חדלות הפירעון היוונית, שנמנעה ברגע האחרון בזכות היחלצות של מדינות האירו וקרן המטבע הבינלאומית, כמוהה כתמרור אזהרה מאיים ויקר לצרות הכלכליות העומדות בפני אירופה. כששתיים מחמש הכלכלות הגדולות באיחוד – איטליה וספרד – ניצבות אף הן בפני משבר, נראה כי קרב היום בו תידרשנה מרבית מדינות האיחוד וגם הארגון בעצמו, לבצע רפורמות עמוקות מן היסוד על מנת להתייצב, או להסתכן בהתרסקות.

ביומה הראשון של שנת 2001, שלוש וחצי שנים לפני שהצטרפה כחברה מלאה לאיחוד האירופי, הייתה יוון למדינה ה-12 שאימצה באופן רשמי את האירו. היוונים הצליחו להילחם באינפלציה ולייצב את הדרכמה על פי הנחיות גוש האירו בטרם צורפו. למרות השמחה היוונית, אמר נגיד הבנק האירופי דאז, ווים דויסנברג ההולנדי, כי על היוונים לאמץ רפורמות רבות וכי ישנה סכנה לגוש האירו מכלכלות חלשות המצטרפות לגוש.

בחלוף שלוש שנים, התברר כי יוון עדיין לא עמדה במספר רב של תנאים בדרך לקבלה לגוש האירו. הממשלה היוונית אף הודתה בכך כי מאז 1999 לא הצליחה לעמוד ביעד גרעון של 3% מהתוצר כפי שכללי האיחוד האירופי מחייבים, למרות שבעבר ניסתה להציג נתונים אחרים. באתונה, שגררה גם גרעון מהוצאות אירוח האולימפיאדה, הפשילו שרוולים – קיצוצים שהובילה ממשלה ימנית שמרנית הצליחו להשיג יציבות מסויימת ולרשום צמיחה של 4% ב-2006. אך כמו מדינות רבות, גם במקרה של יוון המשבר הכלכלי הגדול טרף את הקלפים.

באוקטובר 2009, כשעלה לשלטון יורגוס פפנדראו, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ביוון, הוא קיבל לידיו כלכלה שהצטמקה ב-0.3% ושהתמודדה עם חוב לאומי שעלה ביותר מ-50% בתוך חמש שנים בלבד והגיע עד לשיעור של רבע טריליון אירו. התחזיות באותה תקופה חזו כי יוון תסיים את 2009 באופן עגום במיוחד, עם גרעון בשיעור של 6% מהתוצר.

בדצמבר, הורידה סוכנות פיץ’ את דירוג האשראי היווני מ-A מינוס, ל-+BBB. מהלך זה הקפיץ את תשלומי הריבית שיוון נדרשה לשלם על ההלוואות שלה ולמעשה אילץ אותה לגייס כסף רב יותר מאשר ערב שינוי הדירוג. ראש הממשלה פפנדראו הכריז על תוכנית קיצוצים נרחבת, אך זו התקבלה בזעם על ידי הציבור [1].

הלחץ על יוון התגבר במהירות – גופים נוספים הורידו את דירוג האשראי שלה וקאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הודיעה ב-11 בפברואר כי גרמניה לא תלווה עוד כסף ליוון בטרם תקבל על עצמה שורה של רפורמות. במקביל כמעט, התגלתה תמונה עגומה בהרבה על מצבו של המשק היווני – חברת דירוג האשראי S&P מואשמת בסיוע לממשלת יוון בהסתרת מידע על המצב האמיתי במדינה.

בתחילת אפריל, הסכימו שרי האיחוד האירופי באופן עקרוני להלוות ליוון 30 מיליארד אירו. חמישה ימים לאחר מכן, הודו היוונים כי ייאלצו לפנות לקרן המטבע העולמית כדי לגייס לפחות 15 מיליארד אירו נוספים ובחלוף שבועיים טענו מומחי גולדמן-זקס כי היקף הסיוע יצטרך להיות גדול פי כמה, עד כדי 150 מיליארד אירו [2].

למחרת, קבעה הקנצלרית מרקל כי צירופה של יוון לגוש האירו היה טעות [3]. ב-2 במאי הסכימו מנהיגי אירופה וקרן המטבע העולמית על חבילה של 110 מיליארד אירו עבור יוון, אך המצב בשטח התקרב עד כדי אובדן שליטה – שלושה אזרחים נשרפו למוות בתוך בנק שהוצת על ידי מפגינים מתוסכלים. מספר ימים לאחר מכן, ב-8 במאי, הסכימו סוף סוף ראשי הממשלות החברות בגוש האירו וקרן המטבע על הקמת קרן הצלה בסכום של כמעט טריליון דולר, כדי לסייע בשיקומן של יוון, פורטוגל וכלכלות אירופיות בעייתיות נוספות [4].

מטרת התוכנית היא להעמיד קרן להלוואות בריבית נמוכה יחסית שתאפשר ליוונים, וככל הנראה בעתיד הקרוב גם לספרדים, איטלקים, אירים ופורטוגזים, לגלגל את החובות הקיימים, וללוות בתנאים נוחים יותר. אחת הבעיות הקשות איתן התמודדה יוון, הייתה הורדת דירוג האשראי על ידי חברות דירוג האשראי המובילות – בשל הורדת הדירוג, יכול היה להיווצר מצב אבסורדי שבו יוון לווה כסף רק כדי לשלם ריבית על הלוואות קודמות שלקחה, ובכך למעשה להיכנס לסחרור ולפשיטת רגל דוגמת המצב בו נמצאו כמה ממדינות אפריקה ברבע האחרון של המאה הקודמת. כעת, הודות לקרן הסיוע, יכולה יוון לצמצם את החובות אליהם נקלעה, אך רק בתנאי כי תבצע קיצוצים נרחבים בהוצאותיה.

החלק הגרמני במתן הערבויות להלוואות מהקרן עומד על 157 מיליארד דולר, סכום שכבר עורר כעס רב בקרב אזרחי גרמניה שחשים כי אין זה מתפקידם להציל כלכלות כושלות באירופה. מפלגתה של מרקל אף הפסידה בבחירות מחוזיות שנערכו באותו שבוע, ואיבדה את הרוב בבית העליון בפרלמנט.

ההכרזה על אימוץ התוכנית הביאה לזינוק בבורסות העולם, אך שער האירו שב להיחלש כעבור יממה וספקות לגבי סיכויי ההצלחה של התוכנית החלו להישמע. החששות נובעים מכך שברור לכל כי הממשלה היוונית תתקשה ליישם את הקיצוצים הנדרשים, בין היתר בתשלומי הפנסיה, בהטבות והעלאת המסים, ולכן ישנו סימן שאלה גדול האם יוון תוכל להחזיר את ההלוואות שהיא תיטול כעת. אם גם בעתיד לא תוכל יוון להחזיר את ההלוואות ותעמוד בפני פשיטת רגל, ייאלצו האירופים לשרטט תוכנית חדשה שתכלול שמיטת חובות נרחבת. בנקים וממשלות רבים יפגעו ממהלך כזה. כרגע, הצרפתים, השוויצרים והגרמנים הם מגדולי הנושים של יוון, וההשלכה על הכלכלות הללו תהיה המהירה והקשה ביותר.

מחאה אלימה באתונה – שלושה שילמו בחייהם. צילום: פיאזה דל פופולו

יוון תחילה, כל אירופה בהמשך

הדוגמא היוונית – השילוב של הסתרת נתונים וזיוף מצד הממשלה, הטבות סוציאליות מפליגות לאזרחים ללא כיסוי ממשי, כלכלה שאינה עומדת בסטנדרטים האירופיים ואזרחים שחרף מצבה הקשה של ארצם אינם מוכנים לקיצוצים בזכויות שלהם, תורמת לזעם בקרב הכלכלות המבוססות, בהן ישנה השקעה בתעשייה, ביזמות, במחקר ופיתוח, כלכלות המעניקות הטבות לאזרחים על בסיס הקיים ובמסגרת תכנון תקציבי. חששם של מנהיגי המדינות המבוססות הוא כי יוון תהיה רק סנונית ראשונה המעידה על המשברים הכלכליים שעוד נכונו לאירופה, לא רק מהנהגת מדיניות כלכלית לא נכונה, אלא כתוצאה מהשלכות החוליים הידועים הפוקדים את היבשת ובראשם הירידה בכוח העבודה והעלייה בשיעור הפנסיונרים.

כפי שסוקר בהרחבה ובמספר הזדמנויות באתר זה, הזדקנות האוכלוסייה באירופה מחייבת את הממשלות האירופיות לשנות את כל תחום הפנסיה, בראש ובראשונה, שינוי גיל הפרישה ל-67 לפחות. ביוון ובאיטליה יכולים העובדים לצאת לפנסיה מהמגזר הציבורי בגיל 55-60, תלוי במדינה, בוותק ובתבחינים נוספים, וזאת בשעה שתוחלת החיים הממוצעת כבר עומדת לעבור את סף ה-80. פירוש הדבר שכ-40% משנותיו הבוגרות של היווני או האיטלקי, עוברות עליו כפנסיונר שזוכה למימון מהמדינה. במקביל לעלייה בתוחלת החיים, חלה ירידה דרסטית בילודה באירופה, המיתרגמת לירידה בכוח העבודה העתידי.

הפנסיה היא רק דוגמא אחת, אולם מאפיינים רבים במערכת הסוציאלית האירופית כבר אינם מותאמים למציאות הכלכלית של אירופה של שנת 2010, המוסיפה גם בשעה זו לקלוט כמות עצומה של מהגרים אשר חלקם הגדול אינו משתלב כלל בשוק העבודה והופך לנתמך סעד.

לא כל המדינות ביבשת נכנסות לתקופה הקרובה עם אותם נתוני פתיחה – בעוד שמדינות כגון גרמניה וצרפת, הנחשבות לכלכלות יצרניות וחדשניות, עשויות למצוא פתרון לאתגרים של המאה ה-21, דומה כי הכלכלות של מדינות כגון יוון, ספרד, פורטוגל, אירלנד ובמידה מסוימת גם איטליה, יתקשו להתמודד עם אתגרים אלה.

ישנם הסברים רבים כמובן לשוני בין המדינות הנזכרות למדינות המצליחות יותר כלכלית, אולם לצד הטיעון בדבר הצורך בכלכלה מודרנית ויצרנית, מוכיחה הדוגמא היוונית עד כה, כי יש צורך בשינוי תפיסה עמוק לגבי המערכת הסוציאלית, שינוי שהיוונים עדיין מסרבים לאמץ.

מרקל וסרקוזי – יצטרכו לשאת בעיקר העול. צילום: אתר הג’י8 – 2008

תגובת הנגד לפאשיזם

חמש המדינות הנחשבות ל”חולות” כיום, פורטוגל, איטליה, אירלנד, יוון וספרד, כבר זכו לכינוי הלא מחמיא המורכב מר”ת של שמן – PIIGS, המרמז, במקרה או שלא, על חזירות. קווים דומים בהיסטוריה של מדינות אלה, עשויים לספק לנו הסבר מעניין באשר להפיכתן למדינות חלשות כלכלית.

לאחר מלחמת העולם השנייה ואימי הכיבוש הנאצי, התחזקה התנועה הקומוניסטית ביוון. ב-1946 פרצה מלחמת אזרחים ביוון שנמשכה שלוש שנים, והסתיימה בניצחון הכוחות הפרו-מערביים שקיבלו סיוע מהאמריקנים והבריטים. מלחמת האזרחים גרמה לנזק רב, ויוון נותרה במערבולת פוליטית במשך שני עשורים, עד שחונטה צבאית תפסה את השלטון ב-1967. החונטה קרסה ב-1974 עם פלישת הטורקים לקפריסין.

ספרד חוותה מלחמה אזרחים בין 1936-1939. ההרס הכלכלי, תרבותי וחברתי מורגש עד היום, 70 שנה לאחר מכן. לשלטון עלה הגנרל פרנקו שהנהיג משטר נוקשה ומדכא עד סמוך למותו, ב-1976, עת סייע להכין את הקרקע למעבר לדמוקרטיה.

פורטוגל נשלטה על ידי גנרל סלאזאר ויורשיו מ-1932 עד ל-1974, משטר דיקטטורי-צבאי. בניגוד ליוון, ספרד ופורטוגל נותרו נייטראליות בזמן מלחמת העולם השנייה, אולם הנזק שנגרם למשק שלהם בשל מלחמות אזרחים, הפיכות ושלטון דיקטטורי היה לא פחות קשה.

שלוש המדינות הללו, אם כן, חוו חוויה של חיים תחת שלטון צבאי, פאשיסטי, ונוצרה במדינות אלה מסורת של משיכה חזקה לסוציאליזם. על אף שמדינות אלה נשלטו בזמן כזה או אחר על ידי ממשלות שמרניות, העמים במדינות אלה, אימצו את האתוס הסוציאליסטי, על כל רבדיו.

גם איטליה חוותה חיים תחת שלטון פאשיסטי בשנות ה-20 עד לאחר מלחמת העולם השנייה, והפוליטיקה האיטלקית כמו גם החברה האיטלקית, אימצו רעיונות סוציאליסטים ואף קומוניסטים במרוצת השנים.

באירלנד, האתוס של מאבק באימפריאליזם טבוע עמוק בהיסטוריה האירית, לאחר מאות שנים תחת שלטון בריטי ישיר או עקיף. בשנות ה-20 של המאה שעברה התחוללה באירלנד מלחמת אזרחים קצרה ולאחריה הייתה אירלנד למדינה חופשית, בעוד חלקו הצפוני של האי האירי נותר עד היום תחת שליטה בריטית. רק בשנות ה-90 החלו האירים לאמץ רפורמות ליברליות בכלכלה, אשר אפשרו לכלכלה האירית לפרוץ קדימה, רק כדי להיעצר כמו כולם במשבר הפיננסי של 2008.

תגובת הנגד לחוויה הפאשיסטית, שבספרד, פורטוגל ואיטליה בעיקר, הודחקו לתת-המודע הלאומי, הייתה לתמוך בכיוון סוציאליסטי למדינה, בניגוד לכיוון הסוציאל-דמוקרטי של מערב אירופה ובניגוד לאימוץ כללים ליברליים כגון ריסון תקציבי, המקובלים בגרמניה, צרפת ומדינות סקנדינביה למשל.

גם גרמניה הייתה מדינה שהתקיימה תחת שלטון פאשיסטי, ומלחמת העולם השנייה הותירה אותה מרוסקת מכל הבחינות. להבדיל מהמדינות שנסקרו קודם, המקרה הגרמני הוא ייחודי ממספר סיבות ובהן פיצול המדינה לשני חלקים והשקעה משותפת של מעצמות המערב בביסוס החלק המערבי. נוכח היקף הסיוע והרצון הגרמני העז למחוק את החרפה ולבנות את הכל מחדש, אימצה תפיסת עולם מאוזנת בין שמאל לימין אשר הביאה ליציבות שלטונית ולצמיחה כלכלית.

גרמניה תחת מרקל אימצה שורה של רפורמות בתנאים הסוציאליים וייתכן ואף הייתה ממשיכה באימוץ רפורמות נוספות, אולם לאחר איבוד הרוב בבית העליון בפרלמנט והכעס כלפיה בשל התמיכה ביוון, יקשו עליה בזמן הקרוב לאמץ רפורמות. למרות שהגרמנים גאים במערכת הסוציאלית שלהם, הם הבינו כי יש צורך בשינוי גם במבנה המערכת הפנסיונית למשל, לנוכח השינויים הדמוגרפיים בגרמניה.

רפורמות עכשיו

המכה שניחתה על גוש האירו, מאיימת להביא לפירוק הגוש ולהעלתם מהאוב של המטבעות הישנים. מבחינת לכידות הגוש, אין ספק שהמקרה התקדימי הראשון יהיה הקשה מכולם והוא עשוי יהיה להציג בפני מדינות נוספות באיחוד מוצא אלגנטי מנחת זרוען של המדינות החזקות באיחוד הדוחפות לרפורמה. הבעיות הדמוגרפיות הנזכרות לעיל, בעיות שהוצעו להן פתרונות חלקיים וזמניים, לא ייעלמו מהעין אלא רק יחריפו – מספר הפנסיונרים הגדל לעומת מספר הילדים שקטן ובתווך גידול שיעור המהגרים בקרב החברה האירופית הקולטת, יביא לכך שמערכת הפנסיה תקרוס, האבטלה והאלימות יתגברו בזמן שגם התרבות המקומית תדעך לאיטה.

טוב יעשה האיחוד האירופי אם יתייחס לאירועי יוון כשעון מעורר. לאחר אימוץ אמנת ליסבון שמטרתה להקל על קבלת ההחלטות, אם אירופה מעוניינת להמשיך וליטול חלק מרכזי בזירה העולמית, עליה לקבל מספר רב של רפורמות וביניהן בחינה מחדש של מערכות הפנסיה, החמרת מדיניות ההגירה אל היבשת, חיפוש דרכים לעידוד ילודה ומתן יכולת לחברות האיחוד להדיח או להטיל סנקציות כלכליות על חברה באיחוד שזקוקה לסיוע משאר החברות אך מסרבת לבצע את הצעדים הנדרשים ממנה.

קשה להפריז בקושי האמיתי הניצב בפני הכלכלה האירופית. כישלון בביצוע הרפורמות או דחייתן, יהפוך את שני העשורים הקרובים לקשים ביותר שידעה אירופה מאז אמצע המאה שעברה.

הערות

1. Dan Bilefsky and David Jolly, “Greek Workers Protest Austerity Plan”, New York Times, 04/05/2010

2. Bo Nielsen, “Europe May Need 150 Billion Euros For Greece, Goldman Sachs Says”, Bloomberg, 27/04/2010

3. Larry Elliott and Ian Traynor, “Greek debt crisis: Europe feels shockwaves as bailout falters”, The Guardian, 28/04/2010

4. “Europe’s 750 billion euro bazooka”, The Economist, 10/05/2010