מזרח אסיה כזירה

יפן נערכת לאתגר הסיני

יובל בוסתן, אלון לוין


הצמיחה הכלכלית במזרח אסיה מסיטה בעשורים האחרונים את מרכז הכובד של הסחר העולמי מהאוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט, קרי, ממסחר אמריקני-אירופי למסחר אמריקני-אסיאתי. שינוי מגמה זה, יחד עם מרוץ החימוש הקונוונציונלי באזור בו מעורבות יפן, סין, שתי הקוריאניות ובמידה מסוימת רוסיה, הופך את מזרח אסיה לאחת הזירות המשמעותיות, המורכבות והנפיצות במלחמה הקרה השנייה.

האימפריה היפנית, שצברה תאוצה במחצית השנייה של המאה ה-19, שלטה בשיאה על שטח שגודלו כשטח אוסטרליה. האזרחים שגרו ברחבי האימפריה סבלו משלטון מדכא, ולפרקים אכזרי. פרופסור צ'אלמרס ג'ונסון, מהחוקרים הגדולים של מזרח אסיה בארה"ב, היטיב לתאר את אכזריות השלטון היפני בהשוואה שערך בינו לבין גרמניה הנאצית:

"יהא זה חסר טעם לנסות ולקבוע מי מבין שתי מעצמות הציר במלחמת העולם השנייה, גרמניה או יפן, הייתה אכזרית יותר. הגרמנים רצחו 6 מיליון יהודים ו-20 מיליון אזרחים סובייטים. היפנים רצחו 30 מיליון בני אדם לפחות, ביניהם פיליפינים, מלאים, וייטנאמים, קמבודים, אינדונזים ובורמזים. לפחות 23 מיליון מתוכם היו ממוצא סיני. שתי המעצמות בזזו את הארצות שכבשו בממדים עצומים, והיפנים אף שדדו יותר בתקופה ארוכה יותר. שתי המעצמות שיעבדו מיליוני בני אדם בעבודות כפייה, והיפנים אף עשו שימוש בשפחות מין לטובת החיילים שבחזית. לו היית שבוי מלחמה בידי הגרמנים, היה קיים סיכוי של 4% שלא תשרוד את המלחמה. אם נפלת בשבי היפני, הסיכויים שלא תשרוד עלו ל-30%" [1].

בניגוד לגרמניה, שערכה חשבון נפש גלוי לאחר מלחמת העולם השנייה, הכירה באחריותה והקימה מנגנון פיצוי מקיף, יפן העדיפה על פי רוב להדחיק מהתודעה את פשעי העבר, והסתפקה בסיוע כלכלי למדינות האזור. מכיוון שכך, ההיסטוריה האימפריאליסטית היפנית מוסיפה להטיל צל על היחסים הבין-מדינתיים במזרח אסיה גם כיום.

שתי הסוגיות הרגישות ביותר בהקשר זה הן ביקורים רשמיים של בכירים יפנים במקדש יסוקוני בטוקיו, ופרשת שפחות המין הקוריאניות.

מקדש יסוקוני הוקם לזכרם של 2.5 מיליון חללי מלחמת העולם השנייה היפניים. במסדרונותיו מונצחים גם 14 פושעי מלחמה יפניים. ביקוריו במקדש של ג'וניצ'ירו קויזומי, ראש הממשלה היפני בשנים 2001-2006, עוררו זעם רב בקרב המדינות שהיו נתונות לכיבוש היפני, ובעיקר סין ושתי הקוריאות. היו שהשוו ביקורים אלה לביקור של קנצלר גרמני באנדרטה לחללי הוורמאכט הגרמני בה יתנוססו שמותיהם של יוזף מנגלה, אדולף אייכמן וגבלס.

שינזו אבה, יורשו של קויזומי, אשר אימץ קו פייסני יותר כלפי שכנותיה של יפן, ביקר בתחילת כהונתו ביקור לא רשמי במקדש, אך משזה גרר ביקורת מצד סין ודרום קוריאה, נמנע מלבקר במקדש במסגרת אירועי יום השנה ה-62 לסיומה של מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה הנוכחי, יאסו פוקודה, התומך בהידוק נוסף של הקשרים עם סין ושתי הקוריאות, נמנע מלבקר במקדש מאז נכנס לתפקידו.

פרשה טעונה לא פחות באזור היא פרשת שפחות המין הקוריאניות. מקור הפרשה בשלטון היפני בחצי האי הקוריאני, במהלכו עשרות אלפי נשים קוריאניות נחטפו מבתיהן ואולצו להפוך לשפחות מין. היפנים, שהכירו כאמור באחריות מוגבלת לפשעי העבר, סרבו במשך שנים להתנצל או להציע פיצוי על הפרשה הכאובה. רק ב- 1993, בעקבות מהפך פוליטי היסטורי ביפן, התנצל ראש הממשלה, צויהירו הוסוקאווה, על פשעי העבר, אך מאז שבה המפלגה הדמוקרטית הליברלית לשלטון, סרבו מנהיגיה לחזור על ההתנצלות.

בפברואר 2007 טען ראש הממשלה דאז, שינזו אבה, כי אין הוכחות כי חיילים יפנים התעללו בנשים קוריאניות ואף השתמש בביטוי "נשות נחת". הביטוי המכובס העלה את חמתן של הקוריאנים, לא פחות מעצם ההכחשה. מאוחר יותר התנצל אבה על הכחשתו, אולם זו התקבלה בבוז בדרום קוריאה.

נס יפני, בסיוע אמריקני

מלחמת העולם השנייה ריסקה את יפן ביותר ממובן אחד. עריה הושמדו, כלכלתה נמחקה, וכניעת הקיסר, שנתפס בעיני היפנים כמעין אל, גרמה לפגיעה אנושה בכבוד הלאומי. המעבר לדמוקרטיה ואימוץ חוקה חדשה, שנכתבה למעשה על ידי חיל הכיבוש האמריקני בהנהגתו של הגנרל מק'ארתור, העצימה את סלידתם של היפנים ממלחמה נוספת, השרישה את הפציפיזם בחברה היפנית, ותרמה לניתוב כל המאמצים הלאומיים להתעצמות כלכלית במקום צבאית.

השילוב של התגייסות מוחלטת של החברה היפנית, יחד עם סיוע אמריקני משמעותי, יצר את "הנס הכלכלי היפני". ב-1955, עשר שנים בלבד לאחר מלחמת העולם השנייה, שב המשק היפני לרמת השיא שלו. בחלוף 18 שנים נוספות כבר הייתה יפן הכלכלה השלישית בגודלה בעולם, אחרי ארה"ב וברה"מ, ועם התמוטטותה של זו האחרונה הפכה יפן לכלכלה השנייה הגדולה בעולם.

ארה"ב, שהשכילה להכיר בחשיבותה של יפן, הן כמעצמה אזורית והן כבת ברית משמעותית לגוש המערבי במלחמה הקרה הראשונה, השתמשה בדרכים שונות על מנת לחזק את המשק היפני. במהלך מלחמת קוריאה, הקפידו האמריקנים לרכוש מיפן, במידת האפשר, את האספקה לכוחות הלוחמים.

נוסף על כך, המגבלות שהטילה החוקה הפציפיסטית על בניית צבא הביאה את היפנים למעט במשך עשרות שנים בהוצאות הביטחוניות, ולהסתמך במקום זאת על כוחות אמריקנים שהוצבו באזור.

מרגע שהתייצב המשטר הדמוקרטי ביפן, והמשק היפני הפך לגורם משמעותי בזירה העולמית, החלו האמריקנים ללחוץ על יפן כדי שתיטול חלק אקטיבי יותר בשמירה על ביטחונה ועל בטחון האזור, וביתר שאת מאז הנסיגה האמריקנית מוייטנאם ב-1975. יפן, שנהנתה מעודף מסחרי מול ארה"ב כבר מאמצע שנות השישים, החלה להשתתף בעלות החזקת הכוחות האמריקנים באזור. שנה לאחר מכן, הוקמה ועדה משותפת לשתי המדינות במטרה להדק את שיתוף הפעולה, כולל בתחום הביטחוני. בנוסף, הסכימה יפן לקבל על עצמה הגבלות מסחר בכדי להפחית מהעודף המסחרי שלה עם ארה"ב.

כך, יותר משלושים שנה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, עברו יחסי ארה"ב-יפן מטמורפוזה מיחסי כובש-נכבש ליחסי שותפות אסטרטגיות.

מסאיושי אוהירה, ראש הממשלה היפני בסוף שנות השבעים, הוביל שינוי במדיניות החוץ היפנית. המדיניות החדשה ביקשה לנצל את נכסיה הבולטים של יפן – עוצמה פיננסית, התנהלות פציפיסטית ושותפות אסטרטגית עם ארה"ב, בכדי להפוך את יפן לגורם משמעותי בזירה העולמית. במסגרת מדיניות זו, הייתה יפן הראשונה להצטרף לסנקציות על איראן בעקבות המהפכה הח'ומייניסטית ב-1979 והיא הצטרפה לחרם המערבי על ברה"מ בעקבות פלישתה של זו לאפגניסטן.

בשנות השמונים הידקו היפנים את שיתוף הפעולה עם ארה"ב. כך, הם סייעו לבנות ברית של הגוש המערבי במהלך המלחמה הקרה הראשונה, דוגמת פקיסטן, טורקיה ומצרים. יפן גם השתתפה בנטל הכספי של מלחמת המפרץ הראשונה, והעניקה סיוע לרפובליקות סובייטיות לאחר התמוטטות ברה"מ.

ניצחון הקפיטליזם על הקומוניזם הדגיש את חשיבות העוצמה הכלכלית במערכת הגיאו-פוליטית העתידית. כך, עם סיומה של המלחמה הקרה הראשונה התחלף החשש מהעוצמה הגרעינית הסובייטית בחשש מפני העוצמה הכלכלית היפנית. סקרים שנערכו לאורך שנות התשעים העלו כי החברה האמריקנית מחשיבה את יפן לאיום הגדול ביותר. לאור זאת, גברה ההכרה ביפן כי העת לשינוי קרבה.

מפציפיזם לאקטיביזם

ג'וניצ'ירו קויזומי, שהתיישב על כסא ראש הממשלה ב-26 באפריל 2001, נדרש לשורה של נושאים כבדי משקל מיד עם כניסתו לתפקיד. המיתון הנמשך מאז סוף שנות התשעים, חוב לאומי מהגדולים בעולם, ההתעצמות הסינית וההתחמשות הצפון-קוריאניות היו הנושאים המרכזיים שמילאו את לוח הזמנים שלו. בניסיון להתמודד עם אלו, ניהל קויזומי שני ערוצים. במישור הפנימי הוא הוביל שינויים מבניים מרחיקי לכת במשק היפני, ובמישור המדיני הוא כרך שוב את גורלה של יפן, בארה"ב.

קויזומי גייס כלכלנים בכירים בכדי לבחון דרכים להצלת הכלכלה והבטיח כי יצמצם את האבטלה ואת החוב הממשלתי. אמנם ניסיונו להוביל הפרטה בבנק הדואר היפני, אחד המוסדות הממשלתיים הגדולים ביותר בעולם נכשל, אך הוא הצליח להשיב את המשק לפסי צמיחה החל מ-2004.

בשלהי כהונתו של קויזומי ב-2006 הייתה כבר הדפלציה תחת שליטה, והבנק המרכזי של יפן לא נדרש עוד להציף את המשק ביינים.

בזירה העולמית, הנהיג קויזומי שינוי דרמטי במדיניות החוץ, כשאימץ מדיניות אקטיביסטית חסרת תקדים ביפן הפוסט-מלחמתית. יפן של קויזומי נקטה בעמדה לעומתית כלפי סין וצפון קוריאה והפכה לבת ברית חשובה לארה"ב. קויזומי גם היה לראש הממשלה היפני הראשון מאז מלחמת העולם השנייה ששלח כוחות צבא אל מחוץ לגבולות ארץ השמש העולה, למלחמה בעיראק.

הציבור היפני, הגם שלא חסך את שבטו לנוכח רעיונות לא פופולאריים כמו הצעתו של קויזומי לקיצוצים במערכת הפנסיה היפנית, שמר לו אמונים ושיעורי התמיכה בקויזומי נותרו גבוהים גם בשלהי כהונתו.

צאתו של קויזומי ממשרד ראש הממשלה בספטמבר 2006, נתנה את האות למשבר מנהיגות קשה ביפן.


ראש ממשלת יפן לשעבר, ג'וניצ'ירו קויזומי. התעמת עם סין. צילום: מחלקת המדינה

אבה ופוקודה

העמדה הלעומתית שנקט קויזומי כלפי סין, ביקוריו במקדש יסוקוני והביקורת הפומבית שהשמיע על ההתעצמות הצבאית הסינית, הקשו על יורשיו.

שינזו אבה, שהחליף את קויזומי, העמיד את הטיפול באיום הגרעיני מצד צפון קוריאה בראש סדר העדיפויות היפני. הוא חתר להפשרת היחסים עם סין מתוך הנחה כי הדרך לפיונגיאנג עוברת בבייג'ינג. כחודש לאחר כניסתו של אבה לתפקיד, ביצעה צפון קוריאה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה. בתגובה, יזם אבה הטלתן של סנקציות נוספות, שהגבירו את הלחץ על צפון קוריאה.

אבה, שהתפטר בספטמבר 2007 לאחר שנת שלטון כושלת, יזקוף את הפירוק הצפון קוריאני, שהחל חודש וחצי לאחר התפטרותו, כגדול הישגיו.

את מקומו של אבה תפס יאסו פוקודה, שנודע כתומך בהידוק היחסים עם סין. מודע לאופן בו הוא נתפס, טרח פוקודה להעביר מסר לאמריקנים עם כניסתו לתפקיד כי ימשיך לתמוך ביחסים המיוחדים בין שתי המעצמות הכלכליות הגדולות בעולם. פוקודה אף נלחם באופוזיציה היפנית במטרה להאריך את המשימה הימית היפנית באוקיאנוס ההודי המסייעת לכוחות נאט"ו באפגניסטן, אך הוא נאלץ לבסוף להתקפל בנושא הזה.

העובדה כי שני ראשי הממשלה האחרונים של יפן מונו לתפקידם ולא נבחרו בבחירות כלליות, מטרידה את הציבור היפני. האופוזיציה לוחצת לקיום בחירות חדשות לראשות המדינה ומפלגת השלטון, בעוד המפלגה הליברלית-דמוקרטית מתמודדת עם משבר מנהיגות קשה ואובדן אמון הציבור.

שש השנים האחרונות בדברי ימי יפן, שהחלו בשינויים המפליגים שערך ג'וניצ'ירו קויזומי במדיניות החוץ, ונמשכו במאמצי השימור של ממשיכיו, מציגים יפן שונה בזירה הבינלאומית. יפן שלחה חיילי רפואה למלחמה בעיראק ומתדלקות ימיות לסיוע לכוחות בעלות הברית באפגניסטן. תקציב ההגנה הלאומי הוגדל ומשרד הגנה עצמאי הוקם. אפילו האפשרות של התחמשות בנשק גרעיני עלתה לדיון בתגובה לאיום מכיוונה של צפון קוריאה. במקביל, חותרת יפן להשגת מושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם.

צעדים אלו, יחד עם היוזמה לשינוי החוקה הפציפיסטית של יפן, רומזים כי טוקיו מתעתדת למנף את עוצמתה הכלכלית להשפעה מדינית, כבר בשנים הקרובות. עם זאת, הצורך הבוער להתמודד עם האיום הצבאי מכיוונה של צפון קוריאה ועם האיום הכלכלי מכיוונה של סין, הביאו את יפן להדק קשרים עם הדמוקרטיות הבולטות באזור, ובראשן – אוסטרליה, הודו ודרום קוריאה.

אוסטרליה

אוסטרליה ויפן, שתי אויבות בזמן מלחמת העולם השנייה, קיימו יחסים ידידותיים מאז סיומה של המלחמה, אך מעולם לא נחשבו אחת בעיני השנייה כבנות ברית אסטרטגיות. שיתוף הפעולה בין המדינות התהדק במסגרת המלחמה בעיראק, עת נדרשו כוחות אוסטרליים לאבטח את כוחות הרפואה וההנדסה היפניים. מאז, הלכו יחסי שתי המדינות והתהדקו, ובשנים האחרונות הפכה יפן ליבואנית הגדולה ביותר של סחורה אוסטרלית.

ארה"ב, החותרת בשנים האחרונות להידוק השורות בקרב המדינות הנוטלות חלק פעיל במלחמה העולמית בטרור, קראה למנהיגי שתי המדינות להדק את שיתוף הפעולה ביניהם. האוסטרלים, שחשו מאוימים אף הם מהגרעין הצפון קוריאני ומההתעצמות הסינית, ראו בהידוק היחסים עם יפן צעד מתבקש.

במרץ 2007 ביקר ביפן ראש ממשלת אוסטרליה, ג'ון הווארד. במהלך הביקור חתם הווארד על הצהרה משותפת עם ראש ממשלת יפן, בה הכריזו שני המנהיגים כי מדינותיהן תשתפנה פעולה במלחמה בטרור, תתאמנה עמדות ביחס כלפי צפון קוריאה ותסייענה לאזורים מוכי אסון. אוסטרליה הייתה המדינה השנייה בלבד שחתמה על הסכם בנוסח זה עם יפן, אחרי ארה"ב [2].

בנובמבר 2007 נרשם מהפך בבחירות באוסטרליה. ניצחונו של מנהיג הלייבור, קווין ראד, מטריד את מנהיגי הגוש הדמוקרטי. ראד, מומחה בעל שם עולמי לתרבות הסינית, נחשב לאחד המבקרים הגדולים של המלחמה האמריקנית בעיראק. עם זאת, הוא תמך בהישארות החיילים האוסטרליים במשימות באפגניסטן ובעיראק, ורק הציע כי הכוחות הלוחמים יוחלפו בכוחות מסייעים שיתמקדו בשיקומה של עיראק.

אם לשפוט על פי הצהרותיו במהלך מערכת הבחירות, הרי שראד מעוניין ביחסים הדוקים יותר בין אוסטרליה לאו"ם, ובין אוסטרליה ומדינות אסיה, גם על חשבון היחסים עם האמריקנים. עם זאת, אין זה אומר שהוא מתעתד לנטוש את היחסים עם האמריקנים, אלא רק מבקש לשנות את התמיכה הנלהבת של האוורד בוושינגטון בתמיכה מסויגת יותר. כך או כך, חצי השנה הראשונה לכהונתו צפויה להיות קשה, מאחר והחילופים בסנאט יתבצעו רק ביולי 2008. עד אז ראד צפוי להתמודד עם סנאט לעומתי המסוגל להערים קשיים בתהליכי חקיקה.


נשיא ארה"ב בוש עם ראש ממשלת אוסטרליה הנבחר, קווין ראד. צילום: הבית הלבן

הודו

באוגוסט 2007, יצא ראש הממשלה היפני, שינזו אבה, להדק את קשריה של יפן עם הדמוקרטיה הגדולה בעולם, הודו. אבה הגיע בכדי לקדם את הדיונים על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי בין שתי המדינות, כצעד נגדי להתעצמות הכלכלית הסינית.

היקף המסחר בין הודו ויפן עומד כיום על שמונה מיליארד דולר, המהווים כ-2.5% מסך המסחר ההודי ו-0.7% מהיקף המסחר היפני. המטרה המוצהרת של שתי המדינות היא להגדיל את היקף המסחר ביניהן בתוך שלוש שנים ל-20 מיליארד דולר.

במהלך הביקור, הגדיר אבה את הציר אוסטרליה-ארה"ב-הודו-יפן כ"קשת של חירות ושגשוג". ראש הממשלה ההודי, מנמוהן סינג, שאירח חודש לאחר מכן תמרון ימי גדול של ארבע המדינות ושל סינגפור, ביקש להרגיע את החששות הסיניים והודיע כי "הקשת" החדשה לא תבוא על חשבונה של בייג'ינג. חודש לאחר מכן אף הגיעה סוניה גנדי, הפוליטיקאית החזקה בהודו, לביקור בסין.

הודו, הנהנית מחיזורים אמריקנים ורוסיים המתגברים עם הקיטוב העולמי המתהווה, מעדיפה לפי שעה לפעול "עם הפנים מזרחה", ולמקסם את השפעתה בזירה זו, בטרם תפעל בזירה העולמית.

חצי האי הקוריאני

יחסי יפן עם שתי הקוריאות הם אולי המורכבים ביותר מבין מדינות האזור. העם הקוריאני סבל מכיבוש יפני מדכא במשך 35 שנה, שלווה בפשעי מלחמה. גם עם התמוטטותה של האימפריה היפנית לא זכו הקוריאנים לשלווה, והמאבק העולמי החדש דאז, בין ארה"ב לברה"מ, הוביל לחלוקת חצי האי, בין הצפון הקומוניסטי לדרום המערבי. מלחמת קוריאה בתחילת שנות החמישים הנציחה את הקיטוב, שנותר על כנו עד היום.

מאז, פנו שתי המדינות לדרכים נפרדות. דרום קוריאה פיתחה כלכלה קפיטליסטית והפכה דמוקרטית ב-1987, בעוד בצפון קוריאה התעצם השלטון הטוטאליטרי. התמוטטותה של ברה"מ וחששו של המנהיג העליון, קים איל סונג, כי רוחות הדמוקרטיה תגענה גם לפיונגיאנג, הביאו אותו לנתק כמעט לחלוטין את צפון קוריאה מהעולם. הוא כלא כמיליון אזרחים במחנות ריכוז, ומשאבים רבים הוקצו לתעשיות הצבאיות. מדיניות זו הובילה למשבר כלכלי חריף, שהביא לגוויעתם ברעב של כשני מיליון אזרחים בשנים 1998-2002.

למרות הסכם שנוי במחלוקת עם ארה"ב ב-1994, הצפון קוריאנים המשיכו בפיתוח אמצעי לחימה. באוגוסט 1998, ערב חגיגות היובל למדינה, ערכו ניסוי בטיל חדש, ב-4 ביולי 2006, יום העצמאות האמריקני, ערכו ניסוי בכמה סוגים של טילים במקביל ושלושה חודשים לאחר מכן ערכו ניסוי גרעיני ראשון. התחמשות זו היוותה איום למדינות האזור ובראש ובראשונה על דרום קוריאה, שלא ששה להטיל סנקציות על שכנתה-אחותה מצפון, ועל יפן, שנטלה את ההובלה האזורית במאבק מול האיום מפיונגיאנג.

הניסוי הגרעיני גרר חזית מאוחדת נגד צפון קוריאה, והביא גם את בת בריתה הוותיקה סין, לתמוך בהטלת סנקציות כלכליות נוספות על פיונגיאנג. ארה"ב ויפן מצידן קישרו בין האיום הצפון קוריאני לזה האיראני, וארה"ב אף הכריזה על הצבתה במזרח אירופה של מערכת הגנה מפני טילים, וזאת במטרה לתת מענה לאיומים מאיראן ומצפון קוריאה. תוכנית זו הביאה את המתיחות בין ארה"ב לרוסיה לשיא מאז סיומה של המלחמה הקרה הראשונה, על רקע חששה של רוסיה מהפרת הסטטוס קוו האסטרטגי בחצר האחורית שלה.

הלחץ הבינלאומי הביא לחידוש המו"מ בפורום "שש המדינות" (ארה"ב, סין, יפן, רוסיה ושתי הקוריאניות). במהלך המשא ומתן, חיפש מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג איל, דרכים להקל על מצוקתו הכלכלית. חששו מפני התחזקות הימין הדרום קוריאני, המתנגד להפשרה עם הצפון, הביא אותו לקיים סבב שיחות עם דרום קוריאה, שני מסוגו בלבד בהיסטוריית היחסים בין שתי השכנות. באוקטובר 2007 הביע קים הסכמה לפרק את פרויקט הגרעין בתמורה להטבות כלכליות. חודש לאחר מכן החל פירוקו הרשמי של הכור המרכזי, ביונגביון.

עם ההפשרה ביחסי שתי הקוריאות, שבו והתחזקו קולותיהם של אלו החולמים על איחוד בין שתי השכנות, איחוד העשוי ליצור מעצמה אזורית.

כבר ב-1992, בהשפעת האיחוד בגרמניה, החלו לעסוק באופן שבו יתרחש איחוד אפשרי בקוריאה. בדומה לגרמניה, גם כאן האתגר המרכזי באיחוד יהיה שיקומו הכלכלי של החלק הקומוניסטי. בניגוד לגרמניה, שם רמת המחייה במערב הייתה פי שלושה מאשר במזרח, במקרה הקוריאני מדובר בפער של פי שלושה עשר. בנוסף, אוכלוסיית החלק הקומוניסטי היוותה 22% מגרמניה המאוחדת. בקוריאה המאוחדת, יהוו אזרחי החלק הקומוניסטי, זה הזקוק לתמיכה, כ-33%.

דרום קוריאה אינה יכולה לשאת לבדה בעלות האיחוד, אך ארה"ב ויפן, המעוניינות לקדם תרחיש זה, בוודאי תשתתפנה באופן משמעותי במימון. סין ורוסיה, שתי המעצמות הגובלות יבשתית עם צפון קוריאה, חוששות אמנם מפני גל של מהגרים עניים מצפון קוריאה במקרה של איחוד, אך גם הן מכירות בתרומתו הצפויה של איחוד שכזה ליציבות האזורית, ובפיתוי הכלכלי שביצירת משק יצרני וצרכני גדול בגבולן.

קשר יבשתי לשתי המעצמות, יחד עם קרבה לשוק היפני, יפתחו בפני קוריאה המאוחדת אפשרויות כלכליות רבות. כוח העבודה הזול בצפון קוריאה יאפשר לחברות דרום קוריאניות להעביר את מפעליהן ממדינות אחרות באזור לצפון האטרקטיבי, בכדי להוזיל בעלויות הייצור. תעשיות הרכב והאלקטרוניקה הקוריאניות, תוכלנה להציע מוצרים איכותיים במחירים שגם הסינים יתקשו להתמודד איתם, לפחות בשנים הראשונות לאחר האיחוד ובטרם תתייצב רמת החיים של המדינה המאוחדת. העם הקוריאני מונה כיום 72 מיליון בני אדם, יותר מאשר כל מדינה באירופה למעט גרמניה. האוכלוסייה הקוריאנית, בעיקר בצפון, היא צעירה באופן משמעותי מהאוכלוסייה הגרמנית, ונהנית מגידול אוכלוסיה משמעותי, לעומת ירידה בכמות האוכלוסייה הגרמנית, הצפויה להחמיר.

דרום קוריאה ניצבת כיום ככלכלה ה-11 בגודלה בעולם. איחוד קוריאני, שיגובה בחריצות הקוריאנית המפורסמת ובסיוע מצד המעצמות הדמוקרטיות, עשוי להעמיד את הכלכלה הקוריאנית בעוד פחות משנות דור, כאחת משבע הכלכלות המובילות בעולם, לפני הענקיות האירופיות גרמניה, בריטניה, צרפת ואיטליה.

רצון העם הקוריאני באיחוד, בצד המשך הצמיחה הדרום קוריאנית וההתרסקות הכלכלית הצפון קוריאנית, עשויה להפוך את התסריט שבו קוריאה המאוחדת נמצאת בצמרת הכלכלה העולמית ב-2030 למציאות.

מזרח אסיה כזירה

הקיטוב המחריף בין המדיניות הדמוקרטיות באזור, ובפרט יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה, לבין האינטרסים של מעצמות הגוש הריכוזי, צפוי לגרום לחיכוכים בין המדינות גם בעתיד. כמו במלחמה הקרה הראשונה, נראה שגם הפעם יתנקז עיקר המאבק לחצי האי הקוריאני.

הבטחות אמריקניות ויפניות לסייע במימון עשויות לזרז את איחוד הקוריאות, אך סין ורוסיה, מודעות לכך שאיחוד קוריאני יוביל להשפעה אמריקנית חזקה בנקודה נוספת הגובלת בהן, עשויות לנסות ולעכבו. עם זאת, שתי המעצמות מודעות לכך כי המשך המשבר בצפון קוריאה יהווה נטל כלכלי עליהן, ובמקרה של התמוטטות המשטר הן אף עשויות למצוא עצמן מתמודדות עם זרם פליטים עצום.

בתוך חוקי משחק אלה, נדרשות שש המדינות הללו לפעול. הגוש הדמוקרטי בוחר בהתשת הכלכלה הצפון קוריאנית באמצעות סנקציות, אך נזהר מלהביא את צפון קוריאה לקריסה מוחלטת. קריסה כזו עשויה לדחוף את הצבא הסיני ו/או הרוסי לפלישה לצפון קוריאה בכדי למנוע מצבא אמריקני או פרו- אמריקני מלהתייצב על גבולן.

הבדלי האינטרסים של המעצמות באו כבר לידי ביטוי בדיוני שש המדינות בסוגיית הגרעין הצפון קוריאני. כך, סין ורוסיה פעלו בכדי לשמר את הסטטוס קוו הביטחוני ולהילחם עבור הצפון קוריאנים בזירה הכלכלית, בעוד ארה"ב ויפן פעלו בכדי ליצור לחץ על צפון קוריאה כדי שזו תפרק את חימושה הגרעיני. כשצפון קוריאה עצמה הפרה את הסטטוס קוו הביטחוני בעצם ביצוע הניסוי הגרעיני, כל הצדדים הפעילו עליה לחץ במטרה לשמר את היציבות האזורית.

דינאמיקת היחסים בין נציגי הגושים באזור זה של העולם, צפויה להמשיך ולהתאפיין בשמירה על הסטטוס קוו הקיים. הגורם הבולט שעשוי להטות את הכף, במזרח אסיה כמו באזורים אחרים ביבשת, היא הודו המתעצמת.

הערות

1. C. Johnson, "The Looting of Asia", London Review of Books' 20/11/2003

2. "Australia in Japan security deal", BBC, 13/03/2007


מאמרים נוספים