ציר הרשע

קואליציה של טרור במזרח התיכון

אלון לוין, יובל בוסתן


כיבוש עיראק בידי האמריקנים ובעלות בריתם, הגביר את הלחץ על גורמים שונים במזה"ת שנחשדו בתמיכה בטרור ובפיתוח נשק להשמדה המונית. איראן וסוריה עמדו במרכז הלחץ בינלאומי שהתגבר לאחר נפילת סדאם. במסגרת התמודדותן איתו, הידקו השתיים את הברית ביניהן ואת קשריהן עם ארגוני טרור דוגמת חיזבאללה וחמאס.

בבחירות לנשיאות איראן שנערכו ביוני 2005 נרשמה הפתעה גדולה. ראש עיריית טהרן, מחמוד אחמדינג'אד, גבר בסיבוב השני על עלי אכבר רפסנג'אני, שכיהן כנשיא בשנים 1989-1997. אחמדינג'אד, אז בן 49, אימץ במהלך מסע הבחירות גישה פופוליסטית. הוא הציג את עצמו כאיש פשוט והבטיח לשים את הרווחים מתעשיית הנפט "על השולחן", קרי, להשתמש בהם על מנת לסייע לעניים.

מורהו הרוחני של אחמדינג'אד, הנמנה על הזרם הרדיקלי באיראן, הוא האייתוללה מסבח יאזדי. בתפיסתו הדתית, מאמין יאזדי כי יש ליצור כאוס בעולם בכדי לזרז את בואו של המהדי, המשיח המוסלמי. יאזדי עודד צעירים איראניים רבים לצאת ללימודים גבוהים במערב. כך, במרוצת השנים, נוצרה באיראן אליטה משכילה של דוקטורים ופרופסורים בעלי השכלה מערבית הנאמנים לו. אחמדינג'אד אינו איש דת בעצמו, אך הוא שואב השראה מיאזדי, ומחויב למשנתו.

מכניסתו לשלטון, פעל אחמדינג'אד לבצר את מעמדו באמצעות מינויי מקורבים לתפקידי מפתח במדינה. הוא החליף את מושלי המחוזות באיראן באנשי שלומו, בעיקר מקרב יוצאי משמרות המהפכה, אליהן השתייך בעבר. הוא הרכיב את ממשלתו מצעירים משכילים הנאמנים לו וליאזדי, וביצע שינויים גם בקרב הסגל הדיפלומטי.

פעולות אלה עוררו התמרמרות בקרב האליטה הותיקה באיראן. ב-15 בדצמבר 2006, זכו אלו לניצחון חשוב מול המחנה הרדיקלי, כשניצחו בבחירות למועצת המומחים, הגוף המחליט על זהות המנהיג הרוחני של איראן.

למרות התחזקות הרדיקלים בשנים האחרונות, הרי שנכון ל-2008 הזרם השמרני הוא הדומיננטי ביותר באיראן. מובילים אותו המנהיג הרוחני העליון, עלי ח'מנאי והנשיא לשעבר רפסנג'אני, המכהן כיו"ר מועצת המומחים. השמרנים מעוניינים לשמר את הישגי המהפכה ואת שליטתם במוקדי הכוח הפוליטיים והפיננסיים. במהלך 2007 נפוצו ידיעות על הידרדרות במצבו הבריאותי של ח'מנאי [1], אשר לצד התחזקותו הפוליטית של רפסנג'אני, מחזקת את סיכויו של זה האחרון להפוך למנהיג הרוחני הבא של איראן.

הזרם השלישי המשמעותי באיראן הוא הזרם הרפורמיסטי או הליברלי. בולטים בו הנשיא לשעבר, מוחמד ח'תאמי, ומספר פוסקי הלכה ליברליים כיוסף סנאיי, אייתוללה משפיע שמתנגד לייצור נשק גרעיני ופיגועי התאבדות. בסיס הכוח של הרפורמיסטים מצוי בקרב הסטודנטים ואנשי המעמד הבינוני. זרם זה חלש יותר לעומת השמרנים והרדיקלים, ואף נעשה בו שימוש ציני מצד האייתוללות במהלך השנים בכדי ליצור תחושה במערב כי איראן מבצעת רפורמות במשטר.

התפיסה המשיחית על פיה פועל אחמדינג'אד קיבלה ביטוי מרתק, אף אם נלעג, בקהילה הבינלאומית. בספטמבר 2005, נשא אחמדינג'אד נאום מול העצרת הכללית של האו"ם. כאשר שיחזר את נאומו בפני מליאת האו"ם באוזני עמו נשמע כך:

"בשעה שדיברתי לפני המליאה, אחד מנציגי המשלחת שלנו סיפר לי שכשפתחתי את הנאום במלים: "בשם אללה הגדול והרחום", הוא ראה אור סובב אותי, הילה. חשתי בכך בעצמי. חשתי בשינוי הפתאומי של האווירה, ובמשך 27 או 28 דקות הנאום, מנהיגי העולם לא מצמצו. כשאני אומר שהם לא הנידו עפעף אני לא נוקט בלשון הגזמה, מאחר והבטתי בהם. דומה היה כי יד נעלמה מרתקת אותם למקום ופוקחת את עיניהם, בכדי לקלוט את המסר של הרפובליקה האסלאמית".

אחמדינג'אד היה הדמות הציבורית המרכזית שעמדה מאחורי פרויקט הגרעין האיראני. אל מול ביקורת וסנקציות, הכחיש הנשיא האיראני פעם אחר פעם כי ארצו מבקשת לפתח נשק גרעיני, אך הצהיר כי העשרת אורניום הינה זכותו הלגיטימית של העם האיראני.

למעשה, כל הדמויות המשפיעות באיראן טענו בתוקף כי זכותה של איראן לאנרגיה גרעינית. באוגוסט 2005 פרסם המנהיג העליון ח'מנאי פסק הלכה האוסר ייצור, אחסון או שימוש בנשק גרעיני תחת הקביעה כי הדבר סותר את יסודות האיסלאם [2]. אחמדינג'אד מצדו המשיך בהתנצחות עם המערב וסרב להצעות פשרה דוגמת הצעה רוסית להעשיר אורניום ברוסיה עבור איראן ובכך לאפשר לאיראן להשיג אורניום מועשר ברמה נמוכה המתאים לשימושים אזרחיים, בלי לרכוש את הידע הנדרש בכדי לייצר פצצה גרעינית.

אחמדיניג'אד הוסיף לחששות במערב כשנקט ברטוריקה אנטישמית נגד ישראל. הוא הכחיש את קיומה של השואה, ערער על זכותה של ישראל להתקיים וחזה כי זו עומדת לחלוף מן העולם. הטיעון המוביל של אחמדינג'אד באשר להתנגדותו לקיומה של ישראל היה כי היא קמה על בסיס דרישת היהודים לקבל "פיצוי" מהמערב על השואה. לדעת אחמדינג'אד, גם אם אכן התקיימה שואה, אזי על האחראים לה לפתור את הבעיה באמצעות מתן שטח מארצם ולא על חשבון הפלשתינים. במידה ולא התקיימה שואה, טען אחמדינג'אד בהזדמנויות שונות, הרי שלמדינת ישראל אין זכות קיום בלאו הכי. אחמדינג'אד אף דאג לקיים בארצו כנסים באצטלה מדעית אשר יועדו בכדי לבחון את אמיתותה של השואה ובהם נכחו היסטוריונים מכחישי שואה ידועים.


פוטין עם אחמדינג'אד בעת ביקורו בטהרן. צילום: הקרמלין

הקשר עם רוסיה

נוכחות הצבאות הזרים בהובלת הצבא האמריקני בעיראק ובאפגניסטן יצרה מציאות מאיימת מבחינת האיראנים והסורים. קביעתו של נשיא ארה"ב כי "מי שלא אתנו הוא נגדנו" וכן ההצהרה בדבר הצורך במעורבות אקטיבית להבאת דמוקרטיה למזה"ת, נתפסה כאיום ישיר. עליית מחירי הנפט בשנים האחרונות העשירה את קופתה של איראן ואפשרה לה לממן את הפעילות הפוליטית ברחבי המזרח התיכון. היעד הקורץ ביותר מבחינתה הייתה סוריה, אשר התמודדה עם לחץ בינלאומי בסוגיית לבנון. השתיים פעלו ביחד לחזק את מעמדם של הארגונים הפרו-איראניים בלבנון, בעיראק וברשות הפלשתינית, שם הם נאבקים במשטרים הפרו-אמריקנים המקומיים.

במסגרת המאבק במדינות הפרו-אמריקניות, פנו איראן וסוריה להדק את קשריהן עם מדינות אחרות בגוש הריכוזי. ברוב המקרים, הן התקבלו בזרועות פתוחות.

השחקנית חשובה בהקשר זה היא רוסיה, הפועלת לחזור למרכז העשייה העולמית. הקשר הרוסי לאיראן וסוריה הוא מורכב ומסועף. פרויקט הגרעין האיראני מתקיים במידה רבה בזכות טכנולוגיה רוסית. הכור בבושהר, כמו גם מתקנים אחרים המשתייכים לפרוייקט הגרעין, נבנה על ידי חברות רוסיות. רוסיה היא זו המספקת לאיראן דלק גרעיני ואף הציעה להעשיר אורניום עבור איראן, כפשרה לסכסוך בין איראן לגוש הדמוקרטי. רוסיה גם השתמשה בכוחה במועצת הביטחון, ביחד עם סין, בכדי למנוע הטלה של סנקציות על איראן, ובמקרים בהם לא הצליחה למנוע סנקציות, סייעה לרככן [3, 4].

בשנתו הראשונה בתפקיד, ביצע פוטין מהלך דרמטי באשר ליחסים עם איראן, תוך שהוא נטל סיכון לפגיעה ביחסים עם ארה"ב. הסכם גור-צ'רנומירדין משנת 1995 קבע כי ארה"ב ורוסיה, שתי יצרניות הנשק הגדולות בעולם, לא תמכורנה נשק קונוונציונלי לאיראן. בנובמבר 2000 ביטל פוטין את מחויבותה של רוסיה להסכם. חודש לאחר מכן, ביקר שר ההגנה הרוסי, איגור סרגייב, בטהרן, ביקור ראשון מסוגו מאז מהפכת 1979. במהלך הביקור נחתמו חוזים לרכישת נשק בהיקף של שלושה מיליארד דולר.

באוקטובר 2004, עמד בכיר במשרד החוץ הרוסי על חשיבותה של איראן: " המדינה היחידה באזור המזה"ת אשר מגבירה את כוחה הכלכלי, טכנולוגי, מדעי וצבאי היא איראן. היא נהנית מאוכלוסייה משכילה, 11% מעתודות הנפט ו-18% מעתודות הגז, בעלת מיקום גיאו-אסטרטגי חשוב בעל מוצא לצירים יבשתיים וימיים, המחברים את אירופה ואסיה". ההערכה הזו הפכה למרכיב חשוב במדיניות החוץ הרוסית. תוכניתה של רוסיה להקים קרטל עולמי של גז טבעי, התבססה לא מעט על ברית עם איראן, בעלת עתודות הגז הגדולות בעולם אחרי רוסיה עצמה.

ביטוי בולט אחר לחשיבות שייחסה רוסיה לאיראן, היה בצירופה של האחרונה כמשקיפה לארגון שיתוף הפעולה של שנחאי ב-2005, פלטפורמה מדינית-כלכלית-צבאית בה חברות רוסיה, סין ומספר רפובליקות סובייטיות לשעבר. מכנה משותף נוסף לרוסיה ולאיראן, הוא החשדנות ההיסטורית כלפי טורקיה, עוד מימי האימפריה העות'מאנית. איראן עצמה חוותה חיכוכים רבים בין האוכלוסיות דוברות הפרסית ובין האוכלוסיות דוברות הטורקית במרכז אסיה, וראתה בטורקיה יריבה היסטורית מאז ומעולם. תחת העיקרון של "אויבו של אויבי הוא ידידי", מצאו הרוסים והאיראנים שפה משותפת בהקשר זה.

היחסים ההיסטוריים בין ברה"מ לסוריה, אשר הפכו הדוקים עוד יותר לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים, שמיעטה את מספר בנות הברית הפוטנציאליות של המעצמה הסובייטית במזה"ת, כללו חבילה גדולה של מענקים ומכירות נשק מצד הסובייטים בתמורה להשפעה פוליטית ולדריסת רגל. קריסת ברה"מ דחפה את הסורים באופן זמני, לנסות ולחמם את היחסים עם ארה"ב וישראל, כמו בתמיכה שהעניקה סוריה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. אולם, מרגע שרוסיה החלה לרכוש מחדש מעמד בינלאומי, התקבלה התרחקותה של סוריה מהמערב בטבעיות. עסקאות נשק חדשות, כגון מכירת טילים לטווח בינוני נחתמו בין סוריה לרוסיה, ועוררו חשש וזעם בישראל. רוסיה, שחיפשה גישה מחודשת לים התיכון, לראשונה בעידן הפוסט קומוניסטי, מצאה בסוריה את הפתרון, באמצעות השקעה בשני נמלי ים סוריים, אשר יוכלו לארח כלי שיט רוסיים [5].

בעלות ברית נוספות בגוש הריכוזי

בעוד שרוסיה קיימה יחסים היסטוריים עם המזה"ת, שחקנית חדשה ובעלת עוצמה, ביקשה לעצמה דריסת רגל משל עצמה. המעצמה הסינית, אשר מאז סוף שנות ה-70 חווה צמיחה כלכלית דרמטית, מצאה במזה"ת אינטרסים רבים משלה. הצורך הסיני באספקה גדלה של משאבי טבע, נפגש עם החרם המערבי על איראן. איראן שנזקקה למזומנים ועמדה תחת לחץ של סנקציות, גילתה שוק עצום לסחורות שלה, ובעיקר לנפט. שורה של עסקאות ענק בין סין ואיראן נחתמו בשנים האחרונות – עסקה בהיקף של 70 מיליארד דולר באוקטובר 2004, עסקה של 100 מיליארד דולר מפברואר 2006 ועסקה גדולה לאספקת גז טבעי נוזלי (LNG) היו בין העסקאות הבולטות, שהציבו את היחסים עם איראן במקום גבוה בסדר העדיפויות הכלכלי והמדיני של סין.

מקור נוסף של תמיכה מצאו איראן וסוריה באמריקה הלטינית, במדינות "הציר הלטיני". העובדה כי איראן וונצואלה הן חברות בארגון אופ"ק ונחשבות לשתיים מיצרניות האנרגיה החשובות בעולם, סייעה למאמצי ההתקרבות בין שתי המדינות. במלחמת לבנון השניה, היה זה צ'אבז שביקר את ישראל באופן חריף, ואף החזיר את השגריר שלו מישראל. מספר ימים לאחר תחילת המלחמה, הייתה ונצואלה למדינה השנייה בסך הכל, שזכתה למעמד של משקיפה בליגה הערבית. שבועיים לאחר מכן, ב-30 ביולי 2006, העניק אחמדינג'אד לצ'אבז את העיטור הגבוה ביותר של הרפובליקה האסלאמית של איראן עבור תמיכתה של ונצואלה בפרויקט הגרעין האיראני.

בספטמבר 2006, הגיע אחמדינג'אד לביקור גומלין בוונצואלה. במהלכו, חתם עם צ'אבז על שורה של הסכמים להעמקת שיתוף הפעולה. ב-6 בינואר 2007 הקימו איראן וונצואלה קרן בהיקף של שני מיליארד דולר במטרה לתמוך במדינות אנטי-אמריקניות ובנובמבר 2007, במסגרת ביקורו של צ'אבז בטהרן, הרביעי במספר מאז עלייתו של אחמדינג'אד לשלטון, חתמו השניים על ארבעה הסכמים נוספים לשיתוף פעולה, הפעם בתחומי החינוך והכלכלה.

מנהיג נוסף שיצר קשרים טובים עם איראן היה נשיא ניקרגוואה, דניאל אורטגה. אחמדינג'אד היה בין המנהיגים המעטים שנכחו בטקס ההכתרה של אורטגה לנשיא בתחילת 2007. אורטגה מצידו ביקר באיראן ביוני 2007 ושוב באוגוסט 2007, אז התחייבו איראן וונצואלה להקים נמל ימי חדש בניקרגואה. חודש לאחר מכן, נועד שר החוץ של ניקרגואה בטהרן ביחד עם שרי החוץ של סוריה וקובה. שם נדונו, על פי הערכות שונות, תוכנית להביא לבחירתה של איראן למועצת הביטחון.

צפון קוריאה, אחת המדינות המובילות בעולם בתחום ייצור הטילים, העבירה ידע בתחום לאיראן וסוריה עוד בשנות ה-90. שתי המדינות המוסלמיות נעזרו בטכנולוגיה הזו על מנת לשדרג את תעשיית הטילים שלהן. כפי שהתברר כמה שנים לאחר מכן, שיתוף הידע בין פיונגיאנג לדמשק וטהרן לא הוגבל רק לתעשיית הטילים.

ב-6 בספטמבר 2007, תקף חיל האוויר הישראלי בסוריה. על פי פרסומים שונים, היעד היה כור גרעיני שהוקם בסיוע צפון קוריאה. תגובתה החריפה ונדירה של צפון קוריאה לתקיפה הוסיפה למפלס החשדות. ככל הנראה, סוריה לא הייתה המדינה היחידה שנהנתה מסיוע צפון קוריאני. גם איראן, שביססה חלק גדול מתוכניתה הגרעינית על הסיוע הרוסי, נזקקה לכל העזרה שיכלה להשיג על מנת לעקוף הגבלות בינלאומיות. צפון קוריאה, שעמדה לקראת פירוק תשתיות הגרעין שלה, מצאה באיראן לקוחה המסוגלת לשלם במטבע קשה ובמזומן. נוסף על מדינות אלו, הידקו איראן וסוריה את קשריהן עם בלארוס. איראן גם הייתה מעורבת במלחמת האזרחים בסומליה.


אחמדינג'אד עם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז. צילום: אייג'נסיה ברזיל

קואליציית הטרור

שלב המאבק האיראני-סורי הראשון היה בעל אופי של קרב בלימה, ובו ניסו שתי המדינות למנוע תקיפה אמריקנית בשטחן, או הגברה של הסנקציות כנגדן. לאור ההסתבכות האמריקנית הנמשכת בעיראק, פועלות איראן וסוריה ביחד עם גורמים נוספים בעולם, על מנת לערער את ההגמוניה האמריקנית גם באזורים אחרים. הפעילות הזו נעשית במישורים רבים – קמפיין איראני-ונצואליאני משותף באופ"ק להחלפת הדולר האמריקני ביורו האירופי במסחר בנפט העולמי, סיוע למדינות ולארגונים המתנגדים לאמריקנים, ניסיון להשגת מושב קבוע לבנות ברית במועצת הביטחון ומאבק על דעת הקהל העולמית.

"ציר הרשע" במזה"ת, אותו מובילות איראן וסוריה, נהנה מתמיכה גוברת של צעירים רבים ברחבי העולם המוסלמי, דתיים וחילוניים כאחד. אלו רואים בפעילות האיראנית-סורית אלטרנטיבה עדיפה על פני הקשרים הקרובים בין מדינות ערב הפרו-אמריקניות וארה"ב.

בשנים הקרובות, עם העמקת העימות בין מעצמות הגוש הדמוקרטי והגוש הריכוזי, יהפוך המאמץ האמריקני-אירופי להביא לסנקציות על איראן או סוריה, לקשה יותר ויותר. רבות מוטל על הכף מבחינת המדינות השונות במזה"ת, ולכן, ככל שהאופציה הדיפלומטית תהפוך לבלתי אפשרית, כך יגבר הסיכוי לעימות צבאי, בין איראן-סוריה וארגוני הטרור השונים מצד אחד, ובין ישראל או מדינות ערביות פרו-מערביות מן העבר השני.

הערות

1. "Iran says no truth to rumor of Khamenei death", Reuters, 05/01/2007

2. "Iran's Statement at IAEA Emergency Meeting", Mehr News Agency, 10/08/2005

3. Glenn Kesslet, "Iran Warned, but Russia, China Dissent on Action", Washington Post, 31/03/2006

4. "Russia, China Resist Proposed New Sanctions On Iran", RFE/RL, 10/03/2007

5. Vladimir Radyuhin, "Russia to build naval base in Syria", The Hindu, 05/06/2006


מאמרים נוספים