עשר שנים חלפו מאז נסוג צה”ל מדרום לבנון. החיזבאללה, שהנסיגה נרשמה לזכותו, נחשב כיום לכוח הצבאי החזק מצפון לליטאני ולאחד הגורמים הפוליטיים המשפיעים ביותר. עם זאת, כשהריסות המלחמה מ-2006 טרם שוקמו במלואן, מוצא עצמו הארגון השיעי מוגבל ביכולתו ליזום סבב נוסף של לחימה. עשר שנים אחרי הנסיגה, טוענים אלו שתמכו בה כי המטרה המרכזית – העברת מרכז תשומת הלב של חיזבאללה לזירה הפנימית – הושגה. נסיגת ארה”ב מהאזור הצפוייה בשנה הבאה עשויה להתחיל תהליך שיצית את האזור כולו, ויביא גם את מאבקי הכוח הפנימיים בלבנון לגלוש אל מעבר לגבולות המדינה.

עשר השנים שחלפו מאז נסוגה ישראל אל הגבול הבינלאומי היו מלאות תהפוכות בזירה הלבנונית הפנימית. לאחר נסיגת צה”ל, החלה להתגבש בלבנון אופוזיציה אנטי-סורית שרצתה לנצל את המומנטום ולהביא לנסיגה כוללת של כל הכוחות הזרים מהמדינה. הצבא הסורי, ששהה בלבנון למן תחילת מלחמת האזרחים ב-1975, היה המטרה המרכזית . הסונים בהנהגת ראפיק אל חרירי, הדרוזים בהנהגת וואליד ג’ונבאלט, המרונים בהנהגת משפחת ג’ומאייל ואחרים, חברו נגד הנוכחות הסורית במדינה.

המלחמה העולמית בטרור הביאה את ארה”ב ומדינות אירופה בראשות צרפת להציג עמדה תקיפה יותר נגד סוריה. בספטמבר 2004, אימצה מועצת הביטחון את החלטה 1559 שקראה להוציא את הכוחות הזרים מלבנון ולפרק את המיליציות השונות מנשקן. ברור היה כי עיקר הלחץ מופנה לסוריה ולחיזבאללה. הסורים, שראו בלבנון חלק היסטורי בלתי נפרד ממולדתם החריפו את המאבק באופוזיציה הזאת שהגיע לשיאו בחיסולו של ראפיק אל חרירי בפברואר 2005. היה זה האות למה שכונה “מהפכת הארזים”. כעבור חודש, נאלצה סוריה לסגת מלבנון, לקול מצהלות הקואליציה החדשה שכונתה ב-14 במרץ. לאחר השלמת הנסיגה הסורית עבר הלחץ לחיזבאללה. הארגון נדרש להפגנות כוח על מנת להוכיח את נחיצות האחיזה שלו בנשק.

בלבנון המפולגת קיים כלל ברזל אחד – כל עדה מעוניינת בראש ובראשונה להגן על האינטרסים שלהן עוד לפני ההגנה על האינטרסים של לבנון. האמצעי החשוב ביותר להשגת מטרה זו הוא החזקה של מיליציה. קיומו של החיזבאללה הוא בראש ובראשונה ככוח מגן על העדה השיעית שחשה במשך שנים רבות את עצמה מקופחת בלבנון, לנוכח הרמה הסומיו-אקונומית הנמוכה של בני העדה השיעית, הגדולה ביותר בלבנון.

ביטוי נוסף למאבק העדתי הוא בחבירה של כל אחת מהעדות למדינה זרה – הסונים קרובים לסעודיה ובמידה מסוימת גם למצרים, השיעים קרובים לאיראן והמרונים לצרפת ולמערב. מוקדי הכוח הפוליטיים משקפים את יחסי הכוחות בין העדות: הנשיא הוא מרוני, ראש הממשלה הוא סוני ויו”ר הפרלמנט הוא שיעי. חלוקת הכסאות בפרלמנט בנויה על פי מפתח עדתי שעודכן לאחרונה בעקבות הסכם טאיף ב-1989. שיווי המשקל הפוליטי בלבנון הוא כזה המספק לכל עדה מידה מספקת של ביטחון במעמדה.

מבחינת העדה השיעית, המשמעות של פירוק החיזבאללה היא בלתי נסבלת. למנהיג הארגון נסראללה, לא היו למעשה אופציות אחרות מלבד להדגים את עוצמתו של הארגון. חטיפת חיילי צה”ל ביולי 2006 והחזרת גופותיהם בתמורה לסמיר קונטאר שמותג כ”בכיר האסירים הלבנונים” ואחרים, הציגו את נסראללה וארגונו כיישות היחידה באזור שהתעמתה עם ישראל ויכלה לה.

ואף על פי כן, התקיפות הישראליות ברחבי לבנון בקיץ של לפני ארבע שנים הכו את לבנון מכה קשה. ההרס הנרחב, שהגיע לאחר תקופת התאוששות ממלחמת אזרחים ארוכת שנים ומכיבוש ישראלי, עורר את חמתם של לבנונים רבים על החיזבאללה. עוד בטרם השלים את חגיגות הניצחון שהשיג על ישראל, נאלץ נסראללה להתחייב בפני גורמים פנים-לבנוניים כי ארגונו לא ישוב וייזום התקפה על ישראל.

הקואליציה האנטי-סורית לא הסתפקה רק בכך – סעד חרירי וג’ונבאלט סירבו לצרף את החיזבאללה לממשלה ולקבל את דרישת הארגון לקבל שליש מהשרים כדי להשיג מספיק קולות להטיל וטו על החלטות הממשלה. הסירוב הנחרץ של קואליציית ה -14 במרץ היווה בתורו איום חדש על האיזון העדין בהביאו לפגיעה בעוצמה הפוליטית של החיזבאללה. בתגובה, ארגנו השיעים הפגנות ענק כדי להפעיל לחץ על הממשלה דרך ההמונים.

במאי 2008, עלה המאבק מדרגה עת ניסתה ממשלת לבנון לפטר איש חיזבאללה בכיר שהועסק בביטחון בשדה התעופה בביירות, וכן לפגוע ברשת הקשר של החיזבאללה במדינה. גם מהלך זה התפרש כאיום על הכוח הצבאי של העדה השיעית. התנגשויות דמים ספוראדיות והפגנת נחישות מצד החיזבאללה הספיקו כדי להביא פרק זה לסיום, ובהסכם דוחא שנחתם לאחר מכן, זכה החיזבאללה בכל הדרישות הפוליטיות שלו.

ג’ונבאלט ובעקבותיו חרירי, הבינו כי לבנון הייתה כפסע ממלחמת אזרחים חדשה, והחליטו להניח לחיזבאללה לפי שעה. ההבנה כי אף מדינה ערבית לא תסור לסייע לממשלת לבנון בסיטואציה שכזו וכי המחיר עשוי להיות יקר מדי, הובילה לבסוף את חרירי וג’ונבאלט להשלים עם עוצמת החיזבאללה ואף עם המעורבות הסורית בלבנון [1].

מבצע עופרת יצוקה העיד על השיקום המוצלח של צה”ל ומכאן גם שימש להגברת האיום על החיזבאללה בפרט ועל לבנון בכלל מפני פתיחה במלחמה חדשה. באותו זמן, נורו אל עבר ישראל מספר קטיושות מלבנון, אולם החיזבאללה מיהר לומר כי הוא לא עומד מאחורי הירי אלא ארגון פלשתיני. גם חיסולו של עימאד מורנייה, הבכיר ביותר במנגנון הצבאי של החיזבאללה ומחבל רב מעללים, טרם ננקם על ידי החיזבאללה שהאשים את ישראל בחיסול.

בבחירות 2009, השקיעו המדינות הבולטות באזור ובראשם איראן וסעודיה כסף רב בניסיון להשפיע על התוצאות. המנצחת הגדולה הייתה קואליציית ה-14 במרץ. אולם מה שנתפס בתחילה כתבוסה לחיזבאללה, התברר כלא רלוונטי. ב-26 בדצמבר, קרא נסראללה לשלום בן שנה אחת בין הצדדים היריבים בפוליטיקה הלבנונית [2]. ביקוריהם של חרירי הבן וג’ונבאלט בדמשק – מפגש טעון בהתחשב בעובדה כי אסד האב עמד מאחורי חיסול אביו של ג’ונבאלט ואסד הבן חשוד במעורבות בחיסולו של אביו של חרירי, חיזקו את התפיסה כי בלבנון יש יישור קו בין הסונים, הדרוזים והשיעים.

האזהרות שהשמיעו מוקדם יותר השנה ג’ונבאלט וחרירי כלפי ישראל, כי כל פעולה נגד החיזבאללה תיחשב כהתקפה על לבנון כולה, יועדו כדי ליצור מראית עין של אחדות לאומית. בלבנון עדיין חוששים מפני מלחמה נוספת עם ישראל, והאמירה הזאת נודעה לייצר הרתעה מפני מלחמה.

כך, מה שהחל כמאבק של הדרוזים והסונים בשיעים במטרה להחלישם, הסתיים בברית בין שלוש העדות כדי למנוע מלחמה עם ישראל וכדי לנסות ולשקם את לבנון מחדש. בשנה האחרונה, במקביל למלחמת מילים הניטשת בין החיזבאללה וסוריה לבין ישראל, הופך המאבק הפנימי בלבנון למאבק בין שלוש העדות והמרונים הסרים למרותו של מישל עאון, לבין פלג מהמרונים המונהג על ידי סמיר ג’עג’ע ואמין ג’ומאייל המסמלים את הקו הבדלני. אלו, מצאו עצמם כמתנגדים האחרונים להתחזקות החיזבאללה ולהפשרת היחסים עם סוריה.

סעד חרירי – פיוס היסטורי עם אסד בהוראה סעודית? צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

הדילמה המרונית

העדה המרונית, כפי שנוהגים להציג זאת חוקריה של לבנון, פועלת מאז ומתמיד בתוך קונפליקט המונע ממנה להיות מאוחדת. בשל היותה מיעוט נוצרי במזרח תיכון ערבי ומוסלמי בעיקרו, מתלבטים המרונים האם דרך הפעולה הנכונה היא חבירה לעדות האחרות תוך הדגשת המכנה המשותף הערבי, או דווקא בדלנות תוך הדגשת הזהות המרונית. כיום זהו מישל עאון המסמל את הרצון להתחבר עם העדות האחרות לעומת הבדלנות מבית מדרשם של ג’ומאייל וג’עג’ע, אליהם מצטרף גם הפטריארך המרוני ספייר.

סמי ג’ומאייל, בנו של מנהיג המפלגה הפלאנגיסטית אמין ג’ומאייל ואחיינו של הנשיא לשעבר שנרצח בשנות ה-80, באשיר ג’ומאייל, הביע את חששו בראיון לרדיו לבנוני כי החיזבאללה מתכנן לבצע הפיכה בלבנון כדי להפוך את אחיזת הארגון במדינה לשלמה [3]. שבועיים לפני כן, בראיון טלוויזיוני, התייחס ג’ומאייל הצעיר לאיומי החיזבאללה נגד מה שהגדירו כמשתפי פעולה – “(חבר הפרלמנט מטעם החיזבאללה) מוחמד ר’אאד, אמר שנצוד את משתפי הפעולה… הם רוצים לצוד את כל מי שהוא משתף פעולה בעיניהם… זה הופך את החיזבאללה לגסטאפו של לבנון” [4].

סמיר ג’עג’ע, העומד בראש מפלגה מרונית אנטי-סורית בעצמו, ביקר אף הוא את השתלחויות של נסראללה בכל מי שלא חושב כמוהו. ג’עג’ע אף האשים את נסראללה, לאחר אחד מהאיומים שלו נגד ישראל, כי הוא גורר את לבנון למלחמה [5]. במצב העניינים הנוכחי בלבנון, שתי אמירות יכולות להביא להתססה ולא ברור איזו חמורה יותר – האשמה בשיתוף פעולה עם ישראל או האשמה בניסיון להביא למלחמה נוספת עם ישראל.

העמדה הסורית

הסורים בוחנים את ההתפתחויות בלבנון בעניין רב. במידה רבה, הם בעצמם מעורבים בתהליכים הללו, אולם העניין המיידי שלהם בלבנון משתנה כל הזמן. כיום מעוניין המשטר הסורי להסיר מעליו באופן סופי את האשמה במעורבות בחיסולו של חרירי. הסורים מצויים בעיצומו של מהלך בו הם בוחרים בטורקיה כפטרון במקום איראן. היתרונות של טורקיה על פני איראן מבחינת הסורים הם רבים – הקירבה הטורקית ארה”ב ולישראל המאפשרת לסורים להוריד מעליהם את הלחץ הבינלאומי, העובדה כי טורקיה היא מדינה סונית, בדומה לרוב מדינות ערב ובניגוד לאיראן השיעית, צמיחתה הכלכלית ועוצמתה הצבאית לעומת כרסום מתמשך בעוצמה האיראנית בשל הסנקציות הבינלאומיות ועוד.

אחד ממנופי הלחץ האיראנים על סוריה הוא החקירה של רצח חרירי. זכות הווטו של החיזבאללה בממשלת לבנון יכולה למנוע את התקדמות החקירה. איראן נהגה לאיים על סוריה כי אם תנסה להגיע להסדר עם ישראל או תתקרב למערב, החיזבאללה יסיר את הווטו שלו וטבעת החנק תיסגר על דמשק [6].

הדיווחים על ניסיון ההפיכה הכושל נגד אסד ב-2008, היווה עבור הנשיא הסורי צלצול מעורר. באותם ימים, חודשים מספר לאחר השמדת הכור שלו על ידי ישראל, וחיסולו של עימאד מורנייה באחת השכונות המאובטחות בדמשק, חשה העדה העלווית כי ההגמוניה שלה בסוריה חומקת מבין אצבעותיה. לצורך שמירה על השלטון, גם אסד היה קורבן ראוי. בטווח הרחוק יותר, רצונם של העלווים היה להתרחק מההשפעה האיראנית ולשם כך היה צורך בשינוי תפיסתי [7]. טורקיה הפכה אם כן לאופציה המועדפת. עוד שנים קודם לכן, התקרבו הסורים לטורקים עם הפתרון לחבל אלכסנדרטה, והסכמה להציב את טורקיה כמתווכת מול ישראל.

מבצע עופרת יצוקה, שנבע לא מעט מהבחישה האיראנית בעזה, יצר קרע נוסף בין אסד ובין חאלד משעל הפרו-איראני שיושב בדמשק. הסורים ביקשו להימנע מכל מעורבות שלהם ומכל מעורבות לבנונית, ואסד עצמו התבטא בצורה מפויסת יחסית במהלך המבצע.

לכל ברור כי כדי להחליף את האיראנים כגורם המשפיע על דמשק יש צורך ביותר מדיבורים – התלות הכלכלית הסורית מוחלפת בהסכמי סחר חופשי עם הטורקים ובהבטחות לסיוע מערבי וערבי. האיום האיראני בהסרת הווטו מהמשך חקירת רצח חרירי עובר בימים אלה ספין – האצבע המאשימה מופנית כעת אל עבר החיזבאללה בפרשת רצח ראש הממשלה הלבנוני לשעבר, ככל הנראה גם בהסכמתו של סעד חרירי.

חרירי הוא כמובן איש מפתח בכל הנוגע לחקירת מותו של אביו, והוא יכול לסייע בטיהורו של אסד. מבחינת חרירי, הוא לא יסכים לחזרה פיזית של סוריה לתוך שטח לבנון, אך בשם היציבות הפוליטית עשוי להסכים למחילה לנשיא הסורי. הסורים מעוניינים גם לשקם את הקשר עם צרפת, לאחר שנפגע בימיו של הנשיא שיראק. הנשיא הצרפתי ראה בחרירי האב חבר אישי ולכן התגייס לדחוף את החלטה 1559 ולאחר מכן, להתרחק מסוריה לאחר חיסולו של חרירי. הנשיא הצרפתי הנוכחי סרקוזי, דווקא רואה באסד אדם שניתן לעשות איתו עסקים, כחלק מניסיונו לשמר את השפעתה של צרפת באזור ולקדם את יוזמת האיחוד הים התיכוני.

חרירי, הפועל בחסות המלך הסעודי, נאלץ לקבל את התכתיב מריאד ולפעול להתקרבות לסוריה [8]. האינטרס הסעודי בהחלשת איראן וגרורותיה, גובר על הרגשות של חרירי כמי שאביו נרצח בידי הסורים. וואליד ג’ונבאלט, “הברומטר” של לבנון, חש באסטרטגיה הסעודית החדשה זמן רב קודם לכן ופעל להתקרבות משלו לדמשק. האינטרס של חרירי במהלך החדש הזה, הוא החלשת הקשר בין סוריה והחיזבאללה, שמסייע לתחם את היכולות של נסראללה בגבולות בטוחים יותר עבור היציבות הלבנונית הפנימית.

אסד. האם יפנה עורף לאיראן ויחבור לטורקיה? צילום: טלוויזיה

האיראנים חושדים

אם מבחינת הסורים העניינים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, האיראנים מוצאים עצמם סופגים מכה אחר מכה. לצד העברת הסנקציות במועצת הביטחון בפעם הרביעית [9], הגורמת להחרפת הבעיות הכלכליות, ההשפעה שלהם בלבנון וברצועת עזה נחלשה מאוד לאחר מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה בהתאמה. התערערות היחסים עם סוריה, התחזקות טורקיה באזור והגברת הלחץ הפנימי והחיצוני על האיראנים, דוחף אותם לשקול אופציות קיצוניות, כגון תקיפת מדינות המפרץ הפרו-מערביות, הפעלת טרור ועוד [10].

יחסי איראן והחיזבאללה מורכבים – חיסולו של עימאד מורנייה שהיה האדם הקרוב ביותר לח’מנאי מקרב אנשי החיזבאללה, אפילו קרוב יותר מאשר נסראללה, הוסיף לריחוק בין איראן והחיזבאללה. העובדה כי האיראנים התקשו לסייע לעדה השיעית להשתקם כראוי לאחר המלחמה לא הוסיפה נחת ליחסים האלה. החיזבאללה, המאוימים במלחמת אזרחים אם יפתחו במלחמה עם ישראל, לא ימהרו לשתף פעולה עם קמפיין טרור איראני ביודעם כי הם בקו הראשון ובוודאי שלא ימהרו זאת אם יזהו כי שלטון האייתוללות בטהרן בסכנת התמוטטות. במידה ונסראללה יצליח לצבור עוצמה רבה יותר בלבנון, לאחר שהכריע חלק גדול מהאופוזיציה נגדו, עשויים כללי המשחק להשתנות, אולם לפי שעה ההשפעה האיראנית במזרח התיכון נפגעה בצורה קשה.

הנסיגה המתוכננת של ארה”ב מעיראק בשנה הבאה, תיצור ואקום אליו ינסו להיכנס האיראנים באמצעות העדה השיעית המיועדת לשלוט בעיראק לאחר הנסיגה, בעוד הטורקים יבקשו לנצל את ההזדמנות כדי להגביר את הלחץ על האוכלוסייה הכורדית בצפון, המסייעת באופן פעיל לכורדים בטורקיה לפעול נגד איסטנבול. למרות החיבור בין איראן וטורקיה, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי נבנית כאן יריבות של ממש על הנהגת המזרח התיכון בעידן שלאחר הנסיגה האמריקנית, ובמציאות שבה אף מעצמה ערבית אינה מצליחה לייצר השפעה של ממש על תהליכים.

נסראללה – אינו יכול לתקוף את ישראל ומוצא עצמו נאשם ברצח חרירי. צילום: טלוויזיה

הסבך הלבנוני מתחיל להתבהר

ניתוח העמדות של הצדדים השונים בלבנון מעלה כי הסונים והדרוזים, המעוניינים להימנע ממלחמת אזרחים, ממלחמה עם ישראל ומעוצמה רבה מדי של החיזבאללה, הסכימו להעניק לנסראללה אוטונומיה ביטחונית וכוח פוליטי מסוים, בתמורה להימנעותו של זה ממלחמה עם ישראל. בנוסף, הם התקרבו לסוריה, למרבה האירוניה גם בעידוד החיזבאללה, כדי להחליש מעט מההשפעה של החיזבאללה בלבנון.

מרקם היחסים כולו עדין הוא – אם אכן יואשם החיזבאללה במעורבות ברצח חרירי האב זה עשוי לדרדר את המציאות הפנימית בלבנון לכאוס מחודש, הדרדרות שאף אחד מהצדדים אינו מעוניין בה. אולם לפי שעה, ישנו הצורך לחלץ את הסורים מהתביעה הזאת כדי לנתק אותם מאיראן, ועל כן האצבע המאשימה מופנית לפחות פומבית אל החיזבאללה. עם זאת, הארגון השיעי לא יואשם באופן רשמי בטרם ישוכנעו בלבנון כי ניתן יהיה לקיים אחדות לאומית לאחר מכן, ובמלים אחרות, לא בתקופה הקרובה.

מישל עאון, המנהיג המרוני התומך בחיזבאללה, שמח על ההתקרבות לסורים, והוא יהפוך לדמות חשובה אף יותר כמתווך בשנים הקרובות – בין הנוצרים ובין המוסלמים, בין סוריה ובין החיזבאללה ואחרים. נסראללה, שחש בלחץ הפנימי עליו, עושה שריר נגד אויב אמורפי – “משתפי הפעולה עם ישראל” שלקבוצה זו נכנסים למעשה כל מי שמתנגדים לחיזבאללה. ציר ג’ומאייל-ג’עג’ע הוא הכתובת המיידית כמובן, אולם זוהי גם תזכורת לחרירי וג’ונבאלט שלא יגדישו את הסאה במהלכים שלהם, אשר עשויים לפגוע בחיזבאללה.

ג’ומאייל וג’עג’ע חשים את הלחץ על העדה המרונית בצורה הברורה ביותר. העדה ממשיכה לאבד מעוצמתה בשל שיעורי ילודה נמוכים ובשל הגירה שלילית. ההתקפות המילוליות של נסראללה נגדם לא מוסיפות להם נחת. מה שנתפס בעיניהם כהתקרבות של שאר העדות לחיזבאללה מוסיפות ללחץ המרוני, לחץ ומצוקה שעשויים להתפרץ בצורה אלימה, הפעם לא כמאבק על עוצמה אלא כמאבק הישרדותי.

מי שכרגע מצוי עדיין מעל המחלוקת והסכסוך בין המרונים ובין החיזבאללה,אך עדיין מצוי תחת איום מסוים הוא הפטריארך המרוני ספייר, הסמכות הרוחנית הגבוהה ביותר של המרונים בעולם. ספייר קרא בזמנו למרונים, במהלך מערכת הבחירות האחרונה, שלא לתמוך ב”מי שמנסה לפגוע בזהותה הערבית של לבנון”. הרמז היה כמובן לחיזבאללה שנתמך על ידי איראן, ומבחינת הנוצרים היה זה יותר מרמז שלא לתמוך במישל עאון, בן בריתו של נסראללה [11]. עאון אכן הפסיד שליש ממושביו בפרלמנט, ונותר עם רוב קל בקרב המרונים אל מול המיעוט המונהג על ידי ג’ומאייל-ג’עג’ע. עאון זעם על כך, אך הוא בעצמו נאלץ להיזהר בכבודו של הפטריארך בן ה-90 שמרונים רבים נושאים אליו את עיניהם.

מבחינת ישראל, שינוי דמוגרפי פנימי, במסגרתו נרשמת התמעטות העדה המרונית וגידול בעדה השיעית, הוא בעל משמעות רבה ועשוי לקבל את הביטוי שלו בשנים הקרובות. אחת היוזמות הפוליטיות שנדחו עד כה, היא להוריד את גיל ההצבעה בלבנון מגיל 21 לגיל 18, יוזמה שהשיעים צפויים להרוויח ממנה הכי הרבה בשל העובדה שהעדה השיעית היא הצעירה ביותר בלבנון. גם דחיית ההצעה הזאת אין בה יותר מאשר דחיקת הקץ. לבנון עושה את צעדיה לקראת הפיכתה למדינה שיעית, שעה ששיעורה של האוכלוסייה המרונית באוכלוסייה ממשיך לרדת בשל שיעורי ילודה נמוכים וגלי הגירה אל מחוץ למדינה. המשמעות העתידית לכך, היא עלייה בהסתברות למאבק בין-עדתי שעשוי אף לגלוש לישראל, בוודאי לאחר נסיגת האמריקנים.

השורה התחתונה היא שלפי שעה, ובטרם עבר המזרח התיכון את זעזוע הנסיגה האמריקנית, הגבול הצפוני של ישראל מוגן על ידי אויביה – החיזבאללה וגורמים אחרים הנאלצים לשמור על איפוק בשל החשש ממחיר כבד. המאבק הפנימי בלבנון מונע כרגע מהעדות השונות ליהנות מהגמוניה, אך המשך הלחץ על החיזבאללה מצד אחד ועל המרונים מצד שני, בקונסטלציה עתידית של נסיגה אמריקנית, מלחמה באיראן או תהפוכות בסדר גודל זהה, עשויים להוביל את לבנון לסיבוב אלימות פנימי מחודש.

הערות

1. “Gemayel says Kataeb disagree with Jumblatt on Hezbollah’s arms”, Now Lebanon, 10/04/2010

2. “Lebanese Hezbollah leader calls for one-year truce”, Kuwait News Agency, 26/12/2009

3. “Gemayel concerned over repeat of May 7 coup by Hezbollah”, Radio Free Lebanon, 17/07/2010

4. “Lebanese MP Sami Gemayel: Hizbollah will turn into the Lebanese Gestapo”, LBC TV, 03/07/2010

5. “Geagea: Hezbollah is forcing Lebanon to war”, Now Lebanon, 27/05/2010

6. הנושא נדון בהרחבה במאמר “השבר הסורי-איראני”, בגיליון פברואר 2009 של סיקור ממוקד

7. על אותם ימים בסוריה במאמר “שגיאות של טירון”, בגיליון מאי 2008 של סיקור ממוקד

8. Sami Moubayed, “Hariri’s Syria visit sets Lebanon on track”, Asia Times, 23/12/2009

9. עוד בנושא במאמר “אמור לי מי חבריך”, בגיליון זה של סיקור ממוקד

10. נדון בהרחבה במאמר “איראן – רגע האמת”, בגיליון ינואר 2010 של סיקור ממוקד

11. “Lebanon’s election surprise”, The National, 09/06/2009 Paul Woodward