ציר ברלין-לונדון

גרמניה ובריטניה חוברות למציאת פתרון למיתון

אלון לוין, יובל בוסתן


המשבר הכלכלי המכה באירופה בצורה קשה, מותיר לפי שעה שתי כלכלות גדולות לעמוד על רגליהן – גרמניה ובריטניה. שתי היריבות המרות לשעבר מבינות כיום שהפתרון ליציאה ממשבר, שעשוי לארוך עשור ואולי יותר, טמון בחיבור שלהן ובמציאת פתרון מוסכם ביניהן. ארה"ב המצויה במשבר בעצמה ובשנת בחירות, לא תוכל לתמוך יותר מדי.

רבות דובר על המשבר הכלכלי העמוק שפוקד את העולם, עם דגש מיוחד על כלכלות אירופה וארה"ב. שילוב של גורמים מעשה ידי אדם, הוביל לקריסה ולחיים תחת איום של התמוטטות כלכלית, עבור כלכלות מערביות רבות. לצד הבעיות שנבעו מניהול כלכלי לא נכון וממעורבות ממשלתית עמוקה, ישנן בעיות מובנות בחברות המערביות, אותן סקרנו בעבר באתר זה.

התרבות המערבית מצויה כיום בשקיעה – הילודה הנמוכה, הזדקנות האוכלוסייה, ההגירה המואצת מהעולם השלישי – כל אלו גורמים לכך שהתנאים שנחשבו לאידיאליים ועל כל פנים מותאמים לתרבויות השונות לפני כמה עשורים, כבר אינם רלוונטיים כיום. הניצול לרעה של מדינת הרווחה באופן שהגדיל את אוכלוסיית הנשענים על מערכת הרווחה הנדיבה, לצד יצירת מגזר ציבורי עצום ולא יעיל, העיקו על כלכלות המערב. ביצוע רפורמות מהפכניות לא יכול להידחות עוד.

בעוד שלאחר המשבר בשנות ה-30 ומלחמת העולם השנייה יכלו אזרחי אירופה לשנס מותניים ולשקם את המדינות השונות תוך שהם נשענים על שיעור צעירים גבוה ועל מוטיבציה גבוהה לשקם את ארצם, הרי שבמאה ה-21 החברות הן אינדיבידואליות יותר ומבוגרות יותר ועל כן התגייסות כללית נראית דמיונית כמעט. עם זאת ובמידה רבה, פרוץ המשבר היה לצלצול השכמה עבור המערב, כשעוד קיים סיכוי עבור כלכלות אלה להטות את המגמה.

למדינות החוות את המשבר במלוא עוזו, יש שלוש אלטרנטיבות – האחת, כניעה למציאות פוליטית שאינה מאפשרת רפורמות עמוקות והכרחיות. המשמעות היא קריסה כלכלית בסוף התהליך, וללא חילוץ נוסף. במציאות זו, אזרחי אותה מדינה ינצלו את הדרכונים שלהם כדי להציף את מדינות אירופה המבוססות יותר, מה שיעמיק עוד יותר את הקריסה הן במדינת האם והן במדינות היעד.

החלופה השנייה היא ביצוע רפורמות "אמצע הדרך", קרי רפורמות חלקיות שיתקבלו בציבור ואשר יאפשרו אורך נשימה מסוים. המשמעות היא דחיית ההתמודדות עם הבעיה בעוד כמה שנים. יתרון אפשרי לכך הוא שבמדינה שתבחר בחלופה הזו יוכל הציבור להתרגל למציאות הקשה בצורה מתונה יחסית. אולם הבעיה עשויה להיות שבבוא העת לבצע רפורמות נוספות, החברה תהיה חלשה ומבוגרת אף יותר מאשר היום.

החלופה השלישית היא טיפול שורש עמוק, וכרגע לא נראה כי יש מדינה אירופית אחת המוכנה לשקול ללכת בנתיב הזה. טיפול שורש עמוק חייב לכלול העלאת גיל היציאה לפנסיה בצורה משמעותית הן לגברים והן לנשים, ובמיוחד במגזר הציבורי. במדינות אלו יידרש גם קיצוץ כואב במגזר הציבורי שבעיקרו פגיעה בזכויות היתר הסוציאליות של עובדי המגזר וקיצוץ דרמטי במספרם. גם רשת הביטחון הסוציאלית תצטרך לעבור קיצוץ אדיר בעשרות אחוזים, תוך קביעת מינימום שירותים שאיתו החברה יכולה לחיות. כמו כן, תפעלנה המדינות להפסקת הגירת העבודה, למעט עובדים מיומנים ומשכילים על פי קריטריונים נוקשים, ונראה שבחלק מהמדינות ישקלו אף גירוש חלק מהמהגרים השוהים באופן לא חוקי על אדמת אירופה. ולבסוף, הפניית משאבים רבים לצורך עידוד הילודה.

מדינה שתבחר בחלופה השלישית תהיה בעלת הסיכוי הגבוה ביותר לשמור על רמת חיים גבוהה עבור אזרחיה בעוד 20 שנה, עת המדינות שבחרו בשתי החלופות האחרות תדעכנה לחלוטין.


קורבן ראשון למשבר הכלכלי: חילופי ר"מ ביוון – פפנדראו (משמאל) בחוץ, פפאדמוס בפנים. צילום: ממשלת יוון

דמוקרטיות בסיכון

במאמר "הדמוקרטיה בנסיגה" מחודש מרץ 2009, עסקנו בסכנות האפשריות להמשך קיומן של דמוקרטיות ליברליות בעולם עם דגש על אירופה, על רקע המשבר הכלכלי המתמשך. כעבור שנה, במאמר "הצלחת נשברה" [1] כבר בחנו את המכנה המשותף של מדינות ה-PIIGS (פורטוגל, איטליה, אירלנד, יוון וספרד) – יוון, ספרד ואירלנד חוו מלחמות אזרחים בעת החדשה, יוון, פורטוגל, ספרד ואיטליה חוו גם חיים תחת משטר צבאי ואף פאשיסטי, ואירלנד גם חוותה שחרור חלקי מאימפריאליזם.

מסיבות אלו, השתרש במדינות אלה אתוס מהפכני, רדיקלי כתגובת נגד לשמרנות ואף לפאשיזם שחוו. אימוץ רפורמות סוציאליסטיות, לעתים עמוקות במדינות אלה יצר כלכלות עם בעיות שהמתינו להתפוצצות, שאכן הגיעה. חשוב לזכור כי מדינות אלה, להוציא אולי את אירלנד, כבר פנו בעבר לפתרונות דיקטטוריים על רקע הקשיים.

מאז שנכתבו המאמרים הללו, הוחלפו כל ההנהגות במדינות האלה – באירלנד, המפלגה השמרנית שהנהיגה את המדינה רק 5 שנים ב-30 השנה האחרונות, לאחרונה ב-1997, עלתה לשלטון בפברואר 2011 והחלה בביצוע רפורמות כלכליות ופוליטיות; השמרנים בפורטוגל חזרו לשלטון לאחר 9 שנים בבחירות שנערכו ביוני 2011; החודש עלו השמרנים בספרד לשלטון לאחר 7 שנים באופוזיציה; ביוון ובאיטליה הוקמו ממשלות חירום – נראה כי ביוון ישוב הימין לשלטון בבחירות בפברואר 2012, ואילו באיטליה עשויים הסוציאליסטים לעלות, לאחר 3.5 שנים תחת הנהגתו של ברלוסקוני, אם כי לפי שעה עוד לא הוקדמו הבחירות ועל כן קשה להעריך כרגע לאן ייטה הציבור האיטלקי.

ממשלות אלה עומדות מול אתגר עצום – עליהן לאמץ רפורמות כלכליות-חברתיות לא פשוטות כפי שנכתב לעיל, ולצורך כך הן זקוקות ללגיטימציה ציבורית. בספרד זכו השמרנים לרוב מוחלט בפרלמנט, אולם יזדקקו עדיין לגיבוי אופוזיציוני לפחות לחלק מהרפורמות – הקושי הגדול יהיה מול ארגוני העובדים הגדולים במדינות אלה, שבמידה שיבחרו שלא לחבור לממשלה לטובת שיקום הכלכלה, ישבתו בכל ניסיון של פגיעה עמוקה מדי בזכויות שלהם.

מצב כלכלי רעוע שמצטרף למצב פוליטי רעוע, הוא מתכון לחיפוש אחר מנהיג "חזק", "סמכותי" וכדומה, ועל כן מדינות אלה מצויות בסיכון.

בסדרת מאמרים שניתחה את עליית הימין הקיצוני באירופה, האחרון הוא "יבשת בהקצנה" שפורסם לפני שנה בדיוק, סקרנו את המדינות שבהן נצפתה התחזקות בקרב מפלגות הימין הקיצוני, תופעה המקיפה כמעט את כל מדינות היבשת. תופעה נוספת שנצפתה, בעיקר בצרפת ובהולנד, היא נדידה של תפיסות פוליטיות שנחשבו לנחלת הימין הקיצוני, אל עבר המרכז הפוליטי, אינדיקציה ללגיטימציה שחלק מהעמדות האלה קיבלו – ההבדל היה ברטוריקה הלא גזענית, אך צעדים די קיצוניים ננקטו בתחום ההגירה ובתחום היחס למהגרים במדינות הללו.

יתרונו של הימין הקיצוני הוא בתמהיל שנוצר במדינות מערב אירופה – משבר כלכלי, קיפאון פוליטי שבו הן הימין והן השמאל מתקשים לאמץ רפורמות נחוצות וקיומם של מהגרי עבודה רבים הנתפסים כמנצלים את המדינות המאמצות שלהם, יוצרים קרקע פורייה בעיקר בקרב צעיריה של אירופה – משכילים, מובטלים, ובניגוד להוריהם, ללא עתיד מובטח.

בתוך המציאות הקשה הזאת עולה לה גרמניה, מדינה שתחת הנהגתה של הקנצלרית אנגלה מרקל, אימצה רפורמות לא פופולאריות בשעתן, אשר מוכיחות עצמן כיום. גרמניה הייתה למשענת עבור כל אירופה, שכעת חבה לה מאות מיליארדי יורו. גרמניה עצמה מצויה בסכנה – אם ישלמו מדינות אירופה את חובן, כולל הריביות הגבוהות יחסית, גרמניה תהנה ממינוף כלכלי שרק יחזק את כלכלתה ואת מעמדה הגיאופוליטי. מצד שני, כישלון המדינות החייבות לעמוד בהתחייבויות, יעמיד גם את המערכת הפיננסית הגרמנית בסכנה, ואיתה גם את כל הכלכלה הגרמנית ואף העולמית, לנוכח ההשפעה הגרמנית על הכלכלה הגלובלית.

בריטניה, שמתבוננת מהצד על המשבר בגוש היורו, אמנם חווה משבר כלכלי עמוק ביותר בעצמה, אך נראה כי היא אינה בסכנה לפי שעה כמו כלכלות אחרות ביבשת בזכות העובדה שהיא בחרה שלא לאמץ את המטבע המשותף. גם הפיחות בליש"ט ביחס ליורו בשנתיים האחרונות יקל על הבריטים לשפר את המאזן המסחרי לטובתם בדרך ליציאה מהמיתון. אין זה אומר כמובן שהמצב בבריטניה לא יכול להתדרדר, אך לפי שעה הבריטים יכולים ליהנות מאופטימיות זהירה ולברך על התעקשותם שלא להצטרף לגוש היורו.


מרקל עם סרקוזי – היחסים והיציבות אינם כתמול שלשום. צילום: אתר ועידת ה-G20

ציר ברלין-לונדון

ב-18 בנובמבר, נפגשו הקנצלרית מרקל וראש הממשלה הבריטי דיוויד קמרון בברלין, כדי לדון בהתמודדות משותפת עם משבר החוב. החיבור בין שני המנהיגים נוצר, לנוכח העובדה כי צרפת החלה לחוות קשיים בעצמה מבחינה כלכלית, וזאת כמה חודשים לפני בחירות במדינה שעשויות להביא לעליית הסוציאליסטים לשלטון, לראשונה מאז 1995.

כפי שהובן לעיל, לבריטניה ולגרמניה יש ניגוד אינטרסים מסוים הנובע מהסיבה המוניטרית, אך מאחר שגם הבריטים משתייכים לאיחוד האירופי, יש להם אינטרס לשמור על קיומו. העניין הוא שבבריטניה יש תמיכה רחבה להפיכת האיחוד האירופי לרופף יותר מכפי שהוא כיום, כדי להתרחק מהכלכלות ה"רעילות".

למרות חילוקי הדעות וניגודי האינטרסים, נראה כי קמרון מעוניין בתפקיד מדיני בולט יותר עבור בריטניה מכפי שהיה בעבר. קמרון תמך במהפכה בטוניסיה; הוא היה המנהיג הזר הראשון שנחת במצרים לאחר הדחת מובארק; הוא שימש בתפקיד מרכזי מאחורי תקיפות נאט"ו שהביאו להפלת קדאפי; לצד מרקל וסרקוזי הוא קורא להפלתו של אסד ואף ניסה להביא לתקיפה צבאית בסוריה; בריטניה תחת הנהגתו של קמרון עודמת גם בחזית מול האיראנים בהטלת סנקציות עד שבסוף נובמבר צרו אלפי מפגינים על השגרירות הבריטית בטהרן במאמץ לפרוץ אותה כנקמה על המאבק הבריטי בממשלתם, ככל הנראה בשל הוראה מגבוה.

אין ספק שגם למרקל ולסרקוזי הייתה עמדה תקיפה בנושאים אלה, אולם סרקוזי וממשלתו היו מקורבים לחלק נכבד מהמנהיגים המודחים והמעורבות של מרקל היא בעיקר כלכלית ומדינית.

ההתקרבות בין גרמניה לבריטניה עשויה להתגלגל לכדי אירוע היסטורי של ממש – מאז הקמת השוק המשותף לפני חצי מאה, היו גרמניה וצרפת לציר המשפיע בתוך האיחוד האירופי, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מדינית. בריטניה נהגה לשמור ריחוק מהמתרחש ביבשת, הן בשל מסורת היסטורית והן בשל קרבתה המיוחדת לארה"ב. מאז עליית אובאמה מצויים יחסי בריטניה וארה"ב בשפל, לא מעט בשל יחסו התמוה של הנשיא האמריקני לבת בריתו מצדו השני של האטלנטי.

גם ירידת השפעתה של ארה"ב ושלבי הסיום של המלחמות המשותפות לשתי המדינות, בעיראק ובאפגניסטן, גורמת לריחוק בין המדינות. ייתכן שמדובר במצב זמני – כך למשל, בעוד שנה ייערכו בחירות לנשיאות ארה"ב ובמידה ואובאמה יפסיד, עשויות שתי המדינות לפתוח דף חדש ביחסים. כבר כעת, אנחנו צופים בשינויים מסוימים מבחינת הבריטים. אין ספק שיחסי בריטניה וארה"ב חזקים יותר מדעתו של נשיא אחד, אך המשבר הכלכלי והאירועים במזרח התיכון כולל סיום המלחמות, יוצר מציאות חדשה.

למעשה, רוב מדינות אירופה בוחרות היום בהנהגה שמרנית, ייתכן שכתגובה למשבר הכלכלי וייתכן שישנן סיבות אחרות. לעומת זאת, באיטליה ובצרפת עשויות לעלות ממשלות סוציאליסטיות אחרי מערכות הבחירות בשתי המדינות ובכך ייווצר ציר נגדי לציר השמרני באיחוד האירופי.


מרקל עם קמרון – הציר שיציל את אירופה מהתפוררות? צילום: אתר ועידת ה-G20
 

בנובמבר זכו מרקל וקמרון לתשואות מכיוון המשקיעים. היה זה בסקר שערך אתר בלומברג בין מנוייו האנליסטים והמשקיעים, מדגם בהיקף 1,030 נשאלים. הנשאלים התבקשו לבחור מתוך רשימה של 12 מנהיגים עולמיים מי לדעתם ביצעו רפורמות נחוצות וראויות לנוכח המשבר הכלכלי. אל המקום הראשון הגיעה מרקל שזכתה ל-68% מתמיכת הנשאלים ובמקום השני היה זה קמרון עם 65% [2].

קמרון אף זכה בסקר זה לאמון רב מהמשקיעים האירופאים עם יותר מ-75% תמיכה. בין הרפורמות שמבצע קמרון – קיצוץ בתקציב של 156 מיליארד ליש"ט עד 2015, קיצוץ הנחשב לגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה; ביטול 490 אלף תקנים במגזר הציבורי; העלאת המע"מ ועוד.

מרקל מצדה, כמי שביצעה קיצוצים עמוקים ביותר בתקציב, זכתה לשבחים הרבים ביותר כשעלתה השאלה מי מבין שמונה מנהיגים משפיע על האווירה הכלכלית במדינות הנשאלים. למעלה מ-60% אמרו שהם אופטימיים באשר למדיניות של מרקל. בסוגיה זו הגיע שני נשיא סין הו ג'ינטאו, שנהנה מתמיכה של 59% מהמשקיעים. לשם השוואה, נשיא ארה"ב ברק אובאמה השתרך מאחור בשאלה זו עם 35% בלבד מהנשאלים שאומרים כי הם אופטימיים באשר למדיניות של הנשיא האמריקני.

כך, בבריטניה כבר החלו סימנים להתעוררות כלכלית כגון צמיחה ברבעון האחרון של 0.8% ואילו בגרמניה האבטלה יורדת – באוקטובר נרשם השיעור הנמוך ביותר מאז 1992, ותחזית הצמיחה של הגרמנים עומדת על 3.4%, מספר שרוב מדינות היורו רק יכולות לחלום עליו.

המנהיגות שמרקל מציגה בתקופה האחרונה על רקע ההלם שאחז ברוב מדינות אירופה והזעזועים שהן עומדות בפניהם, באה לידי ביטוי בסקרים נוספים – אם בתחילת אוקטובר 45% מהגרמנים סברו שהיא עושה עבודה טובה ואילו 46% סברו שלא הרי שבסוף נובמבר התמיכה במרקל הגיעה ל-63% לעומת 29% שלא חשבו שמרקל פועלת נכון. גם קמרון ומפלגתו השמרנית דשדשו אחרי הלייבור בחודש שעבר בפער של 9% לפחות ואילו בסוף נובמבר צומצם הפער ל-2% בלבד. למרות התנגדות הציבור הבריטי להיקף הקיצוצים, יש רוב קטן על פי הסקרים למתנגדים לשביתות [3].

גרמניה ובריטניה אם כן, מוצאות עצמן ביתרון כפול על החברה האירופית כולה. ראשית, המדינות החלו לבצע רפורמות עמוקות בכלכלה, רפורמות לא פופולאריות, אשר זוכות עתה לתמיכה ציבורית רחבה נוכח הדיווחים הקשים מהמדינות השכנות. היתרון השני ממנו נהנות המדינות הוא התמיכה במנהיגות של שני ראשי הממשלה.


קמרון – מייצב את הכלכלה, מתחזק בסקרים. צילום: ממשלת בריטניה

התפתחויות אפשריות

כפי שהוסבר לעיל, רוב מדינות אירופה אינן ששות לאמץ רפורמות עמוקות מדי, בין היתר מחשש שיתחילו ארגוני העובדים בהשבתה יזומה של המשק. בבריטניה שבה מחויבת הממשלה לרפורמות, החלו שביתות נרחבות, הגדולות מאז 1979 (שכונו Winter of Discontent, כפראפרזה למילותיו של שייקספיר בפתיחת המחזה ריצ'ארד השלישי – א.ל.י.ב), אולם הציבור הבריטי ברוב קטן, מתנגד לשביתות הללו.

הגדיל לעשות המנחה הפופולארי ג'רמי קלארקסון מהתוכנית טופגיר הידוע בלשונו המושחזת, שאמר בראיון כי היה מוציא את השובתים לחצר ויורה בהם לעינים משפחותיהם. קלארקסון התנצל על האמירה לאחר מכן, אולם רבים רואים במשפט שלו ביטוי על זעמם לנוכח השביתה של מגזר שנהנה במשך שנים רבות מהטבות סוציאליות מקיפות [4].

החשש משביתות בשאר אירופה ואף ממהומות, מאיים לשתק את רוב המערכות הפוליטיות-כלכליות מלבצע רפורמות החיוניות להשירדות המדינות הללו. על כן, קיטוב יתחיל להיווצר בין מדינות המחויבות לתהליך שיקום אמיתי ובין מדינות שלא. הקיטוב הזה עשוי להוביל לאחת מכמה התפתחויות אפשרויות:

ההתפתחות הראשונה היא יציאה מגוש האירו של מספר מדינות. ייתכן שהמהלך ייתקל בקשיים טכניים מאחר שאין לו תקדים מאז אומץ היורו בסוף שנות ה-90. אולם למהלך זה יש יתרונות רבים: הוא יקל על המדינות המבוססות יותר שלא יצטרכו לרכוש אג"ח של המדינות הבעייתיות. מצד המדינה הבעייתית, היתרון הוא שהיא תוכל להדפיס כסף כרצונה כדי לשלם את חובותיה, לפחות בהתחלה. היא גם תוכל לנצל את חולשת המטבע כדי להגביר את הייצוא שלה, ובכל אופן היא תיהנה מעצמאות לבצע החלטות החלטות כלכליות כדי לנסות ולצאת מהמשבר.

התפתחות אפשרית אחרת היא מעין שבירה של המדינות החזקות שתוביל לחיסולו של גוש היורו. אין מדובר בהתפתחות בטווח הקצר, אלא הבינוני והארוך, במידה שיגיעו המדינות השונות להסכמה כי לא יצליחו לסחוב על גבן את הכלכלות המקרטעות.

אולם באווירה של חשדנות, האשמות, הקצנה פוליטית והחרפת המשברים החברתיים-כלכליים, וכל זאת על רקע משבר זהות, היכולת לשמור על איחוד אירופי בן 27 מדינות מוטלת בספק. התקדימים שייקבעו באשר לגוש היורו עשויים להיות מאומצים גם באשר לאיחוד האירופי. הגוף שסבל שנים רבות מאימפטונטיות שנבעה מריבוי המדינות והדעות וממנגנון קבלת החלטות מגושם, התחיל לעלות על דרך המלך עם אימוץ אמנת ליסבון, עד שהגיע המשבר הכלכלי, וטרף את הקלפים. כעת יצטרכו פרנסי האיחוד לענות על שורה של שאלות הנוגעות לאיחוד האירופי – האם לא צירפנו מספר רב מדי של מדינות? האין זה נכון להפסיק עם קבלה של מדינות חדשות בשנים הקרובות? מהו החזון המחודש של האיחוד האירופי? כיצד הוא בוחר לצאת מן המשבר הכלכלי?

התפתחות מרתקת מבחינה היסטורית אך גם מדאיגה ביותר עשויה להיות תחילתו של גל פאשיסטי חדש באירופה – הן בקרב מדינות עניות שיבוא מלמטה, מכיוונם של פועלים שיזעמו על מהגרים ועל המממשלה שלא מבצעת שינוי דרמטי במצב, הן בקרב מדינות עשירות שיחושו שהן מנוצלות כדי לחלץ את המדינות העניות. שינוי משטרי הוא עילה נאותה לסילוק מהאיחוד האירופי וכך גם סכסוך אלים בין מדינות, אם הוא מתפתח למשהו מקיף. הקרב על הזהות, על הכלכלה, על התרבות עצמה יהיה מכוער ביותר.

כמובן שאירופה תוכל לבחור בשמירה על המסגרות הקיימות ובמאמץ לשנותן, אך אלו יהיו מהלכים להרוויח זמן, מאחר שלכל מדינה באיחוד האירופי יש את ההתמודדות הייחודית לה ואת הפתרונות המקובלים עליה כדי להתמודד. כשהוקם האיחוד האירופי הוא תוכנן להיות גוף הרמוני. איש לא חשב על היום שבו הוא יחווה משבר כה עמוק.

גרמניה ובריטניה יהיו המדינות שיובילו את הבחירה באחד ממסלולים שהוצגו לעיל, או כל דרך אחרת. הנטייה הגרמנית היא לשמור על המסגרות וללחוץ על המדינות השונות לאמץ רפורמות עמוקות בתוך האיחוד. הבריטים לעומתם, שכאמור בחרו בזמנו שלא להצטרף לגוש היורו ותמיד שמרו על ריחוק מסוים מהיבשת, ילחצו לפתרונות של צמצום האיחוד. מדינה ראשונה שעשויה לסבול מן המגמה החדשה היא קרואטיה, שאמורה לפי שעה להצטרף לאיחוד האירופי. הקרואטים הולכים לבחירות בתחילת דצמבר ובפברואר 2012 יערכו משאל עם על ההצטרפות לאיחוד האירופי – מאז מאי האחרון ישנה מגמה של תמיכה חזקה ביותר בהצטרפות לאיחוד, בפער של כ-25% על פני המתנגדים לכך.

המציאות מכתיבה לפי שעה שהקלפים הטובים מצויים בידי גרמניה ובריטניה, כמו גם מספר מדינות קטנות שהשכילו לשמור על כלכלה חיונית ויצרנית. הפתרון או שורת הפתרונות שיימצאו, יעלו בשורה אחת עם האינטרסים של מדינות אלה – הן הכלכליים והן המדיניים.

הזעזועים הפוקדים את האיחוד האירופי צפויים להיות מורגשים בכל רחבי העולם – המסגרת העל-מדינתית שכמה באירופה מהווה מזה שנים המודל המוצלח ביותר לאינטגרציה אזורית. מדרום אמריקה ועד המפרץ הפרסי, מאפריקה ועד מרכז אסיה, קמו או עתידות לקום מסגרות דומות. כשהמשבר הכלכלי הפוקד את אירופה חושף את הצד השלילי של אינטגרציה כזו, צפויות גם המסגרת האחרות לבצע שינויים מבניים או רגולטורים בניסיון להקדים תרופה למכה.

הערות

1. גיליון מאי 2010 של סיקור ממוקד

2. "Cuts by Merkel, Cameron Win Investor Plaudits in Bloomberg Poll", Bloomberg, 11/11/2011

3. UKpollingreport.co.uk

4. "Jeremy Clarkson apologises over strike comments", BBC News, 01/12/2011


מאמרים נוספים