הודו צומחת במהירות. הדמוקרטיה הגדולה בעולם, המדינה השנייה המאוכלסת ביותר, צפויה להפוך לאחת המדינות המשפיעות ביותר בזירה העולמית עוד בדור הנוכחי. ובכל זאת, היא זוכה לפחות תשומת לב מאשר סין המאיימת. ההודים מנצלים זאת היטב לעיצוב מדיניות של “התעצמות שקטה” משלהם, שכוללת קביעת יעדים למדיניות חוץ הראויה למעצמה וחיזוק הקשרים הכלכליים עם המעצמות האחרות ועם זירות בעלות חשיבות גיאו-פוליטית. המאה ההודית מתחילה עכשיו.

מאז סיום המלחמה הקרה הראשונה, וביתר שאת מאז הגבירה סין את מעורבותה הבינלאומית, נושאים במערב מבטיהם לניו-דלהי בתקווה. אם תתממשנה תחזיות האנליסטים של גולדמן-זקס, המפרסמים זה שמונה שנים דו”חות תקופתיים על מעצמות ה-BRIC, הרי שב-20 השנים הקרובות הודו תהפוך למדינה המאוכלסת ביותר בעולם, לכלכלה השלישית בגודלה בעולם והתוצר לנפש בה יוכפל פי 4 לפחות.

בזירה בה סין שואטת קדימה ויפן מתפוררת, רוסיה מחפשת דרכים לשמור על הדומיננטיות שלה והמצב בפקיסטן-אפגניסטן-איראן נפיץ ורחוק משליטה, נותרת הודו כגורם רב-ההשפעה הידידותי ביותר למערב באסיה. לפיכך, ברור מדוע כולם מחזרים אחרי ההודים – האמריקנים והאירופאים מבקשים לשמור על קשרים הדוקים עם המעצמה המתהווה, והסינים והרוסים מבקשים לערער בדיוק את אותם הקשרים על מנת לפגוע בהשפעה המערבית על אסיה.

לא תהיה זו הגזמה לקבוע כי הנשיא בוש הבן יצא מגידרו על מנת להדק את היחסים עם הודו. ב-2006, הוא החליט לשים מאחור כמה שנים של אי-שיתוף פעולה בתחום הגרעין עם הודו ולחתום איתה על עסקת ענק לאספקת כורים חדשים לייצור חשמל. איש לא המעיט בחשיבות ההסכם – ביקורו של בוש אף הושווה בתקשורת האמריקנית לביקור ניקסון בסין ב-1972 [1].

מדבריה של מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס, בהופעתה בסנאט, ניתן לעמוד על החשיבות הרבה שראה ממשל בוש ביחסים ובהסכם עם הודו. בין היתר, אמרה שם: “החברה ההודית היא פתוחה וחופשית. היא שקופה ויציבה. היא רב לאומית ורב דתית, דמוקרטיה המתאפיינת בחירות אישית ובשלטון החוק. זו מדינה החולקת ערכים משותפים עם ארה”ב. הודו עומדת להפוך בקרוב למדינה המאוכלסת ביותר בעולם, והייצוא האמריקני להודו הוכפל בתוך ארבע שנים. וכמובן, הודו היא מעצמה עולמית עולה, שלדעתנו עשויה להיות עמוד של יציבות במסגרת השינויים העוברים על יבשת אסיה. במלים אחרות ובקצרה, הודו היא שותפה טבעית של ארה”ב…” [2].

בניו-דלהי מודעים היטב לחיזורי המעצמות. במידה מסוימת, הם נוקטים במדיניות שמזכירה את “ההתעצמות השקטה” של סין ומעדיפים להימנע מסכסוכים במידת האפשר עד אשר הצמיחה הכלכלית שלהם תקנה להם מעמד והשפעה פוליטית גדולים יותר. כך, הם מהדקים את היחסים הכלכליים עם ארה”ב והאיחוד האירופי ובמקביל מרחיבים את שיתופי הפעולה הצבאיים עם רוסיה. היחסים עם סין מתנהלים במתכונת שאותה ניתן להגדיר כ”שלום קר”, המתאים לשני הצדדים בשלב זה.

ראש ממשלת הודו סינג עם ראש ממשלת סין, וון – שלום קר לפני תחרות על ההובלה העולמית? צילום: פפ בינוג

בחינה של ההתנהלות של ניו-דלהי בשנים האחרונות מצביעה על ארבע יעדים למדיניות ההודית: סטטוס-קוו מול פקיסטן, יכולת בלימה מול סין, שימור המדדים המאפשרים צמיחה מהירה ואיכותית של המשק ותרגום העוצמה החדשה להשפעה גיאו-פוליטית. ליעדים אלו כולם השפעה הן על הזירה הפנימית והן על מדיניות החוץ של הודו.

היעד המיידי ואולי זה ששאר היעדים נסמכים עליו, הוא שמירה על יציבות מול פקיסטן. סכסוך טריטוריאלי עם מדינה שכנה שכבר הוביל לארבע מלחמות הוא תמיד מצב רגיש. במקרה הפקיסטני, מדובר על שלטון המחזיק בנשק גרעיני, מתקשה להכיל את ריבונותו על כל שטח המדינה ונאבק על הישרדותו שלו מול רדיקלים איסאלמים, שכבר הוכיחו את יכולתם לפגוע בכל מקום בפקיסטן וגם לשגר התקפות קטלניות על עריה של הודו.

ייצוב השלטון בפקיסטן והחלת סמכותו על כל השטח הפקיסטני הופך, אם כן, להיות גם אינטרס הודי. יעד זה הוא הוא היחיד בו תלויים ההודים בגורמים אחרים – הפקיסטנים עצמם כמובן, אך עוד יותר מהם האמריקנים, שבוחשים בנעשה בקראצ’י מאז תחילת המלחמה העולמית בטרור.

היעד השני במדיניות ההודית הוא שדרוג מעמדה מול שכנותיה ובאסיה כולה, במטרה להוות גורם מאזן מול ההתעצמות הסינית. במלחמה הקרה הראשונה, השתמשה הודו בשיתוף פעולה צבאי עם ברה”מ כאמצעי להבטיח את מעמדה באזור. כיום, היא מוסיפה לשמור על קשרים צבאיים עם רוסיה וברית קרובה עם ארה”ב, אך לא ירחק היום בו היא תצטרך להתייצב בעצמה מול סין.

היעד השלישי במדיניות ההודית הוא שמירה על כל הפרמטרים שתורמים לצמיחה המהירה והמאוזנת של הכלכלה ההודית: המשך תהליך הליברליזציה של הכלכלה, השקעה בכוח אדם, בחינוך ובתעשיות עתירות ידע ומודרניזציה של כוחות הביטחון והמודיעין. התקדמות בכל אלו תאפשר להודו לשמור על יציבות ואיכות במשק לאורך שנים, תוך צמצום הסיכוי להתרסקות פתאומית.

היעד הרביעי במדיניות ההודית הוא להפוך לגורם שיכתיב סדר יום בזירה האזורית והעולמית, כיאה למעמדה. פיתוח הכלכלה והצבא, מושב קבוע במועצת הביטחון והעלאת פרופיל בכל הנוגע לאירועים וסכסוכים המתרחשים רחוק מתת-היבשת, הם חלק מאבני הדרך על פי הם תפעל הודו בשנים הקרובות לעמידה ביעד זה [3].

מטבע הדברים, קשה להשמיע את דעתך לא כל שכן לנסות לפעול לפיה, מבלי “לזכות” באויבים חדשים. שלב זה במדיניות ההודית צפוי להתרחש בשטח רק לאחר שהודו תרגיש בטוחה מספיק במעמדה, בדומה לסין שרק בשנים האחרונות החלה מתערבת גם בסכסוכים שגררו עליה ביקורת מערבית.

בוש עם סינג בביקורו בהודו – ראה חשיבות רבה ביחסים. צילום: הבית הלבן

סוחרים עם כולם

הצמיחה הכלכלית של הודו נמשכת אם כן, תוך מחשבה על ההשלכות הגיאו-פוליטיות שיש למעורבות שלה באזורים כאלו ואחרים. מעניין לבחון את התפתחות הסחר ההודי בשתי רמות – היחסים עם ארבעת המעצמות והיחסים עם זירות בעלות חשיבות כלכלית ופוליטית ובראשן, מבחינת ההודים, המפרץ הפרסי ואפריקה.

מבין המעצמות, הסחר עם סין הוא הגדול ביותר והסתכם ב-42.4 מיליארד דולר ב-2009-10. הסחר עם ארה”ב באותה שנה הסתכם ב-36.5 מיליארד דולר. הסחר עם רוסיה הסתכם בפחות מ-8 מיליארד דולר, אך הפרויקטים המשותפים לשתי המדינות בתחומי התעשיה הצבאית והגרעין חשובים פי כמה “ממשקלם” בדולרים.

התייחסות לאיחוד האירופי כמעצמה אחת מדרגת אותו במקום הראשון מבין המעצמות עם כמעט 75 מיליארד דולר – מדינות האיחוד מהוות יעד לכחמישית מהסחורות ההודיות לייצוא ומקור לכ-13% מהייבוא [4].

הגוש המוביל בסחר עם הודו הוא שש מדינות המועצה לשיתוף פעולה במפרץ (GCC), המתנהל אף הוא כשוק משותף. את ה-GCC מרכיבות איחוד האמירויות, ערב הסעודית, כווית, בחריין, קטאר ועומאן. הסחר ההודי עימן הגיע ב-2009-10 לכ-85 מיליארד דולר, ועל פי תחזיות שונות הוא יגיע ליותר מ-130 מיליארד דולר בתוך 4 שנים. איחוד האמירויות, אגב, מובילה את רשימת המדינות שותפות הסחר של הודו, עם 43.4 מיליארד דולר ב-2009-10 [5]. לשם השוואה, הסחר ההודי עם כל 54 מדינות אפריקה צפוי להסתכם השנה בכ-45 מיליארד דולר.

היחסים עם הגוש הדמוקרטי

כניסתו של אובאמה לבית הלבן איימה להעלות את יחסי הודו-ארה”ב על שרטון: החלטתו להעדיף את סין על פני הודו, מדיניותו כלפי פקיסטן ואפילו הגבלות שהטיל על ויזות עבודה בשיא המשבר הכלכלי, התקבלו בזעם בהודו והביאו שם לקריאות להחרים חברות אמריקניות [6]. גם התקוות ההודיות להסכם סחר חופשי עם ארה”ב נכזבו.

במטרה להרגיע את המצב, הזמין אובאמה את עמיתו ההודי לארוחת ערב רשמית בבית הלבן. אירוע שכזה הוא הכבוד הגדול ביותר שנשיאים אמריקנים יכולים להעניק למנהיגים זרים, והעובדה כי הייתה זו הארוחה הראשונה שערך אובאמה כנשיא רק העצימה את המחווה. התלווה אליה ביקור של אובאמה באזור ב-2010, במהלכו נחתמו עסקאות בהיקף של כ-10 מיליארד דולר [7].

הודו טרם פרצה לרשימת עשרת שותפות הסחר הגדולות של ארה”ב, אך היא צפויה לעשות זאת בתוך שנים ספורות, ויש המאמינים כי היא תוכל להפוך לשותפת הסחר הגדולה ביותר בעתיד. היקף הסחר בין המדינות שילש עצמו בתוך כעשור והגיע כאמור עד 36.5 מיליארד דולר ב-2010, על אף שארה”ב איבדה את מעמדה כשותפת הסחר הגדולה ביותר של הודו ומסתפקת כיום במקום השלישי, אחרי איחוד האמירויות וסין. למרות זאת, הידוק הקשרים הכלכלים בעינו עומד ונראה כי יעד של 40 מיליארד דולר ב-2011 אינו בגדר משימה בלתי אפשרית.

הסכמי סחר חופשי הם אחד מכלי המפתח להרחבת סחר בין מדינות והודו אינה יוצאת מן הכלל. בשנתיים האחרונות חתמה הודו על הסכמים כאלו עם דרום קוריאה, עם ארגון מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN), ועם יפן, ומנהלת מו”מ מתקדם עם אוסטרליה. הסכם הסחר שנחתם עם יפן ערב אסון הטבע שם, אמור היה להקפיץ את היקף הסחר בין הודו ליפן פי 2.5 בתוך שלוש שנים [8].

אובאמה מארח את סינג – פגע בתחילה ביחסים עם הודו ומנסה מאז לשקמם. צילום: הבית הלבן

מבין ארבעת המעצמות, רק הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי צפוי בעתיד הקרוב – האמריקנים מערימים קשיים, בסין ביטלו את האפשרות כליל בשלב זה והסכם עם רוסיה לא יהיה אפשרי עד שזו תצטרף לארגון הסחר העולמי.

ההסכם עם האיחוד האירופי יהיה משמעותי ביותר ועשוי לתת לאירופאים זריקת עידוד לכלכלה הנשחקת ביבשת ולפתוח פתח להסכמי סחר נוספים באסיה, בין היתר עם דרום קוריאה ווייטנאם. כאמור, הסחר בין הודו לאיחוד מרכז כיום כ-75 מיליארד דולר, היקף הנמוך רק במעט מהסחר של הודו עם סין וארה”ב ביחד. הסכם סחר חופשי, על פי כמה אנליסטים, יוכל להקפיץ את הסחר עד ל-200 מיליארד דולר בתוך 4 שנים [9].

עוד ב-2007 הכריזו בבריסל ובניו-דלהי על רצון משותף לחתום על הסכם סחר חופשי, אך הדרך לשם קשה ומורכבת. האירופאים מודאגים בעיקר מהפרות קניין רוחני ובפרט מתעשיית התרופות ההודית, הנחשבת לספק העיקרי של מוסדות רפואה בעולם השלישי. חברות התרופות האירופאיות מלינות על הפרות פטנטים מצד ההודים, שמשווקים תרופות מצליחות כתרופות גנריות, ובזול.

ההודים ערכו כבר רפורמה בנושא קניין רוחני נוכח לחץ מצד ארגון הסחר העולמי, אך האירופאים אינם מסתפקים בכך. מנגד, בהודו ובעולם השלישי נשמעים קולות מחאה כי פגיעה ביצרני התרופות ההודים פירושה גזר דין מוות לחולי איידס, כולירה ומחלות אחרות בעולם השלישי, שלא יוכלו להרשות לעצמם טיפול בתרופות המערביות היקרות יותר [10].

גם ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, שביקר בהודו בשנה שעברה ומנסה לקדם עסקאות בין חברות בריטיות להודיות, פנה לעמיתו ההודי בבקשה לרפורמות, דוגמת הסרת חסמים בירוקרטיים המעכבים עסקאות, שהופכים את ההתנהלות לבלתי צפויה ופוגעים בשקיפות [11].

ההודים מצידם, רואים חשיבות עצומה בהידוק היחסים עם האיחוד האירופי. בחפשם לספק את חומרי הגלם הדרושים למשק המתפתח שלהם, הם הגבירו בשנים האחרונות את מאמציהם בשתי הזירות הרלוונטיות הקרובות ביותר אליהם בהיבט זה – המפרץ הפרסי ואפריקה. במקומות אלו, כפי שנראה בהמשך, מתקשה הודו לייצר מאזן מסחרי סביר ומכאן החשיבות של ייצוא סחורות לשווקים במערב, כדי לאזן את הגרעון העצום מול יצואניות הנפט ושאר חומרי הגלם.

מדבדב עם סינג – שיתוף פעולה ביטחוני נרחב לצד סחר מוגבל. צילום: הקרמלין

המדיניות ההודית באפריקה

היחסים בין הודו למדינות המפרץ הפרסי, ובפרט לאיחוד האמירויות ולערב הסעודית, קרובים ובעלי שורשים עתיקים – עם האמירויות יש עדויות על יחסים היסטורים משנת 3000 לפני הספירה, ועם הסעודים משנת 1000 לספירה לערך. למרות עליות ומורדות לאורך השנים, הקרבה הגיאוגרפית, הימצאותן של מדינות המפרץ על נתיבי הסחר בין אירופה להודו והשפעות התרבות שנוצרו מקשרים אלו ומנדידת אוכלוסין, יוצרים בסיס איתן ליחסים בין הצדדים. אין זה פלא איפה שהשוק המשותף במפרץ הפרסי הוא הארגון העל-מדיני עימו היקף הסחר של הודו הוא הגדול ביותר.

הזירה החדשה יותר מבחינת ההודים בשנים האחרונות, היא אפריקה. המאבק המשולש בין ארה”ב, סין והאיחוד האירופי על ליבם ומשאביהם של האפריקנים, מקבל צלע רביעית למאבק. 27 מדינות האיחוד האירופי נוטלות כ-35% מהסחר באפריקה, בשווי כולל של יותר מ-300 מיליארד דולר. סין השנייה תופסת נתח של כ-15% עם סחר בהיקף של 114.8 מיליארד וארה”ב, השלישית, דולקת מאחור עם סחר בהיקף 113.2 מיליארד דולר, המהווה 14% מהסחר הכולל של היבשת. הודו מדורגת רביעית בפער ניכר מהשלישיה המובילה – הסחר ההודי עם אפריקה צפוי לחצות השנה את רף ה-40 מיליארד דולר והוא מהווה כ-5-6% מנתח הסחר באפריקה.

ראש ממשלת הודו, מנמוהאן סינג, נוהג לומר כי העולם מספיק גדול כדי להכיל את צרכי הצמיחה המהירה של סין ושל הודו, בלי שהשתיים תמצאנה עצמן בתחרות האחת נגד השנייה. למרות הצהרות אלו, ברור כי כשמגיע הדבר להבטחת משאבי אנרגיה מזה ושווקים ליצוא הסחורה האסייאתית מזה, כל מדינה היא זירה בפוטנציה וכל חבית נפט היא עילה למאבק.

בזירה האפריקנית נהנית הודו ממעמד מיוחד, בפרט בארצות השוכנות לחופה המזרחי של היבשת השחורה. במשך שנים ארוכות, התנהלו התושבים המקומיים, בתת-היבשת ובמזרח אפריקה, תחת האימפריה הבריטית. תחושה של שותפות גורל, מעבר עבדים מכאן לכאן וסחר שהתבסס על נתיבי השייט בין מערב הודו למזרח אפריקה, הניחו את היסודות ליחסים בין הודו לאפריקה כבר לפני 150 שנה. כפועל יוצא מכך, הפזורה ההודית במדינות אפריקה מבוססת ומקובלת יותר מאשר זו הסינית, המזוהה על ידי מבקריה של סין באפריקה כאוכלוסייה אינטרסנטית שהגיעה בעקבות הפרויקטים הכלכליים הגדולים באזור [12].

על אף הפער ביחס לפזורה, חשוב להדגיש כי גם סין, שנכנסה ליבשת רק לפני כ-50 שנה, ובהיקף רחב רק בעשור האחרון, זכתה ליחס אוהד באפריקה של סוף עידן הקולוניאליזם. הדגש על שיתופי פעולה בין המערכות הסוציאליות בעשורים הראשונים ליחסים רק היטיב עם הסינים. בשנים האחרונות, המסגרת הבולטת המשמשת את סין בפעילותה ביבשת כמכלול, הוא הפורום לשיתוף פעולה סין-אפריקה (FOCAC), שהתכנס לראשונה באוקטובר 2000. ב-2006, הגיע הפורום לנקודת השיא שלו, באירוח למעלה מ-40 ממנהיגי יבשת אפריקה לציון יובל שנים ליחסים בין הצדדים. בוועידה זו, נתנו הסינים את האות להסתערות הכוללת על היבשת, כפי שכבר תיארנו בעבר [13].

לעומת סין, שיצרה בפורום קשרים ישירים עם כמה שיותר מדינות, בהודו העדיפו להזמין לכנס היסוד של פורום דומה בניו-דלהי, באפריל 2008, מספר מצומצם יותר של מדינות, 14 בלבד, שנבחרו על ידי האיחוד האפריקני. הפורום ההודי-אפריקני צפוי להתכנס בשנית בחודש הבא באתיופיה, כשאת הכינוס הפעם אמורים לפקוד 21 ממנהיגי היבשת.

סינג עם כמה ממנהיגי היבשת בפסגת 2008 – הסחר צומח. צילום: משרד החוץ ההודי

ההבדלים בין המדיניות ההודית לזו הסינית

למרות האמירות המפורשות מצד כל הצדדים הנוגעים בדבר כאילו אין בין סין והודו שום מירוץ או תחרות, כניסתן של שתי המעצמות האסייאתיות לזירה גוררת בכל זאת השוואה מתבקשת. מזו, אפשר לעמוד על הדומה והשונה באופן ההתנהלות של הודו וסין באפריקה, ממנה מבקשות שתיהן, כך נראה, את אותם הדברים: משאבים והשפעה גיאו-פוליטית [14].

ברמה המדינית, ניתן להבחין כי סין מקפידה הרבה יותר מהודו על תחזוק הפן הנראה של היחסים עם היבשת, בדמות ביקורים סדירים של אישים רמי-דרג ואירוח ביקורי גומלין. בניו-דלהי, כך נראה, החלו לשים דגש על פן זה ביחסים רק השנה.

שתי המעצמות האסיאתיות נהנות מתמיכה של מדינות אפריקה במוסדות הבינלאומיים, והן משיבות במידת האפשר בחיזוק מעמדן של מדינות אפריקה בעולם. סין נהנית מיתרון על פני הודו בהיבט זה, נוכח זכות הווטו ממנה היא נהנית במועצת הביטחון. מטבע הדברים, זכות זו מהווה יתרון למנהיגים האפריקנים השנויים במחלוקת במערב דוגמת מוגאבה מזימבבוואה או באשיר מסודן.

ברמת ההתנהלות השוטפת, ההבדל המרכזי מתקשר למסגרות שיתוף הפעולה שהוזכרו קודם לכן בין סין לאפריקה ובין הודו לאפריקה. סין פועלת ברמה בילטרלית מול שותפות פוטנציאליות ומשתמשת בפורום הזה כמעין כינוס להציג את המדיניות הכוללת אותה היא מנסה לאחר מכן ליישם בכל אחת מהמדינות.

הודו, לעומתה, פועלת במוצהר בשלוש רמות – ברמה היבשתית מול האיחוד האפריקני, ברמה התת-יבשתית מול האיחודים האזוריים, וברמה המקומית-בילטראלית עם המדינות עצמן. ההודים נוקטים בשיטה זו מתוך שאיפה להבטיח את יחסיהם לא רק עם המדינות כיישויות עצמאיות, אלא גם עם הארגונים האזוריים באפריקה, שהולכים וצוברים מעמד. לא לחינם נקבע מקום הכינוס השני של הפורום ההודי-אפריקני לאדיס אבבה, מקום מושבם של מוסדות האיחוד האפריקני.

ברמה התת-יבשתית, מתמקדת הודו בשתי מסגרות – איחוד המכסים העתיק ביותר בעולם, זה של אפריקה הדרומית (SACU), בו חברות דרום אפריקה, בוצוואנה, לסוטו, סוואזילנד ונמיביה והשוק המשותף במזרח ודרום-מזרח אפריקה (COMESA), בו חברות 19 ממדינות אפריקה. למעשה מדובר בכל המדינות לאורך החוף המזרחי והציר המרכזי החוצה את היבשת מצפון לדרום, למעט סומליה, טנזניה ומוזמביק. הראשונה כידוע אינה מסגרת כלכלית מתפקדת ושתי האחרות היו חברות בעבר, אך פרשו.

חברות ה-COMESA מהוות כיום יעד לכמעט 40% מהייצוא ההודי לאפריקה, אך רק ל-13% מהייבוא ההודי מאפריקה [15]. ההתנהלות ההודית מול ארגונים אלו, והרצון לחתום על הסכם סחר חופשי עם ה-SACU, מציגים את האמונה ההודית כי קשרים ישירים גם ברמת תת-היבשת יאפשרו להם להביא לידי ביטוי את היתרון התחרותי שלהם מול גורמי חוץ אחרים, כולל הסינים.

ברמת הקשרים הבילאטרליים, חשוב לעמוד על פורום המתכנס בקביעות מאז 2005, בו נפגשים נציגי קונפדרציית התעשיות ההודיות (CII), נציגי בנק הייצוא-ייבוא של הודו וממשלות ויזמים מאפריקה. בפורום זה מוצאים האפריקנים מקורות מימון וספקים הודים לפרוייקטים רבים במגוון תחומים, ומספרם של אלו צומח משנה לשנה. כך לדוגמא, בכינוס השישי של הפורום, שנערך לפני במרץ 2010, נחתמו 145 פרויקטים בשווי כולל של כ-9 מיליארד דולר. בכינוס השביעי של הפורום, שנערך בחודש שעבר, נחתמו כבר 204 פרויקטים בשווי של כ-18 מיליארד דולר [16].

חשוב לעמוד גם על ההבדלים בין סין להודו באשר ליעדים המרכזיים להשתלטות – סין מסתערת בכל הכוח על כל משאבי האנרגיה הפנויים ונתיבי האספקה שלהם. הודו להבדיל, מתמקדת ביתרונות שיש לה בתחומי הטכנולוגיה, ההיי-טק והרפואה ובמבנה השוק הפתוח יותר. כך כאמור, מעורבים המוסדות הפיננסיים של הודו בהשקעות ובהלוואות לפרויקטים אזרחיים באפריקה, בתחומים שנמנו ובענפי הרכב והבנקאות.

הודו מייבאת מאפריקה בעיקר נפט ומחצבים אחרים ומייצאת לשם תרופות, ציוד לתעשיה כולל טכנולוגיה, כלי תחבורה, מוצרי פלסטיק ובדים. המסחר הכולל בין הודו למדינות אפריקה צמח מ-5 מיליארד דולר בשנת 2000 ל-25 מיליארד ב-2006 ו-45 מיליארד השנה. לשם השוואה, המסחר הסיני עם היבשת זינק באותה התקופה מ-10 מיליארד בשנת 2000 ל-55 מיליארד ב-2006 ול-114 מיליארד ב-2010 [17].

שותפות הסחר המרכזיות של הודו באפריקה

בתחילת העשור הקודם הכריזה ממשלת הודו על תוכנית “התמקדות באפריקה” (Focus Africa), לעידוד ממשלתי של הייצוא למדינות מפתח באפריקה. בתחילה סימנו ההודים שבע מדינות מדרום לסהרה: דרום אפריקה, ניגריה, מאוריצוס, טנזניה, קניה, גאנה ואתיופיה. מאוחר יותר צורפו 17 מדינות נוספות. להודו גם שיתוף פעולה ביטחוני עם מספר מדינות באפריקה. בין הבולטות שבהן ניתן למנות את ניגריה, זמביה, לסוטו ובוצואנה, שם מכשירים ההודים את כוחות הביטחון המקומיים.

כיום, שותפות הסחר הבולטות של הודו באפריקה הן, לפי הסדר: ניגריה, דרום אפריקה, אנגולה, מצרים ואלג’יריה. היקף הסחר עם כל אחת משתי הראשונות חצה השנה את רף ה-10 מיליארד דולר ועם אנגולה, השלישית, הסתכם הסחר בכ-4 מיליארד דולר, הודות לייבוא של כ-180,000 חביות נפט ביום.

ניגריה היא אחת משותפות הסחר הוותיקות של הודו באפריקה. הקשרים הכלכליים בין השתיים החלו עוד בערב העצמאות הניגרית ב-1960. היה זה רק סימלי כי ביקורו הראשון והיחיד של ראש ממשלת הודו נהרו באפריקה שמדרום לסהרה, היה לניגריה. מעבר המדינה לדמוקרטיה ב-1999 הביא לשיפור האווירה הכלכלית במדינה ולכניסתם של שחקנים זרים בהיקף גדול, בעיקר בתחום משאבי האנרגיה, בהם התברכה ניגריה.

הקושי המרכזי בענף במדינה הוא היעדר תשתית ראויה לזיקוק נפט ולשינוע או ניזול של גז טבעי. שנים של הזנחה, מאבקים שבטיים ושחיתות הביאו את יצרנית הנפט מספר 12 בעולם למצב שהיא נזקקת לייבא כ-85% מהדלק שלה. מסיבה זו, מרבית העסקאות הגדולות שחתמה ניגריה בשנים האחרונות, עם תאגידי הענק של הודו, סין וגם רוסיה, כללו הקמה ושדרוג של תשתיות מצד המשקיעים הזרים.

עם סין, חתמה ניגריה בשנה שעברה עסקת ענק בהיקף של כ-23 מיליארד דולר, להקמת שלוש מזקקות שתוכלנה לספק כ-750,000 חביות נפט ביום [18] והסכם מתגבש עם תאגיד הודי יביא להקמת מזקקה שתייצא כ-180,000 חביות נוספות [19]. עסקאות להקמת מתקנים לניזול גז טבעי עם תאגידים הודים ועם גזפרום הרוסית נחתמו אף הם בשנים האחרונות.

עד שיושלמו בנייתם של המתקנים החדשים, מייצאת ניגריה להודו אגוזים, עץ, כותנה, אבנים יקרות וכמובן, נפט. ניגריה מספקת כיום כ-400,000 חביות נפט ביום להודו, בעלות שנתית של כ-10 מיליארד דולר, בין חמישית לרבע מהנפט שהודו מייבאת בשנה. היקפים אלו, כאמור, צפוים לעלות משמעותית בשנים הקרובות.

בשנה החולפת רשם המסחר בין הודו לניגריה עלייה של 61%, והגיע לשיא של 12 מיליארד דולר. היקף ההשקעות ההודיות במדינה האפריקנית הגיעו ל-5 מיליארד דולר ב-2010 לבדה [20]. הודו מייצאת לניגריה מוצרי עץ וטקסטיל, פלסטיק, מכונות ואמצעי תחבורה, וזו מהווה גם את השוק הגדול ביותר באפריקה לתעשיית התרופות ההודית [21]. למרות כל אלו, הודו נמצאת בגרעון מסחרי משמעותי מול ניגריה ביחס של 1:9 לערך.

היחסים עם דרום אפריקה, שותפת הסחר השנייה בחשיבותה של הודו ביבשת השחורה, הדוקים גם כן. הודו נמצאת בברית “דרום-דרום” עם דרום אפריקה וברזיל, והיא מתכוונת לשמר אותה לקידום מדיניות משותפת בתחומים של “פוליטיקה נמוכה”, בד בבד לתיאום עמדות בנושאי מדיניות וכלכלה בפורום ה-BRIC, אליו הצטרפה דרום אפריקה מוקדם יותר השנה [22].

כמו במקרה הניגרי, גם כאן היחסים בין ממשלת הודו לממשלת דרום אפריקה ותיקים הם, זכר לתמיכה ההודית במאבק באפרטהייד. המסחר בין הודו לדרום אפריקה הכפיל עצמו בחמש השנים האחרונות, מ-5 ל-10 מיליארד דולר, כמעט שנתיים קודם השגת היעד שהציבו לעצמן שתי המדינות לפני מספר שנים. היעד החדש שהציבו לעצמן כעת הוא להגיע ל-15 מיליארד דולר עד 2015, ונראה כי מדובר ביעד שמרני במיוחד נוכח הצמיחה שמפגינה הודו בשאר האזורים ביבשת, ושיתופי הפעולה הצפויים במסגרת פורום ה-BRIC [23].

בשורה השנייה של המדינות ביבשת בהן מרחיבה הודו את פעילותה, חשוב להזכיר את קניה, עימה צפוי המסחר לצמוח מ-1.5 מיליארד דולר ל-2.5 מיליארד בתוך שלוש שנים. להבדיל מהגרעון ההודי עם יצואניות האנרגיה של היבשת, במקרה הקנייתי המצב הוא הפוך – כ-93% מהסחר בין המדינות הוא ייצוא הודי לקניה [24]. גם בסחר עם גאנה ועם אתיופיה, שצומחים בעקביות ומסתכמים ביחד בכמיליארד דולר, נהנית הודו מעודף מסחרי יציב [25].

סיכום ביניים של הפעילות ההודית באפריקה, מעלה כי היא נמצאת בנחיתות משמעותית מול סין, עד כי נראה כי אין מדובר בהשוואה הוגנת – סין נהנית מרזרבות מט”ח בשיעור של 2.4 טריליון דולר לעומת 250 מיליארד דולר בהם מחזיקים ההודים. פער זה מיתרגם גם לעסקאות האנרגיה שנסגרו בשנה החולפת – הסינים חתמו עסקאות בשווי של 32 מיליארד דולר, בעוד ההודים הסתפקו ב-2.1 מיליארד דולר בלבד.

למרות הפערים, ניכר כי ההודים מראים סימני התעוררות נוכח הצורך שלהם להשביע את דרישות המשק הצומח שלהם. עד 2030, צפויה הצריכה ההודית של נפט להכפיל עצמה לכ-6 מיליארד חביות. הצריכה הסינית תעלה תצמח בקצת פחות מ-90%, לכ-17 מיליארד חביות בשנה. בחישוב יומי מדובר על צריכה של כ-16 מיליון ו-46 מיליון חביות נפט, בהתאמה [26].

תחזיות אלו מצביעות על בעיה מתקרבת – כושר הייצור העולמי עומד על כ-85 מיליון חביות ובשוק כמובן צרכניות גדולות אחרות דוגמת ארה”ב, שצורכת כיום כ-20 מיליון ובוודאי תצמח אף היא בשנים הקרובות. לפיכך, אם יצרניות הנפט לא תצלחנה לעמוד באתגר ולהגדיל משמעותית את כושר הייצור, ישתנו חוקי המשחק ומעצמה שלא תצליח להשתחרר מהתלות בנפט תחווה האטה בשיעורי הצמיחה שלה.

סינג עם נשיאי ברזיל ודרום אפריקה לשעבר – מתכוונים להרחיב את שיתופי הפעולה. צילום: אייג’נסיה ברזיל

הודו בשנים הקרובות

במשך שנים רבות דיברו על הפריצה הגדולה של הודו ונראה כי היא קרובה מתמיד. המשק צומח במהירות, היא מחוזרת כמעט על ידי כולם ופועלת לחדור לזירות חדשות. היא בולטת במפרץ הפרסי, מתקדמת באפריקה ועומדת לפרוץ לאירופה, אבל היא לא מתכוונת לעצור שם – המסחר בין הודו לאמריקה הלטינית גם צומח במהירות וצפוי לסגור את השנה הבאה עם כ-30 מיליארד דולר [27].

עד כמה שבניו-דלהי ירצו להימנע מכך, נראה כי בכל צעד ושעל יהיה מי שישווה את פעילות ההודים לזו של הסינים – השפעות הצמיחה על הכלכלה המקומית, הכניסה לזירות מרוחקות, היחסים עם המעצמות האחרות וכו’. מנגד, ברור כי ההודים ישמחו לאמץ את דוקטרינת “ההתעצמות השקטה” של סין, לפחות בשנים הקרובות.

הצורך של ארה”ב, האיחוד האירופי ורוסיה ביחסים קרובים עם הודו, כל אחת מסיבותיה שלה, נותן להודים הרגשת שליטה במצב, אך בפועל לא יהיה זה נכון לומר כי הם אלו שמחזיקים בכל הקלפים – במידה רבה, לארה”ב נכונה עוד השפעה רבה על כל ארבעת היעדים שההודים סימנו לעצמם, משמירה על היציבות בפקיסטן ועד תמיכה בשדרוג מעמדם של ההודים במועצת הביטחון ובמוסדות בינלאומיים אחרים.

גם לבלימת הסינים באסיה יש לאמריקנים תפקיד מפתח. יש המאמינים כי רק איחוד כוחות של המדינות המרכיבות את “הקשת הדמוקרטית” באסיה ומקיפות את סין מדרום – הודו, דרום קוריאה ויפן, יוכל לסינים בשני העשורים הקרובים, וארה”ב היא החוט המקשר בין השלוש.

הסינים בוודאי לא יחפשו עימות עם הודו, ואולי גם לא יתנגדו לצירופה ל-SCO, אך לא יאשרו מתן מושב קבוע במועצת הביטחון להודים בלי לקבל משהו בתמורה, ויחפשו להמעיט בשיתופי פעולה כלכליים עם הודו ככל שתלך זו ותדביק את הפער מסין.

אין ספק כי אחד האתגרים הגדולים של הודו יהיה לעמוד בתחזיות הוורודות לגביה. אך לשם כך, יהיה על קברניטי המשק להישאר בשליטה במידת האפשר ביחסים עם שאר המעצמות, ולהימנע מלתבוע את מקומם בזירה הגיאו-פוליטית מוקדם מדי.

הערות

1. Fareed Zakaria, “Nixon to China, Bush to India”, Newsweek, 27/02/2006

2. מתוך הופעתה של מזכירת המדינה בפני ועדת הסנאט ליחסי חוץ, 05/04/2006

3. C. Raja Mohan, “India’s Strategic Future”, Foreign Policy, 04/11/2010

4. כל הנתונים לקוחים מאתר משרד התעשיה והמסחר ההודי בכתובת http://commerce.nic.in/eidb/Default.asp , אלא אם כן מצויין אחרת

5. Walid Mazi, “GCC-India FTA ‘on right track’”, ArabNews.com, 26/02/2011

6. עוד על המתיחות שנוצרה בין ארה”ב להודו בשנתו הראשונה של אובאמה במאמר “בהודו מתגעגעים לבוש”, בגיליון אוגוסט 2009 של סיקור ממוקד

7. “Obama gets $ 10 billion trade deal; 54,000 US jobs”, AP, 06/11/2010

8. “India and Japan raise 2014 trade goal to $25b”, GulfNews.com, 17/02/2011

9. “Indo-EU bilateral trade may cross $200bn by 2015: Experts”, OIFC, 02/11/2010

10. Andrew Willis, “Thousands march in India against EU trade deal”, EUObserver.com, 03/03/2011

11. “Cameron writes to New Delhi over India trade concerns”, Reuters, 07/03/2011

12. עוד בנושא, במאמר “אופוזיציה לסין”, בגיליון יוני 2010 של סיקור ממוקד

13. עוד בנושא, במאמר “הקולוניאליזם הסיני”, בגיליון אוקטובר 2007 של סיקור ממוקד

14. Rajiv Bhatia, “Is there a China-India race in Africa?”, sify News, 14/11/2010

15. Asit Ranjan Mishra, “India seeks new trade pacts to boost exports”, Trade law centre for southern Africa, 15/04/2011

16. Huma Siddiqui, “India-Africa summit to take up 145 projects worth $9 billion”, The Financial Express, 11/03/2011; “$18 bn worth of projects discussed at India-Africa conclave”, IANS, 29/03/2011

17. David Smith, “China says booming trade with Africa is transforming continent”, Guardian, 23/12/2010

18. “Nigeria and China sign $23bn deal for three refineries”, BBC News, 14/05/2010

19. chika Amanze-Nwachuku, “Nigeria: India’s ONGC-Mittal Plans 180,000bpd Refinery”, allAfrica.com, 12/08/2010

20. “India-Nigeria trade to reach USD 12 bn”, SME Times, 16/03/2011

21. Parvathi Vasudevan “The Changing Nature of Nigeria-India Relations”, Chatham House, 12/2010

22. עוד על כך במאמר “הלבנה מתרחבת”, בגיליון פברואר 2011 של סיקור ממוקד

23. “15$ b target set for India-South Africa bilateral trade”, The Hindu, 11/01/2011

24. “INTERVIEW-India-Kenya trade to rise 25 pct in 2011-envoy”, Reuters, 21/02/2010

25. “India-Ethiopia Trade Touches US $ 272 Million – Potential To Further Increase Bilateral Trade: Anand Sharma – Meets Deputy Prime Minister Of Ethiopia”, India Current Affairs, 11/12/2010

26. Rakteem Katakey, “India Loses to China in Africa-to-Kazakhstan-to-Venezuela Oil”, Bloomberg, 30/06/2010

27. Huma Siddiqui, “India-Latin America trade could touch $30 bn by 2012”, The Financial Express, 11/08/2010