ועידת מינכן ה-46 למדיניות ביטחון, אשר התכנסה בתחילת החודש, ריכזה אליה מנהיגים פוליטים מהיבשת ומהעולם. שלוש שנים אחרי שפוטין תקף בחריפות יוצאת דופן את האמריקנים וגרם לרבים להכריז כי החלה מלחמה קרה חדשה, העסיקו את באי הוועידה שלושה נושאים עיקריים: עתיד האיחוד האירופי, תוכנית ההגנה מטילים של ארה”ב וכמובן, איראן.
ב-10 בפברואר 2007, על רקע הדיווחים הראשונים על התוכנית האמריקנית לפריסת טילים במזרח אירופה, מתיחות מתגברת עם המערב ומנגד התאוששות כלכלית מרשימה, עלה נשיא רוסיה דאז, ולדימיר פוטין, לנאום בפני באי ועידת מינכן לביטחון. בנאום חד, תוקפני ומנומק היטב, הבהיר פוטין כי רוסיה שבה למרכז הבמה העולמית.
למחרת הנאום, עלה לבמה מזכיר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס והכריז: “מלחמה קרה אחת הייתה די והותר… כלוחם ותיק בימי המלחמה הקרה, כמעט ונתקפתי בנוסטלגיה לשמע אחד מהנאומים אתמול. כמעט”.
מאז, הפכה הוועידה לאחד הכינוסים המרתקים בתחום החוץ והביטחון. גם השנה, לא הכזיבו באי הוועידה, מי למיקרופונים ומי מאחורי הקלעים.
צבא האיחוד האירופי
שר החוץ הגרמני, גידו וסטרוולה, השמיע בכנס אמירה תקדימית כמעט, כשנתן פומבי למה שרבים מניחים כי זו רק שאלה של זמן: צבא של האיחוד האירופי. וסטרוולה הכריז כי גרמניה תתמוך בהקמת צבא כזה, שיהיה כפוף להחלטות הפרלמנט האירופי, וזאת כחלק ממאמצי האיחוד למצב עצמו כמעצמה בעידן בו עוצמתן של המדינות האירופיות כבודדות הולכת ונשחקת.
אמירות כאלו, מטבען, מתאפיינות בהשמעת רעיונות כלליים על פני צעדים קונקרטיים. בכל זאת, הייתה זו נקודת ההתחלה, בדרך למימוש החזון. על פי חזונו של שר החוץ הגרמני, צבא כזה יקנה לאיחוד האירופי יכולת תגובה מהירה ועצמאית.
רעיון הצבא האירופי אינו חדש. הוא עלה כבר מספר פעמים בעבר. ב-2003, דחה טוני בלייר, ראש הממשלה הבריטי דאז, את הרעיון, כשטען כי חברותן של מרבית מדינות האיחוד בברית נאט”ו תקשה על ביסוסו של ארגון צבאי עצמי נוסף. עם זאת, מנהיגים אחרים ביבשת, מגרמניה, צרפת, איטליה והולנד הביעו בשנים האחרונות תמיכה בגרסה כזו או אחרת של הרעיון.
במרץ 2007, בחגיגות יובל השנים להסכם רומא, הכריזה הקאנצלרית מרקל כי אחת מהמטרות המרכזיות של האיחוד ב-50 השנים הבאות תהיה להקים צבא משותף. מרקל הדגישה כי אין היא רואה כמטרה הקמת מדינה פדראלית מאוחדת בכל שטח היבשת, אלא ארגון צבאי משותף שיוציא לפועל מדיניות חוץ משותפת [1]. הבריטים, שבאופן מסורתי התנגדו לרעיון, שינו כיוון באוקטובר 2008, על רקע יוזמה של נשיא צרפת סרקוזי להדק את הקשרים הצבאיים בתוך האיחוד ולהתחיל בהקמתו של כוח תגובה מהיר [2].
בתחילת 2009, אימץ הפרלמנט האירופי את יוזמת SAFE (ר”ת – Synchronized Armed Forces Europe), גוף שאמור להוביל לתיאום ביטחוני בין מזכירי ההגנה של חברות האיחוד ולפעילות משותפת במשימות מטעם האיחוד. יוזמה זו, שהתקבלה בתמיכת גרמניה וצרפת, נועדה להניח את היסודות למדיניות ביטחונית משותפת של האיחוד, ערב הצטרפותה מחדש של צרפת לברית נאט”ו [3].
בנובמבר האחרון, לקראת כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון, הצטרפה איטליה לקולות הקוראים לנצל את הרוח החדשה של שיפור מוסדות האיחוד ולהחילה גם על התחום הביטחוני. שר החוץ האיטלקי, פרנקו פראטיני, הזהיר כי אם אירופה לא תציג מדיניות משותפת בתחומי החוץ והביטחון היא תהפוך ללא רלוונטית מול מעצמות-העל ארה”ב וסין [4].
פראטיני גם הוסיף תוכנית קונקרטית – צבא אירופי משותף יאפשר גם לברית נאט”ו להתנהל ביעילות רבה יותר. כך לדוגמא, משימה דוגמת אפגניסטן תתנהל באמצעות שני כוחות-על – ארה”ב ואירופה, ולצידן חברות אחרות בנאט”ו, להבדיל מהמצב היום בו כוחות צבא מעשרות מדינות פרוסים בחלקים שונים של המדינה המרכז-אסייתאית. פראטיני ציין עוד את אפגניסטן כדוגמא לשיתוף פעולה מוצלח בין כוחות אירופיים שונים, על אף הבדלי שפה, ציוד ותורות לחימה. פיקוד משותף והכשרות משותפות יובילו לצבא אירופי שיהיה חזק יותר מסכום חלקיו.
סיכום 27 צבאות האיחוד האירופי יכול ליצור את אחד הצבאות החזקים בעולם, שיוכל לעמוד כתף אל כתף לצד צבאותיהן של ארה”ב, רוסיה וסין – תקציב משותף של 284 מיליארד דולר שקול לתקציב השני בגודלו בעולם אחרי ארה”ב ולכמעט 20% מההוצאה העולמית על ביטחון; לרשות צבא זה יעמדו 6.5 מיליון חיילים, 11,500 טנקים, 3,500 מטוסי קרב, 7 נושאות מטוסים וכמה מאות פצצות גרעין.
מדינות אירופה, אם כן, עומדות בפני שנים גורליות. עם כל משבר עולמי, כלכלי או ביטחוני, ניכר יותר ויותר כי כוחן של מדינות היבשת באחדותן. בתוך שני עשורים, תמצאנה עצמן הכלכלות הגדולות של האיחוד בתחתית העשיריה הראשונה של הכלכלות הגדולות בעולם. השפעתן הגיאו-פוליטית תפחת בהתאם. פעילות עולמית כמעצמה מאוחדת לעומת זאת, תבטיח למדינות האיחוד עוצמה צבאית, כלכלית ופוליטית עמוק אל תוך המאה הנוכחית. האם יצליחו להניח את משקעי העבר מאחור? ימים יגידו.
שר החוץ הגרמני, גידו ווסטוורלה – חולם על צבא אירופי מאוחד. צילום: קאי מואירק
משבר הטילים – תמונת מצב
במהלך שנתו הראשונה בבית הלבן, הכריז אובאמה על ביטול התוכנית השנוייה במחלוקת של בוש לפרוס מערכות הגנה מטילים במזרח אירופה. תוכניתו של בוש הייתה מהגורמים הבולטים שהזניקו את המתיחות בין המעצמות לשיא של שני עשורים. עם ביטולה, קצר אובאמה שבחים אותם ניסה למנף לשיקום היחסים עם רוסיה.
כמו בתחומים אחרים בעידן אובאמה, נראה כי גם הפעם הרושם הראשוני חזק וחיובי אך בפועל, ככל שעובר הזמן, הדברים אינם כפי שהם נראים בתחילה. ארה”ב ביטלה את התוכנית השנוייה במחלוקת, אך אין זה אומר כי הזירה תישאר חפה מהגנה אמריקנית נגד טילים. אובאמה הציג תוכנית חלופית בת שני שלבים – בשלב הראשון, שאמור להתבצע בשנה הבאה, תפרוס ארה”ב מטריית הגנה מטילים על בסיס ספינות חיל הים האמריקני מדרום ומצפון לאירופה. בשלב השני, עד אמצע העשור, תפרוס ארה”ב במזרח אירופה מערכת משוכללת פחות ממה שתכנן לפרוס הנשיא בוש.
שתי הכרזות מפתיעות בחודש האחרון – של פולין שהודיעה במהלך ינואר כי תפרוס סוללות פטריוט בגבולה המזרחי ושל רומניה שהכריזה על הסכם לפריסת טילים אמריקנים נגד טילים רק מספר שבועות לאחר מכן – הפתיעו את הרוסים. בקרמלין הגיבו בדרישה לגיבוש הערכה חדשה ומשותפת עם האירופים והאמריקנים באשר למידת האיומים על היבשת מטילים והוסיפו איום מרומז כי ההתעקשות האמריקנית לגבי התוכנית תפגע בשיחות להסכם הגבלת חימוש חדש [5].
ב-31 בדצמבר, פג הסכם START שנחתם ב-1991 בין גורבצ’וב ולבוש האב, לצמצום ארסנל הגרעין של שתי המעצמות. מאז כניסתו לבית הלבן לפני כשנה, ניהלו שתי המעצמות משא ומתן על הסכם חדש, שאמור לכלול לא רק פירוק נוסף של ראשי נפץ גרעיניים, אלא גם פירוק משגרים והכל בכפוף לפיקוח הדדי. מסגרת ההסכם נחתמה ממש ערב ועידת מינכן.
לצד האווירה החיובית, שמובילה גם לצמצום פערים בעמדות שתי המעצמות ביחס לאיראן, מוסיפה רוסיה להיות מוטרדת מברית נאט”ו ובפרט מהתרחבותה מזרחה. באפריל 2008, ניסה הנשיא בוש להוביל מהלך לצירופן של אוקראינה וגיאורגיה לברית, צעד שעורר זעם רוסי יוצא דופן אפילו במונחים של ימי המתיחות בין בוש לפוטין. ההסתערות הרוסית הובילה לבסוף את גרמניה וצרפת לבלום במועצת נאט”ו את כוונת האמריקנים לצרף את שתי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר.
ערב ועידת מינכן, חתם מדבדב על הדוקטרינה החדשה לענייני צבא והרתעה גרעינית, שמשרטטת את עיקרי המדיניות הרוסית עד 2020. הרוסים מונים בתיאוריה את האיומים המרכזיים על הביטחון הלאומי הרוסי לתפיסתם. ראש וראשון באלו היא התפשטות ברית נאט”ו מזרחה. איומים נוספים כוללים פריסת מערכות הגנה מטילים במזרח אירופה, מיליטריזציה של החלל וניסיון לערער את הסטטוס-קוו באזורים הסמוכים לרוסיה. נוכח איומים אלו, ולצד הצהרות על שמירת הזכות להשתמש בנשק גרעיני “רק אם עצם קיומה של רוסיה כמדינה יוטל בספק”, מוסיפים הרוסים לקרוא לכונן מערך כוחות מאוזן באירופה, שיתבסס על ביטחון קיבוצי [6].
פוטין ובוש חותמים על הסכם SORT, האחרון שנחתם בין הצדדים. צילום: הקרמלין
האם המטריה הסינית תספיק להגן על טהרן?
מעבר לאמירות והכרזות מדיניות, ממשיכה לעמוד איראן במוקד תשומת הלב. בוועידת מינכן, טען היועץ לביטחון לאומי של אובאמה, ג’יימס ג’ונס, כי קיים קונצנזוס בינלאומי “חסר תקדים” נגד איראן, שיוביל לבידודה אם לא תישמע לדרישות הקהילה הבינלאומית.
גם בכירים אחרים בממשל האמריקני משמיעים באחרונה אמירות תקיפות יותר נגד איראן – בביקור בטורקיה, טען מזכיר ההגנה גייטס כי הסכם עם איראן לא נראה באופק ושהאיראנים לא עשו דבר להרגיע את חששות הקהילה הבינלאומית; מזכירת המדינה קלינטון, בראיון ל-CNN, פסקה כי התנהלותה של איראן מלמדת כי היא חותרת להשגת נשק גרעיני.
גם מכיוונה של אירופה הוקצנו ההתבטאויות נגד איראן מאז פג האולטימטום בחודש אוקטובר – שר החוץ הגרמני פסק כי נשק גרעיני בידי איראן אינו בא בחשבון מבחינת הגרמנים, ועל האיראנים מוטלת החובה להוכיח כי פרויקט הגרעין שלהם למטרות שלום הוא. וסטרוולה אף האשים את האיראנים כי במשך שנתיים הם רק “משקרים ומהתלים” במערב ומשבשים במכוון כל ניסיון להידברות.
האיראנים מצידם, הורגלו בשנים האחרונות ללחץ מערבי, והם ממשיכים בלהטוטי מילים בניסיון להדוף את הלחץ ולעכב את המו”מ ככל שניתן. שר החוץ האיראני, מנושהאר מותקי, הגיע אף הוא לוועידה במינכן והביע דווקא אופטימיות מהסכם אפשרי עם המערב על העברת אורניום מועשר איראני לחו”ל. הסכם ברוח זו כבר נחתם באוקטובר האחרון בין איראן לארה”ב, צרפת ורוסיה, אך האיראנים העלו מאז טענות שונות ומשונות, על פי האחרונה שבהן, דורשים האיראנים להותיר בידיהם את ההחלטה באשר לשיעור האורניום שיועבר. מיד עם תום הוועידה, הכריז הנשיא אחמדיניג’אד כי ארצו תעלה את רמת העשרת האורניום ל-20% בתוך ימים, וכך היה.
ההתפתחות המדאיגה ביותר מבחינת האיראנים מגיעה ממוסקבה, שדומה כי “יישרה קו” עם המערב בחודשים האחרונים, עם או בלי קשר להחלטתו של אובאמה מהקיץ האחרון לבטל את תוכנית ההגנה מטילים במזרח אירופה. גם שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, הגיע לוועידת מינכן ולראשונה זה זמן רב לא פסל על הסף סיבוב נוסף של הנושא האיראני במועצת הביטחון.
עם הסרת התמיכה הרוסית, נותרים האיראנים עם התמיכה הסינית, המשמעותית כשלעצמה. שר החוץ של סין, יאנג ז’יאצ’י, שנאם אף הוא בכנס במינכן, הוסיף לקרוא לפתרון דיפלומטי וטען כי ערוץ זה טרם מוצה. האינטרס הסיני בעימות ברור – בשנים האחרונות חתמו שני הצדדים על שורה של חוזי עתק. ב-2006, נחתמה עסקה בהיקף של 100 מיליארד דולר למכירת נפט איראני לסין למשך 25 שנה [7]; מאז, נחתמו עסקאות נוספות בתחומי האנרגיה, בהיקפים של מיליארדי דולרים [8]. עם מספרים בסדר גודל כזה, ברור כי הסינים יזדקקו לתמורה משמעותית ביותר כדי להסיר את התמיכה בטהרן.
המתיחות בין ארה”ב לסין אינה מוגבלת רק לנושא האיראני – לצד העימות המתוקשר בין הממשלה הסינית לענקית המחשוב האמריקנית גוגל, פרץ בסוף ינואר משבר ישיר בין המעצמות נוכח הסכמה אמריקנית לבצע עסקת נשק עם טיוואן בהיקף של 6.4 מיליארד דולר. בתגובה לעסקה, איימו הסינים להשעות קשרים כלכליים עם ארה”ב. אמצעי התקשורת הסיניים, מכשירי תעמולה ממשלתיים, מלאו בהתקפות קשות על המדיניות האמריקנית בכלל ועל הנשיא אובאמה בפרט. אחד העיתונאים אף האשים כי מאחורי העסקה “גסות ותפיסה מחשבתית מעידן המלחמה הקרה” [9].
על אף התגובה הסינית הנזעמת, האמריקנים לא מראים סימני נסיגה וטוענים בעד מחוייבותם ארוכת השנים לטיוואן. ובכל זאת, קשה שלא לתהות לפשר ההכרזה על עסקה מהותית כל כך שברור הייתה שתעורר זעם סיני בתקופה גיאו-פוליטית רגישה כל כך. האם ממשל אובאמה הולך ומאמץ את המדיניות הדורסנית והבלתי מתחשבת של ממשל בוש? לחילופין, האם אובאמה מנסה להציג בפני הסינים את הגרסה שלו למשבר הטילים שבוש יצר במזרח אירופה, קרי – הכרזה על תוכנית שנויה במחלוקת, רק כדי לסגת ממנה בסופו של דבר בתמורה לשיתוף פעולה סיני בתחומים אחרים, דוגמת איראן? ימים יגידו.
הערות
1. David Charter and Roger Boyes, “EU looks to the next 50 years – and an army?”, The Times, 24/03/2007
2. Leigh Phillips, “UK defence minister supports EU army”, euobserver.com, 27/10/2008
3. Bruno Waterfield, “Blueprint for EU army to be agreed”, Telegraph, 18/02/2009
4. Richard Owen, “Italy’s Foreign Minister says post-Lisbon EU needs a European Army”, The Times, 17/11/2009
5. “Russia urges U.S., Europe for joint assessment of missile threats”, RIA Novosti, 06/02/2010; “Russia says U.S. missile plans hamper nuclear arms cuts talks”, RIA Novosti, 06/02/2010
6. http://news.kremlin.ru/ref_notes/461
7. Peter S. Goodman, “China Rushes to Complete $100B Deal With Iran”, Washington Post, 17/02/2006
8. “Iran, China sign $5 bln gas deal”, AFP, 03/06/2009
9. “China accuses US of arrogance over Taiwan deal”, BBC News, 01/02/2010