מהפך תודעתי

על ההבדלים בין מפלגות הימין הקיצוני באירופה

יובל בוסתן, אלון לוין


עד לפני כמה שנים הייתה תפיסה מקובלת בישראל שהשמאל האירופי הוא ידיד, אף אם הוא נוהג לבקרה, ואילו הימין הוא יריב. במקרה של הימין הקיצוני הקונוטציה נדדה אוטומטית למחוזות אפלים בשנות ה-30 וה-40 באירופה. אולם, השינויים הדמוגרפיים והכלכליים שחווה אירופה מביאים לשינוי תפיסתי בקרב השמאל והימין, וכך הופך יריב האתמול לבן ברית של היום והתומך מהעבר למבקר החריף ביותר.

הימין הרדיקלי באירופה, אותו חלק מהמערכת הפוליטית שהפך מנודה מהמרחב הפוליטי האירופי לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, החל לחזור באיטיות לרחובות בשנות ה-60 וה-70 ולפוליטיקה החל משנות ה-80. מאז, הוא עבר שינויים רבים, חלקם קוסמטיים וחלקם מהותיים. שינויים אלו נוצרו כתוצאה משינויים חברתיים ושינויים באופי האיומים, כפי שהם נתפסים על ידי מנהיגי חלק זה של המפה הפוליטית: היהודים, הקומוניסטים ואף האמריקנים, מפנים בשנים האחרונות את מקומם לאויב החדש של הימין הקיצוני האירופי – האסלאם.

מלחמת העולם השנייה הייתה שואה עבור העם היהודי, אך לא רק היהודים נפגעו – אירופה כולה נותרה עיי חורבות והאוכלוסייה כולה הושפעה מהטראומה. האצבע הופנתה אל עבר הימין הקיצוני, שהוצא אל מחוץ לחוק בגרמניה המערבית והפך למוקצה מחמת מיאוס בכל רחבי היבשת. גם בגוש הקומוניסטי לא ניתן היה לקיים מפגשים גלויים של ארגוני הימין הקיצוני.

למרות שהודרו מהמפה הפוליטית, הרעיונות הרדיקליים זכו עדיין לתמיכה מעת לעת. ארגונים ותנועות שכן התכנסו ופעלו במתכונת כלשהי, הפגישו בין תומכי נאצים ותיקים לבין צעירים יותר שהזדהו עם האידיאולוגיה הקיצונית. האויבים המיידים היו שתי מעצמות העל והמשטרים החדשים שפעלו תחת חסותן משני עבריו של מסך הברזל. ברקע, נותרו היהודים כאויב האולטימטיבי, שכעת היה "אשם" גם בקריסת החלום הנאצי, למרבה האירוניה המצמררת. מדינות היבשת אמנם התרוקנו מיהודים, אך בחוגים הרדיקליים היו שטענו בתוקף גם כי מאחורי ההנהגות בארה"ב ובברה"מ עומדים יהודים שזוממים "לסגור את החשבון" עם אירופה.

בשנות ה-60 וה-70, הדור הראשון שנולד לאירופה שאחרי המלחמה, כבר היה חלק מהמשחק הפוליטי. המאבקים הפוליטיים התנקזו במידה רבה אל הרחוב, שם קבוצות פאשיסטיות וקבוצות אנטי-פאשיסטיות, כמו גם קבוצות קומוניסטיות ואנטי-קומוניסטיות התעמתו ביניהן. מאחורי הקלעים הייתה אכן מעורבות רבה מצד המעצמות באשר למתרחש ברחובות אירופה. כך החל תהליך שיבתו של הימין הקיצוני אל מעל השטח, כמי שהציג רעיונות שהפכו בהדרגה למקובלים בקרב ציבורים גדלים והולכים.

בשנות ה-80, התהליך צבר תאוצה על רקע משבר כלכלי. נוכחותם של המהגרים מהעולם השלישי ובעיקר ממדינות מוסלמיות החל להיות מורגש. זרם של פועלים מטורקיה ומצפון אפריקה, שהיו מוכנים לעבוד בשכר נמוך מאוד נכנס בשערי היבשת, ועבור מי שקרא לשמירה על הגזע האירופי היה זה כמעין סמרטוט אדום. באותן שנים, האויב הגדול של הימין הקיצוני היה עדיין העם היהודי ומדינת ישראל כמובן, ואנשי ימין קיצוני מרחבי היבשת שמרו על יחסים קרובים עם מנהיגים ערבים ובראשם סדאם חוסיין, מי שנתפס כמתריס בפני ישראל וארה"ב שנואות נפשו של הימין.

בסוף שנות ה-80 קרס הגוש הקומוניסטי, מהאויבים הגדולים של הימין הקיצוני. מתוך הריסותיו צצו גורמים לאומנים ואנטישמים שבפעם הראשונה מזה עשרות שנים יכלו להרים את ראשם.

קושי בהגדרה

עד לפני שנות דור, היה קל יחסית להגדיר את הימין הקיצוני לאור העובדה שתומכיו השתייכו לתפיסות ניאו-נאציות וניאו-פאשיסטיות שונות, כששנאת היהודים והזרים בפיהם. אולם שני גורמים – הקמת האיחוד האירופי וזרם המהגרים – נוספו למערכת השיקולים האידיאולוגית של חלק מתנועות הימין הקיצוני, ומביאים אותנו להכיר בקיומן של קבוצות משנה, חלקן אף פילושמיות. חלק אחר מהתנועות הקפיאו את שנאת היהודים כדי להחליפה באסלאמופוביה. שני הגורמים הוסיפו רבות לטשטוש הלאומי ובכך לחיזוק התמיכה במפלגות הימין הקיצוני מצד בוחרים מתונים יותר פוליטית.

במאמר זה אנו מציגים ניתוח של 15 מפלגות ימין רדיקליות מכל רחבי היבשת, בתוך האיחוד ומחוץ לו שמיוצגות בפרלמנטים השונים, לצד אזכור של מפלגות שלא זוכות לייצוג, בשל שיטת בחירות או סיבות אחרות. בהכללה גסה, ניתן לומר שברוב מדינות אירופה יש מסה של 5%-10% של גרעין בוחרים קשה שמזדהה עם מצע הימין הקיצוני עד כדי תמיכה אלקטורלית. שיעורם באוסטריה אף מגיע לרבע מהאוכלוסייה.

מאחורי הקבוצה הזו, שייתכן שנתפסת כקטנה יחסית, יש אוכלוסייה גדלה והולכת – במדינות מסוימות היא עשויה להגיע למחצית האוכלוסייה – שתומכת באלמנטים שונים מתוך המצע של מפלגות הימין הקיצוני. בכך באות לידי ביטוי שתי תופעות החל מסוף שנות ה-90 – לגיטימציה ציבורית רחבה למפלגות אלה לפעול בפרלמנט, ונדידה של תפיסות קיצוניות, תוך מעבר במסנן אידיאולוגי מסוים, אל לב הקונצנזוס.

אידיאולוגיה משותפת? לא תמיד

אולי ההכללה המוטעית ביותר ביחס לימין הקיצוני באירופה, הוא הניסיון להציג את כל המפלגות כמייצגות קו אידיאולוגי זהה. בחינה מדוקדקת מראה שמפלגות אלו חולקות חלק מסוים מתפיסת העולם שלהן, אך הן רחוקות מלהיות זהות מבחינה אידיאולוגית. כך לדוגמא, קשה למצוא ערכים משותפים רבים בין מפלגה ניאו-נאצית מובהקת כמו השחר המוזהב היווני לבין מפלגה בעלת תפיסות ליברליות בנושאים מסוימים ואשר חלק מחבריה מקורם בשמאל הפוליטי כמו הליגה הצפונית באיטליה.

אז מהם הקווים המשותפים מבחינה אידיאולוגית לכלל המפלגות? בראש ובראשונה – תחושה של איום קיומי על הזהות האתנית-דתית-לשונית של קבוצת הרוב מצד מיעוט כזה או אחר. מתוך כך נגזרות התפיסות השונות. כל המפלגות מתנגדות למדיניות הגירה ליברלית ומציעות רפורמות שונות ומשונות כדי למנוע הגירה שכזו. דנמרק נחשבת כיום למדינה בעלת מדיניות ההגירה הנוקשה ביותר באירופה ואף הולנד מחזיקה במוניטין דומה, ובשני המקרים זו תוצאה ישירה של תמיכה בקואליציה מבחוץ של שתי מפלגות ימין רדיקליות – מפלגת העם הדנית ומפלגת החירות ההולנדית – שתיהן מחלו על רצונן בתפקידים מיניסטריאליים ותמכו בקואליציה בתמורה לאימוץ חלק נכבד מתפיסותיהן במסגרת מדיניות ההגירה.

בשני המקרים, עצם ההישענות על מפלגות אלה היה בבחינת חידוש בשתי המדינות, וזאת בשל עוצמתן הרבה – המפלגה הדנית זכתה ב-13.2% מהקולות ב-2005 וב-13.9% ב-2007 והייתה למפלגה השלישית בגודלה. מפלגת החירות ההולנדית זכתה ב-15.5% מהקולות ב-2010 והייתה לממליכת המלכים בפוליטיקה ההולנדית. למעשה היה זה מנהיג המפלגה חירט וילדרס, שבשל ויכוח עם רה"מ בנושא כלכלי הביא לפירוק הממשלה ולהכרזה על בחירות ב-2012. בדיעבד התברר שהמפלגה נחלשה מעט וירדה ל-10.1% וראש הממשלה ההולנדי רוטה העדיף להקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה ההולנדית, אך הדבר הדגים עד כמה הייתה מפלגת החירות גורם משפיע בפוליטיקה ההולנדית.

המודל הדני בעיקר וכן המודל ההולנדי, מוצעים לא אחת על ידי מפלגות ימין אחרות במצע שלהן. כך מפלגת הפינים האמיתיים בפינלנד והשבדים הדמוקרטים בשבדיה שחולמים על רפורמה "דנית" בארצם. בין החוקים הבולטים בדנמרק זהו חוק ה-"24", שחוקק נגד נישואים כפויים ואיחוד משפחות בקרב בני זוג שרק אחד מהם אזרח. במקרה שבו שני בני הזוג שרוצים להתאחד בדנמרק, חייבים שניהם להיות בני 24 לפחות (וכיום מוצע להעלות את גיל המינימום ל-28); הם חייבים לגור בדירה שבה אין יותר משני דיירים לחדר ולפחות 20 מ"ר לאדם; המפרנס חייב להוכיח יכולת השתכרות בגובה של פי 2 מדמי האבטלה; והם צריכים להוכיח זיקה חזקה לדנמרק על פני מדינת האם.

חוק האזרחות הדני, שעבר רפורמה ב-2004, מעניק אזרחות רק למי שנולד בדנמרק ושאחד מהוריו בעל אזרחות, אם אמו דנית או אם חי בדנמרק 9 שנים. ישנן עוד כמה אפשרויות אך הן נדירות, ולדנמרק יש אפשרות חוקתית לשלול אזרחות על מעשים שאינם הולמים. אחד הדגשים שעושים בדנמרק הוא על עניין האזרחות הכפולה – למעט מקרים חריגים ביותר, לא ניתן לאחוז באזרחות דנית ובאזרחות נוספת, ולכן המתאזרח חייב לנטוש את אזרחותו הקודמת.

בעוד יש כאלו באירופה שהעלו ספקות באשר לחוקיותו של חוק האזרחות הדנית [1], בקופנהגן שלמים עם המהלך. מחקר שפורסם ב-2011, קבע שדנמרק חסכה הודות לרפורמות הנוקשות שלה בתחום ההגירה לא פחות מ-6 מיליארד ליש"ט בעשור שקדם בהוצאות רווחה ו-1.8 מיליארד ליש"ט לשנה אם בוחנים רק מהגרים מהעולם השלישי, מאחר שמהגרים ממדינות מערביות על פי המחקר תורמים למוסדות הרווחה [2].

היחס למהגרים שכבר נמצאים באירופה

מתוך מדיניות ההגירה הנוקשה נובע מאפיין משותף נוסף והוא היחס למהגרים שכבר נמצאים באירופה – כל המפלגות תומכות באכיפה נוקשה במקרה של פשיעה שמבוצעת על ידי מהגרים. החזית הלאומית הצרפתית עוד שהייתה בהנהגת ז'אן מארי לה פן, קראה להשבת עונש המוות לצרפת והציעה לגזור במקרים מסוימים מאסר עולם ללא יכולת לקבל חנינה. לעבירות הקלות יותר, הציעו בחזית הלאומית להסתפק בגירוש המבצעים.

בשבדיה, דרשו השבדים הדמוקרטים למנוע מצב שבו מהגר שגורש בעקבות פשע יוכל להגיש בקשה לחזור למדינה, ובהולנד ובפינלנד דרשו המפלגות להציב את השליטה המוחלטת בשפה המקומית כתנאי לקבלת אזרחות, לצד שהייה של מספר שנים במדינה והיכרות מעמיקה עם הערכים המקומיים.

ההבדל בין חלק ממפלגות הימין בא לידי ביטוי בכך שיש מפלגות שמוכנות לקבל מכסה מסוימת של מהגרים ובלבד שייטמעו לחלוטין בחברה הקולטת. תפיסות אלה מקובלות יותר בסקנדינביה, בהולנד ובאיטליה אם כי אין להסיק מכך שיש תמיכה בהגירה, אלא רצון קרוב לוודאי שלא להצטייר כגזענים.

בשוויץ מציגה מפלגת העם השוויצרית, הגדולה שבמפלגות ארצה, הצלחות רבות בהנחלת מדיניותה הנוקשה ואף הגובלת בגזענות כלפי מוסלמים, בשדרות רחבות בציבור. מדיניות ההגירה הנוקשה שהיא מציעה, כמו גם היחס למוסלמים בשוויץ יכולים להיות מסווגים בכל מקום כימין קיצוני, אולם בנושאים אלה מסתבר שמדובר בדעה מרכזית ביותר. משאל עם שנערך ב-2002 ביוזמת המפלגה, שמטרתו הייתה להקשיח את תנאי קבלת מבקשי המקלט במדינה, נדחה על חודם של 4,000 קולות או 0.2%.

מנגד, 57.5% מהבוחרים השוויצרים תמכו ביוזמת המפלגה להתנגד לבניית צריחי מסגדים נוספים במדינה. בנובמבר 2010 תמכו 52% מהשוויצרים במשאל עם ביוזמת מפלגת העם השוויצרית תחת הכותרת גירוש "עבריינים זרים" (krimineller Ausländer).

חברה ומדיניות חוץ

בענייני חברה ישנם מספר מאפיינים משותפים למפלגות הימין הרדיקלי – התנגדות לשוויון זכויות לזוגות חד מיניים ובמקרים רבים הומופוביה גלויה; דאגה לפנסיונרים, ככל הנראה מאחר שהללו מסמלים את העבר שעליו נוהגות המפלגות להתרפק; תמיכה בחיזוק התרבות המקומית על חשבון אחרות – הכרה בשפה רשמית אחת, תקציבים לאמנות מקומית ולא פוסט-מודרנית, חינוך לאומי ועוד.

בעניין מדיניות החוץ נבדלות המפלגות השונות בסוגיית היחס לארה"ב. לאחר תום המלחמה הקרה הראשונה והתבססותה של ארה"ב כמעצמת-העל היחידה, היו קולות שחלמו על אירופה כמעצמה החדשה שתאזן את ארה"ב ותהווה אלטרנטיבה לוושינגטון. באווירה זו, קשרו חלק מהמנהיגים של הימין הקיצוני קשרים עם מנהיגים אנטי-אמריקנים מובהקים בעולם. סדאם חוסיין זכה לביקור מצד יורג היידר האוסטרי, ולדימיר ז'ירינובסקי הרוסי ולה פן הצרפתי. גם סלובודן מילוסביץ' הסרבי, שנחשב בעיני רבים לפושע מלחמה, היה לאייקון תרבותי של ממש בקרב מנהיגי ימין קיצוני על שום התנגדותו למערב. מנגד, פידל קסטרו והוגו צ'אבז היו ליעד מועדף עבור מנהיגי ימין קיצוני. וולן סידרוב הבולגרי למשל.

מאפיין נוסף של מפלגות הימין הקיצוני היום אשר מתבקש לאור האידיאולוגיה שנזכרה לעיל, הוא התנגדות כל המפלגות לצירופה של טורקיה לאיחוד האירופי וקריאה לפרוש מהאיחוד אם תתקבל טורקיה. כמובן שהמפלגות תומכות בעזיבת האיחוד בכל מקרה, ולכן עולה התהייה מה עשויות לעשות חלק מהמפלגות אם צירופה של טורקיה יחזור לסדר היום, אם כי לפי שעה נראה כי הסיכויים לכך אפסיים בדורנו.

אי התערבות

מכנה משותף נוסף הוא התמיכה הבלתי מסויגת של מפלגות הימין הקיצוני בניטרליות בינלאומית ובמדיניות של אי-התערבות. תפיסה זו היא דו כיוונית – מצד אחד היא מבקשת למנוע התערבות זרה בנושאים הנוגעים למדינה, ולכן מפלגות הימין הקיצוני מתנגדות כולן לחברות באיחוד האירופי, בגוש האירו, בנאט"ו, ומשמיעות ביקורת על הבנק העולמי ועל קרן המטבע הבינלאומית.

מצד שני, המפלגות הללו מתנגדות למעורבות ארצן במדינות אחרות. כך הן התנגדו למלחמה בעיראק ב-2003, בלוב ב-2011 ועוד. גם במקרה הזה כדאי להצביע על מפלגת החירות והליגה הצפונית כשונות, וכמי שבמסגרת השינוי האידיאולוגי שלהן רואות עצמן חלק מהמלחמה העולמית בטרור. אולם גם הן מתנגדות לאיחוד האירופי ולמוסדות אחרים.

דוגמא מעניינת לעניין אי ההתערבות היא מפלגת העם השוויצרית, המתוארת לעתים כמפלגת הימין הקיצוני על שום הרטוריקה מבוססת ההפחדות מפני המוסלמים הגובלת בגזענות. שוויץ היא סמל לניטרליות בזירה העולמית, חרף מיקומה בלב אירופה, ולכן סעיפים רבים הנוגעים להגדרת הימין הקיצוני הם תפיסות של המרכז הפוליטי. כך מתנגדת המפלגה לכל מעורבות צבאית בחו"ל, וכן לכל חברות בארגון בינלאומי כזה או אחר.

לצד ההתעקשות למנוע התערבות בתוך גבולות המדינה ולהימנע מהתערבות מעבר לגבולותיה, מחזיקות מפלגות הימין הקיצוני המסורתיות, בשאיפות אירידנטיות, דהיינו סיפוח שטחים מחוץ למדינה שבהם חיים אנשים מאותה קבוצה אתנית. כך יוביק ההונגרית, אטאק הבולגרית, ז'ירינובסקי ברוסיה ומפלגת השחר הזהוב ביוון. אולם זוהי המעורבות היחידה מעבר לגבול המקובלת עליהם.

היחס ליהודים – בין פילושמיות לאנטישמיות

לצד ההבדלים במדיניות החוץ בקרב המפלגות וכן בתחום הכלכלי, ישנם הבדלים או ניואנסים נוספים שבאים לידי ביטוי בצורה שונה בכל מפלגה. ראשית, היחס ליהודים הוא עניין גיאוגרפי כיום: בחינה של 15 מפלגות הימין הקיצוני שהזכרנו, מעלה כי כל המפלגות האנטישמיות להוציא אחת (ביוון), פועלות במדינות שהשתייכו בעבר לגוש הקומוניסטי. מנגד, כל המפלגות הקיצוניות שאינן אנטישמיות, פועלות במערב אירופה, שם בחרו המפלגות להרחיק עצמן מתפיסות אנטישמיות, בין אם מתוך שינוי אמיתי, ובין אם מסיבות טקטיות.

בהולנד ובאיטליה, מפלגת החירות והליגה הצפונית בהתאמה, הן שתי מפלגות שמלכתחילה אינן משתייכות לימין הקיצוני המסורתי ואף ניתן לסווגן כפילושמיות. חלק נכבד מפעילי המפלגות הללו מקורו בשמאל האירופי והן מציעות תפיסות כלכליות ליברליות, בשונה מהימין הקיצוני המסורתי שתומך על פי רוב בסוציאליזם כזה או אחר, שמשולב עם תפיסות לאומניות-גזעניות.

הסיבה לכך היא שהימין הרדיקלי המקורי ביקש לדאוג לרמת החיים של קבוצת הרוב תוך שלילת זכויות מיעוטים ואילו המפלגות בהולנד ואיטליה זיהו כבר בתחילת המילניום את הבעייתיות שבמדיניות הרווחה האירופית שמעודדת הגירה לא חוקית והישענות על מערכת הרווחה במקום עבודה. באיטליה, הברית הצפונית, שבעבר נטען כלפיה שהיא בעלת תפיסות פאשיסטיות וקסנופוביות, שינתה את תפיסותיה אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001.

בהולנד, הורתה האידיאולוגית של מפלגת החירות, הלא היא רשימתו של פים פורטיין, הובילה עוד קודם לכן קו נגד מהגרים. פורטיין, שנרצח על ידי פעיל זכויות בעלי חיים ב-2002, התבטא פעם בראיון כמי שתמך בערפאת עד פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, ומאז הפך לתומך בישראל. פורטיין, הומו מוצהר ועובדה זו נזכרת שלא במקרה, הגיע מהשמאל הליברלי של אירופה אל התפיסות שלו ויורשו האידיאולוגי חירט וילדרס הגיע מהמפלגה הליברלית-שמרנית, היא מפלגת החירות והדמוקרטיה, שנחשבת למפלגת מרכז-ימין. וילדרס עצמו חי בצעירותו בישראל ופיתח אליה יחס של הערצה שנים רבות לפני האינתיפאדה.

בעוד שמפלגת החירות והליגה הצפונית הן פילושמיות ומדברות על תרבות יודאו-נוצרית, מפלגת החירות האוסטרית התרחקה מעברה הניאו-נאצי המובהק תחת הנהגתו של יורג היידר, והפכה לפרו-ישראלית, לצד היותה אסלאמופובית. המפלגה, הפועלת תחת הנהגתו של האנץ כריסטיאן שטראכה מאז 2005, עברה גם שינוי בתפיסה הכלכלית-חברתית ואימצה עמדות קפיטליסטיות מובהקות מתוך תפיסה שחוששת מסכנות מדיניות הרווחה.

מפלגת החירות ההולנדית והליגה הצפונית, שכפי שכבר סקרנו הן בעלות פן ליברלי מרוכך ביחס לאחרות, מקפידות ממש להרחיק עצמן ממפלגות שנתפסות כאנטישמיות או גזעניות. בתגובה להאשמות נגד מפלגת החירות על שנאת מוסלמים אמר בעבר היו"ר חירט וילדרס כי הוא "אינו שונא מוסלמים אלא שונא את האסלאם". יחסי מפלגות אלה עם מפלגת החירות האוסטרית והאינטרס הפלמי עברו שינויים בשנים האחרונות לאור נטישת האנטישמיות בתפיסות מפלגות אלה. באוגוסט 2013 נפגש וילדרס בווינה עם שטראכה והשניים דיברו על שיתוף פעולה פוליטי [3]. וילדרס אף נועד באנטוורפן עם ראשי האינטרס הפלמי והביע את תמיכתו בהם.

גם החזית הלאומית הצרפתית עברה שינוי ביחס לישראל לפחות כלפי חוץ, לאחר שלה פן האב העביר את המושכות לבתו. עם זאת, ניכר שבמפלגה הצרפתית ישנה עדיין ביקורתיות רבה כלפי ישראל ונראה כי מתחת לשטח מתקיימות תפיסות אנטי-ישראליות לכל הפחות אם לא אנטישמיות.

שלוש מפלגות הימין הקיצוני הסקנדינביות – השבדים הדמוקרטים, הפינים האמיתיים ומפלגת העם הדנית – הודיעו גם הן בכל פורום והזדמנות על תמיכתם הבלתי מסויגת בישראל ובעם היהודי. הראשונה מבין השלוש עשתה כברת דרך ארוכה מתפיסות ניאו-נאציות בעבר, אולם שתי המפלגות האחרות באות מרקע שונה, ליברלי-שמרני. נותרה אמנם חשדנות בקרב חלק מהקהילות היהודיות, והטענה על כך שמסיבות טקטיות בחרו המפלגות להחליף אנטישמיות באסלאמופוביה, אולם ידוע על יהודים מקומיים שהצטרפו למפלגות אלה ועל אחרים שהסכימו שהמפלגות נלחמות באנטישמיות שבשורותיהן. מפלגה סקנדינבית נוספת, מפלגת הפרוגרס הנורבגית, קרובה יותר באופייה לגלגול הקודם הליברלי-שמרני של המפלגה הפינית והמפלגה הדנית, והיא נחשבת לפרו-ישראלית מקרב המפלגות הנורבגיות ולתומכת נלהבת בהעברת השגרירות הנורבגית מתל אביב לירושלים.

בבלגיה, מפלגת הבלוק הפלמי שהייתה פאשיסטית והואשמה באנטישמיות ובקסנופוביה, אולצה על ידי בית המשפט העליון להתפרק ב-2004 וכשהוקמה מחדש כ"אינטרס הפלמי", החלה להתבטא בצורה פרו-ישראלית. מנהיג המפלגה החדשה, פיליפ דה וינטר העניק ב-2005 ראיון למגזין "השבוע היהודי" שמופץ בקרב הקהילה היהודית של ניו יורק. בראיון זה פרס דה וינטר את השקפת העולם של מפלגתו ביחס לישראל, ליהודים, להיסטוריה ולהגירה ממדינות האסלאם. לדברי דה וינטר, מעולם לא פרסמה המפלגה פרסומים אנטישמיים, כולל קודמתה, הבלוק הפלמי, דברים שזכו לאישוש על ידי המדען הפוליטי ההולנדי קאס מוד, בספר שכתב ב-2003, עוד קודם להקמת האינטרס הפלמי.

עוד אמר דה וינטר כי מפלגתו רואה ביהודים בני ברית במאבק באסלאם ושותפים בתרבות יודאו-נוצרית. הוא גם הגדיר את מפלגתו כפרו-ישראלית מבין המפלגות הבלגיות. דה וינטר הביא דוגמאות למקרים שבהם התבטאו גורמים מתוך המפלגה בצורה אנטישמית והודחו ממנה. בנוסף ציין דה וינטר כי בקרב חוגים ניאו-נאציים בבלגיה, נחשבת מפלגתו כבוגדת וכמשרתת אינטרסים יהודיים.

המבחן האולטימטיבי של המפלגה הגיע בדמות שני מקרים שונים שבהם פוליטיקאים ותיקים של המפלגה התבטאו בצורה אנטישמית והודחו בהליך מהיר משורות המפלגה. המפלגה גם לא הסכימה לפעול במשותף עם מפלגות אנטישמיות מוצהרות מסוגן של השחר הזהוב היווני ויוביק ההונגרית, וראשיה ביקרו בישראל.

ביקור זה אגב, חולל סערה, כשסגן השר מהליכוד, אופיר אקוניס, אירח את מנהיגי המפלגה הבלגית, שראשיה מוחרמים עדיין על ידי הקהילה היהודית בבלגיה. להגנתו, טען אקוניס כי כלל לא היה מודע לעברם של המנהיגים שאירח. אלו מצדם, טענו כי שמו מאחוריהם את פרק האנטישמיות והכחשת השואה [4].

האנטישמיות

יוצאת מן הכלל היא, כאמור, מפלגת השחר הזהוב היוונית, המפלגה הניאו-נאצית שמציגה רטוריקה אנטישמית פרועה, כמו גם גזענית כלפי עמים אחרים. ככלל, ניתן למקמה היום בקצה הסקאלה הימנית באירופה. מפלגה זו מתרפקת על המשטר הפאשיסטי שהונהג ביוון ב-1936-1941, "4 באוגוסט" שמו. רבים מחבריה נושאים קעקוע של צלב קרס, ואחד מדובריה, איליאס קאסידיאריס, אף ציטט מתוך הפרוטוקולים של זקני ציון מעל בימת הפרלמנט, משל היה זה מסמך לגיטימי ואותנטי [5].

מנגד, במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, אף אלו המשתייכות כיום לאיחוד האירופי, ישנה אנטישמיות גלויה ופרועה. המפלגה הליברלית-דמוקרטית של ז'ירינובסקי הרוסי, בנו של עורך דין יהודי בשם וולף אדלשטיין, מציגה רטוריקה גזענית ואנטישמית בצורה גלויה. גם האוקראינים, הגיאורגים, הצ'צ'נים ועמים אחרים זכו להתקפות מצדו של ז'ירינובסקי שרואה בשימוש בנשק גרעיני טקטי בשדה הקרב אמצעי לגיטימי.

אם ז'ירינובסקי מציג עצמו כלאומן רוסי, במדינה שבה הנאציזם נחשב עדיין לרוע המוחלט, הרי שבמקומות אחרים בגוש האדום לשעבר הדמיון לנאציזם ברור עוד יותר. בהונגריה זוהי יוביק שמאמינה בקונספירציה יהודית להשתלטות על הונגריה. אנשי יוביק אף הקימו בעבר מיליציה שהזכירה בסמליה את "צלב החץ", הנילושים האימתניים, עושי דבריה של גרמניה הנאצית שאיפשרו את רציחתם של חצי מיליון יהודים בהונגריה בשלושה חודשים כמעט ללא מאמץ גרמני. מפלגת אטאק הבולגרית, ששמה על הכוונת גם את הטורקים והצוענים, היא אנטי-אמריקנית, אנטישמית, אנטי-ישראלית ואף אסלאמופובית בצורה מובהקת.

המפלגה הלאומית הסלובקית היא היחידה מהמפלגות הנזכרות שעושה מאמץ מסוים להסתיר את האנטישמיות שלה, אולם אין הדבר מונע מאנשיה להתרפק על ימי המשטר הפאשיסטי הסלובקי שהיה אף הוא בברית עם הנאצים. במקרה שלהם, גם ההונגרים הם מיעוט שנוא שנמצא על כוונת המפלגה. זו אגב דוגמה מעניינת לכך שמפלגות ימין קיצוני רבות שוטמות חלק מהמפלגות האחרות, כמו במקרה השנאה ההדדית ההונגרית-סלובקית, או הרוסית-אוקראינית.

מגמות מרכזיות

התהליך שעוברות חלק ממפלגות הימין הקיצוני הוא מרתק. מפלגות שבעברן היו תומכות מדינת רווחה, אנטי-אמריקניות ואנטישמיות הפכו לשמרניות, פרו-אמריקניות ופילושמיות או לפחות פרו-ישראליות. מפלגות אחרות מנקות את השורות מדוברים קיצוניים ומתרחקות באופן מעשי מאמירות וממעשים בעייתיים. במקביל, הופכים חלק מהרעיונות של המפלגות הללו, בעיקר הביקורת על החברות באיחוד האירופי והמדיניות ביחס למהגרים ולהגירה בכלל, לחלק מהמיינסטרים הפוליטי, לאחר עשרות שנים שבהן פעלו חלקן מחוץ לחוק או בשולי החברה.

בראייה היסטורית אנו עדים לתהליך רב שנים בקרב מדינות מערב וצפון אירופה שבו התמיכה בישראל והאנטישמיות כדבר בלתי תקין פוליטית הן תפיסות שנדדו מהימין הקיצוני לשמאל הקיצוני ובמידה מרוככת יותר מהימין לשמאל בכלל, ואילו האהדה לישראל ולעם היהודי עוברת בתנועה הפוכה אל הימין ובעיקר אל הימין הקיצוני.

ההסבר לתהליך נטוע כמובן עמוק בסוגיית יחס היבשת לאסלאם ולמהגרים המוסלמים. בעבר, כשהימין הקיצוני ראה ביהודים את האיום על החברה האירופית, הוא גם ראה בערבים בני ברית אסטרטגיים. כך היה בזמן השואה והקשרים של חאג' אמין אל חוסייני עם הממסד הנאצי, המשטר הפרו-נאצי בעיראק ותמיכת קצינים מצרים עוד בימי המלך פארוק, בגרמניה. היהודים היו אז חלק מהמערכת הפוליטית השמאלית עד לשואה, ולא היה זה מחזה נדיר לראות חברי פרלמנט יהודים סוציאליסטיים ברחבי היבשת.

לאחר המלחמה נותרה התמונה על כנה, אולם היא החלה להתהפך במהלך השנים עם ריבוי הביקורת מצד השמאל האירופי על מדיניות ישראל ביהודה ושומרון. בעוד שהשמאל הפוליטי באירופה החל להשתתף בפעילות אנטי-ישראלית כבר בשנות ה-70, המשיך הימין הקיצוני במדיניות אנטישמית. התפיסה השתנתה כאמור רק משנות ה-90 כשהפחד מהקומוניזם ולהבדיל מהיהודים פינה את מקומו לפחד מהאסלאם ומהמהגרים. מהגרים אלה הפכו לגורם אלקטורלי משמעותי בקרב מפלגות השמאל והובילו את הטון בהפגנותיהן של התנועות השונות, טון שהתגבר מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000 והיה לאנטישמי במובהק.

אולם החלפת אויב אחד במשנהו אינו ההסבר היחיד לתמיכה בישראל. ישראל עבור הימין הפוליטי באירופה ובכללו הימין הרדיקלי, היא מודל של מדינת לאום המצליחה לקיים כלכלה מצליחה ולהיאבק בטרור הפונדמנטליסטי, על רקע כישלונותיו וכשליו המובנים של האיחוד האירופי בנושאים אלה.

מגמות באנטישמיות האירופית

החל משנות ה-80 של המאה ה-19 עמדו בפני היהודים שחיו במזרח אירופה ארבע אפשרויות:

האפשרות הראשונה הייתה לשמור על אורח המסורתי-דתי בעיירה היהודית, השטעטל. מי שבחר באפשרות זו נותר על פי רוב במזרח אירופה והתמודד עם האנטישמיות המסורתית שמקורה בנצרות. אנטישמיות זו ביקשה להעביר את היהודים על דתם ובכך "לנצח" את היהדות. בתוך העם היהודי הייתה התנגדות לדרך חיים זו מצד הציונים והקומוניסטים. דוגמאות בולטות בסוף המאה ה-19 לאנטישמיות היו הופעת הפרוטוקולים של זקני ציון, הפוגרומים ותיאוריות הקונספירציה של שליטה יהודית עולמית, שרווחו ברוסיה.

האפשרות השנייה הייתה הציונות, עלייה לארץ ישראל. אפשרות זו גררה אנטישמיות מצד הערבים שהתנגדו למדינה יהודית בלב העולם הערבי וגררה התנגדות עזה מקרב השמאל הפוליטי, כולל תנועות השמאל הקומוניסטיות שהתנגדו ללאומיות, כמו גם מכיוון החרדים שהתנגדו לחילוניות של הציונים. מאפיין בולט של אנטישמיות זו היו הפרעות שביצעו ערבים ביהודים מתחילת המנדט הבריטי, כשהמטרה לעצור את ההגירה היהודית לארץ ישראל ולגרש אותם.

האפשרות השלישית הייתה התבוללות בחברה האירופית המערבית כחלק מתנועת ההשכלה. מי שבחר בחלופה הזו נתקל באנטישמיות חדשה, מצד הימין באירופה, שחשש מהיטמעות של יהודים נטולי סממנים חיצוניים בחברה האירופית, ובכך מפגיעה "בטוהר הגזע". האנטישמים מהסוג הזה ביקשו לדחוף את היהודים אל מחוץ לארצם, כשהקריאות האופייניות היו "יהודים החוצה" ו"יהודים לכו לפלשתינה". בסופו של דבר הביטוי הרצחני ביותר לסוג זה של אנטישמיות היה כמובן השואה שראשיתה בגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, המדינות שבהן נטמעו היהודים באופן המובהק ביותר. ראשית פעלו הנאצים לגרש את היהודים מאירופה אך משלא הצליחו בחרו בהשמדתם. דוגמא מוקדמת יותר לחשש מהיטמעות הייתה פרשת דרייפוס שבמרכזה קצין יהודי פטריוט, נטול סממנים יהודים, שהואשם בבגידה. פרשה זו הייתה כידוע מהמשפיעות על הרצל ועל דרכו, מי שבחר בדרך ההיטמעות והיה לציוני.

האפשרות הרביעית הייתה הגירה לעולם החדש ובראש ובראשונה לארה"ב, שם יכלו היהודים לפעול בחופשיות בכל אחת מהדרכים האחרות – מסורתיות, ציונות או היטמעות. הזרם האורתודוכסי מסמל את הרצון בהמשכיות סגנון החיים הדתי במזרח אירופה עד היום. הזרם האורתודוכסי המודרני קרוב יותר לציונות והזרמים הקונסרבטיבים והרפורמים יותר דומים למודל של היטמעות ואף התבוללות. הדומיננטיות היהודית בכלכלה ובתקשורת האמריקנית יצרה תיאוריות קונספירטיביות חדשות באשר לתוכניות היהודים לשלוט בעולם, וחלק לא מבוטל מהביקורת שמופנה מצד הימין הקיצוני לעבר ארה"ב, מקורו באנטישמיות.

סיכום

סיכומו של דבר, האנטישמיות הבוטה והקרובה ביותר לאנטישמיות המסורתית מתקיימת במדינות שבהן חיה בעבר אוכלוסייה יהודית מסורתית כרוסיה, אוקראינה, הונגריה, בולגריה ויוון. השנאה כלפי מדינת ישראל מגיעה גם היום מצד השמאל האירופי וממוסלמים שמתנגדים ללאומיות היהודית גם אם מסיבות שונות, ואילו הימין הקיצוני במערב אירופה, שחשש ושנא את מודל היהודי הבינלאומי שמתאים לחברות על-לאומיות, הופך לאוהד ישראל שהיא מודל מצליח של מדינת לאום בעלת תרבות מערבית וכלכלה לא סוציאליסטית, ועובר לשנוא את המהגרים המוסלמים שבהם הוא רואה איום על תרבותו. השנאה לארה"ב, שלה שותפים הן המוסלמים, הן השמאל הקיצוני באירופה והן הימין הקיצוני המסורתי, קשורה גם לקשר ההדוק שהקבוצות הללו סבורות שמתקיים בין ארה"ב לעם היהודי ולארצו.

העובדה שהימין ההולנדי ובמידה מסוימת גם עמיתו האיטלקי מקורו או מקור חלק מאנשיו מקרב השמאל מדגיש את ההבדל בין מפלגות אלה לשאר מפלגות הימין הקיצוני. אנשי מפלגת החירות ההולנדית מקדשים את ערכי החירות המערביים. בעבר הייתה ישראל אהודה מאוד בקרב השמאל ההולנדי אולם עם השינוי שעבר על השמאל באירופה והעברת תמיכתו לפלשתינים בפרט ולמוסלמים בכלל, עמד חלק מהשמאל בפני בעיה לאור העובדה שהמוסלמים הציגו תפיסת עולם שונה לחלוטין לתפיסת החירות והערכים הליברלים שלהם.

עד מלחמת ששת הימים הייתה מדינת ישראל קטנה ובעלת כלכלה סוציאליסטית שזכתה להערצת השמאל האירופי ששלח את בניו ובנותיו להתנדב בקיבוצים. הימין הקיצוני שנא את מדינת היהודים באותו אופן שבו שנא את היהודים באירופה. במקביל היו אלה הערבים ששמו דגש על לאומיות בלתי מזדהה עם המעצמות מבית מדרשו של נאצר, המודל המועדף על הימין הקיצוני. הקשר בין קצינים נאצים לשעבר למשטרו של נאצר היה רק דוגמא אחת לקשרים הללו שנמשכו עד 2003, כשאת נאצר מחליף סדאם חוסיין ובמשבצת של אנשי הימין מתייצבים יורג היידר וז'אן מארי לה פן.

לאחר ששת הימים החל השמאל האירופי להתרחק מישראל. לשורותיו חדרו אסלאמיסטים החל משנות ה-80 ובכך הושלם המהפך מבחינת השמאל – היהודי האוניברסלי הפך למדינת לאום חזקה, ואילו הפלשתינים בפרט והערבים בכלל החלו לנטוש את רעיונות הלאום ולבחור ברעיונות על לאומיים כאסלאם ואף מרקסיזם ותפיסות אנטי-אימפריאליסטיות.

בתהליך מאוחר יותר שמהווה בעצם תגובת נגד להופעת המהגרים המוסלמים באירופה המערבית, עברו ישראל והעם היהודי מהפך בתודעת הימין הקיצוני, מיהודי אוניברסלי קונספירטיבי, לישראלי שמציג מודל של מדינת לאום מצליחה, ולעומתו הערבים הלאומנים הפכו לעל-לאומיים כאסלאמיסטים או מרקסיסטים ובכך הציגו איום על הזהות האירופית, אותו איום ששויך ליהודים 100 שנה קודם לכן.

מפלגות הימין הפרו-ישראליות, בניגוד לאלו האנטישמיות, מעמידות את ישראל בפני דילמה לא פשוטה – ישראל, כמי שמייצגת כיום את העם היהודי ובעיקר את צאצאי קורבנות הנאצים, נחשבת לסמן מוסרי ביחס למפלגות ימין קיצוני, מי שיכולה להכשיר או להכתים מפלגות אלה. תעיד על כך העובדה שכל אחת מהמפלגות שביקשו להציג דימוי לא אנטישמי, ורשימה זו כוללת את החזית הלאומית בצרפת, האינטרס הפלמי בבלגיה, מפלגת רומניה הגדולה (שכיום נהנית רק מייצוג מקומי ברומניה ובעבר יוצגה בפרלמנט), הליגה הצפונית באיטליה וכן מפלגת החירות האוסטרית, צירפו יהודי לשורותיהן והעניקו לו בולטות תקשורתית שחרגה מתרומתו האלקטוראלית למפלגה.

כשיורג היידר זכה בהישג אלקטוראלי גדול שכפה במידה רבה את צירופו לממשלת אוסטריה ב-2000, החרימה ישראל את הממשלה האוסטרית שהתמודדה בעקבות זאת עם סנקציות שונות גם מכיוון שאר מדינות האיחוד האירופי, עד שהיידר נאלץ לעבור אל מאחורי הקלעים. אולם ישראל אינה יכולה להחרים בצורה אוטומטית כל מפלגה שמסונפת להגדרה המרחיבה של הימין הקיצוני, לאור העובדה שמפלגות רבות בקטגוריה זו הן פרו-ישראליות והמדיניות שלהן כלפי ההגירה המוסלמית, נוקשה ככל שתהיה לא מעידה בהכרח על אסלאמופוביה כמו על דאגה לשינויים במרקם החברתי המקומי. אולם החרמה זו קוראת במקביל לאי-החרמה של מפלגות שמאל אירופיות שהן אנטי-ישראליות במוצהר ואנטישמיות במסווה, כשהקיצוניות שבהן מתירות למסווה ליפול מעת לעת.

בגרמניה, חברי מפלגת "השמאל", משתתפים באופן תדיר בעצרות תמיכה בחמאס ובחיזבאללה, מביעים תמיכה בפירוקה של ישראל ואחת מחברות המפלגה אף הביעה התנגדות להקמת בית כנסת במקום בית כנסת שנחרב שליל הבדולח ב-1938. בנורבגיה, כל מפלגות השמאל המיוצגות בפרלמנט מביעות קשת של עמדות אנטי-ישראליות הכוללות אף עלילות של ממש נגד מדינת ישראל באופן שגובל באנטישמיות. בשבדיה, מפלגת "השמאל" קוראת להחרמה מלאה של ישראל, כחלק מתנועת ה-BDS האנטישמית, כדי ללחוץ עליה לבצע ויתורים לפלשתינים. המצב דומה גם באירלנד ובמדינות רבות נוספות באירופה. עם זאת, ממשלת ישראל מעולם לא הטילה סנקציות מדיניות על ממשלות שצירפו לקואליציה מפלגות בעלות רטוריקה אנטישמית מוסווית מהצד השמאלי של המפה.

בתקופה שבה מאוימת ישראל על ידי תנועת החרם שנתמכת על ידי ממשלת שמאל, וסופגת מהלומות פעם אחר פעם בזירת ההסברה, נראה כי יהיה זה אך מהלך חכם למפות מחדש את ידידיה ויריביה במרחב הפוליטי האירופי, ולהתייחס לכל אחד מהגורמים הפוליטיים קודם כל דרך הפעולות וההצהרות שלו ולא דרך ההגדרות שמוענקות לו בתקשורת. מפלגות פרו-ישראליות ראויות ליחס אוהד יותר מצד המדינה, כל זמן שאין אינן מציגות מדיניות גזענית כלפי מיעוטים אחרים, ומפלגות אנטי-ישראליות, בין אם הן מהימין ובין אם הן מהשמאל, ראויות לכל גינוי, חרם והתעלמות. כך הנרדף בזירת ההסברה, יכול להפוך להיות גם קצת הרודף, ולנסות ולהטות את הכף לטובתו.


מאמרים נוספים