מאז 2011, בכל כמה חודשים, נראה כי אנו מתקרבים לנקודת הסיום, אך הקרבות עדיין מתחוללים. גם הפעם, מספר אינדיקציות מעלות את האפשרות לסיום קרוב של המלחמה. אמנם הדברים עשויים להתלקח מחדש, אך נראה כי גוברת ההכרה בקרב כל השחקנים במערכת כי יש לשאוף להסדר, שיושפע כמובן ממצב הכוחות בשטח.
מלחמת האזרחים בסוריה עברה שינוי תהומי עם הופעתו של דאעש, שבעקיפין דוחפת את הצדדים לפתרון. כל עוד התנהלה הלחימה בסוריה כמלחמת פרוקסי בין איראן כתומכת משטרו של אסד ובין קואליציה של מדינות סוניות ובראשן טורקיה וסעודיה, לא יכול היה להימצא פתרון, רק השמדה הדדית טוטאלית כתוצאה מהשנאה העדתית באסלאם. כניסתן של מעצמות העולם – רוסיה בעזרה לאסד, ארה”ב במאבק בדאעש והאיחוד האירופי המבוהל מבעיית הפליטים וממתקפת הטרור בפריז – פתחה את הפתח לנסות ולהגיע להסדר. הכרה מצד חלק מהגורמים כי אסד בפרט והעלווים בכלל יהיו חלק מההסדר הקבוע היא תוצאה של התפתחות זו.
הלחימה בסוריה מאז 2011 התנהלה באופן של כרסום מתמיד בכוח המשטר ובפגיעה קשה באזרחים. האמריקאים בחרו שלא להתערב במלחמת האזרחים למעט הסכם עם ממשלת סוריה לפירוק הנשק הכימי שהתברר כפארסה. הטורקים מצידם, כפו מאמצע 2012 אזורים אסורים בטיסה ליד הגבול הטורקי בתואנה שהם מונעים חדירה סורית למרחב האווירי שלהם, אולם בפועל נוצל המצב כדי לסייע לארגוני ג’יאהד המתנגדים לאסד כדאעש בחסות השטח הנקי ממטוסים.
במחצית השנייה של 2014, האיום של דאעש הביא למפנה במלחמה. ביוני אותה שנה, הצליחו מחבלי דאעש בעיראק להשתלט על ציוד צבאי והפנו את השלל לתוך הקרבות בסוריה, בהשיגם יתרון אסטרטגי על פני ארגוני מורדים אחרים. ההתחזקות הצבאית של דאעש, ביחד עם הפעולות האכזריות והמתוקשרות שלו, אילצו את האמריקנים להתערב מחדש. בספטמבר 2014 החל הצבא האמריקני לתקוף בגלוי יעדים של דאעש, אך לא בהיקף שיגרום לשינוי ביחסי הכוחות.
חודש לאחר מכן, יזמה טורקיה פנייה למועצת הביטחון כדי להכריז על צפון סוריה כאזור אסור בטיסה. כפי שהוברר לאחר מכן, הטורקים, שעד אז כפו בהצלחה איסור טיסה דה פקטו בגבול שלהם, ביקשו לשמור על הסטטוס קוו שאפשר להם כאמור לנהל מערכת יחסים מתחת לרדאר עם דאעש – מחבלי דאעש נכנסו לסוריה דרך טורקיה, הטורקים רכשו נפט מדאעש וכל זה כדי שאלו יילחמו נגד שני היריבים הגדולים של טורקיה בזירה – משטרו של אסד והכורדים.
בתחילת 2015, הצליחו הכורדים בסוריה לדחוק סופית את רגלי דאעש מקובאני וממקומות אחרים. הצלחותיהם בשדה הקרב, לא מעט כתוצאה מהסיוע האמריקאי, היוו סדין אדום לטורקים, שראו בעיניים כלות כיצד בני בריתם בנאט”ו מקימים במו ידיהם מדינה כורדית מתחת לאפה של אנקרה. היה זה לא פחות מאסון עבור ארדואן שמנסה שהולך בשנים האחרונות על החבל הדק בין רפורמות למען הכורדים לבין סיכול כל ניסיון לעצמאות. מנגד, ארדואן הבין כי התעלמות מארה”ב עשויה לעלות ביוקר ביום שיעצבו את סוריה שאחרי המלחמה. לכן, קיבלה טורקיה החלטה לפתוח את בסיסי חיל האוויר בפני מטוסים אמריקאים, כדי שאלה יתקפו מטרות של דאעש.
במקביל ללחץ על דאעש נחלו אנשי ג’בהת אל נוסרה, ארגון ג’יאהדיסטי בפני עצמו, הצלחות משלהם בשדה הקרב בצפון המדינה. מחוז אידליב נפל לידיהם והם גם הצליחו רבות בזירת חאלב, הצלחות אלו לוו בהפצצות חסרות אבחנה מצד המשטר ולהחרפת בעיית הפליטים שדחקה רבים מהם, אלה בעלי האמצעים, לדלג על מסלול מחנות הפליטים הרגיל ולהגיע ישירות לאירופה. האמריקנים בתגובה החלו להפנות חלק מהאש שלהם גם אל ג’בהת אל נוסרה.
פוטין שוב דוהר
רוסיה היא שחקנית נוכחת בזירה הסורית עוד קודם לפרוץ מלחמת האזרחים במדינה. במהלך שנות המלחמה שמרו הרוסים על פרופיל צבאי נמוך, החלטה שנבעה ממערכת שיקולים מורכבת שביקשה לשמור את המלחמה ללא נוכחות מעצמתית נגדית. בנוסף, איראן השקיעה משאבים רבים ובכך חסכה לרוסים את הצורך, כדי לשמר את משטרו של אסד. אולם ירידת מחירי הנפט והתארכות המלחמה התישו את האיראנים ונראה היה כי משטר אסד מתקרב לקיצו. בסופו של דבר, תגבור כוחות אמריקני בצד הטורקי של הגבול עם סוריה, לצד רצון של פוטין לייצר הישג ולהסית את תשומת הלב מאוקראינה ומהכלכלה הנאבקת בסנקציות, הביאו את הרוסים להתערבות צבאית בסוריה.
פוטין רשם הישג מהיר עוד לפני שכוחותיו שיגרו את ההתקפה הראשונה – מוסקבה הפכה לאתר נחשק לעלייה לרגל מצד כל מי שסבר שיש לו או רוצה שיהיה לו חלק בעיצוב דמותה של סוריה לאחר המלחמה. מסוף אוגוסט, הגיעו לרוסיה בזה אחר זה ראש ממשלת ישראל נתניהו, נשיא טורקיה ארדואן, יו”ר הרש”פ אבו מאזן, מנהיג איחוד האמירויות, נשיא מצרים א-סיסי ומלך ירדן עבדאללה. מלך סעודיה אמור היה להגיע גם כן אך ביטל ברגע האחרון עקב מצבו הבריאותי.
מדינות המערב, שחלוקות עדיין עם פוטין בשאלת מעמדו של אסד ביום שאחרי, נאלצו מסיבות טכניות להתחיל בשיחות עם רוסיה של פוטין כדי להימנע מירי בשוגג בין צבאות המעצמות. כך, כל עוד הרוסים פועלים בסוריה, ובוודאי כשהם מתגברים כוחות, ברור לכל כי הדרך להשגת הפסקת אש קבועה בסוריה עוברת במוסקבה, ושם הוחלט שאסד יישאר בתפקידו.
כשם שפוטין הוא המרוויח הגדול עוד לפני שנורה הכדור הראשון, אולי חוץ מאסד שהרוויח כנראה את שלטונו בחזרה, ארדואן הוא המפסיד הגדול. כאמור, רק לפני חודשים ספורים הצטרף ארדואן למאבק בדאעש, בין היתר מתוך תקווה שהשמדת דאעש והשגת הסדר בסוריה תביא ליציאת האמריקאים מהאזור ותותיר את הכורדים, שוב, לחסדיה של אנקרה. כעת, כשהאמריקאים מתערבים מחדש בשל הכניסה הרוסית ומוסיפים לראות בכורדים בסוריה בני ברית בדרך להשגת העדיפות הגבוהה שלהם והיא השמדתו של ארגון דאעש, נאלץ הנשיא הטורקי לקבל את השאיפה הרוסית לשמור את שלטונו של אסד בשלטון בבחינת הרע במיעוטו.
האיחוד האירופי, שהחליף את ההלם מ”מתקפת הפליטים” שחווה בחודשים האחרונים בזעזוע עמוק ממתקפת הטרור בפריז וניסיון שסוכל בבריסל, יצטרף למאמץ להביא לסיום הסכסוך בסוריה ולפגיעה משמעותית בדאעש. בשיחות בין מנהיגי הארגון, עולה ההכרה כי לצד המלחמה בארגון הרצחני יש לטפל במשבר הפליטים באמצעות הסדר מדיני בשילוב רוסיה, ארה”ב ומדינות אחרות, כשאסד יהיה שחקן לגיטימי בשיחות העתידיות הללו. באותה פסגה אמר שהנשיא הצרפתי הולנד שאסד יצטרך ללכת הביתה בשלב מסוים, אולם הדגיש שעזיבתו את התפקיד אינה בשום אופן תנאי להשגת הסדר ושהליכתו יכולה להידחות למועד מאוחר יותר.
המצרים מרוצים מהמעורבות הגוברת של הרוסים בסוריה. ראשית, מאז תמיכת וושינגטון באחים המוסלמים במצרים, היחסים עם האמריקאים מצויים בשפל בעוד היחסים עם רוסיה במצב הטוב ביותר ב-40 השנים האחרונות והצבא המצרי מתחיל להצטייד בנשק הרוסי המתקדם ביותר. שנית, המצרים סבורים כרבים אחרים באזור שהרוסים מבינים טוב יותר את המצב מאשר האמריקאים ולכן ביכולתם להביא לסיום המשבר. ושלישית, בניגוד לקודמיו בתפקיד, א-סיסי לא סבור שאסד הוא האופציה הגרועה ביותר בסוריה, בהשוואה לארגונים האסלאמיסטים המהווים יריב גם למצרים בסיני ובמקומות אחרים בארץ הפרעונים.
ההתקפה מתחילה
ב-30 בספטמבר, בפעם הראשונה מאז סיום המלחמה הקרה, הפציצו הרוסים באזור שמחוץ לשטחי ברה”מ לשעבר. ההתקפה הרוסית בסוריה כוונה לטענתם נגד ריכוזי דאעש, יעד שנתפס כלגיטימי בקרב מעצמות המערב, אולם לטענת האמריקנים מי שהותקף בסופו של דבר היו ארגונים מתונים יותר המשתייכים לאופוזיציה. ברוסיה לא התרגשו מההאשמות, וטענו כי מכיוון שאסד הוא עתידה של סוריה, יש לפעול נגד כל אלו הפועלים נגדו.
השטח שהיה פעם סוריה מחולק כיום לשלושה אזורים: שטח בשליטה עלווית לאורך החוף הסורי ובאזור דמשק, על שטח שאינו גדול משטחה של ישראל; שטח בשליטה כורדית בצפון סוריה; ועיקר השטח, כשלושה רבעים ממה שהייתה פעם סוריה, הוא המרחב הסוני הגדול בו פועלים מספר ארגונים. עיקר הלחימה מתרכזת במרחב זה ובדמשק.
ההתערבות הרוסית יצרה תפנית דרמטית במלחמת האזרחים הסורית – לאחר שנים בהם מלחמת האזרחים בסוריה הייתה בעיקר מלחמה של ארגוני האופוזיציה בכוחות אסד, כיום מתנהלות שתי מלחמות במקביל – זו של אסד ורוסיה בכל כוחות האופוזיציה, וזו של האמריקנים בדאעש ספציפית. ניסיון העבר מלמד כי המאבקים בארגונים האלו ארוכים, מתישים ואכזריים ולכן יש להמתין ולראות את הנחישות של המעצמות לפעול נגד הארגונים כולל מעבר לגבולות סוריה אם תידרשנה לכך.
מדינית כורדית בצפון שמתחשבת מן הסתם בעובדה שהכרזת עצמאות של ממש עשויה להוביל למלחמה עם טורקיה; ובמרחב הסוני הגדול שמקיף 70%-80% ממה שהייתה סוריה ייוותרו מספר כוחות בעלי השפעה. עתיד אזור זה תלוי בהצלחת הלחימה בדאעש, אך המטרה של רוב הנוגעים בדבר תהיה להקים מדינה ערבית-סונית לא סלפית, ואולי בשטח זה יהיו ישויות נוספות.
החלוקה דה פקטו של סוריה, כולל שאיפה להקמתה של מדינה ערבית-סונית לא סלפית במרחב הסוני הגדול, מציגה מתווה המקובל על רוב השחקנים בזירה – הרוסים והאיראנים מעוניינים לשמר לעצמם דריסת רגל בסוריה. לשם כך, ישמחו האיראנים המותשים מהלחימה לתת לרוסים להוביל את המאבק; האמריקאים מעוניינים בעצירת שפיכות הדמים ובהבסת דאעש, שני עניינים שמשתלבים עם הפתרון הרוסי; האירופאים רוצים סוף לבעיית הפליטים; מדינות ערב רוצות הפסקת אש, החלשת דאעש ובמקביל גם החלשת ההשפעה האיראנית.
הגבולות העתידיים במרחב הסורי יושפע ממיקום הכוחות בזמן שהאש תפסק. המדינה העלווית תימתח מזרחה במידה שתיתפס כחיונית להגנה עליה, אולי עד נהר האורונטס כגבול טבעי. דמשק תעמוד במרכז השלב האחרון בלחימה, אך לאחר חודשים ארוכים שנראה שהבירה הסורית טיפול, כיום גוברים סיכוי המשטר לשמור לעצמו את העיר. בצפון-מזרח תתקיים ישות כורדית שתיאלץ להילחם על קיומה מול טורקיה, אולם נראה כי הכורדים מצליחים עד כה להגן על עצמם, בחסות אמריקנית.
הטורקים יבקשו לעצמם דריסת רגל בצפון סוריה, הן כדי לשלוט על המתרחש בגבול שלהם והן כדי שיוכלו להמשיך במאבק בעצמאות הכורדית. אם תקום ישות עצמאית סונית במחוזות חאלב ואידליב למשל, קיומה יהיה תלוי בכל מקרה בטורקים. בדרום ובדרום-מזרח המדינה נותר עדיין מרחב גדול מאוד שנשלט כרגע ברובו על ידי ג’יאהדיסטים. ישראל וירדן הן בין המדינות בעלות העניין באשר לעתיד השליטה בשטחים אלה שכן הן גובלות בהם. האינטרס הישראלי כמובן הוא שהגבול הסורי יהיה תחת אחריות של מדינה ריבונית ואחראית שניתן לגבות ממנה מחיר במקרה של התקפה על ישראל.
