לאחר מלחמת העולם השנייה, נלחמה אירופה בכל תופעה של גזענות ולאומנות שצצה בתחומה. באותן הזדמנויות, כמו שאירע בתחילת העשור, נראה היה שהטיפול עזר, אולם בשנים האחרונות שוב צץ לו הימין הקיצוני עם אותה רטוריקה מוכרת…

ב-3 באוקטובר 1999 זכתה מפלגת החירות האוסטרית בראשותו של הלאומן יורג היידר ב-27% מקולות הבוחרים והייתה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט. הישגו של היידר, אשר הביע תמיכה לא פעם במדיניות הרייך השלישי, זעזע רבים.

ב-1 בפברואר 2000, במאמץ למנוע את צירופו של היידר לממשלה, הכריזו 14 חברות האיחוד האירופי על שורה של סנקציות דיפלומטיות נגד אוסטריה. בין היתר, אלו כללו חרם על שליחים אוסטרים מדרג בכיר והצהרה כי נציגים אוסטרים שיתמודדו לתפקידים במוסדות בינלאומיים לא יזכו לתמיכת האיחוד. מחלקת המדינה האמריקנית הודיעה כי תשקול צעדים דומים.

ממשלת ישראל הכריזה כי היא “רואה את שליחותה ותפקידה לעמוד בשער האומות ולהתריע על תופעה כה חמורה של ממשלה מערבית אירופית הכוללת בתוכה אלמנטים ניאו-נאציים. הלקח ההיסטורי של תקופת השואה מלמד כי אין לקבל תופעות שכאלה…זהו יום שחור לדמוקרטיה האוסטרית ויום עצוב למשפחת האומות החופשיות”. השגריר הישראלי באוסטריה הוחזר לישראל, ולא שב לווינה עד קיץ 2002.

הלחץ הבינלאומי הוביל לסערת רוחות בווינה וקיטב את החברה האוסטרית בין אלו שביקשו “ליישר קו” עם הנורמה הכלל האירופית לבין אלו שתמכו בהיידר. המשך התמיכה בהיידר בתוך אוסטריה הביא את האיחוד האירופי להסיר את הסנקציות לאחר שבעה חודשים. מספר שבועות לאחר מכן בחר היידר להופיע בכינוס של ותיקי אס.אס. שם תקף את מנהיגי האיחוד על התנהלותם [1]. עם זאת, לקראת סוף שנת 2000 פרש היידר באופן רשמי מהנהגת המפלגה, אך נותר דמות משפיעה מאחורי הקלעים.

עמדותיו של היידר נגד האיחוד האירופי ונגד ההגירה היו קיצוניות וגזעניות. לרבים נראה היה כי הצלחתו מבשרת על הולדתה של תנועת שלטון פשיסטית חדשה במרכז אירופה.

תנועות ימניות קיצוניות התחזקו בשנים האחרונות במדינות רבות באיחוד. בצרפת, הולנד, בלגיה, דנמרק, בולגריה, רומניה, פולין, סלובקיה ושוויץ זכו מפלגות ימניות-קיצוניות להצלחות, וברוב המקרים לאחוזי תמיכה דו-ספרתיים. בצרפת, בולגריה ורומניה הצליחו מנהיגי הימין הקיצוני להגיע למקום השני בבחירות לנשיאות.

בחינה של העמדות השולטות בממשלות האיחוד האירופי כיום מעלה כי במדינות רבות הפכו שורה של יוזמות, שכונו עד לא מזמן גזעניות וקיצוניות, ללב המדיניות הממשלתית.

רק שבע שנים חלפו מהקמת האיחוד האירפי ואירופה שינתה פניה. עד כמה השתנתה היבשת יעיד היחס הנוכחי ליורג היידר, כיום מושל מחוז קרינתיה בדרום אוסטריה. כשהכריז היידר לאחרונה כי יאסור בניית מסגדים במחוז שלו, כמעט ולא נשמע קול מחאה. ברוב מדינות האיחוד, דבר היוזמה הגזענית כלל לא הגיע למהדורות החדשות [2].

יורג היידר. הצלחתו עוררה שדים רדומים. צילום: מפלגת החירות האוסטרית

הסיבות להתחזקות

הסיבות להתחזקות הימין הקיצוני באירופה הן רבות. הסיוע הכלכלי שהעניקו מדינות האיחוד העשירות למדינות העניות הפך לנטל בשנות מיתון; מיליוני מהגרים שעשו את הדרך ממדינות עולם שלישי ומהמדינות העניות באיחוד למדינות העשירות בו “גזלו” עבודה מהמקומיים והביאו לעלייה באבטלה במקרה הטוב, ולערעור המרקם החברתי, להרחבת מעגל הפשיעה ולירידה בביטחון האישי במקרה הרע. אל אלו הצטרפה המלחמה העולמית בטרור שהביאה לעלייה בעוינות למהגרים בכלל ולמוסלמים בפרט.

במשך שנים סברו מדינות אירופה כי הן חסינות מפני גל הטרור העולמי. מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, הגם שעוררה סימפתיה רבה כלפי ארה”ב, נתפסה כעוד נדבך במאבק של מוסלמים קיצוניים ב”שטן הגדול”. למעט בריטניה, שיצאה ביחד עם ארה”ב למלחמה העולמית בטרור לאחר ש-67 מאזרחיה נהרגו ב-11 בספטמבר, ההשפעה על החברה האירופית הייתה מינורית באופן יחסי. פרשנים אירופיים רבים הצהירו כי “באירופה זה לא יקרה”. 191 ההרוגים בפיגוע במדריד ב-11 במרץ 2004 ו-57 ההרוגים במתקפת הטרור בלונדון ב-7 ביולי 2005 שברו את התזה הזו.

באיחור של שלוש שנים החלו אירופים רבים לראות במהגרים מאפריקה, טורקיה וממדינות ערב איום ביטחוני. בעוברן תהליך דומה לזה שעברה ארה”ב בחודשים שלאחר מתקפת הטרור ב-2001, החלו מדינות רבות באירופה לאמץ חוקים מחמירים נגד טרור ולריסון הגירה. הלך הרוח במוסדות השלטון חלחל לאזרחים והעוינות כלפי זרים התעצמה. תסכולם של אלו הלך וגבר לאור קיפוח גובר מצד השלטונות, והדברים הגיעו לכדי התפרצות אלימה בהיקף רחב בנובמבר 2005, עת שטפו מהומות אלימות את רחובות צרפת.

המהומות הקשות, שנמשכו עשרים ימים ובמהלכן נשרפו כ-9,000 כלי רכב בפריז וסביבותיה, גרמו לתגובות קשות בחברה הצרפתית והובילו לעליית מדרגה נוספת בחקיקה נגד מהגרים מחד, ובקיטוב החברתי מאידך. המהומות הציפו בעיה חברתית חמורה שנוצרה מהתדרדרותם של מהגרים מארצות מוצא שונות לפשע. מאבקים בין כנופיות ממדינות שונות על שליטה ברחובות הפכו תכופים ואלימים יותר, הובילו לירידה בביטחון האישי של האזרחים הותיקים במערב היבשת ויצרו דמוניזציה לרובעי המהגרים בערים הגדולות, שהצטיירו כגטאות מסוכנים.

מהגרים רבים סבלו מעוני קשה, אך המצוקה הכלכלית לא הייתה מנת חלקם בלבד. רוב מדינות האיחוד חוות מיתון כלכלי זה מספר שנים. תופעת לוואי של אותו מיתון היא העלייה באבטלה, אשר נושקת לעשרה אחוזים בשלוש מארבע המדינות הגדולות של האיחוד – גרמניה, צרפת ואיטליה. בקרב האוכלוסייה הצעירה המספרים אף מטפסים אל מעבר לעשרים אחוזים בחלק מהמדינות, נתון המהווה קרקע פורייה לחוסר שקט אזרחי.

הגלובליזציה הרעה אף היא את מצבם של בעלי המקצועות המסורתיים באירופה, רובם בני המעמדות הנמוכים. כך לדוגמא, החקלאות הצרפתית המפוארת, שלה כוח כלכלי והשפעה פוליטית רבה, מצאה עצמה נאבקת כנגד הירידה במכירת היין, הגבינות ושאר מוצרי המזון, בשל חדירתם של יצרנים זולים בעולם, וחדירתו של המזון המהיר לתרבות האוכל הצרפתית. סחורה סינית זולה אשר הציפה את השווקים האירופים גרמה לפגיעה עמוקה בתעשיות המסורתיות ביבשת, וגרמה לפיטורים המוניים.

המיתון ושיעור המסים הגבוה שממשלות הטילו בכדי לממן, בין היתר, קליטת מהגרים, הגבירו את רחשי ההתמרמרות. שורה של מנהיגים לאומניים ופופוליסטים, אשר ידעו לתעל נכון את הזעם הציבורי, הצליחו להרחיב את בסיס התמיכה שלהם אל מעבר לכפרים ולשכונות ה”לבנות” בערים הגדולות. חלק מהמנהיגים זכו לתמיכה בקרב קיצונים בכל רחבי האיחוד.

תדהמה בצרפת

ז’אן מרי לה פן, מנהיג הימין הקיצוני בצרפת, הדהים את אירופה כולה כשהצליח להעפיל לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת באפריל 2002.

לה פן, קצין לשעבר בלגיון הזרים אשר הואשם בעינוי אזרחים אלג’יריים, היה לאחד מהמנהיגים המפורסמים של הימין הקיצוני האירופי בדור האחרון. הוא נודע כמכחיש שואה, אנטישמי ושונא זרים, שהסתבך לא פעם בהצהרות שנויות במחלוקת.

בדצמבר 1996 הכריז כי “אם ניקח ספר בן אלף עמודים על מלחמת העולם השנייה, מחנות הריכוז יופיעו רק בשני עמודים ותאי הגזים רק בעשר או חמש עשרה שורות. זה מה שנקרא ‘פרט'”; בפברואר 1997 האשים את נשיא צרפת דאז, ז’אק שיראק, בקבלת שוחד מארגונים יהודיים דוגמת “בני ברית”; ב-2005 טען כי הכיבוש הנאצי בצרפת לא היה “לא אנושי”; בקיץ 2006 התאונן כי בנבחרת הכדורגל של צרפת יש יותר מדי שחורים “שאינם צרפתים” ובמהלך מסע הבחירות ב-2007 כינה את הנשיא המיועד ניקולא סרקוזי “הזר”, על שום מוצאו ההונגרי.

לה פן זכה ל-16.8 אחוזי תמיכה בסיבוב הראשון ב-2002, והעפיל לסיבוב השני תוך שהוא מנצל פילוג במחנה הסוציאליסטי. צרפת, המפולגת פוליטית בדרך כלל, התאחדה נגדו. מתנגדיו של ז’אק שיראק יצאו להפגין בעדו תחת הסיסמא “הצביעו לנוכל, לא לפאשיסט”. ההתגייסות הציבורית הבטיחה לשיראק ניצחון גורף בסיבוב השני, בו השיג 82 אחוזי תמיכה.

היה זה הישג השיא של לה פן שזכה לעשרה אחוזי תמיכה בלבד בבחירות 2007. עם זאת, רבים מרעיונותיו בנוגע לריסון ההגירה ולמיגור הפשיעה, נטבעו בלב הקונצנזוס כתוצאה ממהומות פריז בנובמבר 2005.

מועמד השמרנים, ניקולא סרקוזי, שר הפנים בעת המהומות, עורר סערה כשכינה את המהגרים המתפרעים “חלאות” ו”חברי כנופיות”. בליל המהומות הרביעי הוא הכריז על מדיניות של “אפס סובלנות” ואיים כי מהגרים שיתפסו מתפרעים יגורשו מצרפת. לאחר סיום המהומות הבטיח לקדם יוזמות חקיקה שתאפשרנה סלקציה בין מהגרים ויישום אמצעי מעקב פולשניים יותר אחרי זרים בצרפת [3].

בין היוזמות השנויות ביותר במחלוקת, חוק שאושר בחודש שעבר, המתיר לרשויות לערוך בדיקות ד-נ-א למהגרים המבקשים להיכנס לצרפת לשם איחוד משפחות, בכדי להוכיח שהם אכן בני אותה משפחה.

סרקוזי זכה אמנם לביקורת רבה מצד השמאל הסוציאליסטי על אופן ניהול המשבר ועל העמדות שלו מאז, אך הקשחת העמדות נגד המהגרים לא הייתה נחלתו הבלעדית. בבחירות לנשיאות ב-2007 הציגה מועמדת השמאל, סגולן רויאל, עמדות נחרצות יותר משהציגו מועמדי השמאל לפניה.

בהתייחס לפשיעה הגואה, הסוציאליסטים הצרפתים תלו את האשם במשך שנים בקיפוח מצד השלטונות ולחצו לשפר את התנאים הסוציו-אקונומים במטרה לצמצם את הפשיעה. רויאל עוררה סערה כשנטשה את הקו המסורתי והציעה לגייס בכפייה עבריינים צעירים לצבא הצרפתי, כאמצעי לשיקומם.

המהומות בצרפת, הרחבות ביותר שידעה היבשת מאז הפגנות הסטודנטים בסוף שנות השישים של המאה שעברה, נתנו ביטוי לתסכול חברתי מצטבר. במדינות אחרות באיחוד האירופי בהן זכו מפלגות הימין הקיצוני להישגים אלקטוראליים בשנים האחרונות אמנם לא הגיעו הדברים לכדי התפרצות אלימה כמו בצרפת, אך המאבקים החברתיים במדינות אלו טעונים לא פחות.

קיצוניות מקצה לקצה

בהולנד, בה מהווים המוסלמים שישה אחוזים מכלל האוכלוסייה, השיעור השני בגודלו באיחוד, הנהיג פים פורטיין את הימין הקיצוני בתחילת העשור. פורטיין, הומוסקסואל מוצהר, היה רחוק מהמאפיינים הקלאסיים של מנהיגי הימין הקיצוני באירופה, אך עמדותיו הנחרצות נגד מיעוטים אתניים סחפו אחריו רבים.

בפברואר 2002 הקים פורטיין מפלגה חדשה, שחרטה על דגלה את המאבק במהגרים בכלל ובמוסלמים בפרט. בבחירות המוניציפאליות שנערכו בחודש מרץ הוא הציב עצמו בראש רשימת “רוטרדם שטוב לחיות בה” וזכה ל-36 אחוזי תמיכה. מעמדו של פורטיין התחזק גם בזירה הלאומית וסקרים שפורסמו לקראת הבחירות לפרלמנט ניבאו למפלגתו כשליש מהקולות.

ב-6 במאי, תשעה ימים לפני הבחירות, נרצח פורטיין על ידי פעיל למען זכויות בעלי חיים שביקש לעצור את הסחף שהוביל פורטיין נגד זרים. למרות הרצח, מפלגתו של פורטיין התמודדה בבחירות, זכתה ב-17 אחוזי תמיכה, וזכתה בארבעה תיקים בממשלה, כולל תיק ההגירה. למרות התקוות לשינוי, הממשלה התקשתה לתפקד ובבחירות מוקדמות שנערכו כבר שמונה חודשים צנחה התמיכה במפלגתו של פורטיין לחמישה וחצי אחוזים בלבד. בבחירות 2006 המפלגה לא הצליחה לעבור כלל את אחוז החסימה. עם זאת, היחס למהגרים נשאר על הסדר היום.

בנובמבר 2004 סערה הולנד לאחר שבמאי הסרטים הימני קיצוני, תיאו ואן-גוך, נרצח בידי הולנדי ממוצא מרוקני. הרצח הביא לעלייה במקרי ההתנכלות למוסלמים, ובחודשים לאחר מכן הותקפו כחמישים מסגדים. אייאן הירסי עלי, הולנדית ממוצא סומלי אשר הייתה מהמבקרות הקולניות ביותר נגד האסלאם ונבחרה לפרלמנט ב-2003, קיבלה איומים ברצח לאחר שכתבה תסריט לאחד מסרטיו של ואן-גוך.

אירועים אלו הבהירו להולנדים כי עליהם לבצע שינויים בדרך שבה הם נוהגים במיעוט המוסלמי ובדומה לצרפת, גם בהולנד אימצו מנהיגי המרכז הפוליטי יוזמות שהיו פעם נחלתם של המפלגות הקיצוניות. ההולנדים החלו ליישם מדיניות של אינטגרציה במטרה למנוע גטאות תרבותיים דוגמת אלו שצצו ברחבי האיחוד האירופי. המהגרים בהולנד נדרשים לדעת הולנדית, להכיר בחוקה ההולנדית ולשמור על חוקי המדינה גם בנושאים העומדים בניגוד לעקרונות דתם, דוגמת שמירה על זכויות נשים והומוסקסואליים.

מתוך קמפיין של מפלגת העם השוויצרית נגד זריםשנאת הזרים והימין הקיצוני מוסיפים ומתחזקים בשנים האחרונות, זו לצד זה, במדינות נוספות במערב היבשת דוגמת בלגיה, דנמרק, שוויץ ואיטליה.

בבלגיה, זכתה מפלגת “הבלוק הפלמי” ב-12% מהקולות בבחירות 2003. המפלגה, שעודדה הכחשת שואה ויחס גזעני נגד מהגרים והואלונים (דוברי הצרפתית בבלגיה), הוצאה אל מחוץ לחוק על ידי בית המשפט העליון. במקומה קמה מפלגה חדשה בשם “האינטרס הפלמי”, הנשענת על אידיאולוגיה לאומנית-פלמית וחפצה להתפצל מבלגיה. המפלגה זכתה באחוזי תמיכה גבוהים בבחירות המוניציפאליות באוקטובר 2006, ושמרה על אחוזי תמיכה דו-ספרתיים גם בבחירות הלאומיות שנערכו שנה מאוחר יותר [4].

בדנמרק, בחירות שנערכו בפברואר 2005 זכתה מפלגת העם, המבקשת לשמר את מבנה החברה המסורתי של דנמרק, ב-13.2% אחוזי תמיכה. שנה לאחר מכן, גרם עיתון דני לסערה עולמית כשפרסם קריקטורות אשר הציגו את הנביא מוחמד באור מגוחך. פרסום זה הוביל למהומות במדינות מוסלמיות ואף הביא את סעודיה ולוב להחזיר את שגריריהן מקופנהגן. מן העבר השני, עיתונים מובילים בגרמניה, צרפת ונורבגיה פרסמו אף הם את הקריקטורות במחאה על הפגיעה בחופש הביטוי. באמצע החודש תיערכנה בחירות חדשות בדנמרק, ומפלגת העם צפויה לשמר את כוחה.

בשוויץ, בבחירות שנערכו בחודש שעבר, זכתה מפלגת העם ב-29 אחוזי תמיכה. המפלגה, שהובילה יוזמות חקיקה שנויות במחלוקת דוגמת ההצעה לגרש מהגרים שילדיהם פשעו, מאשימה את המהגרים בפשעי האלימות והסמים במדינה. עמדותיה של המפלגה זוכות לתמיכה גוברת והולכת בשוויץ בשנים האחרונות, והקנו לה את שיעור התמיכה הגבוה ביותר למפלגה אחת במדינה מאז 1919.

באיטליה, שם הצהיר ראש הממשלה רומנו פרודי ערב הבחירות האחרונות כי מצבם של המהגרים “רע יותר מבצרפת”, זוכה מפלגת “הליגה הצפונית” לתמיכה בשיעור של כחמישה אחוזים. למרות התמיכה הצנועה יחסית, המפלגה מצליחה לרשום הישגים במאבקה נגד המהגרים המוסלמים. ראשי הערים בבולוניה ובגנואה ביטלו בספטמבר האחרון היתרי בנייה למסגדים לאחר שמנהיגי הליגה הצפונית איימו לקיים את “יום החזיר” באתרי הבנייה המיועדים [5].

גם בחלקים המרכזיים והמזרחיים של האיחוד התחזק הימין הקיצוני בשנים האחרונות. בסלובקיה, זכתה המפלגה הלאומית, הרואה במיעוט ההונגרי החי במדינה סכנה לעתידה, ב-12 אחוזי תמיכה בקיץ האחרון; בפולין, “ליגת המשפחות הפולנית” דוגלת בגישה נוקשה נגד יהודים, גרמנים והומוסקסואלים. המפלגה הייתה חברה בקואליציה עד הבחירות האחרונות, בהן לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה; ברומניה, מפלגת “רומניה הגדולה” בהנהגתו של מכחיש השואה ואדים טיודור ובסיועו של האסטרטג הפוליטי אייל ארד זכתה ב-13 אחוזי תמיכה בבחירות ב-2004; בבולגריה זכה מכחיש שואה אחר, וולן סידרוב, המתייחס למהגרים הטורקיים בבולגריה כאל “כובשים”, לשמונה אחוזי תמיכה ב-2005. בבחירות לנשיאות שנערכו בשנה שעברה העפיל סידרוב לסיבוב השני וזכה לרבע מהקולות.

מביטים לעתיד בחשש

התחזקות הימין הקיצוני באירופה, לרמות שלא נראו ביבשת מאז מלחמת העולם השנייה, מהווה תמרור אזהרה. מנהיגים לאומניים דוגמת היידר, לה פן ופורטיין נעלמו אמנם, אך רבים מהרעיונות שקידמו ונחשבו לקיצוניים בתחילת העשור, זוכים היום לתמיכה רחבה של המרכז הפוליטי באירופה. בה בעת, מפלגות ימניות-קיצוניות הולכות ומתחזקות במרבית מדינות האיחוד, תוך קידום יוזמות קיצניות וגזעניות יותר מבעבר.

התיקו הפוליטי ביבשת, שקיבל ביטוי מוחשי בבחירות האחרונות באיטליה, גרמניה, הונגריה וצ’כיה, מקשה על קיומן של קואליציות יציבות. מציאות זו יוצרת קיפאון פוליטי, אי-וודאות ותסכול, המחזק את הקיצונים משני הצדדים [6].

שימור התיקו מחד, והתחזקות הימין הקיצוני מאידך, הופך את המפלגות הלאומניות ללשון המאזניים ולשותפות הכרחיות בקואליציה בכמה ממדינות היבשת. במדינות בהן נאבקות המפלגות הגדולות שלא לשתף את הימין הקיצוני, מוקמת לרוב ממשלת אחדות משותקת שרק לעיתים נדירות שורדת קדנציה מלאה. ברוב המקרים, מדיניות זו מובילה לאי-יציבות פוליטית אשר מזמינה מנהיגים כריזמטיים ופופוליסטיים מהשוליים הפוליטיים “לבוא ולעשות סדר”.

בחזרה של החברה האירופית ללאומיות ולעתים ללאומנות יש מן האירוניה, שהרי תפיסות אלו מנוגדות לסיבות בגינן הוקם האיחוד האירופי מלכתחילה, דוגמת הרצון לקדם ערכים הומניטאריים ולהדק קשרים כלכליים ותרבותיים בין מדינות היבשת.

המכנה המשותף הניצב בבסיסן של כל הסיבות המובילות להתחזקות הימין הקיצוני בשנים האחרונות, הוא המאבק על זהותו של האיחוד האירופי מבחינה דתית, מבחינה חברתית-פנימית, ומבחינת מקומו של האיחוד במערכת הגיאו-פוליטית העולמית.

התנאים המתקיימים באירופה כיום עדיין אינם דומים למציאות שהולידה את הנאציזם והפאשיזם בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה. עם זאת, התחזיות השחורות לגבי העתיד הסוציאלי של האיחוד האירופי, יחד עם הקשחת מדיניות ההגירה והקיטוב העולמי המתהווה, הצפויים להקים כמה ממדינות העולם השלישי על האיחוד האירופי, עלולים לדרדר חלקים נרחבים בחברה האירופית אל סף הפאשיזם.

האם תדענה הדמוקרטיות האירופיות להגן על עצמן? האם “מלחמת התרבויות” ביבשת הינה ברת-הכרעה בכללי משחק דמוקרטיים? מה יתרחש ביבשת כשמנהיגים לאומניים יקראו לתקוף בתי כנסת במקום מסגדים? מי יישאר להוביל את המחאה אז? האם שוב תזדקק אירופה לדוד סם, שיציל אותה מעצמה?

הערות

1. K. Connolly, “Haider embraces SS veterans”, The Guardian, 02/10/2000

2. “Austria’s Haider says to ban mosque-building”, Reuters, 27/08/2007

3. A. Sage, “Sarkozy gets tough with suburban hooligans”, The Times, 01/11/2005

4. עוד על המאבק הפוליטי בבלגיה, במאמר “סופה של הממלכה?” בגיליון זה

5. I. Traynor, “The rise of mosques becomes catalyst for conflict across Europe”, The Guardian, 11/10/2007

6. עוד על התיקו הפוליטי באירופה, במאמר “בין סוציאל-דמוקרטיה לשמרנות” בגיליון זה