שלושה עשורים חלפו מאז נפטר אבי סין הקומוניסטית, מאו דזה דונג. דורות המנהיגים שהתחלפו מאז, ומאבקי הכוח שהוסיפו להתנהל מאחורי הקלעים, השפיעו רבות על תהליך התהוותה של סין. כעת, ניצב בפני דור המנהיגות הרביעי, האתגר לממש את הירושה הפוליטית שניתנה לו, ולהבטיח כי הדור שיירש אותו, לא יהיה האחרון.

מאו דזה דונג נולד ב-26 בדצמבר 1893 למשפחה מבוססת בסין החקלאית. בגיל 18 הוא התגייס לכוחות המהפכניים שנאבקו בשלטון הקיסרי. לאחר המהפכה, היגר לבייג’ינג, שם נחשף לתורות חדשות. מכולן, נמשך בעיקר לקומוניזם.

את שמו כמנהיג האכזרי של הצבא המהפכני הסיני, עשה לעצמו מאו בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה. הוא הוביל את כוחותיו, כ-45,000 איכרים חמושים שהסתייעו בתושבים מקומיים, לעמידה מרשימה מול מאות אלפי חיילים מצבאו של צ’יאנג קאי שק, המנהיג הצבאי החזק ביותר בסין באותם ימים.

לאחר שנדחקו ממקום מושבם, הוביל מאו את נאמניו למסע נסיגה מתמשך בן 368 ימים ועל פני כעשרת אלפים קילומטר, מסע שכונה “המצעד הארוך”. כ-8,000 בלבד, מבין מאה אלף הלוחמים והאזרחים שיצאו למסע הקשה, שחצה את קווי האויב ועבר בתוואי טבעי קשה, הגיעו ליעדם. התבססותם של השורדים במחוז מבודד, וגלי ההערצה שעוררה נחישותם בקרב התושבים שניכרו בדרכם, קיבעו באופן סופי את קיומה של המפלגה הקומוניסטית בסין, ואת מעמדו של מאו כאיש החזק במפלגה.

חידוש מלחמת האזרחים הסינית לאחר נסיגת יפן ב-1945 הפגיש בין אנשיו של מאו, שכעת נהנו מסיוע משמעותי מברה”מ, לבין אנשיו של צ’יאנג, שנתמכו אמנם על ידי האמריקנים, אך היו מותשים מהמאבק המתמשך בכיבוש היפני.

ב-10 בדצמבר 1949, צרו הקומוניסטים על מעוזם האחרון של הלאומניים, והפעם היה זה תורו של צ’יאנג לצאת למסע ארוך. שני מיליון סינים בהנהגתו נמלטו באותו יום אל האי פורמוזה, וייסדו את טיוואן, המכונה גם “הרפובליקה הסינית” (להבדיל מ”הרפובליקה העממית הסינית” של מאו).

בשנים הראשונות לאחר מלחמת האזרחים טיוואן הייתה חברה באו”ם ובמועצת הביטחון, בעוד חברותה של סין נמנעה. רק ב-1971, בתחילת שלב ההפשרה במלחמה הקרה הראשונה (“דטאנט”), הוכרה סין העממית כנציגה החוקית היחידה של העם הסיני, וטיוואן סולקה מהאו”ם.

עם סיומה של מלחמת האזרחים ב-1949 התפנו מאו ואנשיו לעצב ולייצב את מוסדות השלטון החדשים. אופי המבנה השלטוני שנקבע, בו ממנים המנגנונים החזקים במפלגה את המנהיגים, לרוב על פי שנות ותק ועשייה, יצר הבדלה ברורה בין דורות שונים בהנהגה הסינית, מתקופת מאו ועד היום.

הדור הראשון: מהפכות חברתיות

שנות שלטון הדור הראשון בהנהגה הסינית, בו נכללו מאו ושאר בוגרי מלחמת האזרחים, נמשכו ברציפות מ-1949 ועד מותו של מאו ב-1976.

מאו, שהושפע בתחילת דרכו, מהמודל הסובייטי וממשנתו של מארקס, דחף לביצוע מהפכה אלימה שתדיח את המעמדות הגבוהים בסין. היות סין אגררית ברובה, בדומה לברה”מ בתחילת דרכה, הובילה את מאו לבחור בדרך שונה מזו של לנין וסטאלין, ובמקום לנסות ולבנות פרולטריון, החליט להפוך את האוכלוסייה החקלאית לבסיס המהפכה, כשעל תקן מובילת הדרך, מתפקדת המפלגה הקומוניסטית.

ב-1953 הכריז מאו על “תוכנית חומש” ראשונה, ששאבה השראה מסטאלין ושמה דגש על פיתוח התעשייה הכבדה. העשור הראשון הסתיים במסע טיהורים המוני נגד מבקרי משטרו, במסגרתו נרצחו מאות אלפי בני אדם. תפיסתו של מאו, שנהג לטעון כי מקור הכוח הפוליטי הוא בקנה הרובה, אומצה על ידי תנועות גרילה ברחבי העולם ומעמדו התחזק.

ב-1958 הציג מאו תוכנית חדשה במטרה להפוך את סין למעצמה תעשייתית וחקלאית. היעדים שהוגדרו היו ייצור פלדה מסיבי, רב יותר מהייצור הבריטי באותה עת, וכן ייצור חיטה. במסגרת התוכנית, שכונתה “הזינוק הגדול קדימה”, הוקמו 25,000 “קולקטיבים” בהם רוכזו אלפי איכרים, להם הוצבו יעדי ייצור.

תוצאות התוכנית היו קשות. בשל הרצון לייצר פלדה הוזנחו השדות ונוצר מחסור חמור במזון. בין 20 ל-30 מיליון בני אדם מתו מרעב בתוך שנים.

מאו, שביקש לנתק עצמו מהכישלון, העביר את ניהול המדינה לשני המנהיגים הבולטים במנגנון המפלגתי הקומוניסטי , ליוּ שאוצ’י ודנג שיאופינג. הוא עצמו נותר יושב ראש המפלגה והתמקד בניהול מאחורי הקלעים.

ליו ודנג הנהיגו רפורמות כלכליות ליברליות שהביאו להתאוששות מהירה במשק, אך עם ההצלחה גבר גם האיום שהם היוו על מאו, והוא פעל לנטרולו. כשהוא מסתייע ב”כנופיית הארבעה”, שכללה את אשתו ושניים מחבריו לנשק, הוביל מאו את “המהפכה התרבותית”, שהייתה למעשה מבצע טיהור המוני נוסף נגד מתנגדיו. מאות אלפים נרצחו, כולל ליוּ עצמו. דנג, שנתפס כאיום קטן יותר, הוגלה למחוז מרוחק בסין שם נאלץ לעבוד כאיכר פשוט.

מבחינות רבות, בישרה המהפכה התרבותית את שקיעת עידן מאו, ומצבו הבריאותי התדרדר אף הוא.

תמורות גיאו-פוליטיות, דוגמת הקרע עם ברה”מ וההפשרה ביחסים עם ארה”ב, קידמו את סין לשלב הבא בהיסטוריה הקומוניסטית שלה.

הדור השני: רפורמות כלכליות

ב-9 בדצמבר 1976 נפטר מאו, בגיל 83. חְווָה גוופנג, שמונה לראש הממשלה מספר חודשים לפני מותו של מאו, הפך למנהיג החדש, והחל בביצור מעמדו. ארבעה שבועות בלבד לאחר מותו של מאו נאסרו חברי כנופיית הארבעה, שניצלו את הקשר הבלתי אמצעי למאו ואת המיתוס סביב דמותו כמקור ללגיטימציה שלטונית. חברי המפלגה הקומוניסטית שסלדו מהתנהלותם, ראו במותו של מאו שעת כושר, וחברי “הכנופיה” נשלחו לתקופות מאסר ממושכות תוך הטלת האחריות למהפכה התרבותית.

ועידת המפלגה הקומוניסטית ב-1977, הראשונה מאז מותו של מאו, בישרה על שובו של דנג שיאופינג לקדמת הבמה. מול גוופנג שחלם להשיב את סין לדרך הקומוניסטית המקורית תוך אימוץ מודלים סובייטיים ישנים, הציג דנג קו ליברלי יותר, שקרא למודרניזציה של המשק הסיני. דנג, שהאמין כי כלכלת שוק יכולה להתקיים גם תחת משטר סוציאליסטי ולא רק במשטר קפיטליסטי, הגדיר את תוכניתו “סוציאליזם בעל מאפיינים סיניים”.

דנג זכה לתמיכה רחבה בקרב הציבור ובקרב חברי המפלגה, והפך למנהיג החדש של סין. בניגוד לימיו הרצחניים של מאו וגורלם המר של מתנגדיו, הכיר דנג בחשיבות הדינאמיקה הפנים-מפלגתית ובמאבקי הכוח המאפיינים אותה. גוופנג, למרות שעדיין היווה איום לאחר הדחתו, נותר פעיל בזירה הפוליטית, ואף הספיק להשתתף בועידת המפלגה הקומוניסטית ה-17, שנערכה באוקטובר 2007.

דנג האמין בצורך במפלגה חזקה אחת שתוביל את השינויים במדינה. הוא הקים מחדש את המפלגה הקומוניסטית שלא תפקדה למעשה מאז ימי המהפכה התרבותית. במטרה להימנע מפולחן אישיות דוגמת זה שאפיין את ימי מאו, העצים דנג את השפעתו של המעגל הפנימי בגוף המבצע של המפלגה, הפוליטביורו, והפקיד בידיו את בחירת המנהיגים.

רוחות השינוי שנשא עימו דנג נשבו גם כלפי חוץ. לצד הברית שהתהוותה בין סין למדינות הצעירות בעולם השלישי שהשתחררו מעול האימפריאליזם, הכיר דנג בחשיבות שיתוף הפעולה עם השווקים המערביים כמנוף להתעצמות הכלכלית של סין. כך, על רקע המתיחות הנמשכת עם ברה”מ, חתר דנג להפשרת היחסים עם הגוש המערבי, וארה”ב בראשו.

ב-1979 היה דנג למנהיג הסיני הראשון שביקר בארה”ב, כשנפגש עם נשיא ארה”ב ג’ימי קרטר בבית הלבן. במסגרת הנורמליזציה ביחסים, קיבלה ארה”ב את סין העממית בברכה, וניתקה את קשריה הרשמיים עם טיוואן. ב-1984 סיכם דנג עם בריטניה על סיום שלטונה בהונג-קונג ב-1997, ועם פורטוגל על נסיגתה ממקאו. במקביל, פעל דנג להפשרת היחסים עם האויבת ההיסטורית יפן, אותה ציין כדוגמא לנס כלכלי וכמודל שיש להעתיקו.

רבים חושבים כי מדיניות החוץ שהוביל דנג הייתה הצלחה מסחררת. השווקים המערבים הלכו ונפתחו לסחורות סיניות ומדיניות “סין אחת”, במסגרתה כל מדינה החפצה ביחסים עם סין העממית חייבת לנתק קשרים עם טיוואן, זכתה ללגיטימציה עולמית כתוצאה ממיסוד הקשרים עם ארה”ב.

בזירה הפנימית, לעומת זאת, גבר הלחץ. דיכוי המפגינים האכזרי ביוני 1989 בכיכר טיאנאנמן, במהלכם דנג היה עדיין המנהיג הבלתי מעורער בסצנה הפוליטית הסינית, סימל את תחילת הסוף של דור ההנהגה השני. דנג החל לאבד גובה במפלגה, וכך גם המקורבים לו, דוגמת מזכ”ל המפלגה ז’או ג’יאנג. הו יאובנג, בן חסות אחר של דנג, שניסה לקדם רפורמות מרחיקות לכת בתחומי חופש הדיבור וחופש העיתונאות, הודח עוד קודם לכן. דור חדש הלך והתחזק.

דנג שיאופינג (משמאל) – אבי המודרניזציה הכלכלית של סין. צילום: ארכיון הסנאט

הדור השלישי: שימור ושגשוג

ועידת המפלגה הקומוניסטית היא אחד הברומטרים הבולטים בהתנהלות הפוליטית בסין. הועידה, שהתכנסה פעמים ספורות בימיו של מאו, עברה לאחר מותו להתכנס באופן קבוע מדי חמש שנים. במהלך הועידה ה-11, שהתכנסה ב-1977, החל דנג בתהליך השתלטותו על המפלגה, והוא סיים אותו בהצלחה בוועידה ה-12. בחמש הועידות שנערכו מאז, התקבעה הועידה כמסגרת הרשמית בה זוכים מנהיגי הדור הצעיר לקידום.

בוועידת המפלגה ה-13, שנערכה ב-1987, קודם ז’או זיאנג לעמדת יורשו של דנג, אולם הסימפטיה שהביע בפומבי כלפי המפגינים בטיאנאנמן שנתיים לאחר מכן, שלחה אותו למעצר בית בו שהה עד מותו ב-2005. את מקומו של דנג בן ה-85 כמנהיג החזק בסין תפס ב-1989 נציג הדור השלישי, ז’יאנג זמין.

ז’יאנג, שנדרש לייצב את שורות השלטון לאחר טראומת טיאנאנמן, התמקד בהמשך הצמיחה הכלכלית. הוא רשם שורה של הישגים כלכליים בקשריה של סין עם ארה”ב. הוא הצליח לגרום לנשיא קלינטון לוותר על הקשר בין זכויות האדם בסין למעמדה כשותפת סחר מועדפת של ארה”ב, הוא זכה לתמיכת ארה”ב בהצטרפות לארגון הסחר העולמי, והריסון היחסי שהפגין לאחר הפצצת שגרירות סין בקוסובו על ידי כוחות נאט”ו ב-1999, הייתה מהגורמים שהובילו לריכוך הסנקציות האמריקניות שהוטלו לאחר אירועי טיאנאנמן.

בוועידה ה-14 שהתכנסה ב-1992 בלטה הדומיננטיות של ז’יאנג. במהלך הוועידה צורף הו ג’ינטאו לפוליטיבירו, כהשקעה פוליטית לעתיד. בגיל 50, היה הו לאדם השני הכי צעיר בהיסטוריה של המפלגה שצורף לגוף המשפיע. ב-2002 ירש הו את ז’ינאג כמנהיג סין.

הדור הרביעי: מעצמה עולמית

בועידת המפלגה ה-16, שנערכה ב-2002, הציג ז’יאנג את ירושתו הפוליטית, שזכתה לכינוי “שלושת המייצגים”, על שם שלושת הנקודות בהם רצה שתתמקד סין לאחר לכתו – המשך הפיתוח הכלכלי, הפיתוח התרבותי ושימור הקונצנזוס הלאומי. התיאוריה של ז’יאנג התקבלה בציבור בהרמת גבה ובחוסר הבנה, בשל הדרך המעורפלת בה הוצגה, אולם ביטאה את רצונו של ז’יאנג להיזכר היסטורית כהוגה ברמתם של מאו ושל דנג.

קידומם של הו ג’ינטאו ווון ג’יבאו במהלך הועידה לתפקידי הנשיא וראש הממשלה בהתאמה, לוו בתמרונים פוליטיים של ז’יאנג, שהחדיר למנגנונים החשובים דוגמת הפוליטבירו רבים מאנשיו.

הדור הרביעי להנהגה הסינית נדרש להתמודד עם הבעיות שצצו בעקבות הפיתוח הכלכלי המואץ. גידול בפערים החברתיים, שחיתות מפלגתית, שיעורי אבטלה גדלים, אורבניזציה מואצת, יצירתו של מעמד בינוני וצרכני, ועוד, אשר העלו את החשש בהנהגה הסינית מפני אי שקט חברתי. הוּ ווון הביאו עימם בשורה חדשה, כשאת מקומם של ה”מאואיזם”, ה”סוציאליזם בעל המאפיינים הסיניים” ו”שלושת המייצגים” תפסה אידיאולוגיה חדשה: “פרספקטיבת ההתפתחות המדעית”.

בין הרעיונות שהוצעו היו הפחתת המסים על האוכלוסייה הכפרית של סין שלא נהנתה באופן שווה מהצמיחה הכלכלית, מלחמה באבטלה, שיפור תנאי ההעסקה כולל דגש על בטיחות, לאור תאונות עבודה שנגרמו מהרצון של בעלי מפעלים ומכרות לחסוך בעלויות ועוד. השניים רצו גם להילחם בניצול הקשה של אלו שהיגרו מהכפר לעיר.

על אף שרעיונותיהם היוו סינתזה לרעיונות הדורות הקודמים, קרי המשך הרפורמות והפיתוח הכלכלי של סין כפי שרצו דנג וז’יאנג, בד בבד עם מימוש החלומות הסוציאליים של מאו ובני דורו, הם נתקלו באופוזיציה קשה במפלגה מצידם של נאמני ז’יאנג, שהתנגדו להאטה היחסית במשק הסיני, שנגרמה על ידי הרפורמות.

ערב כינוס הועידה ה-17, באוקטובר 2007, נחלקו תשעת חברי המעגל הפנימי של הפוליטבירו בין המחנות היריבים. חמישה מהחברים זוהו עם ז’יאנג עצמו שלא נשא לכאורה בתפקיד הנהגה רשמי אך השפיע רבות על המערכת הפוליטית בסין, וארבעה חברים, כולל הו ווון עצמם, תמכו בקו החדש של הו. מהלכי הוועידה, שהסתיימה עם החלפתם של שניים מנאמני ז’יאנג ושלילת סמכויותיו של שלישי, סימלו את השתלטותם הסופית של בני הדור הרביעי על סין.

מעצמה בהתהוות

זעזועים רבים עברו על האומה הסינית במאה העשרים. מלחמות אזרחים, כיבוש יפני אכזרי ושלטון מדכא מצידו של מאו הלמו בזה אחר זה. השגשוג הכלכלי וההתעצמות המדינית שנלוותה אליו, השיבו לסינים את הכבוד הלאומי, שהלך וגדל עם הטיפוס במעלה הכלכלה העולמית.

הו, שחיפש את האיזון בין המשך פיתוח כלכלי מואץ ופתרון הבעיות החברתיות הנובעות ממנו, אימץ במקביל מדיניות חוץ של מעצמה בהתהוות, תוך שהוא מותיר מאחור את גישת “המעצמה המקופחת” שאפיינה את המדיניות הסינית בעבר.

סין שנזקקה לחומרי גלם וחששה להסתמך יתר על המידה על שווקי המערב, הרחיבה את קשריה עם מדינות רבות, ובפרט עם מדינות העולם השלישי שהתברכו בחומרי גלם, לכל תחומי החיים. סין הפכה לשותפת הסחר השלישית בגודלה של אפריקה, והיא צפויה לחלוף אל פנייה של צרפת, שותפת הסחר השנייה של היבשת השחורה, עד תום העשור.

הו כרת ברית עם רוסיה המתעצמת של ולדימיר פוטין, תוך שזה הופך למנהיג הרוסי הראשון שמכיר במעמדה השווה של סין. השניים הידקו את שיתוף הפעולה בכל התחומים, ואף הניחו את היסודות להקמתה של ברית על-מדינית בדמות הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי [1].

ביחסיו עם המערב, ביקש הו להרגיע את החששות מההתעצמות הסינית. הוא תבע לקבל יחס של מנהיג מעצמה, אך בה בעת הצטייר כרודף שלום הדוגל בפתרון דיפלומטי בכל מחיר. הו הביע הבנה לביקורת של המעצמות הדמוקרטיות, שהלינו על מדיניות המטבע הלא הוגנת שלה, על מכסי הייבוא הגבוהים, ועל הפרות זכויות האדם וזכויות היוצרים בסין.

כיום, מבינים בכירי המפלגה הקומוניסטית הסינית כי לא יוכלו להמשיך להתעלם מהדרישות לאורך זמן, ועליהם להתחיל להפגין מידה מסוימת של גמישות. במקביל, משקיעים הסינים בפיתוחים טכנולוגיים, במטרה לצמצם את הפער מהמעצמות העולמיות בתחומי הטכנולוגיות הצרכניות, ובראשן פיתוח ההיי-טק.

לקראת הדור הבא

חשיבותה של הועידה ה-17 של המפלגה הקומוניסטית נעוצה בחיזוק מעמדו של הו בתוך המנגנון המפלגתי. במהלכה ניתנה הצצה ראשונית בדמויות הצפויות להנהיג את סין בדור הבא, ככל הנראה החל מ-2013-2012.

הנשיא הו, שבעצמו נכנס למעגל הפנימי בפוליטבירו בגיל 50, קידם שניים מ”צעירי” המפלגה, הנמצאים אף הם בשנות החמישים לחייהם. שִֹי ג‘ינפינג, שכיהן קודם לכן כראש עיריית שנחאי, נבחר להיות האיש מספר שש בגוף היוקרתי, ולי קצ‘יאנג, מנהיג מחוז ליאונינג, נבחר להיות האדם השביעי בדרגתו בפוליטיבירו.

העובדה כי שאר חברי הפוליטבירו מתקרבים לגיל 70, הופכת את שני החברים החדשים למועמדים המובילים לעמוד בראש הנהגת הדור הבא.

על רקע חילופי הגברי במפלגה הקומוניסטית, עדיין מקנן החשש מפני התערערות שלטון המפלגה לאור חשיפתה הגוברת של החברה הסינית למערב. עם זאת, העובדה כי מצבה הכלכלי של סין טוב לאין שיעור מכלכלת ברה”מ ערב הרפורמות של גורבצ’וב, עשויה להבטיח כי גם חברי הדור החמישי יזכו לבחור את יורשיהם מתוך המנגנון המפלגתי.

הערות

1. עוד על הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי, במאמר “ברית ורשה החדשה?” בגיליון ספטמבר 2007 של סיקור ממוקד