שנת 2009 מתחילה, וטומנת בחובה שורה של מערכות בחירות בעלות השפעה וחשיבות בזירה הבינלאומית. בגוש הדמוקרטי תהיינה אלו בריטניה, גרמניה, הודו ויפן ובגוש הריכוזי איראן ובוליביה. כל אחת ממערכות הבחירות במדינות אלו נושאת חשיבות מסוימת למערכת הגיאו-פוליטית. מי ינצח? איפה יירשמו המהפכים הגדולים? התשובות בפנים.
בבריטניה, על פי החוק המקומי, הבחירות הבאות תתקיימנה לא יאוחר מיוני 2010. בידי הלייבור הכוח להחליט על מועד הבחירות הסופי, מה שמעניק למפלגת השלטון הבריטית יתרון יחסי. ההערכה המקובלת היא כי לנוכח ההתעוררות של המפלגה בסקרים בתקופה האחרונה, לאחר חודשים ארוכים שהתמיכה בה הייתה בשפל, תוקדמנה הבחירות למחצית הראשונה של 2009. אפשרות בולטת היא קיום הבחירות ב-3 ביוני, יום הבחירות לפרלמנט האירופי. השילוב בין שתי מערכות הבחירות יאפשר לבריטים לחסוך במידה ניכרת בעלויות הארגון.
שלטון הלייבור, שנמשך ברציפות מאז 1997, ידע עדנה בשנים הראשונות, תחת הנהגתו של ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר. אולם מאז התייצב זה לצד נשיא ארה”ב בוש בהחלטתו לצאת למלחמה בעיראק, צנחה הפופולאריות של ראש הממשלה הבריטי, לכידות שלטונו התערערה והתקשורת הבריטית חקרה לבלי סוף מעשי שחיתות בממשלה. בלייר נאלץ לבסוף לעזוב את תפקידו ב-2007, והותיר את הבמה למס’ 2 במפלגה, שר האוצר, גורדון בראון.
בראון נהנה משיעורי תמיכה סבירים בתחילת כהונתו, תולדה של שביעות הרצון שגרמה לכתו של בלייר. עד כדי כך החמיאו הסקרים, שאנשיו של בראון שקלו להכריז על בחירות מוקדמות כבר בסתיו 2007. אך במהרה שב מנהיג האופוזיציה, דיוויד קמרון, להוביל בכל הסקרים. במהרה טענו בציבור כי בראון היה אפרורי, וכי הוא לא הביא לשינוי אמיתי מקודמו בלייר.
אולם, לבראון עמד יתרון אחד – ניסיונו הכלכלי. בראון, שבמשך 10 שנותיו של בלייר כראש ממשלה כיהן כשר האוצר, מזוהה יותר מכל עם הצמיחה הכלכלית לה זכתה בריטניה באותן שנים. יתרון זה הפך קריטי נוכח המשבר הכלכלי העולמי. כך, בזמן שמנהיגי מדינות רבות נקלעו לשפל בדעת הקהל, התמיכה בבראון דווקא התאוששה. אחרי שלפני מספר חודשים מצאה עצמה מפלגת הלייבור בפיגור של 20% בסקרים, בשבועות האחרונים הפער הצטמצם והגיע כבר אל תוך טעות הדגימה.
זאת ועוד – מאחר והבחירות בבריטניה הן רובניות ולא יחסיות, גם ההובלה של השמרנים בסקרים הלאומיים עשויה שלא להספיק בשל פריסה יעילה יותר של התמיכה הארצית בלייבור. על פי הסקרים האחרונים, ניצחון של השמרנים עם 39 אחוזים מול 34 אחוזים ללייבור, יתורגם לניצחון של הלייבור, אך ללא השגת רוב בפרלמנט [1].
אם כך יהיה בבחירות האמיתיות, יצטרך גורדון בראון לחבור ככל הנראה למפלגה הליברלית-דמוקרטית בהנהגת ניק קלֶג בן ה-42, או להיות תלוי בחסדי השמרנים במשך כל הקדנציה הבאה שלו. כך או כך, ברור כי המשבר הכלכלי טרף את הקלפים במערכת הפוליטית בבריטניה, שם תמשכנה שתי המפלגות הגדולות להתגושש עד למועד הבחירות.
גרמניה
ב-27 בספטמבר השנה, יתקיימו בחירות לפרלמנט הגרמני. בבחירות הקודמות, ניצחה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית השמרנית בהנהגתה של אנגלה מרקל בדוחק – בשילוב עם מפלגת האחות הבאוורית היו למרקל ארבעה מושבים יותר מלמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וכך הוקמה ממשלת אחדות רחבה, אירוע היסטורי במושגים גרמניים.
במהרה הוכיחה מרקל כי היא קורצה מחומר של מנהיגים, ובעודה פועלת בעדינות לשמר את הקואליציה השברירית שלה, הצליחה להעלות את המשק הגרמני על פסים של צמיחה, צמצמה בצורה דראסטית את האבטלה הגואה, וביצעה רפורמות קשות אך חיוניות במערכת הפנסיה והרווחה, הכול כדי להפוך את גרמניה לתחרותית ורלוונטית בצמרת הכלכלית העולמית גם בשנים הבאות.
בזירת החוץ, הצליחה מרקל להפוך את גרמניה למדינה בעלת השפעה מרכזית על הנעשה בעולם.: גרמניה חברה לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון במאמצים להילחם בפרויקט הגרעין האיראני והגבירה את הסיוע למאמץ האמריקני באפגניסטן. כנשיאת האיחוד ב-2007, קידמה מרקל את המלחמה בהתחממות הגלובאלית, והצעידה את האיחוד אל סף אימוץ חוקה אירופית חדשה בדמות אמנת ליסבון שהיא הייתה השושבינה הראשית שלה.
הגרמנים עצמם לא התעלמו מהצלחותיה של מרקל – שיעורי התמיכה בה הרקיעו שחקים ובמשך שלוש שנים, היא נהנתה באופן קבוע משביעות רצונם של יותר מ-70% מהאוכלוסייה. בסקר בחירות שנערך באפריל 2008, הצהירו 60% מהגרמנים כי יבחרו בה בבחירות הקרובות, השיעור הגבוה ביותר לו זכתה [2].
אולם המשבר הכלכלי העולמי, שנטל קורבנות רבים בעולם, לא היטיב עמה. תגובת ממשל מרקל לסימני המשבר נתפסה כפושרת. שיעורי התמיכה הגבוהים בה צללו במהירות לסביבות ה-50%. תומכיה מקרוב של מי שנבחרה במשך שלוש שנים רצופות על ידי המגזין פורבס לאישה המשפיעה ביותר בעולם, סברו כי מרקל היא האדם הנכון בעתות רגיעה, אך אין לה את היכולת לנהל משברים בקנה מידה של המשבר הכלכלי העולמי.
חיזוקים לעמדה זו סיפקה מרקל עצמה בשבועות הראשונים של המשבר – ממשלת גרמניה ביקשה תחילה להמעיט את המעורבות הממשלתית בסיוע לעסקים, כפי שאירע בצורה נרחבת במדינות אחרות באירופה או בארה”ב. התגובה הציבורית השלילית לכך, הובילה אותה לאשר תוכניות כלכליות נרחבות יותר, אולם שינויי העמדה התכופים שלה בפרק זמן קצר, הציגו אותה כמנהיגה הססנית [3].
בתשעת החודשים שנותרו לבחירות, מרקל יכולה לשנות את הרושם הזה. הסקרים שנערכו בסוף דצמבר, עדיין מציבים אותה כמנצחת הבטוחה בבחירות הקרובות, עם הישג אלקטוראלי גבוה יותר מניצחונה ב-2005. בשקלול ששה מכוני סקרים גרמניים, זוכה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית ביחד עם המפלגה הבאוורית ל-37-39% תמיכה נכון לחודש זה. מדובר בהיחלשות קלה בהשוואה לבחירות 2005.
עובדה נוספת המשחקת לטובתה של מרקל היא העובדה כי החולשה היחסית של השמרנים לא מתורגמת להצלחת האלטרנטיבה השלטונית בגרמניה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שאיבדה את השלטון לנוצרים-דמוקרטים, זוכה בסקרים לתמיכה של 24-26% בלבד, ירידה חדה מה-38% להם זכו בבחירות 2005. בראשה של המפלגה עומד פרנץ מונטפרינג, היו”ר הרביעי של הסוציאל-דמוקרטים מאז הפסיד גרהארד שרדר בבחירות ב-2005. משבר מנהיגות זה הוא מהגורמים המרכזיים שמונעים מהמפלגה להתחזק.
אל תוך הואקום שנוצר מהיחלשות הסוציאל-דמוקרטים, עשויות להיכנס מפלגות שמאל קטנות יותר כמפלגת הירוקים ומפלגת “השמאל” הסוציאליסטית, שצפויות להשיג 21-23% יחדיו, כמעט כפול ממה שהשיגו בבחירות 2005.
מפלגה חשובה נוספת היא המפלגה הדמוקרטית-חופשית, בעלת תפיסת העולם הליברלית, אשר עשויה לשלש את כוחה ולהשיג כ-12% בבחירות הקרובות. מפלגה זו הייתה שותפה בעבר לקואליציות שמרניות ולקואליציות סוציאל-דמוקרטיות, והיא נחשבת לאופציה נוחה עבור מרקל להקים ממשלת ימין צרה. רק הקמה של קואליציה שכזו תיחשב לניצחון אמיתי עבור השמרנים. מבחינת הקאנצלרית הראשונה של גרמניה, הקמתה של ממשלת אחדות נוספת תחשב כשלון ותקשה עליה לפעול בזמן כהונתה השנייה.
מרקל – ניצחון דחוק או פער גדול? צילום: שרה ג’יי
הודו
על רקע מתקפת הטרור האחרונה במומבאי, האחרונה ברצף בלתי פוסק של פיגועים שהכו בהודו בשנים האחרונות, עומדת הודו לקיים בחירות, ככל הנראה בחודשים אפריל- מאי. כ-700 מיליון בעלי זכות בחירה מופיעים בפנקס הבוחרים של המדינה השנייה המאוכלסת ביותר בעולם.
המעצמה הדרום-אסיאתית, שנהנית מצמיחה כלכלית מרשימה בשנים האחרונות, מתחילה לחוש במשבר הכלכלי העולמי בעצמה. למרות שמבחינת הנתונים היבשים אין מיתון בתת-היבשת, אלא האטה כלכלית, הרי שמדובר בבעיה עבור מפלגת השלטון הנוכחית, מפלגת הקונגרס, ששלטה ברוב ימיה של הודו.
המשבר הכלכלי, יחד עם התעוררות רגשות לאומניים, משחקת כעת לידיה של מפלגת האופוזיציה, ה-BJP הלאומנית, המבקרת תדיר את ממשלת סינג על אופן הטיפול בעיית הטרור וסוגיית היחסים עם פקיסטן. תגובתה הפושרת יחסית של ממשלת סינג לפיגוע האחרון במומבאי, לא מעט בשל הלחץ האמריקני, חיזקה את ה-BJP ברחוב ההודי. בחודשים האחרונים נערכו בחירות בשש מדינות בהודו, ואלו נחלקו שווה בשווה בין מפלגת הקונגרס ל-BJP, תוצאה שמעידה, על פי פרשנים פוליטיים, על קרב צמוד גם בבחירות הלאומיות.
הפרלמנט ההודי מורכב מ- 543 חברים מ-39 מפלגות שונות, מרביתן מאוגדות ביניהן. הברית החזקה כיום היא הברית בראשותה של מפלגת הקונגרס, בה חברים 275 חברי פרלמנט. כאמור, מפלגת הקונגרס צפויה לאבד מהדומיננטיות שלה בבחירות הקרובות, והברית בראשות ה-BJP, המונה כיום 185 חברים, צפויה להתחזק. בתווך נמצאות כמה מפלגות קטנות, שמנסות דרך קבע לקרוא תיגר על שני המחנות הגדולים, ללא הצלחה מרובה.
בחודשים שיוותרו על הבחירות יהיה חייב ראש הממשלה סינג לרשום שינוי תודעתי כלשהו באחד התחומים בהם הוא נתון תחת ביקורת. מבין אלו, נראה כי הדרך הקצרה ביותר לרצות את דעת הקהל תהיה להפגין קשיחות רבה יותר מול פקיסטן, למשל בדמות התעקשות על הסגרת מתכנני המתקפה במומבאי בנובמבר האחרון, והטלת סנקציות על איסלאמבד אם זו תסרב לעשות כן. במידה וסינג ימשיך בקו הפשרני שלו, נראה כי דבר לא ימנע מלאל קרישנה אדבאני, יו”ר ה-BJP, להפוך לראש הממשלה הבא של הודו.
לאל קרישנה אדבאני (עם מדבדב) – ראש הממשלה הבא של הודו? צילום: הקרמלין
יפן
ארץ השמש העולה סובלת רוב שנותיה כדמוקרטיה, מחוסר יציבות שלטונית, ומתחלופה גבוהה של ראשי ממשלה. ב-2001 נכנס לתפקידו ג’וניצ’ירו קויזומי, מי שכיהן כראש ממשלה בשנים 2001-2006 נהנה מפופולאריות יוצאת דופן. הוא הנהיג שינויים רבים במדיניות החוץ והביטחון, בעודו עומד בראש המאמץ לחלץ את יפן ממיתון כלכלי ארוך. כשעזב, בספטמבר 2006, הועיד את יפן למשבר מנהיגותו ממנו טרם הצליחה להתאושש.
מתוקף היותה דמוקרטיה פרלמנטרית, נבחר מחליפו של קויזומי בבחירות פנימיות במפלגת השלטון הכמעט-נצחית, המפלגה הליברל-דמוקרטית. ראשון נבחר שינזו אבה, שכיהן כראש ממשלה שנה אחת, בטרם נאלץ להתפטר נוכח תמיכה ציבורית דלה. הוא הוחלף על ידי יאסו פוקודה אשר התמודד אף הוא עם אחוזי תמיכה נמוכים, וגם הוא התפטר לאחר שנה בתפקיד. שלישי ואחרון בינתיים הוא טארו אסו, שהיה לראש ממשלה בספטמבר האחרון. גם ראש הממשלה הטרי, הרביעי כבר מאז הבחירות הכלליות האחרונות, סובל משיעורי תמיכה נמוכים – בסקר האחרון שהתקיים, הביעו בו תמיכה רק 21% מהציבור היפני [4].
משבר המנהיגות נתן את אותותיו באופן טבעי גם במפלגת השלטון. המפלגה הליברלית-דמוקרטית הפסידה כבר בבחירות לבית העליון, וכעת עשויה להפסיד את השלטון בבחירות שאמורות להתקיים בספטמבר 2009. טארו אסו כבר הצהיר כי לא יקדים את הבחירות, בשל הצורך לשמור על יציבות לנוכח המשבר הכלכלי הקשה [5].
מהי האלטרנטיבה השלטונית ביפן אם כן? המפלגה הדמוקרטית בהנהגתו של איצ’ירו אוזאווה, לשעבר חבר במפלגה הליברלית-דמוקרטית, היא מפלגת האופוזיציה העיקרית ביפן כיום. אוזאווה עצמו, שפרש מהמפלגה הליברלית-דמוקרטית ב-1993, היה לאחד האחראים הראשיים לתבוסתה ההיסטורית בבחירות מספר חודשים לאחר מכן. המפלגה הדמוקרטית היא ליברלית, ותומכת בשוק חופשי. בין חבריה ישנם גם אנשים ממוצא זר או שלא נולדו ביפן כגון מארטי טורונן יליד פינלנד ורן הו שהוא ממוצא טאיווני-יפני, לא עניין של מה בכך במדינה שלמעלה מ-99% מאזרחיה הם יפנים-אתנים.
המפלגה הליברלית-דמוקרטית, בעיקר מאז עידן קויזומי, תפסה עמדה נצית בנוגע ליחסיה עם סין, ועם שתי הקוריאניות. מנהיגי המפלגה המשתייכים לאריסטוקרטיה היפנית, סירבו תמיד להודות באחריותה של יפן למעשי זוועה במלחמת העולם השנייה, למעט אמירות רפות בנושא. שינוי בשלטון עשוי לבשר על גישה מדינית פשרנית יותר, ועל התמקדות בתחומים כלכליים פנימיים ולא בענייני חוץ, כפי שהיה בעשור האחרון.
איראן
ב-12 ביוני יתקיימו בחירות באיראן לתפקיד הנשיא. מחמוד אחמדיניג’אד, הנשיא המכהן כיום ינסה לזכות בקדנציה שנייה, אך הוא מתמודד עם שני מחנות המתנגדים לו ומונהגים על ידי נשיאים לשעבר – מחנה השמרנים בראשות האשמי רפסנג’אני, ומחנה הרפורמיסטים בהנהגת מוחמד חאתמי. רפסנג’אני עצמו לא יוכל להתמודד בבחירות מאחר ועל פי החוקה האיראנית, אדם שעבר את גיל 75 לא יכול להיבחר לנשיא, אולם הוא צפוי לבחור במועמד מועדף ממחנהו, ולתמוך בו.
רשימת המועמדים לתפקיד הנשיאות עשויה לכלול עשרות מועמדים בסיבוב הראשון, אך עד לכתיבת שורות אלה הצהיר רק אדם אחד, מהדי קארוּבי שכיהן בעבר כיו”ר הפרלמנט, המג’ליס, וסיים במקום השלישי בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות ב-2005.
מאז נכנס לתפקידו, ביוני 2005, נקט אחמדינגי’אד בקו קיצוני ומתריס כלפי המערב, ובייחוד כלפי ארה”ב וישראל – הוא חידש את פרויקט הגרעין האיראני וסירב לשהות לדרישות הקהילה הבינלאומית להפסיק את התהליך, גם לאחר שהושתו על ארצו שלוש חבילות של סנקציות כלכליות; הוא כינס ועידות שעסקו בהכחשת השואה; הוא פיזר מכתבים בין מנהיגי העולם, ובהם דרישה להכיר בעליונות האסלאם ובצורך למחוק את ישראל. בנאומים רבים אף הזכיר את הדרישה שלו למחוק את ישראל ואף ציין כי סופה של המדינה קרוב.
למרות שארצו נהנתה רוב זמן כהונתו ממחירים גבוהים ביותר עבור הנפט, המקור הראשי להכנסות הממשלה, לא הצליח לממש את ההבטחות הסוציאליות שלו. האבטלה והעוני בימיו גאו, ושיעור האינפלציה הגיע ל-27 אחוזים בשנה. אחמדיניג’אד דאג לשלוח ממון רב לארגוני החיזבאללה והחמאס, וסייע לשקם את דרום לבנון לאחר מלחמת לבנון השנייה [6].
הירידה במחירי הנפט, הובילה את אחמדיניג’אד בסוף ב-30 בדצמבר להציג בפני הפרלמנט דרישה לביטול סובסידיות בענפי הדלק, המים והחשמל, אשר מחיריהם צפויים לעלות בצורה דראסטית ולדחוף את שיעור האינפלציה לאזור ה-40 אחוזים בחישוב שנתי. הכסף שייחסך, יועבר לתמיכה בשכבות החלשות באיראן, על פי תוכניתו של הנשיא האיראני [7].
אולם, אי הצלחותיו בתחום החברתי-כלכלי, וכן הלחץ הבינלאומי שמשך אליו אחמדיניג’אד בשל מעשיו ועמדותיו המדיניות, גרמו למורת רוח רבה בקרב אזרחי איראן. אנשי דת רבים הביעו כעס על התנהלותו הפוליטית כמו גם על התנהלותו הדתית -אחמדיניג’אד צולם כשהוא לוחץ את ידה של אישה, פעולה אסורה מבחינה דתית באיראן, ואף תמך בהכנסת נשים למגרשי ספורט, עניין הנחשב אף הוא ללא צנוע. השמרנים בסביבתו של המנהיג הרוחני חמינאי, זעמו על דחיקת רגליהם של אנשיהם מעמדות מפתח והחלפתם באנשי משמרות המהפכה הקרובים לאחמדיניג’אד. פוליטיקאים רבים וכן עיתונאים ובלוגרים מתחו ביקורת רבה על הרטוריקה הקיצונית שלו, שהייתה רוויה במשיחיות.
אחמדיניג’אד, שבחירתו לתפקיד הייתה הפתעה מרעישה באיראן ומחוצה לה, עמל בארבע השנים האחרונות לחזק את מעמדו באיראן, על אף ההתנגדות העזה בה נתקל. מערכת הבחירות באיראן צפויה להיות תוססת ואולי אף לגלוש לאלימות. מועצת המפקחים, שתפקידה לאשר את המועמדים השונים, נאמנה למנהיג הרוחני, ועשויה לכוון את הבחירות באופן כזה שיפגע באחמדיניג’אד, לו מספר מועט של תומכים במועצה. לפיכך נראה כי איש לא יופתע אם לתפקיד הנשיא הבא של איראן, ייבחר אדם לא מוכר יחסית במערב, המשתייך לאחד ממנגנוני השלטון.
אחמדיניגא’ד – האם יצליח להיבחר לכהונה שנייה? צילום: בלוג הנשיא
אמריקה הלטינית
מערכת בחירות מעניינת נוספת, תתקיים לקראת סוף 2009 בבוליביה. איבו מוראלס, המנהיג הסוציאליסטי ממוצא אינדיאני שהצליח לשפר את מצבם של עניים רבים בבוליביה, בעודו קושר קשרים הדוקים עם מדינות הציר הלטיני, יתמודד נגד נציג האופוזיציה בארצו שטרם נקבע.
בחירות אלה מתקיימות לאחר כמה שנים של מאבקים חברתיים במדינה הענייה, בהם ביקשה השכבה העשירה בבוליביה, המבוססת על בוליביאנים ממוצא אירופי, לשמור לעצמה את ההגמוניה הכלכלית ולא לספוג את הרפורמות החברתיות-כלכליות אותן ביקש מוראלס לבצע. בתחילת השנה צפוי להתקיים משאל עם לאישור החוקה הבוליביאנית החדשה, הנוגעת לחזונות הסוציאליססטי של מוראלס לארצו. מערכת זו עשויה להתדרדר לאלימות במהרה, כפי שאירע באירועים אלקטוראלים אחרים במדינה זו בשנים האחרונות.
2009 תהיה שנה רצופה במערכות בחירות מכריעות. תוצאות הבחירות בגרמניה ובבריטניה עשויות להשליך על האופן בו יתמודד האיחוד האירופי כולו עם המשבר הכלכלי; הבחירות בהודו עשויות להביא להחרפת המתיחות עם פקיסטן ואולי אף אל סף עימות צבאי; יפן, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם מנסה למצוא את הדרך לצאת מהמשברים, הן המשבר הכלכלי והן המשבר הפוליטי. אם תצלח דרכה, עשוי הדבר למנף את יציאת העולם כולו מהמיתון.
בגוש הריכוזי, שינוי בעמדות ההנהגה באיראן ובוליביה, שתי מדינות החברות בגוש הריכוזי, עשוי להוביל את ארצם לקו מתון יותר ביחס למערב – הפסקת פרויקט הגרעין והפחתת התמיכה בארגוני טרור באיראן, החלשת הציר הלטיני והביקורת האנטי-אמריקנית בבוליביה.
ומה לגבי ישראל? נוכח המצב בעזה, שעשוי להביא לדחייה בבחירות, נדון בהשלכות האפשרויות של הבחירות בישראל בגיליון הבא.
הערות
1. Helene Mulholland, “End of the ‘Brown bounce?’ New poll puts Tories five points ahead of Labour”, The Guardian, 23/12/2008
2. “Merkel enjoys highest approval rating ever”, DPA/The Local, 09/04/2008
3. William Boston, “Merkel’s Caution on Economy Draws Fire”, Time, 18/12/2008
4. “Aso’s approval rate drops to 21%”, Kyodo News, 29/12/2008
5. “Japan PM rules out snap election”, BBC News, 24/12/2008
6. “Iran To Hold Presidential Election In June 2009”, Reuters, 07/09/2008
7. Ali Akbar Dareini, “Iranian leader presents bill to cut subsidies”, AP, 30/12/2008
