שנתיים לאחר שדו”ח מודיעין אמריקני פסק כי איראן אינה מנסה להשיג נשק גרעיני, הלחץ על טהרן נוסק לשיאים חדשים. מנהיגי המערב, שהתקוממו נוכח תמונות דיכוי המחאות בתחילת הקיץ, איבדו את סבלנותם להנהגה האיראנית, שמוסיפה לקדם בהתרסה את פרויקט הגרעין. הגילויים האחרונים בדבר המתקן הגרעיני החשאי, מקרבים את המעבר לשלב הבא בעימות.

זמן כה רב חלף, כך נדמה, מאז הפך “האיום האיראני” לחבר קבוע במהדורות החדשות. מאחורי האיום, שמתנקז לחשש מפני פצצה גרעינית בידי טהרן, עומדות שנים ארוכות של ניסיונות עקרים לפיתוח ומנגד לחץ מערבי גובר בשנים האחרונות.

תקציר הפרקים הקודמים: בשנות החמישים, תחת שלטונו של השאה, הייתה איראן לבת ברית חשובה לאמריקנים. משטרהּ הפרו-מערבי, העובדה שהייתה עשירה באוצרות טבע, גודלהּ ויתרונות נוספים, הפכו את המדינה השיעית למרכיב חשוב במדיניות האמריקנית במזרח התיכון. במסגרת היחסים הקרובים, זכו האיראנים לכור גרעיני אזרחי למטרות מחקר.

בשנות השבעים, יחסי איראן עם מדינות אירופיות דוגמת גרמניה וצרפת הגיעו לרמה אסטרטגית של שיתוף פעולה בתחום הגרעין. המהפכה האסלאמית בסוף אותו עשור הביאה לניתוק היחסים בינהּ ובין המערב, והמלחמה עם עיראק שנמשכה 8 שנים הביאה את משטר האייתוללות לפנות ליעד הנכסף במאבק על עוצמה אזורית ועולמית: נשק גרעיני.

באמצע שנות ה-90, ובסיוע רוסי, הצליחה איראן להתקדם מבחינה טכנולוגית כמעט באין מפריע, עד שהפעילות נחשפה על ידי האופוזיציה האיראנית, שהתבררה מאז כנכס מודיעי ראשון במעלה עבור המערב. היו אלו ארגוני האופוזיציה אשר חשפו בשנת 2002 את דבר קיומם של מתקן להעשרת אורניום בנתאנז וכור של מים כבדים באראק, חשיפה אשר יצרה חשש ממשי כי איראן חותרת לפצצה [1].

הלחץ הבינלאומי וניסיונות הפיקוח הראשונים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א) הניבו פירות, כאשר נשיא איראן בתחילת העשור, מוחמד חתאמי הרפורמיסט, הביע נכונות להפסיק את הניסיונות להעשיר אורניום. בחירתו של אחמדיניג’אד הרדיקלי ביוני 2005 הביאה לחידוש תוכנית הגרעין ולמעבר לקו של התרסה מול המערב.

במהרה, החל משחק של חתול ועכבר – איראן דחתה יוזמת פשרה רוסית והכריזה, באפריל 2006, כי הצליחה להעשיר אורניום. בתגובה, החליטו בסבא”א להעביר את העניין למועה”ב. מייד לאחר מכן, חדלה איראן מלשתף פעולה עם פקחי הארגון ולא אפשרה להם להמשיך ולפקח על מתקני הגרעין. המתיחות בין הצדדים הביאה להטלת סנקציות בינלאומית על טהרן בדצמבר 2006 ובמרץ 2007, ואל אלו התווספו סנקציות אמריקניות באוקטובר 2007 [2]. ניסיונות הידברות נוספים, ומנגד זמירות מאיימות כאילו ממשל בוש יחליט על תקיפה באיראן ערב הכניסה לשנת בחירות בארה”ב, קיבלו תפנית מפתיעה בדצמבר 2007, עם פרסום דו”ח של קהילת המודיעין האמריקנית שקבע כי איראן נטשה את מאמצי הגרעין שלה. הצהרה זו לא התקבלה על ידי הבית הלבן, אך האיראנים נפנפו בה כבאליבי וכרסמו באפשרות של קואליציה בינלאומית מולם [3].

לאחר סבב סנקציות שלישי במועה”ב, במרץ 2008, ניסו שש המעצמות טקטיקה חדשה בדמות הצעת תמריצים לאיראן בתמורה לשיתוף פעולה. בטהרן סרבו גם לכך ועל רקע הלחץ המערבי האיצו את קצב הפיתוח הרקטי שלהם, וביצעו כמה ניסויי ראווה במגוון טילים לטווח בינוני וארוך.

בפברואר 2009, זמן קצר לאחר השבעתו של אובאמה, ראה אור דו”ח חדש של סבא”א אשר הצביעה על כך שלאיראן יש מאגר של אורניום מועשר באיכות נמוכה, המתאימה לייצור חשמל בלבד, אך אם יועשר ברמה גבוהה יספיק לבנייתהּ של פצצה אחת. הצהרותיו של אובאמה על נכונות לחידוש ההידברות בין הצדדים ופנייה ישירה שלו לעם האיראני במהלך חג הנורוז הלאומי התקבלו באדישות בטהרן, שם המשיכו לשקוד במרץ על פרויקט הגרעין.

מאז ועד היום, חלו מספר התפתחויות דרמטיות – ההתנגשויות האלימות לאחר זיוף תוצאות הבחירות באיראן, מודיעין חדש שהתקבל במערב ואשר הביא לעדכון התחזיות באשר לנקודת האל-חזור בפרויקט האיראני ולחץ ערבי וגם ישראלי על ארה”ב ואירופה, הביא את הנשיא אובאמה, בצוותא עם מנהיגי האיחוד האירופי, להקשיח את עמדתם מול משטר האייתוללות.

אמנם אין להמעיט בחשיבותו של כל אחד מהשינויים הללו, אך ניכר כי השינוי בהערכות המודיעין, שמצביעות על מרווח פעולה קצר שעוד נותר, הם שהניעו מחדש את גלגלי המכבש המערבי.

נשיא איראן נואם בפני העצרת הכללית – הלחץ על איראן גובר. צילום: אתר האו”ם

המתקן הסודי

החזית המערבית החידה קיבלה משנה תוקף במהלך הוועידה השנתית של האו”ם, בחודש שעבר. אחמדיניג’אד, שביטחונו העצמי שב אליו לאחר סיום המהומות באיראן, הובך קשות כשנשאל על ידי עיתונאי לגבי תגובתו באשר למתקן סודי להעשרת אורניום אשר נחשף בתקשורת באותו יום האיראנים מיהרו לדווח לסבא”א על קיומו של המתקן, על מנת להצטייר כמי שאינם מסתירים דבר, אולם היה זה מאוחר מדי. התברר כי למדינות המערב ידוע על קיומו של המתקן, ונטען אף שהן הצליחו להחדיר מצלמות לתוך המתקן הסודי.

העיתוי בו נחשף קיומו של המתקן לא היה מקרי. כשעיני העולם נשואות לוועידה באו”ם, ומנהיגי ארה”ב, רוסיה, צרפת ומדינות אחרות שוהים בניו-יורק, נוצר הצורך להגיב לממצאים החדשים. אחמדיניג’אד בשלב זה כבר סבל מדימוי רע ביותר, והנאום אותו נשא באו”ם, על רקע זעמן של מדינות רבות על דיכוי האופוזיציה באיראן, הכחשת השואה והאיומים על ישראל, התקיים באולם כמעט ריק.

הרוסים, הצרפתים והבריטים הגיבו בתוקפנות על המצב החדש שנותר. נשיא צרפת סרקוזי נקב בדצמבר כמועד פקיעת אולטימטום בטרם יוטלו סנקציות על איראן; נשיא רוסיה מדבדב, לראשונה מזה זמן רב, דיבר בגלוי על הטלת סנקציות נוספות; קאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הביעה דאגה מהגילוי החדש; ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון הביע תמיכה בסנקציות נוספות ולמעט הסינים, נראה כי נוצרה תמימות דעים בינלאומית לגבי הצורך להפעיל לחץ רב יותר על איראן [4].

גילוי המתקן והבליץ המדיני הוציאו את האיראנים, לראשונה זה זמן רב, משיווי משקלם. אחרי 4 שנים של גרירת רגליים, איומים והבטחות מסויגות אך מתוזמנות היטב, שנועדו כולן, כך נראה, להרוויח זמן, מצאו עצמם האיראנים בפני סיטואציה בלתי צפויה.

התפתחות זו, ערב תחילת השיחות הרב-צדדיות בהשתתפות שש המעצמות הגדולות ואיראן, אילצו את טהרן לבצע מחווה יוצאת דופן על מנת להקל מהלחץ. ב-1 באוקטובר, כשנפגשו הצדדים לשיחות בדרג הבכיר ביותר בין ארה”ב לאיראן מאז 1979, הפתיעו האיראנים כשהסכימו גם לפיקוח על מתקן הגרעין החדש וגם להעביר “חלק משמעותי” מהאורניום המועשר שהפיקו לתהליך המרה למוטות דלק ברוסיה ובצרפת. תהליך זה אמור למנוע מהאיראנים כל יכולת ריאלית להשתמש באורניום לשימושים צבאיים [5].

על אף הסיכומים המבטיחים, היו כאלו במערב שביקשו לצנן את ההתלהבות והביעו חשש כי כשתגיע העת לתרגם את ההצהרות להסכם ממשי, תצוצנה מחלוקות חדשות. מזכירת המדינה האמריקנית, הילארי קלינטון, סיכמה באומרה: “אחשיב זאת כסימן חיובי כשנעבור ממחוות וסיכומים לפעולות ותוצאות” [6].

אובאמה, סרקוזי ובראון – תקיפים מתמיד. צילום: הבית הלבן

חזית ערבית-ישראלית אחידה

במאבק מול פרויקט הגרעין האיראני, זוכה אובאמה לתמיכה גורפת ממקור לו לא ציפה – מדינות המפרץ הפרסי, מצרים וירדן. כשפנה אובאמה בנאומו ההיסטורי לעולם המוסלמי, ניכר היה בנשיא האמריקני כי הוא מאמין שהדרך ליציבות אזורית עוברת בעידון התמיכה הגורפת שהעניק הממשל הקודם לישראל. לחץ על ירושלים יוביל, כך האמין, יחמם מחדש את הקשר בין ארה”ב למדינות הערביות הפרו-מערביות.

במהרה, נוכח אובאמה כי שגה בהערכתו הראשונית. העולם הערבי רואה בפרוייקט הגרעין האיראני בפרט, ובמעורבות האיראנית במזרח התיכון באמצעות גרורות הטרור שלה, את האיום הביטחוני העיקרי במזרח התיכון. במסגרת תפיסה זאת, ישראל הופכת להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעייה. פגישה שנערכה במהלך הוועידה באו”ם, בין אובאמה, נתניהו ויו”ר הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן, התחלף הטון התקיף כלפי ישראל בטון מאוזן ואף ביקורתי כלפי הפלשתינים, על כך שהשיחות בין הצדדים טרם החלו נוכח ויכוחים על תנאים מוקדמים.

במפרץ הפרסי, החשש מפרויקט הגרעין האיראני גדול לא פחות מאשר בישראל. מדינות האזור הפרו-מערביות הן אולי המאוימות ביותר מההתעצמות האיראנית ומהנסיגה הצבאית ההדרגתית של ארה”ב מעיראק. מדובר במדינות עשירות באנרגיה, אך נטולות יכולת צבאית ממשית, אשר עשויות ליפול טרף לשאיפות האיראניות. הערה של שר איראני זה מקרוב, בדבר השתייכותה ההיסטורית של בחריין לאיראן, הדליקה נורות אזהרה רבות בקרב מדינות אלה. איחוד האמירויות אף עצרו אוניית נשק צפון קוריאנית שכנראה יועדה לאיראן, בתואנה כי מדובר בהפרת החלטות של הקהילה הבינלאומית [7].

גם המצרים, המתמודדים בשנים האחרונות עם תאי טרור ממקורות שונים, מהאחים המוסלמים, דרך אל קעידה ועד החמאס והחיזבאללה, מציגים בשנים האחרונות קול ברור נגד הטרור כאמצעי העלול לערער את היציבות האזורית ונגד איראן כמקורו.

משבר הטילים בא על פתרונו

עם כל הכבוד לחזית הישראלית-ערבית, אין ספק כי ההתפתחות שהביאה לשינוי המגמה מול איראן הגיעה מהקרמלין. בתחילת ספטמבר, הודיעו האמריקנים כי הם מקפיאים את תוכניתם להציב מערכת נגד טילים באירופה, לקול צהלות הרוסים. “משבר הטילים” החדש, שפרץ עם פרסום דבר התוכנית האמריקנית בינואר 2007 והביא את המתיחות הבין-גושית לשיא של שני עשורים, נפתר בתואנה אמריקנית על חוסר נחיצות צבאית של המערכת. לכל ברור כי מדובר בצעד טקטי של ממשל אובאמה, שקיווה, עם או בלי סיכום מוקדם עם הקרמלין, לראות את רוסיה מצטרפת או לחילופין מסירה את התנגדותה לצעדים מול איראן [8].

מדבדב ופוטין קיבלו את המהלך האמריקני בברכה וניכר כי הם הבינו מה התמורה המצופה מהם. עם זאת, אין זה אומר כי הם יהיו מוכנים להקריב את מערכת הקשרים ארוכת השנים בין מוסקבה לטהרן, בוודאי לא עבור מהלך אמריקני שעשוי להחיש את קיצו של משטר האייתוללות והחלפתו במשטר פרו-מערבי.

שורה של “גילויים” מתוזמנים היטב, פתרו את הפלונטר הרוסי: תחילה הודלף לאחת מסוכנויות הידיעות דו”ח סודי של סבא”א שהצביע על היבטים צבאיים אפשריים של פרויקט הגרעין האיראני [9]. לאחר מכן, העלה אובאמה במועה”ב את הרעיון לפירוק גרעיני כלל עולמי. במקביל כמעט, נחשף דבר קיומו של המתקן הסודי באיראן.

נוכח המצב החדש שנוצר, מעטים הרימו גבה כשמדבדב, בסיום פגישה עם אובאמה באו”ם, הביע דאגה מההתפתחויות האחרונות ונכונות לשתף פעולה עם ארה”ב במאמץ “לעזור לאיראן לקבל את ההחלטה הנכונה” [10].

על אף הזמירות החדשות הנשמעות ממוסקבה, ברור כי החשיבות האסטרטגית שמייחסים הרוסים לאחיזה במפרץ הפרסי בכלל ובטהרן בפרט, לא תבטיח תמיכה רוסית גורפת לכל מהלך מערבי. דיווחים מפי בכירים לשעבר בסבא”א כאילו הרוסים היו אלו שהדליפו לאיראנים את כוונת המערב לחשוף את דבר קיומו של המתקן הגרעיני הסודי, לא זכו לאישור רשמי, אך מחזקים את האמונה הרווחת כי רוסיה תעשה כל שביכולתה על מנת לשמור על ערוץ פתוח לטהרן [11].

אותן סיבות שהביאו להתקרבות בין איראן לארה”ב בשנות ה-50, עומדות כעת במרכז היחסים בין רוסיה ואיראן. רוסיה מושקעת בפרויקטים רבים באיראן, כולל בפרויקט הגרעין ובעסקאות נשק. לאיראן חשיבות רבה בעיני הרוסים גם בשל העובדה כי בשטחה טמונות כ-15% מכלל עתודות הגז הטבעי בעולם, כשהיא שנייה רק לרוסיה בקטגוריה זו. הרוסים, הפועלים להקמת קרטל עולמי של גז טבעי, זקוקים לאיראן לצידם, במיוחד בהתחשב בעובדה כי נאמנותה של קטאר, הצלע השלישית המחזיקה בשיעור משמעותי של עתודות גז, אינה מובטחת כלל.

הסכסוך המתמשך עם איראן, היה לאחד הגורמים שהשפיעו יותר מכל על עליית מחירי הנפט בשנים האחרונות, בטרם אלו צנחו בקיץ שעבר ביחד עם הכלכלה עולמית כולה. גאות במחיר הזהב השחור היטיבה בעיקר עם הארנק הרוסי, שכן רוסיה, יצרנית הנפט השנייה בגודלה בעולם אינה חברה באופ”ק ואינה מחויבת למכסות הייצור של הארגון. כל עוד היו מחירי הנפט בעולם גבוהים, היה לרוסים אינטרס רב להאריך את העימות בין איראן למערב, והם עשו זאת באמצעות התייצבות נגד הלחץ המערבי, באופן שהתפרש גם כמדיניות פרו-איראנית.

המשבר הכלכלי הכה קשות ברוסיה ומדיניות הנצחת העימות בין איראן למערב הפכה ללא רלוונטית. מנגד, פעולה צבאית באיראן עשויה לפתוח עבור הרוסים אפשרויות כלכליות חדשות – עצם הפעולה תזניק את מחירי הנפט, בשל חשש השוק מירידה בהיצע העולמי, אם כתוצאה מחסימה איראנית של מיצרי הורמוז ואם כתוצאה מקיצוץ בתפוקה לאות הזדהות מצד ונצואלה. כך או אחרת, רבים מסכימים כי תקיפה באיראן ואי-הוודאות שיתלווה אליה, יותירו את המחירים ברמה גבוהה לאורך זמן.

לאחר שיתפזר הערפל מהמפרץ הפרסי, תבקש איראן לשקם את עצמה. היא תזדקק לייצר נפט בקצב מוגבר לצורך השיקום, ויש להניח כי הדבר יוביל להורדת המחירים, אולם כאן תיפתח עבור הרוסים האפשרות לסייע בשיקומהּ של איראן, בתשלום כמובן, לנוכח העובדה כי משטר האייתוללות, אם ישרוד את התקיפה, לא יאפשר לאירופים ולאמריקנים ליטול חלק בכך.

אובאמה עם מדבדב – סיום משבר הטילים ירתום את הרוסים לעזור עם איראן? צילום: הקרמלין

מגבלות המטריה הסינית

במקרה של תקיפה מערבית ומאמצי שיקום לאחר מכן, אין ספק כי קריאה לעזרה תצא מטהרן גם לכיוון בייג’ין, אולי אפילו לפני הקריאה למוסקבה. סין, צרכנית הנפט השנייה בגודלה בעולם, רוכשת כבר כיום עשירית מהנפט שלה באיראן, הודות לחוזים ארוכי טווח שחתמו שתי המדינות בשנים האחרונות. נוכח העלייה הצפויה בצריכת הנפט בסין, אין ספק כי השוק האיראני יהיה מהראשונים בו תבקש סין להשלים את הפער.

מחירי נפט גבוהים מהווים צרה אמיתית עבור הסינים ומאטים את היקף צמיחת המשק. כשהשאיפה להמשיך ולגדול בקצב מהיר לנגד עיניהם, כרתו הסינים בעשור האחרון בריתות עם משטרים מוקצים מחמת מיאוס במערב. סודן, בורמה וזימבבוואה הם שלושה מהמשטרים האלו. שלושתם מספקים מחצבים לסין, ונהנים בתמורה מהמטריה הדיפלומטית של סין.

האיראנים בודאי בונים אף הם על הסיוע הסיני, אך הסיטואציה האיראנית בעייתית עבור הסינים. בכל המקרים שנזכרו לעיל, לא עמדה סין לבדה בפני לחץ בינלאומי מסיבי. במקרה של בורמה, הייתה זו רוסיה שהצטרפה להתנגדות לסנקציות ובמקרים של שתי המדינות האפריקניות, נראה כי חוסר העניין המערבי באזור הקל על המדיניות הסינית. במקרה האיראני, עשויה סין למצוא עצמה לבד במועצת הביטחון. קשה להניח שהסינים יחרגו מדוקטרינת “ההתעצמות השקטה” שלהם לטובת האיראנים.

תרחיש הבלהות

טורקיה, סעודיה ומצרים, לא יוכלו להותיר את איראן לבדה במועדון הגרעין. לסעודים, על פי כמה דיווחים, ישנה הבנה כבר היום עם פקיסטן, שתסייע להם להשיג את הפצצה. הטורקים, הבונים כורים גרעיניים בשטחם והנחשבים למעצמה עולה במזרח התיכון, יוכלו להשיג יכולת כזו בזמן קצר יחסית. מצרים תתקשה ככל הנראה לעמוד בעלויות האדירות שמצריך פרויקט גרעיני צבאי, עד כדי סיכון של ממש ליציבותה הכלכלית והחברתית, ועל כן היא מעדיפה להימנע מהצורך בפרויקט שכזה.

איראן גרעינית במציאות בה מצרים אינה בעלת יכולת גרעינית, תכרסם במעמדה של מצרים, שתתקשה להמשיך ולהשפיע על תהליכים מדיניים במזרח התיכון. בתרחיש כזה, נראה כי דבר לא ימנע מהפלשתינים להעדיף את איראן והחמאס על פני מצרים והפת”ח, ונכון הדבר גם לגבי לבנון והחיזבאללה.

איראן גרעינית תהיה מקור לבעיות רבות גם למעצמות המערביות. אובאמה, שדיבר במהלך קמפיין הבחירות על נסיגה מלאה של הצבא האמריקני מעיראק, שינה את עמדתו, והוא מבקש כבר כיום להותיר 50,000 חיילים אמריקנים אחרי 2010 במדינה. פצצה איראנית, במיוחד נוכח החשש שתעורר במדינות המפרץ, תאלץ את הנשיא האמריקני להציב באזור דרך קבע כוח משימה אסטרטגי בעל נשק גרעיני משלו, אולי בתקווה למנוע מטורקיה, סעודיה ומצרים לחתור לפצצה משלהן. מדינות האיחוד האירופי, הנתונות בחלקן כבר כיום תחת טווח הטילים האיראני, בוודאי לא תשבנה בחיבוק ידיים נוכח האיום מהמזרח והן עשויות להצטרף לאמריקנים בנקיטת צעדים בעלי משמעות אסטרטגית צבאית בחלקו המזרחי של האיחוד.

דווקא ישראל, בעלת כיסוי של טילי החץ ויכולת גרעינית, אף אם מוכחשת ברמה הרשמית, מייצרת את ההרתעה הנחוצה מול איראן, אך העובדה כי משטר האייתוללות נתפס כיום כבעל מאפיינים משיחיים ולא רציונליים, מדירה שינה מעיני ההנהגה הישראלית. על אף החשש, ההבנה הישראלית כי האיום האיראני נתפס כמסוכן יותר בעיני מדינות האזור מאשר בעיני ישראל, מחדד את הדיון בצמרת הישראלית. ראש הממשלה נתניהו מבקש להשאיר את העניין בראש סדר היום עד להשגת פתרון. מנגד, שר הביטחון ברק ושר החוץ ליברמן מבקשים להוריד פרופיל בסוגיה, כדי להרחיק את הפיתרון ואת הלחץ הבינלאומי מישראל למקומות אחרים. גישה זו נסמכת על ההערכה כי העולם שינה את הגישה שלו כלפי איראן, ועל כן אין לישראל עוד צורך לעמוד בחזית המאבק ולספק לאלו החפצים בכך סיבה שלא לפעול נגד איראן כביכול למען אינטרס ישראלי [12].

אובאמה עם הו ג’ינטאו – המכשול האחרון בדרך ללחץ גורף על איראן. צילום: הבית הלבן

לקראת הכרעה

חלון ההזדמנויות להתקפה באיראן נפתח מחדש בספטמבר 2009. בישראל מצויה ממשלה אשר הביעה נחישות לתקיפה באיראן בשעת הצורך, ונראה כי דעת הקהל מגבה אותה בנושא זה. ראש הממשלה עסק בנושא עוד בימיו באופוזיציה, כדי לקדם את הלחץ על האיראנים. שר הביטחון כיהן בתפקיד זה גם בעת התקיפה של הכור הגרעיני בסוריה, ובשנתיים האחרונות רבים הדיווחים על אימונים של הזרועות האסטרטגיות של ישראל, כחיל האוויר וחיל הים, לקראת אפשרות של התקפה שכזאת.

מצרים אף אפשרה לצוללות וסטי”לים של חיל הים לעבור בתעלת סואץ, ויש להניח כי מתקיים תיאום ביטחוני גם עם מדינות ערביות נוספות. מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה, לצד תקיפת הכור הסורי, השיבו לישראל את כוח ההרתעה, והפחיתו מהסבירות של תקיפה מצד חמאס או חיזבאללה, בתגובה לתקיפה ישראלית באיראן, עובדה העשויה להקל על החלטה ישראלית.

בוושינגטון, נמצא ממשל הקשוב לרחשי המדינות הערביות המתונות, כמו גם לישראל. הממשל מבין את החשיבות של הסרת האיום האיראני בעיני רוב מנהיגי המזרח התיכון. הרוסים, שקיבלו סוכריה מהאמריקנים בדמות ביטול תוכנית הצבת הטילים באירופה, מעוניינים להשיב במחווה משלהם, על מנת שיוכלו לנצל בעתיד לטובתם את האמון המחודש עם ממשל אובאמה. באירופה, רוב המדינות המובליות מעוניינות בסנקציות קשות לכל הפחות על איראן. רק האיטלקים, להם אינטרסים כלכליים ענפים באיראן, מעוניינים בערוץ דיפלומטי. סין, כאמור, מצויה בדילמה קשה. נראה כי רק כאשר תשתכנע סין כי ארה”ב או ישראל עומדות לקבל החלטה על תקיפה באיראן, יסכימו בבייג’ין להטלת סנקציות מתונות על איראן.

מדינות רבות יותר מבעבר מבינות כי יש להגיע להכרעה בנושא במהרה, בשל העובדה כי באופן תיאורטי לאיראנים כבר יש פצצה, ונדרשת מהם רק החלטה – הכרעה פירושה סיום הפרשה בדומה למתווה הלובּי, הטלת סנקציות קשות או תקיפה צבאית. רוב הצדדים הנוגעים בדבר מעוניינים להימנע מתקיפה ולכן מעדיפים הטלת סנקציות, להן יש את הפוטנציאל לערער את יסודות המשטר באיראן, היום יותר מתמיד.

על אף הזמירות האופטימיות שנשמעו עם תחילת השיחות הרב-צדדיות בז’נבה, נראה כי סוגיית האולטימטום הקרוב לפני הטלת הסנקציות תיגרר עד לסוף השנה ובכך תמצב את שנת 2010 כשנת ההכרעה, לכאן או לכאן.

איראן יכולה להימנע מהלחץ הנוכחי בשני אופנים – אם תצליח לתמרן את המעצמות המערביות להסכים להסרת הסנקציות בתמורה לשיתוף פעולה מוגבל, או לחילופין אם תצליח להשיג יכולת גרעינית מוכחת בשנה הקרובה חרף הסנקציות, ישתנו כללי המשחק לחלוטין. אם לא תצליח איראן לפעול באחת משתי הפעולות האלה, השנה הבאה תהיה לאחת הדרמטיות ביותר בתולדות משטר האייתוללות, ואולי אף לאחרונה.

הערות

1. Timeline: Iran’s nuclear programme, Al Jazeera, 01/10/2009

2. שם

3. U.S. Report: Iran Stopped Nuclear Weapons Work In 2003, CNN, 03/12/2007

4. David E. Sanger and William J. Broad, “U.S. and Allies Warn Iran Over Nuclear Deception”, New York Times, 25/09/2009

5. Julian Borger, “Iran agrees to open up uranium enrichment plant to inspection”, Guardian, 01/10/2009

6. שם

7. Louis Charbonneau, “UAE seized N.Korea arms shipment bound for Iran”, Reuters, 28/08/2009

8. תרחיש בו האמריקנים יוותרו על מערכת ההגנה מטילים בתמורה לשיתוף פעולה רוסי מול איראן הוצג לראשונה במאמר “השוֹתפות המזרחית”, בגיליון אפריל 2009 של סיקור ממוקד

9. “Watchdog’s secret report: Iran can build nukes”, AP, 18/09/2009

10. “Russian links Iran sanctions to US missile change”, AP, 23/09/2009

11. Frederic Burnand, “Crucial Iran nuclear talks open in Geneva”, swissinfo.ch, 01/10/2009

12. “Israel rethinks anti-Iran warnings”, Reuters, 30/09/2009