מערך סוללות הנ”מ הסוריות שנפרס באופן מאיים כלפי ישראל לא הפתיע איש בירושלים. במשך שנים ראו שם כיצד סוריה מקבלת מערכות נ”מ מתקדמות ממוסקבה ופורסת אותם ללא הפרעה. בחיל האוויר הכינו תוכנית תקיפה נגד המערך הסורי, וחיכו לפקודה. כשזו ניתנה בסופו של דבר, המריאו עשרות כלי טיס בתזמון מושלם, ביצעו תמרון מעל הים התיכון ופנו מזרחה לגיחת הפצצה. לסורים לא היה שום סיכוי. בתוך פחות משעתיים, 19 סוללות נ”מ סוריות הושמדו.

זו סיפורו של מבצע “ערצב 19” אליו יצא חיל האוויר בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982. רבים מהפרטים הנוגעים למבצע עדיין אסורים בפרסום גם היום. ממה שמותר לפרסם, חיל האוויר עשה שימוש ראשון במבצע באמצעים טכנולוגיים מתקדמים שחלקם הגיעו מארה”ב וחלקם היו פיתוח עצמי. אלו, לא הותירו לסורים סיכוי – לאחר המטח הראשון הזניקו הסורים עשרות מטוסי קרב לאוויר במטרה לפגוע במטוסים הישראליים. כך התפתח מעל שמי לבנון קרב האוויר הגדול ביותר בעידן הסילון, שכלל בין 150 ל-300 כלי טיס באוויר, תלוי את מי שואלים. בתום 3 ימים של קרבות וכמעט 100 מטוסים סורים שנפלו מול 0 מטוסים ישראליים, המערכה על השמיים הוכרעה.

מעבר להישג האופרטיבי המזהיר, המוזכר בחיל בנשימה אחת עם מבצע מוקד בפתיחת מלחמת ששת הימים, מבצע אנטבה והפצצת הכור בעיראק, הדגימה ישראל ועמה המערב כולו, את הפער הדרמטי שנפער בין היכולת הטכנולוגית המערבית לזו הסובייטית. השילוב של מערכות שליטה ובקרה מתוחכמות עם חימוש מונחה מדויק וירי מטווחים גדולים ממה שהטכנולוגיה הסובייטית הייתה מסוגלת לזהות לא הותירה לצד השני סיכוי.

ההישג המבצעי, היכולות החדשות שפותחו והעליונות האווירית יצרו, באופן טבעי, רף גבוה של ציפיות להצלחות דומות בעתיד. העליונות האווירית, מרגע שהושגה, נראית כיום מובנית מאליה. עד כדי כך שאובדן העליונות האווירית תחשב מכה קשה ברמה האסטרטגית והתודעתית. די היה להתבונן בדיווחי החדשות הראשונים על הפלת ה-F16 הישראלי בבוקר שבת ה-10 בפברואר, שהציגו תדהמה בצד הישראלי ומנגד חלוקת ממתקים בדמשק כדי לעמוד על ההשלכות האפשריות של אירועים כאלו בעת לחימה בהיקף מלא.

רף הציפיות הולך ועולה

גורמים שונים יכולים להשפיע על רף הציפיות ולהעלות או להוריד אותו: בראש ובראשונה אלו הצלחות – כך לדוגמא, תצוגת התכלית של הצבא האמריקאי במלחמת המפרץ יצרה ציפייה שכך תיראנה המלחמות בעתיד – מהירות, מדויקות, קטלניות עם הכרעה ברורה תוך סיכון קטן לצד העדיף טכנולוגית. בפועל, ההצלחה המדהימה לימדה את הצד שמנגד שלא לנסות שוב את מה שהעיראקים ניסו ולחפש דרכים עקיפות ללחימה. מאז ועד היום, עוסקים גורמים כאלו בהסתתרות ובשיפור יכולת הלחימה מאחורי מחסות. כך קרה שעל אף זינוק בשימוש בחימוש מונחה מדויק צנחה יעילותו.

גם ליכולת השפעה על רף הציפיות: השימוש בחימוש “חכם” שמאפשר לצה”ל להכניס פצצה דרך חלון ממרחק עשרות קילומטרים גורר ביקורת רבה על כל פספוס של חימוש כזה וגרימת נזק אגבי; ובכלל, היכולת לנהל אש מדויקת מרחוק יצרה ציפייה בציבור ובקרב רמטכ”לים לשעבר כי ניתן להכריע מלחמות מרחוק מבלי לסכן חיילים. כתוצאה מכך, ביקורת ציבורית נשמעת נוכח כל אירועי עם נפגעים בקרבות קרקע, ומתקבע חשש בקרב מקבלי ההחלטות לאשר פעולות קרקעיות. כל זאת, למרות שברור כבר כי היכולת לטפל באיומים מהאוויר ומרחוק מוגבלת הרבה יותר מהדרוש. באופן דומה, ההצלחה של כיפת ברזל וצמצום הנזק מנשק תלול-מסלול יצרה ציפייה לנטרול איום מסוג זה, אלא שיכולת זו עשויה להיחשף במגבלותיה נוכח אתגר משמעותי יותר דוגמת ירי של מאות טילים כבדים ומדויקים מלבנון; אפילו השגת יכולות חדשות שטרם נוסו מעוררת ציפיות: במבצע צוק איתן לדוגמא, נשמעה ביקורת רבה על שליחת חיילים לרצועה באמצעות נגמ”שים שאינם הממוגנים ביותר, למרות שההצטיידות באלו החלה זמן קצר קודם לכן והם לא נכנסו לשימוש נרחב בצבא.

לבסוף, לא רק יכולות חדשות מייצרת ציפיות, אלא אפילו עצם היכולת להשיג יכולות חדשות מייצרת ציפיות להצלחות נוספות. במשך שנים, צה”ל מתמקד בהשגת יתרון טכנולוגי על אויביו. נדמה כי עבור כל בעיה שעולה, בצה”ל מחפשים תחילה פתרון טכנולוגי. ואם זה לא נמצא או נכשל – מחפשים פתרון טכנולוגי אחר. “פולחן הטכנולוגיה” הפך דומיננטי עד כדי כך, שבמקרים בהם לא נמצא פתרון טכנולוגי – הצבא לא מחפש פתרון כלל. כך לדוגמא, בדו”ח מבקר המדינה לבדיקת מבצע צוק איתן, מתואר איך בניסיון לפתח מענה טכנולוגי לאיום המנהרות, הוזנחו הצטיידות באמצעי לחימה ופיתוח שיטות התמודדות אחרות שיכלו לשפר את הטיפול במנהרות. במילים אחרות – הצלחות העבר בפיתוח מענה טכנולוגי לכל בעיה יצרו ציפייה לפיתוח מענה מוצלח גם לבעיות עתידיות, עד כדי פגיעה בהערכות לבעיות שטרם פותח להן מענה. צבא כמו צה”ל שהוכיח את עצמו בפיתוח אמצעים טכנולוגיים ייחודיים לבעיות בפניהן הוא ניצב, מתמודד עם ציפיות כי ימשיך לעשות כן, ללא קשר להיתכנות או לקושי שבפיתוח מענה לאתגר כלשהו.

התפכחות מאשליות

ציפיות, אם כן, הן תוצר נלווה של הצלחות בהתמודדות עם אתגרים, ללא תלות בשאלה עד כמה הציפיות ריאליות. מקורן של ציפיות כאלו בהתנהגות אנושית בסיסית: רוב האנשים רואים את עצמם ומעריכים את יכולותיהם באופן חיובי במידה לא ריאליסטית. רבים גם מפריזים ביכולת שלהם לשלוט על הדברים בחייהם. מחקרים רבים בפסיכולוגיה מוצאים כי התנהגויות אלו הן בגדר תגובה טבעית ומנגנון התמודדות עם קשיים ואתגרים. אנו רוצים להאמין כי נצליח, שואבים עידוד מהאמונה כי המצב נמצא בשליטתנו וביכולתנו להפיק ממנו דברים חיוביים, וסופגים מכה קשה כשהציפיות שלנו מתנפצות במציאות.

התמודדות עם ציפיות נראית לעיתים כמשימה בלתי אפשרית, במיוחד כשמדובר בציפיות שאינן ריאליות. כשמצפים לשמירה על יכולת כגון עליונות אווירית או יירוט רקטות, מספיק החמצה אחת מאלפי שיגורים במלחמה כדי לספוג מכה תדמיתית קשה – במבצע “עמוד ענן” נורו כ-1,500 רקטות אל עבר שטח ישראל. למעלה מ-400 יורטו ורוב האחרות נפלו בשטחים פתוחים. רקטה אחת פגעה בבית בראשון לציון. רק רקטה אחת מתוך 1,500, אך זו סיפקה לארגון משהו להתגאות בו ולשווק לתומכיו לקראת הסיבוב הבא.

צבא שיוצא למלחמה ולא עומד בציפיות יתקשה לשווק את פעילותו כהצלחה. עם זאת, היכולת לתאם ציפיות באופן יזום, עם הציבור ומקבליה ההחלטות, מוגבלת מאוד מכל הסיבות שצוינו מעלה. למעשה, הדרך היעילה ביותר להוריד את רף הציפיות היא פשוט לא להצליח – כישלון בתחום מסוים מוריד את הציפיות לפעם הבאה. שינויים כאלו מתרחשים באופן טבעי: בשנים 1987-1996, באינתיפאדה הראשונה ובמבצעי האש בלבנון, השאיפה הייתה להכרעה מוחלטת; בתחילת שנות האלפיים באינתיפאדה השנייה, הקושי להכריע צבאית את המערכה עד “חומת מגן” הסית את השיח למלחמות תודעה. המטרה הייתה “צריבת התודעה” של הפלשתינים – לשכנע אותם שבכוח זה לא ילך. הסיסמא “תנו לצה”ל לנצח” נתנה ביטוי לתסכול הגובר מהתארכותם של עימותים כאלו; מאז מלחמת לבנון השנייה וההתפכחות שבעקבותיה, מסתפקים בישראל ב”כיסוח הדשא” – פגיעה צבאית בכושר הלחימה של הצד השני במידה שתעכב, אך לא תמנע, את התחמשותו מחדש.

גם דיווחי החדשות על הפלת ה-F16 שיקפו תהליך של התפכחות מסוימת – בשעות הראשונות נשמעו בקרב הכתבים בעיקר תדהמה וזעזוע, אך זו פינתה את מקומה להסברים רציונליים יותר לפיהם פגיעה במטוס אחד מתוך מאות מטוסים שהשתתפו בעשרות תקיפות בשנים האחרונות, היא עדיין בגדר מחיר סביר והתקיפה עצמה הייתה הצלחה גדולה. בימים שאחר מכן הגיעו הדלפות מתחקיר חיל האוויר שביקשו להפריך את הטענה כי מדובר בשינוי אסטרטגי בזירה וקבעו כי מדובר בטעות מבצעית שלא אמורה לחזור על עצמה.

מלחמות התודעה

העיסוק בתודעה בכלל ובהשפעתן של ציפיות בפרט, התחזקו בעשורים האחרונים, נוכח הקושי הגובר למדוד ולשווק הצלחות בלחימה פוסט-מודרנית (קרי – בלחימה שמגבילה את יכולתן של מדינות דמוקרטיות להפעיל את מלוא עוצמתן מחשש לפגיעה בחיילים מצד אחד, ובאזרחים בלתי מעורבים מצד שני).

בעידן בו לתודעה יש השפעה מכרעת על תפיסת תוצאות המלחמה, יש חשיבות גדולה מאי פעם ליכולת להגדיר את רף הציפיות ולעמוד בו. דוגמא מובהקת משנים האחרונות היא ההבדל בתגובה הציבורית לגבי תוצאות מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. ב-17 ביולי 2006, נאם אולמרט בכנסת את נאום המטרות המפורסם בו קבע כי ישראל לא תחדל מפעולותיה עד שיוחזרו החיילים שנחטפו , תופסק האש, צבא לבנון ייפרס בדרום לבנון וחיזבאללה יוצא מהאזור. המטרות הללו כולן לא היו ברות השגה להערכת רוב הדרגים המקצועיים. אולמרט הנרגש בנאומו נתן ביטוי למשאלת ליבו, אך בעשותו כן קבע רף ציפיות שלא ניתן היה לעמוד בו. וכגודל הציפיות, כך הייתה גדולה האכזבה וזו כמעט עלתה לו במשרתו. שנתיים וחצי חלפו, ובדצמבר 2008 יצאה ישראל למבצע “עופרת יצוקה” ברצועת עזה. אולמרט, בשלהי כהונתו כראש ממשלה, נשמר הפעם שלא להציב רף גבוה מדי של ציפיות – “הפעולה בעזה נועדה לשפר את רמת הביטחון של תושבי דרום הארץ,” הכריז ביום פתיחת המבצע במסיבת עיתונאים מאופקת שלא לומר מנומנמת, כזו שלא הזכירה במאומה את הנאום הנרגש מ-2006. בשטח, צה”ל אמנם נראה הרבה יותר טוב, אך שוב לא הצליח להכריע את ארגון טרור שניצב מולו. החמאס, כמו החיזבאללה לפניו, עמד מול הצבא החזק במזרח התיכון ושמר על יכולת ירי לעורף הישראלי במשך כל ימי הלחימה. התגובה הציבורית, לעומת זאת, הייתה שונה בתכלית והתמיכה במבצע ובהנהגה נותרה גבוהה לאורך ימי המבצע ולאחריו.

לא לחינם כינה שר הביטחון פרץ את מלחמת לבנון השנייה “מלחמת ההתפכחות” – תוצאות אותה מלחמה הביאו להשלמה עם המצב החדש בקרב חלקים נרחבים בצבא ובציבור – לא ניתן עוד להכניע ארגון טרור בעימות ישיר וקצר ולא ניתן לבטל לחלוטין את איום הרקטות. רף הציפיות ירד והשפיע על תפיסת תוצאות המבצעים שהגיעו אחרי המלחמה ההיא.

איך מתאמים ציפיות?

בכנס הבינלאומי השנתי ה-11 שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחילת פברואר השתתפו עשרות בכירים מהמערכת הפוליטית והצבאית, מהארץ ומהעולם. הם נטלו חלק בפאנלים מגוונים שעסקו בנושאים שמכתיבים במידה רבה את סדר היום בישראל: עתיד המזרח התיכון, גורל תהליך השלום, והאופן בו ישראל בכלל וצה”ל בפרט צריכים להיערך לאתגרי העתיד.

את הכותרות שיצאו מהכנס ניתן לפרש לכאן או לכאן: מצבה של ישראל מעולם לא היה טוב יותר, אך מצד שני ברור כי היא עדיין מתקשה להביא לידי ביטוי את עוצמתה בסבבי הלחימה שהיא מנהלת; הצל האיראני מרחף על האזור כולו, אך נסיגה מהסכם הגרעין לא בהכרח ישרת את האינטרס הישראלי; רוסיה תמרנה את עצמה בהצלחה למעמד השפעה משמעותית באזור, אך ארה”ב היא עדיין בת הברית החשובה ביותר של ישראל.

אחד המסרים הבולטים היה כי בעידן הנוכחי, היכולת לשלוט בשיח ולתאם ציפיות היא קריטית להישגים בלחימה: תא”ל (מיל.) אודי דקל, לשעבר ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי בצה”ל וראש מנהלת המו”מ עם הפלשתינים בעידן אולמרט, קבע כי לקראת המערכה הבאה “ניצחון יהיה בתיאום ציפיות עם הציבור” כדי שיהיה מוכן למה שצפוי לנו במערכה הבאה. הגנרל דיוויד פטראוס, מפקד הכוחות בעיראק ובאפגניסטן וראש ה-CIA לשעבר, אמר כי אחד האתגרים המשמעותיים כיום הוא בצורך “להשיג את הרעים בפרסום האמת” – על צבאות מערביים מוטלת החובה לפרסם בתקשורת באופן מדויק את האירועים שקרו, ולעשות זאת לפני הצד השני, כדי לשלוט בסיפור מול הציבור. לתקשורת, כפי שהעיד כתב חדשות 10 אור הלר, תפקיד מכריע בעידן הנוכחי של מלחמות בשידור חי, הן בהיבטים של הרתעה באמצעות תקשור יכולות ומוכנות, הן בתיאור הכרעה באמצעות תיווך האירועים לחברה הישראלית והן באמצעות שפיכת “מים קרים” במידת האפשר כאשר הצדדים מתלהטים לקראת סבב לחימה “מיותר” כהגדרתו. במילים אחרות – ליכולת של התקשורת לספר סיפור השפעה מכרעת על האופן שבו האירועים מתפרשים ועל הציפיות לקראת הבאות.

בסופו של דבר, נראה כי בכל הקשור למלחמות תודעה נחוצים שלושה גורמים להצלחה: ראשית – ניתוב הלחימה והשיח, ועם אלו גם את הציפיות, לאזורים בהם הסיכויים להצלחה גבוהים תוך הימנעות מהיבטים עם סיכון גבוה יותר לכישלון. כך לדוגמא, כל עוד מסתפקים ב”כיסוח הדשא”, יש לבחון מה התכלית של הפעלת כוחות קרקע בהיקפים גדולים, מהלך מורכב הרבה יותר מאשר ניהול מערכה אווירית בלבד. שנית – תיאום ציפיות מתמשך ופומבי עם הציבור. מסמך אסטרטגיית צה”ל משנת 2015 הגדיר ניצחון כ”השגת היעדים המדיניים שנקבעו למערכה, באופן שיוביל לשיפור המצב הביטחוני לאחר העימות.” המסמך מעביר, לא בלי מידה של צדק, את האחריות לדרג המדיני ולא מפרט מהו “שיפור” במצב הביטחוני וכיצד נוכל לזהות אותו. בעיני רבים, מסמך זה נועד לתאם ציפיות (ויש יאמרו להנמיכן) בין צה”ל לממשלה ולציבור לגבי ההישגים שיוכל להביא במלחמה עתידית. שלישית – תשומת לב של הדרג המדיני למטרות שהוא מציב למבצעים צבאיים. אלו צריכות לעמוד באיזון העדין בין מטרות ראויות שמצדיקות לקיחת סיכונים, למטרות שניתן להשיג באופן ברור בטווח זמן ובמחיר מצומצמים. הצבת יעדים שאינם ריאליים מועידים את המערכה לכישלון עוד לפני שהחלה.