כמעט שנתיים לאחר מותו של נשיא ונצואלה צ׳אבז, בעיני רבים גיבור ההתנגדות הלטינית להשפעתה של ארה״ב, מחפשת הברית האזורית שהקים את דרכה. מה שהיה לפורום האנטי-מערבי ביותר שידע האזור אולי אי פעם, הצליח במשימתו לעורר את מדינות האזור נגד ארה״ב, אך הפך במידת מה פחות חשוב כארגון בפני עצמו. האם חברות הארגון מסוגלות למצוא את הדרך שתצדיק את המשך פעילותו?
בדצמבר 2004, השנים בהם העביר הוגו צ׳אבז הילוך במאמצי ההתנהגות לארה״ב באמריקה הלטינית, הקימו ונצואלה וקובה את ״הברית הבוליבארית״ (ALBA). הפורום שנועד לקדם אינטגרציה פוליטית וכלכלית של מדינות במרחב הלטיני גדל מאז ב-7 חברות נוספות: אנטיגואה וברבודה, בוליביה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוואדור, ניקרגואה, סנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים, וכן מדינה משקיפה:סורינאם.
המונח “בוליבארי” מתייחס להגותו של סימון בוליבר אשר האמין כי אמריקה הלטינית צריכה להתאחד סביב מדינה אחת גדולה ומאוחדת (“Patria Grande”). אלבה הינה ברית המדינות הסוציאליסטיות המהפכניות אשר כמהות ליצור אינטרגציה כלכלית, בהתאם לחזון של רווחה סוציאליסטית של בוליבר. ברית זו נקראת גם “הברית האדומה” בהובלת המנהיגים המהפכניים הוגו צ’אבס ופידל קסטרו, בנבדל מ”הברית הפסיפית” אשר מנסה לקדם ערכים ליברליים בין המדינות החברות בהסכם, שיוצרות רצף טריטוריאלי מקנדה בצפון ועד צ’ילה בדרום של מדינות פרו אמריקאיות, ומקדמות אזור סחר חופשי בין החברות בהסכם זהו.
אל מול מדינות “הברית הפסיפסית”הציגה ברית אלבה, החל משנת 2010, את המטבע “SUCRE” אשר צפוי להיות המטבע הרשמי של החברות בברית. במהלך חודש יולי 2010 חתמו ונצואלה ואקוודר על הסכם סחר בילטרלי, תוך שימוש במטבע זה לראשונה, במקום בדולר האמריקני, וזאת כדי למזער את השפעת ושליטת ארה”ב בכלכלות מדינות דרום אמריקה. ראוי לציין כי נכון לעכשיו המטבע לא הוחלף באופן מעשי באף אחד מן המדינות החברות בברית.
את הרעיון להקמת הברית הגה נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ’אבז, אשר רצה ליצור אזור סחר חופשי במדינות דרום אמריקה, ולהוות אלטרנטיבה להסכמי סחר רגיונליים אמריקאיים דוגמת ה-FTAA. ההסכם שנחתם בדצמבר 2004, בין צ’אבז למנהיג קובה פידל קסטרו נגע באופן ישיר בסיוע בילטרלי, כאשר ונצואלה סיפקה נפט לקובה במחיר מוזל, ובתמורה קובה שלחה עשרות אלפי אנשי סגל רפואי ואנשי חינוך לונצואלה. חשוב לציין כי קובה לא זומנה לקחת חלק בהסכם FTAA. ב-2006, החלו להצטרף מדינות נוספות, כאשר בוליביה הייתה הראשונה לחבור לברית.
רצונה של אלבה הוא לשמר את הממשלות הסוציאליסטיות ולהתרחק מארה”ב ומהמערב, בייחוד על ידי קידום ארגונים מקומיים, ויצירת שיתופי פעולה אלטרנטיביים עם מדינות מחוץ ליבשת אמריקה. בטקס הצטרפותה של בוליביה ב-2006 נשא נשיא בוליביה מוראלס דברים חריפים בגנות ארה”ב, כאלו המסמלים מעל לכל את מהותה ותכליתה של הברית: “בפסגה זו נפגשים שלוש דורות ושלושה מהפכות: זו של קובה, זו של ונצואלה, והמהפכה התרבותית של בוליביה. שלושתנו מתייחדים למען שחרור המדינות אותן אנו מייצגים ושל העולם כולו מן האימפריאליזם האמריקני”.
מנהיגי אמריקה הלטינית בהלווית צ׳אבז – האם יצליחו להשאיר את ארגון ALBA בחיים בלעדיו?
היום שאחרי צ׳אבז
צ׳אבז היה זה שליד את הברית והפך אותה למשמעותית, בין היתר באמצעות תמיכה במנהיגי המדינות על ידי העברת תקציבי עתק למדינות החברות בברית, והדאגה לבחירתם מחדש של המנהיגים השונים. צ׳אבז גם היה מאלו שדחפו להקמת תעלת ניקרגואה, המתחרה לתעלת פנמה, שהעבודות להקמתה החלו בחודש שעבר. הוא גם כרת ברית עם איראן, הצטרף לליגה הערבית ובשטחה של וונצואלה פועלת תשתית חיזבאללה העושה שימוש בתעשיית הסמים המקומית כחלק מאמצעי המימון של הארגון. קידום אגנ’דות אלו, וכן ראייה לטווח ארוך אפיינו את מנהיגותו של צ’אבז וניכר כי הוא זה שהוביל את הארגון לכיוונים שהוא נמצא בהם כיום.
כל אלה פסקו עם מותו של צ’אבז במרץ 2013. מותו בגיל 58 מעמיד את המשך פעילות הארגון ומימוש חזונו לכינון חברה סוציאליסטית בסימן שאלה. חזונו ליצירת אזור סחר חופשי אמיד, החלת מטבע ה-SUCRE על כלל המדינות בארגון ופרוייקטים נוספים אשר היו בחזונו נתקלו בשנתיים האחרונות בהאטה משמעותית, זאת בנוסף לעובדה שעושרה וחוסנה הכלכלי של ונצואלה, המממנת הראשית של הברית, התערער עקב הירידות החדות במחירי הנפט בעולם. מחליפו בתפקיד מאדורו, ששימש כסגנו, נבחר לשמש כנשיא. בעוד ונצואלה בעידן שלאחר צ’אבז נראית ונשמעת שונה, שכן מדיניות החוץ של וונצואלה, ולפיכך של הברית כולה, נשענה רבות על האידאולוגיה והקפריזות האנטי מערביות של צ’אבז, זאת למרות שעל פניו מדורו מנסה להציג להט אידאולוגי אנטי אמריקאי , אך נדמה כי הוא עושה זאת עקב ירידה בפופולריות שלו וביקורת פנימית נרחבת.
מנהיגי המדינות החברות בברית ממשיכים בהצגת קו אחיד, גם מאז מותו של צ’אבז וגורסים כי מדובר בהסכם שיתופי, ולא תחרותי. ההצהרות החוזרות ונשנות של נשיא ונצואלה החדש, בדבר כיסוי צרכי הנפט של המדינות החברות בברית, וזאת בתמורה למוצרים ושירותים ייחודיים מכל מדינה עומד עתה בסימן שאלה גדול. ונצואלה, שאחראית על ייצוא כ-4% מהנפט בעולם (אחת מעשר המדינות המובילות בעולם לייצור נפט), העבירה אלפי חביות נפט למדינות החברות בברית, אולם בימים אלה, כאשר מחיר חבית נפט צנח לשפל של מתחת ל50$ לחבית, עומדת ונצואלה בפני השאלה האם וכיצד להמשיך לממן את הסיוע.
חידוש היחסים שבין ארה”ב לקובה, עליו הוכרז במהלך חודש דצמבר 2014, מעלה תהיות באשר לכיוונה של הברית. הנשיא אובאמה מסר כי יש להסיר את כבלי העבר בקשרים שבין המדינות בעיקר משום שהחרם לא השפיע על קובה, ופגע בעיקר בתושבי האי. אם בתחילה מטרתה המוצהרת של הברית הייתה להוות אלטרנטיבה לברית FTAA הניאו-ליברלית שנחתמה ב1994 בהובלת ארה”ב. ברית אלבה, שמאז מותו של צ’אבס נעדרת דמות מובילה, הופכת לפחות ופחות רלוונטית. כמו כן, העובדה כי קובה עשויה בעתיד הלא רחוק להתסמך על סיוע אמריקאי ובכללו נפט ומוצרי צריכה, מוריד מקרנה של ונצואלה ביחסים שבין קרקס להוואנה.
צניחת המחירים של הנפט בעולם, וכן ארה”ב, הגמון אזורי מובהק, באמצעות הסכמים מולטילטרלים (הברית הפסיסית) והסכמים בילטרליים עם מדינות אמריקה השונות ממשיכה לנגוס בפעילותה ובחשיבותה של אלבה, והלכה למעשה מצליחים לייתר אותה. זאת בנוסף לעובדה כי שום מדינה בברית לא יכולה להחליף את תפקידה של ונצואלה כמנהיגה פוליטית של הברית.
עתה, עם תחילת שנת 2015 נותר לראות כיצד ההתפתחויות האחרונות יובילו את הברית האדומה של יבשת אמריקה. האם נחזה במקרה בו הברית תשנה את פניה לחלוטין, או שמא נראה העמקה במסרים האנטי אמריקאיים. כמו כן מעניין יהיה לראות את פעילותה והצהרותיה של קובה, לאחר כינון היחסים עם ארה”ב באופן רשמי. כיוון נוסף שניתן לצעוד לאורו הוא שינוי מגמה ועבודה על נושאים וסוגיות חדשות אשר רלוונטיות למדינות הברית- מלחמה בפשע המאורגן והתמודדות עם ההתחממות הגלובלית.
הכותב הוא סטודנט לתואר מוסמך בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.
