הסכם השלום בין שתי השכנות-יריבות, דוחף את האזור כולו לבחינה מחדש של מערכות היחסים ולניסיונות הפשרה בין אויבים ותיקים. תהליך שהחל כתוצאה משינוי פנימי באתיופיה, עשוי לשרטט מחדש את המפה בקרן אפריקה, כשגם ישראל עשויה לצאת נשכרת מהשינוי.

ראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד צעד אל מחוץ למטוס שהביא אותו לאסמרה בירת אריתריאה, לפגישה היסטורית עם עמיתו האריתריאי, איסאייס אפוורקי. קהל אלפים בבגדים ססגוניים מנופף בדגלי שתי המדינות עמד כדי לקדם את מנהיגה של היריבה הדרומית, וסכסוך בן 20 שנה שגבה את חייהם של רבבות והכתיב חלק נכבד מסדר יומן של שתי המדינות, הגיע לסיומו. האורח והמארח, ששלושים שנה מפרידות ביניהם, התחבקו בחום ושפעו חיוכים כחברים ותיקים. האופוריה נדדה גם מדרום לגבול, ובאתיופיה הקו הכללי הוא של תמיכה בלתי מסויגת, למעט אופוזיציה קטנה אך חזקה למהלך ועל כך בהמשך.

רק שבועות קודם לכן התסריט הזה היה דמיוני, כשאריתריאה האשימה את אתיופיה וסודן שהן זוממות להפיל ביחד את הרודן האריתראי מכסאו. אולם כוונתו של ראש הממשלה הטרי, 97 יום בתפקיד בעת הביקור באריתריאה, הייתה שונה. אביי ראה בפיוס עם אריתריאה מהלך קל לביצוע מבחינת המחיר שיביא לשינוי דרמטי לטובתה של אתיופיה באזור, כשהמטרה ארוכת הטווח היא להפוך את המדינה האפריקאית בעלת ההיסטוריה המפוארת, לדמוקרטיה בעלת כלכלה מודרנית.

אריתריאה השתחררה משלטונה של אתיופיה סופית ב-1993 וחמש שנים לאחר מכן כבר היו שתי המדינות במצב של לחימה שהסתיים רק בביקורו של אביי באריתריאה. להסכם השלום הטרי נוצק מיד תוכן בדמות שורה של החלטות מצד שתי המדינות לנרמל את היחסים – חידוש הטיסות בין המדינות; הפסקת התמיכה האתיופית במורדים אריתראים ולהפך; חידוש קשרי הטלפון בין המדינות; איחודי משפחות; וצמצום הנוכחות הצבאית בגבולות.

למרות שבשתי המדינות מבקשים עדיין לשמור על זהירות ביחס למהלכים הנוגעים לחידוש היחסים, נראה שההסכם גם מניע שורה של שינויים ביחסי המדינות באזור משום ששבר את המבנה הישן שבו אתיופיה ובנות בריתה לחמו באריתריאה ובנות בריתה.

איך הגענו עד הלום?

השושלת הסולומונית ששלטה באתיופיה 700 שנה ואשר ייחסה עצמה למלך שלמה ולמלכת שבא, הונהגה על ידי אחת משלוש הקבוצות האתניות המשפיעות ביותר באתיופיה, האמהרים. הללו, מהווים 27% מאוכלוסיית אתיופיה כיום, תפסו את עמדות הכוח בקיסרות המזרח אפריקאית. האמהרים נותרו דומיננטיים גם לאחר הפלת שלטון של הקיסר היילה סילאסי ב-1974. לצד האמהרים ישנן עוד שתי קבוצות אתניות משפיעות במדינה. הראשונה היא האורומו, הקבוצה הגדולה באתיופיה בת 105 מיליון האזרחים. האורומו מהווים 34% מהאוכלוסייה. השנייה היא התיגרינים שמהווים רק 6% מהאוכלוסייה וביחד עם האמהרים הם העמים החבשיים באתיופיה. קהילת בתא ישראל, יהדות אתיופיה, משתייכת מבחינה לשונית לשתי הקבוצות החבשיות – דוברי אמהרית מהווים רוב מוחלט מהעדה ולצדם כמה אלפי דוברי תיגרינית. אגב, 25 אלף המסתננים מאריתריאה שעדיין שוהים בישראל לפי נתוני רשות ההגירה והאוכלוסין, הם תיגרינים.

השלטון הקיסרי הגיע לסיומו ב-1974 בעקבות הפיכה שהפכה למהפכה מרקסיסטית-לניניסטית בהנהגתם של אנשי הדרג (DERG) ובראשם הקולונל מנגיסטו היילה מריאם, דיקטטור אכזרי שתחת הנהגתו מצאו את מותם לפחות חצי מיליון בני אדם ויש המעריכים שאף שני מיליון בני אדם. למרות שבזמן מנגיסטו נותרו האמהרים כקבוצה הדומיננטית באתיופיה, נעשה שילוב של קבוצות אחרות בשלטון בשם הסוציאליזם וגם האמהרים ששותפו בשלטון לא השתייכו בדרך כלל לאליטות הוותיקות של העדה.

בסוף שנות ה-80, כתוצאה מגוויעתה של ברה”מ שתמכה עד אז בצורה מסיבית במנגיסטו, עמד המשטר בפני קריסה. המורדים האריתראים הצליחו לדחוק מארצם את האתיופים וארגוני האופוזיציה באתיופיה ובראשם החזית העממית לשחרור תיגרה בהנהגתו של מלס זנאווי הביאו להדחתו של מנגיסטו מהשלטון, שגולה מאז בזימבבוואה.

שיתוף הפעולה בין המורדים האריתראים, רובם ממוצא תיגריני ובין קואליציית המורדים האתיופית שהונהגה על ידי התיגרינים הביא לסדר חדש באזור. מלס החליט להתעלם מהנחיתות המספרית ושלח תיגרינים לכל מוקדי הכוח במדינה, ובראש ובראשונה לכוחות הביטחון. 21 שנה לאחר מכן הייתה הקצונה הבכירה בצבא ובשאר גופי הביטחון תיגרינית כמעט לחלוטין.

למרות ההשתייכות לאותה קבוצה אתנית, מצאו עצמן אתיופיה של מלס זנאווי ואריתריאה של איסאייס אפוורקי – בני דודים מדרגה שלישית – בעימות צבאי אלים. הגבול המשותף בין המדינות התבסס על הסכמים מהתקופה הקולוניאלית בין אתיופיה הקיסרית ואריתריאה האיטלקית. אולם המפות הישנות וההסכמים המצהיבים התקשו להצביע באופן מדויק על תוואי הגבול וכך נותרו כיסי שטח שהבעלות עליהם הייתה מעורפלת. קודם ל-1998 לא ייחסו שתי המדינות חשיבות רבה לכך משום שהשטחים הללו היו דלילים באוכלוסייה וזניחים מבחינה אסטרטגית ומכל בחינה אחרת. אבל הרודן האריתראי איסאייס ראה שעת כושר בביצוע מחטף והשתלטות על העיירה באדמי שבשטח המחלוקת. הוא העריך שהאתיופים לא יגיבו על המחטף ובכך יחזק את התמיכה העממית בו כמנהיג.

האריתראים לא לקחו בחשבון שהעיירה באדמי נמצאת בשטח התיגרינים שבשלטון באתיופיה – המהלך הפך לקרב אגו והאתיופים סירבו לוותר על העיירה ללא מאבק. שבוע לאחר מכן כבר פלש לאריתריאה כוח צבאי גדול מאתיופיה. שנתיים לאחר מכן שלטה אתיופיה על רבע משטחה של אריתריאה, גרמה ל-650 אלף אריתריאים לברוח מביתם, וסך כל ההרוגים משני הצדדים עמד על כ-70 עד 80 אלף בני אדם. אריתריאה הקטנה נאלצה להתמודד עם אתיופיה בנחיתות מספרית עצומה ולכן ישנו גיוס חובה לשני המינים. על הנייר הגיוס הוא לשנה וחצי אולם בפועל בשל מצב החירום אין לו תאריך תפוגה והוא יכול להגיע ל-15 שנה ויותר.

המלחמה הגיעה לסיומה ביוני 2000 בעקבות הסכם אלג’יר שבעקבותיו חזרו הכוחות לקו הגבול הבינלאומי. השטח שבמחלוקת נותר בשליטה אתיופית ומעתה לשטח שאריתריאה לא הפסיקה לדרוש. מאז מוצבים מעל 100 אלף חיילים בכל אחד מצדי הגבול.

לאורך השנים אירעו מספר התנגשויות צבאיות בין אתיופיה לאריתריאה אולם שום דבר משמעותי לא השתנה. גם מותו של ראש ממשלת אתיופיה מלס זנאווי ב-2012 לא הביא לשינוי ביחסים עם אריתריאה. יורשו בתפקיד היילמריאם דסלן שהיה אחד מהמקורבים ביותר למלס, המשיך במדיניות של קודמו.

נורמליזציה בקרן אפריקה

מלס זנאווי פעל בשני אפיקים מרכזיים מאז תפס את רסן השלטון באתיופיה. האחד היה לבצר את הקבוצה האתנית שלו ככת השלטת במדינה. לצד החדרת אנשיו לכל מוקדי הכוח, הוא שינה את החלוקה האדמיניסטרטיבית של אתיופיה, ממדינה המורכבת מ-13 מחוזות למדינה פדרלית שבה תשע מדינות. המדינות והגבולות שלהן נבחרו לפי קווים אתניים מובהקים. החלוקה האתנית העניקה אוטונומיה תרבותית שביקשה לטשטש מעט את ההתנגדות לשלטון מצד הקבוצות האחרות כלפי עדה כל כך קטנה באתיופיה. מלס גם הקים שירותי ביטחון קשוחים שפיקחו על האופוזיציה ואסרו אלפי אסירים פוליטיים שנתפסו כסכנה.

הדבר השני שמלס עשה היה לשפר את הכלכלה, התשתיות ותחומים אחרים כגון הבריאות. מספר מקרי המוות של תינוקות צנח בדרמטיות, כך גם מקרי מוות מאיידס. מלס יזם הקמת סכר ענק בשם סכר הרנסאנס על הנילוס הכחול שכשתסתיים בנייתו בשנים הקרובות יוכל לספק חלק נכבד מצרכיה האנרגטיים של אתיופיה ואף לייצא חשמל למדינות האזור.  צעדים אלו היו מהגורמים שהזניקו את התוצר באתיופיה ביותר מפי 10 ב-20 שנה – מ-7 מיליארד דולר ב-1994 ל-80 מיליארד דולר ב-2016.

המסחר הבינלאומי של אתיופיה, מדינה נטולת מוצא לים, מתנהל ב-95% דרך נמל דוראלה של ג’יבוטי שפועל משנת 2009 בהשקעה של חברה מדובאי, והפעילות האתיופית מהווה 70% מכלל פעילות הנמל. עובדה זו העניקה לג’יבוטי חשיבות אסטרטגית בעיניו של מלס, והפכה את אתיופיה לבת ברית חשובה עבור ג’יבוטי. בינואר השנה חנכה אתיופיה קו רכבת מאדיס אבבה לג’יבוטי, שמשנע סחורות ישירות לנמל וממנו. הרכבת החדישה, חלק ממערכת רכבות מסועפת ומודרנית בבנייה, החליפה קו רכבת עתיק בן יותר ממאה שנה שנזנח.

חודש לאחר שהחלה הרכבת האתיופית לשנע סחורות מהנמל ואליו, החליטה ממשלת ג’יבוטי להלאים את הנמל שהיה כאמור בבעלות פרטית ובכך להפר חוזה של 30 שנה להפעלתו. הנמל כיום הוא המעסיק הגדול ביותר במדינה. לכן, קשה להמעיט מהחשיבות האסטרטגית שאתיופיה וג’יבוטי ייחסו לקשרים ביניהן עד לפני כמה חודשים. עבור ג’יבוטי, המאוימת מעת לעת מצדה של אריתריאה, היחסים עם אתיופיה מהווים תעודת ביטוח בעת חירום. יחסי אריתריאה וג’יבוטי נוגעים לסכסוך אזורי חשוב יותר בין איראן ובנות בריתה לסעודיה ובנות בריתה, כשג’יבוטי מאפשרת לסעודים לפעול בשטחה ואריתריאה מאפשרת לאיראן לפעול באופן דומה – השליטה על נתיב הסחר של הים האדום והקירבה למלחמה בתימן מכתיבות את הפעילות הצבאית המעצמתית באזור.

היילמריאם ביקש להמשיך לרכב על פירות הצמיחה המהירה של אתיופיה, אולם הוא הפך במהרה לראש ממשלה שנוא. הצמיחה הכלכלית התמקדה בעיקר בעיר הבירה ונהנתה ממנה שכבה דקה יחסית באוכלוסיה בעוד שחלקים אחרים באומה האתיופית, בראשם בני האורומו וכן האמהרה שנותרו מורחקים ממרכזי הכוח, סבלו מפגעים כלכליים כאלה ואחרים כגון בצורת מתמשכת וקשה שהביאה לעקירתם של מאות אלפי בני אדם מביתם. התחושה הציבורית הייתה שהממשלה לא עושה מספיק כדי לעזור להם בעת משבר ומחאה פרצה נגד השלטון ב-2015, ונמשכה בעצימות משתנה עד לעזיבתו של היילמריאם את התפקיד.

הלחץ של בני האורומו נשא פרי בדמות מינויו של אביי אחמד לתפקיד רה”מ. קצב הפעולות והרפורמות שבהן נקט אביי עד כה מסחרר אפילו במושגים מערביים, והוא מבקש להפוך את אתיופיה למדינה דמוקרטית עם כלכלה ליברלית. החיה בשלום עם שכנותיה. אביי, יליד 1976, נולד לאב מבני האורומו ולאשתו הרביעית ממוצא אמהרי, ולו 12 אחים ואחיות מבוגרים ממנו. הוא מהנדס מחשבים בהשכלתו שהתמחה בקריפטוגרפיה ושירת כקצין מודיעין. לאחר מכן למד תואר שני בבריטניה והתמחה במנהיגות מעצבת. לבסוף אף רכש דוקטורט בפילוסופיה באדיס אבבה, וקיבל את התואר בשנה שעברה. עבודת התואר עסקה בפתרון קונפליקטים אתניים באתיופיה, תיאוריה שהגיעה ליישום שנה לאחר מכן. מוצאו מבני האורומו סייע להגעה להסדר עם בני עמו שהיו ממובילי המחאה נגד קודמו בתפקיד. גם אביי יודע שיצטרך בהמשך להפנות משאבים לאזורים הנחשלים של ארצו כדי לשמר את היציבות ואת המארג האתני העדין של המדינה השנייה הכי מאוכלסת באפריקה.

אביי נכנס לתפקיד באפריל 2018 וביוני כבר הביא לסיומו את המשבר בן 20 השנה עם אריתריאה. אביי נחת באסמרה ונפגש עם עמיתו איסאייס וביחד חתמו השניים על הסכם שלום. לא היה זה נייר נטול חשיבות. אביי התחייב להסיג את הכוחות מהעיירה באדמה, שתי המדינות סיכמו על חידוש הטיסות ביניהן, שוחררו אלפי אסירים פוליטיים, ארגוני טרור הניחו את נשקם, הצבאות קיבלו הוראות לסגת ולצמצם את נוכחותם בגבול. ההסכם שנחתם בין אתיופיה לאריתריאה שיגר גל של פיוסים במזרח אפריקה.

חודש לאחר חתימה על הסכמים עם אתיופיה הגיעו סומליה ואריתריאה אף הן לפיוס ואריתריאה התחייבה שלא לתמוך במורדים בסומליה. במערך הכוחות הקודם, אתיופיה הייתה בברית עם הממשלה הפרו-מערבית של סומליה ואילו אריתריאה תמכה במורדים המוסלמים במדינה, למרות הנהגתה הנוצרית. כעת, עם הסתלקות אריתריאה מתמיכה במורדים הסומלים, שספגו סדרה של מכות מצבאות אתיופיה, קניה ואוגנדה לאורך השנים, סומליה תוכל לייצב את השלטון לפחות במרכז המדינה ובעזרת הסיוע המסיבי שהיא מקבלת מהממשל האמריקאי הנוכחי, היא תוכל להחזיר לשליטתה כיסי התנגדות בדרום המדינה. הסומלים מצדם קראו להסרת הסנקציות שהוטלו על אריתריאה ב-2009  בעקבות מחטף טריטוריאלי שביצעה בשטח ג’יבוטי, לתדהמת ממשלת ג’יבוטי.

בדרום סודן השקועה במלחמת אזרחים עקובה מדם כבר חמש שנים בהובלת שתי הקבוצות האתניות הגדולות במדינה, הגיעו בסוף אוגוסט לחתימה על הפסקת אש, לא בפעם הראשונה אמנם מאז פרצה מלחמת האזרחים, אולם נראה שהפעם יש רצון גם ממדינות האזור לסייע בשימור השלום במדינה הצעירה.

סודן אף היא עשויה לנרמל יחסים עם אריתריאה. זאת אחרי שנים של מאבקי כוח, סגירת הגבול המשותף והאשמות הדדיות. סודן גם התקרבה בשנים האחרונות לאתיופיה, על רקע בניית סכר הרנסנס. הסודנים ירוויחו רבות מהסכר שיחליש את עוצמת הזרימה של הנילוס הכחול ובכך יימנעו הצפות שגרמו לנדידה של אוכלוסיות בעבר. הציר אתיופיה-סודן עומד כרגע ביריבות עם מצרים שהסכר מאיים על משק המים שלה איום שמוגדר לעתים במצרים כקיומי. העברתה של אריתריאה לצד האתיופי היא נדבך נוסף בסכסוך הזה, וכרגע המצרים פונים לקושש בנות ברית נוספות בקרב המדינות שהנילוס עובר בשטחן, כגון דרום סודן שמצרים שיחקה תפקיד בחתימה על הפסקת האש האחרונה.

בינתיים באתיופיה פועל אביי להחליש את האליטה התיגרינית השולטת באתיופיה כבר 27 שנה. הוא הביא להדחתם של הרמטכ”ל וראש המודיעין האתיופי שנמלט ככל הנראה מהמדינה. גופים אלו ניהלו בפועל את אתיופיה לאחר מותו של מלס והפעילו יד קשה ביותר נגד המחאה החברתית הנרחבת. מכה נוספת קיבל הצבא כשאביי החליט להוציא את החוזים היקרים ביותר מתחת שליטתו. מדובר בחברה שבבעלות הצבא שהשתתפה בבניית סכר הרנסאנס העצום, פרויקט שכבר שאב כ-5 מיליארד דולר ורק שני שלישים מבנייתו הסתיימו. אביי אחמד טוען שהבנייה אמורה הייתה להסתיים ב-2016 ורק בשל שחיתות בפרויקט, כשהרמז מופנה לצבא, מעכבת את סיומו. הפרויקט היווה ככל הנראה פלטפורמה לשורה ארוכה של שחיתויות ומשרות מיותרות.

התוכנית של אתיופיה בעידן אביי היא להפוך לדמוקרטיה עם בחירות חופשיות כבר ב-2020, מנהל תקין, הפרטה נרחבת של חברות כולל המוביל הלאומי אתיופיאן איירליינס, הנגשת החינוך לכל רחבי המדינה ועוד. אתיופיה היא מדינה שנהנית כבר שנים מצמיחה מהירה כאמור, אולם עדיין ישנם עשרות מיליוני בני אדם, ברובם צעירים, שלא נהנים מפירות הצמיחה כי מבנה החברה מושחת ביותר.

הזווית הישראלית

הסכם השלום בין אתיופיה לאריתריאה פותח אפשרויות חדשות ומעניינות עבור ישראל. ראשית, המשמעות המיידית של סיום מצב החירום באריתריאה – חשוב להדגיש שאריתריאה מתפייסת למעשה עם כל המדינות באזור חוץ מג’יבוטי לפי שעה – הוא קיצור דרמטי של השירות הצבאי, הסרה של סנקציות והגברת שיתופי הפעולה הכלכליים וההזדמנויות שיאפשרו השארתם של צעירים באריתריאה ושל חזרתם של מהגרי העבודה שעזבו בהמוניהם את המדינה בעשור האחרון. בישראל חיים כיום 25 אלף אריתראים אשר שמעו את קריאתו של שר החוץ האריתראי לחזרתם וישראל תוכל לנצל את הזדמנות להשיב אותם למולדתם. אווירת הפיוס הכללית במזרח אפריקה עשויה גם לייצר פתרונות לגבי מהגרי העבודה הסודנים, אם כי בעתיד הרחוק יותר.

זריקת המרץ שמקבל פרויקט סכר הרנסנס האתיופי היא מקור רב לדאגה עבור מצרים. ביום שייפתח הסכר, כמות המים שזורמת מהנילוס הכחול, המספק כמעט 60% ממימיה של מצרים, תפחת בצורה דרמטית. אתיופיה בונה בזכות הסכר אגם מלאכותי עם פי 2-3 מים יותר מאגם טאנה המשתרע על 3,200 קמ”ר (פי 20 מהכנרת), ויחלפו 15 שנה עד שיתמלא, כשכל המים מגיעים כמובן מהנילוס הכחול. בעתיד יהפוך המקום למקור חשוב לדגה, כ-7,000 טון בשנה, ואתר תיירותי. עבור המצרים, אובדן המים הזה יותיר שתי ברירות עיקריות – לנקוט במהלכים תוקפניים נגד אתיופיה או לבנות לאורך חופה הים תיכוני ולחופי הים האדום מתקני התפלה גדולים, שיפצו על אובדן המים. כיום מצרים כבר בונה כמה מתקנים והיא תזדקק להשקעות ולידע בתחום כדי שלא לעמוד מול תחזית האגודה הגיאולוגית האמריקאית של משבר מים קריטי ב-2025. ישראל היא בהחלט אחת הכתובות לעזרה בתחום, בעיקר מבחינת הידע והאינטרס הישראלי.

אריתריאה, למרות שמקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, חברה בעבר בשל הבידוד המדיני שבו מצאה עצמה, למדינות עוינות מבחינת ישראל כמו איראן, קטאר, סוריה, החיזבאללה וארגוני הג’יאהד בסומליה. לנוכח ההתפתחויות האחרונות נוצרת הזדמנות נדירה לדחוק החוצה את ההשפעה האיראנית מקרן אפריקה עם קצת מקלות וגזרים למשטר באסמרה, ולכך תהיה השפעה ביטחונית על ישראל ועל מדינות האזור.

לא כולם מרוצים

המהלכים של השלטון החדש באתיופיה נתפסים כבגידה בקרב התיגרינים שחיים בצפון בגבול עם אריתריאה. הנסיגה מבאדמי, אזור ובו 18 אלף אזרחים אתיופים ממוצא תיגריני, עשויה להפוך אותם לאזרחי אריתריאה, דיקטטורה חשוכה וענייה מאוד. התושבים מתנגדים וגם רוב התיגרינים שרואים בוויתור על קרקע מארצם ההיסטורית כבגידה. כמובן שגם נושאי תפקידים בכירים שבעבר היו מקרב התיגרינים וכעת עשויים לאבד את משרתם זועמים על השלטון החדש. הבעיה היא שמדובר באנשים בעלי עוצמה רבה, קשרים וידע צבאי שעשויים להפנות את הזעם שלהם למעשים בפועל.

מקום נוסף שבו מורטים שערות בתסכול בחודשים האחרונים הוא ג’יבוטי הקטנה, שבעשור האחרון גדל המשק שלה פי שניים. חלק ניכר מהכלכלה שלה מושתת על הברית הקרובה עם אתיופיה. כעת נראה כי ברית זו נחלשת לאור ההתקרבות בין אתיופיה לאריתריאה, יריבתה של ג’יבוטי, שכבר עומדת להביא להסרת הסנקציות בקרוב מאריתריאה וכן להסטה של חלק מהייבוא והייצוא האתיופי מהנמל בג’יבוטי לנמליה של אריתריאה. גם הפיוס בין סומליה לאריתריאה וייתכן שגם בין סודן לאריתריאה מחלישים את מעמדה של ג’יבוטי. הכלכלה של המדינה הקטנה, בת פחות מ-900 אלף תושבים, נשענת על הנמל שהוא המעסיק הגדול ביותר, וכן על השכרה של בסיסי צבא בזכות מיקומה האסטרטגי לחופי הים האדום – ארה”ב, צרפת, איטליה, סין ויפן מחזיקות בסיסים במדינה, כמו גם סעודיה ואיחוד האמירויות כחלק ממאבקן בתימן החות’ית וכעת גם מצרים שוקלת את הנושא. השכירות השנתית של הבסיסים מהווה כ-5% מהתמ”ג, ומקור מרכזי למט”ח. צרפת אף מחויבת לשלמותה של ג’יבוטי, אם כי בסכסוך בין ג’יבוטי לאריתריאה הצרפתים רק סייעו בנשק ולא התערבו צבאית. סין וארה”ב אף הן באמצעות הנוכחות הצבאית שלהן, מעניקות מטריה מסוימת לג’יבוטי.

באופן טבעי עם תחושת הבגידה שחשה ג’יבוטי בחודשים האחרונים נוצר חלל שאליו מבקשת להיכנס מצרים. המצרים כבר הצהירו כי בכוונתם לפתוח אזור סחר חופשי בג’יבוטי ולהדק את יחסים סביב המסחר בים האדום. אולם מצרים לא רואה בננס האפריקאי נכס כלכלי מיוחד. מיקומה של ג’יבוטי עשוי לפתוח עבור המצרים אפשרויות עתידיות במאבק, הדיפלומטי כרגע, נגד נזקי סכר הרנסנס לכשזה ייפתח, בראייה מצרית.

אתיופיה אם כן הופכת לשחקן מרכזי במזרח אפריקה, והזירה כולה זוכה להתעניינות עולמית דרמטית עם ייצוג של חלק נכבד ממעצמות העולם בים האדום. פתיחת סכר הרנסנס עשויה ליצור זעזועים פוליטיים במצרים ובנוסף להגביר את המתיחות בין אתיופיה ומצרים, אולם ככלל לאור פתרונם של קונפליקטים ישנים באזור, אפשרויות כלכליות רבות נפתחות בקרן אפריקה.