נדידת העמים

המהגרים מציבים בפני האיחוד האירופי איום משמעותי

אלון לוין, יובל בוסתן


4 שנים מאז תחילת האביב הערבי ושתי מלחמות האזרחים הקשות ביותר – בסוריה ובלוב – רחוקות מסיום. מדינות האיחוד האירופי, שספגו ביקורת רבה על מעורבותן הדלה בלוב ואי התערבותן בסוריה, הופתעו לחוש באופן ישיר ובהיקפים חסרי תקדים את תוצר הלוואי הקשה ביותר של המלחמות האלו – המוני פליטים ופעילות טרור בלב היבשת. אלו, מעמידים במבחן כמה מעקרונות היסוד של האיחוד האירופי וצפויים לחזק עוד יותר את מפלגות הימין הקיצוני ביבשת.

המספרים מדברים בעד עצמם – מספר המהגרים הידועים שנכנסו לאירופה נמצא במגמת צמיחה מדאיגה – מ-107 אלף ב-2013, ל-280 אלף ב-2014 וכחצי מיליון בעשרת החודשים הראשונים של 2015, קצב שנתי של למעלה מ-600 אלף פליטים(!), מהם 52% מסוריה, 19% מאפגניסטן ו-6% מעיראק. עוד לפני מתקפת הטרור בפריז, נחלקו מנהיגי האיחוד באשר לדרך הנכונה לטפל בבעיה. ברקע, ניצב החשש מהשפעות שליליות הקשורות לקליטת מהגרים בהיקפים גדולים – מעמסה כלכלית, קשיים סוציאליים עד כדי קריסת מערכי הסיוע, וכניסתם של גורמים אלימים בחסות אלו הזקוקים באמת לסיוע. החשש מהתוצאות מביא את מנהיגי היבשת לנהל את המשבר ולפזר את הסיכון ברחבי היבשת.

המהגרים מגיעים משני נתיבים מרכזיים: הנתיב המזרחי מטורקיה והנתיב המרכזי מצפון אפריקה. הנתיב המזרחי "נולד" באמצע העשור הקודם – מהגרים, ברובם פליטי מלחמה מאפגניסטן ועיראק, ראו כיצד המרחק ביניהם לבין האיחוד האירופי התקצר עם התרחבות האיחוד מזרחה – מסע מטורקיה ליוון ומשם הדרך לברלין, פריז ולונדון פתוחה.

התפתחות זו מדגישה את הדילמה העומדת בפני כל ארגון אזורי המחפש להתרחב כאשר המצטרפות החדשות לארגון הופכות בין לילה לגבול החדש שלו. ההתרחבות הגדולה מזרחה ב-2004 הדגישה בעיה זו. גם אלו שלא מתנגדים עקרונית לצירופה של טורקיה לאיחוד, חייבים להביא בחשבון כי המשמעות המיידית של מהלך כזה היא יצירת גבול משותף לאיחוד האירופי עם סוריה, עיראק ואיראן. במציאות כזו, מבינים באירופה, יהפוך האיחוד ליעד זמין אף יותר עבור פליטים וגם עבור גורמים עוינים ממדינות אלו.

ב-2012, בעקבות לחץ מבריסל, נקטו ביוון שורה של צעדים על מנת להשתלט על הנכנסים משטחה – מערך הגבולות שודרג בכוח אדם ומכשולים, החקיקה נגד מהגרים לא חוקיים הוחמרה ועוד. כתוצאה מכך, צומצם זרם המהגרים מנתיב זה לפחות מחצי ורבים אחרים חיפשו מעבר נוח יותר ליבשת, כשבולגריה הפכה ליעד מבוקש.

החזית הטורקית

במקביל לצעדים ביוון, פנו מהאיחוד לטורקיה בבקשה שהללו יחתמו על הסכם להשבת מהגרים שנכנסו לאיחוד האירופי דרך טורקיה. הטורקים העמידו לאיחוד תנאי משלהם בדמות הסרת הצורך בוויזה לאזרחי טורקיה המבקשים לבקר באיחוד. ב-2013, הוסכם בין האיחוד לטורקיה שבתמורה לחתימה טורקית על הסכם ההחזרה תציג אירופה מפת דרכים לסילוק הדרישה לוויזה בתוך שלוש שנים.

מאז תחילת הלחימה בסוריה הצטברו במחנות הפליטים בטורקיה קרוב ל-2 מיליון סורים שעלות שיכונם נאמדת בכ-6 מיליארד דולר. התסכול הטורקי הזה, ביחד עם ההבדלים באינטרסים בין המערב לטורקיה – במערב מכוונים בעיקר למאבק בדאעש, תומכים באלו הפועלים נגדו דוגמת הכורדים ולא מתכוונים לנקוף אצבע נגד אסד. ארדואן, מנגד, רואה בכורדים ארגוני טרור ובמצב בסוריה שמייצר פליטים במיליונים בסמוך לגבול הטורקי ואף בתוך טורקיה – איום. לפיכך, קיבל ארדואן החלט לפעול מאחורי הקלעים כדי לחזק את דאעש – הוא רוכש מהם נפט, המודיעין שלו מדליף להם ולארגונים אסלאמיסטיים אחרים מידע חיוני והוא מאפשר מעבר של מחבלים דרך השטח הטורקי.

פערים אלו, ביחד עם תסכול טורקי ממה שמתפרש על ידם כגרירת רגליים אירופית בסוגיית הסרת הוויזה ועוד יותר מכך בגניזת חלום ההצטרפות לאיחוד, מעלה את הצורך בטורקיה להשיג קלף מיקוח איכותי נגד האיחוד האירופי. זה הושג באמצעות דחיפת הפליטים הלוחצים על טורקיה ממזרח אל עבר האיחוד האירופי – באוקטובר 2014, נכנס לתוקף בטורקיה חוק שמטרתו המוצהרת הייתה להסדיר את מעמדם של הפליטים אך בפועל נתפס כחוק שלא נותן מענה בשורה ארוכה של נושאים עבור הפליטים ולמעשה דוחף אותם החוצה מטורקיה.

הלחץ מצד הפליטים שהלך וגבר בשנתיים האחרונות, הגיע לארדואן כמעט בהזמנה – לאחר שב-2014 חזר קצב הפליטים ללמעלה מ-50,000 פליטים בשנה, השנה הוא כבר קפץ פי 7 (!).

איחוד מודאג

המסה האנושית האדירה יוצרת מתיחות בתוך האיחוד האירופי ואולי בהלה היא תיאור מדויק יותר של מה שמתרחש ביבשת בחודשים האחרונים. עד כדי כך שאמנת שנגן לחופש תנועה ביבשת, אשר מסמלת בעיני רבים את עידן האינטגרציה שאירופה נכנסה אליו, עומדת בפני המבחן הקשה ביותר מאז נחתמה לפני 30 שנה. חלק מהמדינות דוגמת הונגריה כבר נקטו בצעדים בשטח שמשמעותם ביטול חופש התנועה בין מדינות האיחוד, במטרה לעצור את השטף. אלא שמדובר בקרב אבוד מראש כמעט – מאות אלפים כבר משוטטים להם במערב היבשת, ומסוריה לבדה עשויים לברוח בקרוב עד 8-10 מיליון בני אדם שנכון לכתיבת שורות עדיין חיים בביתם, ושאף אחת מהשכנות של סוריה לא תוכל לקלוט אותם.

חוסר האונים של הרשויות מאיץ תהליכים המתרחשים באירופה כבר שני עשורים. התהליך הראשון הוא הקצנה ימינה של המערכת הפוליטית והחברה האירופית. בחלק מהמדינות מפלגות הימין הקיצוני מתחזקות בעקביות. במדינות אחרות שבהן שיטת הבחירות או החוקה חוסמות את האפשרות למפלגת ימין קיצוני להיכנס לפרלמנט, כמו בריטניה וגרמניה, רגשות הזעם מנותבות למאבקי רחוב אלימים עם קבוצות מהגרים.

התהליך השני הוא הגבהת חומות החשדנות בין חברות האיחוד האירופי ובין עצמן. בגרמניה חשים כי רק הם נושאים בנטל הכלכלי של צרות האיחוד האירופי. בהונגריה, ביוון, בקרואטיה ואף באוסטריה, שם מתמודדים לפי שעה עם זרם המהגרים הגדול ביותר, חוששים שעצם החברות באמנות האיחוד האירופי תביא לחורבנה של החברה הקולטת. אם המשבר הכלכלי שבו מצוי האיחוד האירופי מאז 2008 יצר בידול ומתיחות בין המדינות העשירות לעניות, הרי שמשבר ההגירה מציב טריז נוסף בין מדינות באיחוד האירופי על רקע הנכונות או אי הנכונות לקלוט מהגרים.

תהליך שלישי שלו יש שותפים בכל אחת ממדינות האיחוד האירופי, הוא היורוסקפטיזם, עצם הביקורת כלפי האיחוד האירופי וחולשותיו, שמובילה מדינות רבות להשתעשע בעזיבת האיחוד או בהחלשת הקשר אליו. ה"סוכריה" היחידה שנותרה מבחינת מדינות כגון בריטניה שטרודה מזה זמן בשאלת המשך החברות באיחוד, היא החשיפה המוחלטת למשק של חצי מיליארד צרכנים ללא מכס ומחסומים בירוקרטיים רבים אחרים.

לכל התהליכים האלה צריך להוסיף את הזדקנותה של אירופה הישנה כתוצאה מירידה דרמטית בפריון לאשה ביבשת לצד העלייה החדה בתוחלת החיים. מול תהליך זה מופיעים המהגרים, רובם ככולם צעירים, המצטרפים לאחיהם הוותיקים מעט יותר שמתאפיינים בתוחלת חיים נמוכה יותר ומספר ילדים רב יותר. פניה הדמוגרפיים של אירופה משתנים, עניין היוצר אי-נחת בלשון המעטה בקרב האוכלוסייה הוותיקה, גם זו שאינה גזענית.

השילוב של כל התהליכים יוצר עתיד קודר מאוד עבור האיחוד האירופי. המתיחות הגזעית בקרב החברות הקולטות רק תגבר ככל שהיחס בין האוכלוסייה הוותיקה לאוכלוסייה המהגרת ייטה לצד זו האחרונה, תומכי ימין מתונים יקצינו ימינה ומהגרים ותומכי הגירה יקצינו בתורם שמאלה ובכך ייצרו קיטוב בחברה, מתכון בדוק להידרדרות הסדר החברתי עד כדי איום על היסודות הדמוקרטיים של כמה מהמדינות ביבשת. החשדנות בין מדינות האיחוד לבין עצמן לצד הביקורת הגואה בכל המדינות כלפי האיחוד, יובילו לחיפוש מודל שיפחית משמעותית את מידת המעורבות של בריסל בחיי המדינות.

עד כמה שברירי מצבו של האיחוד האירופי מעידה העובדה כי לכל מדינה באיחוד יש כיום על מה להלין – המדינות העשירות הנושאות בעיקר הנטל הכספי של כיום האיחוד מצפות לצייתנות ומחויבות רבה יותר של המדינות העניות, המדינות העניות במזרח היבשת מחליפות האשמות בינן ובין עצמן ובינן לבין מדינות מערב היבשת בכל האמור לסוגיית הפליטים, וכל זאת כשברקע ממשיכים לבעבע המשבר הכלכלי והמתיחות העולה גם כך בין האוכלוסייה הוותיקה לזו שהגיעה בשנים האחרונות, עוד לפני הגל הנוכחי. הלחצים שנוצרים כתוצאה מבעיות אלו עלולים מבחינת האיחוד להוביל לפתרונות סותרים שרק יחריפו את הבעיה. כך לדוגמא, מגבלות על חופש תנועה ופיקוח על גבולות שנולדים כתוצאה ממשבר הפליטים, עשויות להוביל גם לפגיעה כלכלית, לעליה נוספת ברמת המתיחות ביבשת, ובסופו של דבר – לפיצוץ.

המתקפה בפריז טורפת את הקלפים

עוד בטרם החליטו באיחוד מה לעשות עם המהגרים, הגיע מתקפת הטרור בפריז וזרעה פחד בכל בירות אירופה. לצד פעולות סיכול נקודתיות במקומות שונים ביבשת, בחלקן לפחות על בסיס מודיעין ישראלי, החלו מנהיגי האיחוד לדון ברצינות בצורך לטפל בבעיה במקורה. במשך שנים, מסיבות של תקינות פוליטית וחוסר ראות מדינית, העדיפו באירופה לשמש כיעד לקליטת פליטים במקום לסייע לפתרון הבעיה במדינת האם. מתקפת הטרור טרפה את הקלפים והיא עשויה להיות זו שתוביל את מנהיגי האיחוד להפשיל שרוולים ולפעול ביחד להורדת הלהבות בסוריה, יהיה המחיר אשר יהיה.


מאמרים נוספים