנבחרו בגילאי 46 ו-43 בהתאמה ואובמה נבחר בגיל 47 לאחר פרוץ המשבר הכלכלי והמלחמה העולמית בטרור. מרקל בגיל 50 הייתה לצעירה ביותר מבין מנהיגי גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה. דיוויד קמרון נבחר בגיל 43, ג'סטין טרודו הפך לראש ממשלת קנדה בגיל 44, כשהוא מחליף את סטפן הרפר שתפס את התפקיד בגיל 47. גם אצלנו, רבין בן ה-52 החליף את גולדה אחרי ועדת אגרנט ולהבדיל נתניהו היה בן 47 כשנבחר לראשונה לראשות הממשלה.

חילופי דורות בשלטון, אם כן, היא תופעה נפוצה יחסית. מה שמייחד את המנהיגים שנבחרו בשנים האחרונות הוא גילם הצעיר – אחרי שנים רבות, גיל 40 כבר לא נתפס כמינימום האולימפי לבחירת מנהיג, וגם אנשים בשנות ה-30 לחייהם נתפסים במדינות רבות במנהיגים ראויים.

האם ניתן לזהות מכנה משותף בין המנהיגים הצעירים? מבחינה אידיאולוגית, נראה כי התשובה היא לא: קורץ הוביל את מפלגת העם האוסטרית השמרנית למחוזות הימין הקיצוני ביחסו למהגרים ולאסלאם; רנצי באיטליה הוא סוציאליסט בעוד עמנואל מקרון פרש מהמפלגה הסוציאליסטית בצרפת ומיתג עצמו כמנהיג מחנה המרכז; ארדרן היא מנהיגת הלייבור מהשמאל בניו-זילנד; ורדקר באירלנד הוא הומו מוצהר ובן למהגרים מהודו והפך למנהיג "פינה גייל" מהמרכז-ימין. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, לא ניתן לזהות מכנה אידאולוגי משותף למנהיגים הצעירים – ניתן למצוא כאן מנהיגים מכל הקשת הפוליטית, במגוון שאינו שונה ממה שניתן למצוא גם במנהיגים וותיקים יותר. ואם כך הדבר, ולא אידיאולוגיה היא שעומדת מאחורי התופעה הזו, מה כן?

מה עומד מאחורי השינוי?

ההסבר להצלחת המנהיגים הצעירים הוא, כמה אירוני, אותו הסבר שעומד מאחורי הצלחתו של אחד המנהיגים המבוגרים שנבחרו בעת האחרונה – אחד דולנד טראמפ, בן ה-71. אותם צעירים שגדלו לתוך מציאות של כפר גלובלי ללא מלחמות גדולות, רואים פוליטיקאים שמקפידים יותר על טקסיות ופחות על מהות. הכמיהה למשהו חדש היא תוצאה של תסכול מהממסד הפוליטי הוותיק שנראה עסוק בעצמו ולכוד בלולאה אינסופית של הבטחות ריקות, עניין מוגבל באזרח הקטן וביצוע תוכניות כלכליות מסובכות שבמקרה הרע לא מובילות לשום מקום ובמקרה הטוב מניבות פירות רק כעבור מספר שנים, הרבה מעבר לסף הסבלנות של הדור הנוכחי.

במדינות מערביות רבות מצטרף לתסכול הקיים גם זרם פליטים בלתי נגמר מערער את תחושת הביטחון העצמי ומעלה שאלות מהותיות לגבי תפקיד המדינה בשמירה על אזרחיה. האזרח הממוצע נואש מהסטטוס-קוו במדינתו, והוא מחפש משהו אחר ורענן במקומו. ואם ניסיון פוליטי הוביל למצב הנוכחי, הרי שלא תהיה זו אבידה גדולה להסתדר בלעדיו. זוהי הצבעה שהיא בחלקה הצבעת מחאה ובחלקה הצבעה בתקווה לשינוי.

בארה"ב, בבחירה בין שני מתמודדים סביב גיל 70, נטו הבוחרים בסופו של דבר למועמד שהביא בשורה שונה. רוב המדינות הדמוקרטיות שנבחר בהן מנהיג צעיר, מתמודדות בעיקר עם משברים פנימיים בתחומי כלכלה וחברה. אף אחת מהן, להוציא את אוקראינה אולי, לא נדרשת למלחמה או למאבק גיאו-פוליטי משמעותי בקרוב, מה שמקל על הבוחרים להציב בראש המדינה אדם חסר ניסיון ביטחוני ומדיני.

מעניין לציין כי תופעה זו שונה מהמתרחש במדינות שאינן דמוקרטיות, שם מנהיגים צעירים שעולים לשלטון זקוקים לא פעם להפגין מדיניות חוץ וביטחון תקיפה כדי לבצר את מעמדם. כך במקרה של קים ג'ונג און, שירש ארסנל גרעיני בגיל 27 ושל תמים אל-תאני שהפך לאמיר קטאר בגיל 33.

האם הגיל הוא גם התרגיל?

המנהיגים הצעירים מבטיחים שינוי, אך האם הם גם מקיימים? המסנגרים יטענו כי מוקדם מדי לדעת, שכן המנהיגים הדמוקרטיים שהוזכרו נמצאים ברובם בחילת כהונתם וקשה להבחין עדיין בשינויים דרמטיים. עם זאת, גם הם יודו כי המאמץ לשינוי קשה ממה שהבטיחו, קשה דרמטית ממה שהיה בדור הקודם.

הסדר הכלכלי הגלובלי וההסכמים הכלכליים המורכבים והמסונפים בין הכלכליות המערביות מחייבים אותן לפתיחות. זו מייצרת תחרות שמקשה על גורמים מקומיים בענפים מסורתיים בעיקר להתחרות בגורמים זרים, לכאורה בעידוד ממשלתי. הקושי הזה מעורר זעם ציבורי שהולך ומצטבר ומביא לקריאות לשינוי. אלא שהמנהיגים הנבחרים, מבטיחי השינוי, מוצאים עצמם מסונדלים במידה רבה בעקבות ההתחייבויות שלקחו קודמיהם בתפקיד. הדברים נכונים בוודאי כשמדובר במדינות האיחוד האירופי המחויבות להסכמי האינטגרציה היבשתית, אך אפילו טראמפ שהוא אולי המנהיג הדומיננטי ביותר שהציע את השינויים המשמעותיים ביותר בדור האחרון,  לא נסוג מהבריתות הכלכליות של ארה"ב דוגמת נאפט"א ומחפש לשנות אותן מבפנים. שינוי כזה שיגיע במו"מ, סביר להניח, יהיה מינורי בהשוואה למה שהבטיח במהלך מערכת הבחירות.

הליברליזציה הכלכלית והגלובליזציה הפכו אם כך לחרב פיפיות – מצד אחד ההתחייבויות מייצרות פתיחות, תחרות וצמיחה כלכלית, אך לצד אלו גם תסכול ורצון לשינוי. מצד שני, היכולת לשנות סדר קיים בלי לשבור את הכלים מוגבלת מאוד. והמחיר שייגבה ממי שישבור את הכלים יהיה גבוה (ע"ע בריטניה וברקזיט).

בתנאים כאלו, אין זה פלא כי ממשלות דמוקרטיות רבות מתקשות לשמור על קואליציות יציבות לאורך זמן. אפילו אנגלה מרקל, המנהיגה הבולטת באיחוד האירופי בדור האחרון, מתקשה להקים קואליציה עד היום, 4 חודשים אחרי הבחירות הכלליות האחרונות בגרמניה.

נוכח הדברים, נראה כי הבחירה במנהיגים צעירים במיוחד היא בסך הכל ביטוי לרמת התסכול מהמצב במדינות רבות, שהפכה גבוהה משמעותית מבעבר. הבוחרים רוצים שינוי ויבחרו בכל מי שישכנע אותם כי הוא זה שיעשה זאת, בין אם הוא בן 31 כמו אוסטריה או 71 כמו בארה"ב.

מנהיגי הדור הנוכחי מוצאים עצמם מוגבלים ביכולתם לשנות את העולם בעקבות מעשיהם של מנהיגי הדור הקודם. אלו, שקמו אחרי המלחמה הקרה, ביקשו לייצר פתיחות ושיתופי פעולה ברמה עולמית. מנהיגי הדור הנוכחי, ובפרט הצעירים שבהם, גדלו לתוך הסדר הקיים, ומאמינים בחופש ובשיתופי פעולה אך מחפשים את הדרך היעילה ביותר להציב מחדש כמה גבולות שאבדו בדרך.

המאמר פורסם לראשונה בירחון פורבס ישראל.
הקליקו כאן לרכישת מנוי – מחיר מיוחד לקוראי סיקור ממוקד


מאמרים נוספים