שנה וחצי לאחר תחילת המרד בסוריה, הגיעו המהומות גם לערים הגדולות, דמשק וחאלב. למרות שהצבא הסורי הצליח עד כה להתמודד עם המורדים ואף להחזיר לעצמו שכונות שאיבד בערים אלה, עברה המלחמה בסוריה שלב נוסף. המשמעות היא שאסד נלחם כדי להרוויח זמן, בעודו מכין אלטרנטיבה במערב המדינה בדמות מדינה עלווית. מדינה זו תקום בחסות רוסית, ותשמש כפלטפורמה נוחה עבור הרוסים להדק אחיזתם במזרח התיכון.
מבחינת האמריקנים, בהנהגתו של הנשיא ברק אובאמה, המזרח התיכון הוא כבר לא אזור השפעה הגמוני שלהם. הנסיגה מעיראק ומאפגניסטן, האביב הערבי, נטישת בני הברית מובארק, בן עלי וצאלח, העמדה המתבוננת מהצד בסוגיית סוריה – כל אלה מדגימים סוגיה רחבה יותר הנוגעת לתהליך קבלת ההחלטות הבעייתי של מי שיושב כיום בבית הלבן.
אובאמה מוותר על זירות השפעה אחת אחרי השנייה, והדוגמה הבולטת לכך היא המדיניות האמריקנית באמריקה הלטינית, אזור ההשפעה המסורתי והאולטימטיבי האמריקני, גם בעידן שבו ארה”ב שמרה על מדיניות בדלנית. ירידת השפעתה של וושינגטון בעולם והמשבר הכלכלי מבהירים כי האמריקנים זקוקים בדחיפות לדוקטרינה חדשה שתשמור על האינטרסים שלהם אגב חיסכון במשאבים.
ראש הממשלה נתניהו, למוד ניסיון מהקדנציה הקודמת כמי שמצא עצמו תחת ביקורת קשה בתקשורת, הכין שיעורי בית לקראת הקדנציה השנייה. כשהתקשורת הביקורתית כלפיו חלשה יותר מבעבר, יצא נתניהו לסדרת פעולות שהחלישו את מפלגות האופוזיציה, ובעיקר מנעו יצירת אלטרנטיבה לשלטונו, בדרך להשלמת ארבע שנים רצופות בתפקיד, לא עניין שכיח במחוזותינו.
קריאה נעימה.
