בשעות הערב של ה-12 ביוני, זמן קצר לאחר שנסגרו הקלפיות בבחירות לנשיאות איראן, החל משרד הפנים האיראני, בצעד יוצא דופן ברפובליקה האסלאמית, לפרסם “עדכונים” על התקדמות ספירת קולות הבוחרים. על פי התוצאות הראשוניות, שדמו להפליא גם לתוצאות הסופיות, זכה הנשיא המכהן אחמדיניג’אד ברוב סוחף ובניצחון בסיבוב הראשון. יריביו הרפורמיסטיים, ובראשם מיר-חוסיין מוסאווי שטען לניצחון בעצמו, סירבו לקבל את התוצאות.

תחת הסיסמא “איפה הקול שלי?” שטפו את רחובות טהרן תומכי האופוזיציה במחאה על מה שנראה כמו זיוף בוטה במיוחד של תוצאות הבחירות. כוחות הבטחון, שנתפסו לא מוכנים, הביטו תחילה מהצד אך מהר מאוד נכנסו לפעולה כשהתקבלה ההוראה לפעול נגד מנהיגי “המרד”. הדיווחים על נפגעים בקרב המפגינים, על איפול שהוטל על אמצעי התקשורת ועל הגבלות שהוטלו על מנהיגי הרפורמיסטים שהציעו בסך הכל לבצע רפורמות במוסדות השלטון אך לשמר את משטר האייתוללות, רק התסיסו את האווירה והרחיבו באופן משמעותי את מעגל המחאה.

בתוך זמן קצר, לצד תומכי מוסאווי שמחו על הנשיאות שנגזלה ממנו, התייצבו כתף אל כתף מתנגדי משטר האייתוללות, גורמי אופוזיציה פרו-ערביים ואזרחים איראנים אחרים. מה שהחל כהפגנה נגד זיוף הבחירות, הפך במהירות למחאה אזרחית על כל המצוקות שחווים אזרחי איראן בשנים האחרונות – מצוקה כלכלית, משטר דתי נוקשה ובידוד בינלאומי. ההנהגה האיראנית והמערב הביטו במסכי הטלוויזיה ובעדכוני הטוויטר, וראו את אותה התמונה – תמונה של קריאת תיגר ממשית על השלטון, לראשונה זה שלושה עשורים.

נוכח התמונות, החליטו המנהיג הרוחני ח’מנאי ועימו מי שהפך לבן-בריתו בשל הנסיבות המיוחדות, הנשיא אחמדיניג’אד, לפזר את ההפגנות בכוח – המיליציה העממית הבסיג’, ביחד עם כוחות של המשטרה האיראנית ומשמרות המהפכה, פשטו על הרחובות. בתוך ימים ספורים, נמנו בין 100 ל-300 הרוגים. תמונתה של נידה ע’גה-סולטן מדממת למוות מול המצלמות אחרי שנפגעה מירי הבסיג’, הפכה לסמל המחאה של האיראנים נגד השלטונות.

נידה ע’גה-סולטן מדממת למוות מול המצלמות – סמל המאבק. צילום: טלוויזיה

במאמץ ותוך הפעלת כוח רב, הצליחו השלטונות להרגיע את הרחוב האיראני, אבל לא לאורך זמן. מאז ועד היום נשמרת המחאה על אש קטנה שגוברת נוכח צעדים שנויים במחלוקת של השלטון או תאריכים בעלי משמעות לרפורמיסטים.

בפרוס 2010, נראה כי בקרבתם של המנהיג הרוחני והנשיא השלימו עם קיומן של המחאות, ומקווים כי המשך קיומן על אש קטנה הוא המתכון שיאפשר לאופוזיציה לפרוק זעמה, ולשלטונות – לשרוד. האם זה המתכון להצלחה מבחינת השלטונות? נוכח עוצמת ההפגנות באמצע השנה שעברה, נראה כי מצב העניינים הנוכחי הוא בבחינת הרע במיעוטו. מבחינת האופוזיציה, מדובר בשמירה על כשירות הפעילים לרגע בו יופיע הניצוץ הבא.

כשזה יקרה, לא מן הנמנע כי השרפה שתתלקח תכלה עימה את סדרי השלטון הנוכחי. לא מוגזם להניח כי ביום המהפך, אם וכאשר, יחזרו המוני האיראנים אל תמונתה של נידה ע’גה-סולטן הגוססת, ויזכרו אותו כרגע שחרץ את גורל משטר האייתוללות.