גל ההתקפות המדיניות-תעמולתיות על ישראל הגיע לשיאו בחודש מרץ האחרון – המשבר המדיני החריף עם ארה”ב, האיומים בדבר חידוש האינתיפאדה, קריאת הליגה הערבית לחידוש המאבק הפלשתיני בישראל, ירי קסאמים שהביא למותו של עובד זר בעוטף עזה, איומים מכיוון דמשק, אנקרה, טהרן וביירות, “שבוע האפרטהייד” שערער על הלגיטימיות של ישראל ועוד. כל אלו, הגבירו את מפלס החרדה הישראלי ויצרו אצל אחדים תחושה של סערה מתקרבת. הזמן שחלף מאז ללא אירועים מיוחדים מזכיר כי התמונה מורכבת יותר וכי ההרתעה הישראלית עדיין חזקה.

מלחמת המילים בין סוריה ולבנון ובין ישראל אינה נפסקת לרגע. בחודשים האחרונים ממשיכים מנהיגי המדינות להטיח איומים אלו באלו אודות המחיר שישלם הצד השני אם תפרוץ מלחמה [1]. הסורים והלבנונים מקפידים להציג חזית אחידה, לאחר שנים של חוסר הסכמה ביניהם, ולחזית זו מצטרפות איראן וטורקיה, שהגבירו לאחרונה את התיאום ביניהן [2]. מדינות אלו משמיעות דרישות לויתורים טריטוריאליים כלפי סוריה, לבנון והפלשתינים ומנסות להסיט את דעת הקהל העולמית מהגרעין האיראני לגרעין הישראלי. מבחינת הסורים, מדובר בהמשך אותה המדיניות המאפיינת אותם מזה שנתיים ותכליתה לשמר את הסטטוס קוו מחשש להשלכות מכל שינוי בו [3].

שיא העוינות הערבית כלפי ישראל בתקופה האחרונה הגיע בזמן כינוס הליגה הערבית בלוב בסוף חודש מרץ. מכינוס זה נעדרו אלו הנחשבים למנהיגי הזרם הפרו-מערבי בעולם הערבי – נשיא מצרים מובארק ומלך סעודיה עבדאללה. המנהיגים שכן הגיעו, דנו בכמה נושאים המטרידים את העולם הערבי כיום כגון היחסים עם איראן, המתרחש בסודן ובסומליה ועוד. כמובן שכבכל שנה, מה שזכה לכותרות הגדולות היו הדיונים סביב הסוגייה הישראלית-פלשתינית.

המארחת לוב קראה לדחות כל הצעה למו”מ עם ישראל בזמן שסוריה קראה לפלשתינים לזנוח את השיחות ולשוב למאבק המזוין בישראל [4]. בהיעדר קולות ממתנים דוגמת אלו שנשמעים בדרך כלל מכיוון נציגי מצרים וסעודיה, האווירה האנטי-ישראלית הרקיעה שחקים. באותו חודש, נשמעו איומים חוזרים כאילו ייעשה ניסיון לפתוח באינתיפאדה שלישית בשטחי יהודה ושומרון, אך אף אירוע לא יצא מכלל שליטה [5].

האירוע החמור ביותר, ירי הקסאם ב-18 במרץ שהרג עובד זר מתאילנד שעבד בשדות קיבוץ נתיב העשרה, יוחס לארגון אל קעידה שביקש להסלים את המצב ולגרור את עזה למאבק חדש. היה זה החמאס באופן אירוני, שנלחם כדי להגן על הביטחון הישראלי במאבקו בתא של אל קעידה. פעילות החמאס לא נבעה מאהבת מרדכי אלא הייתה נדבך במאבק השליטה ברצועה מול ארגונים אחרים. בנוסף, נראה כי בחמאס לא מוכנים עדיין לסיבוב נוסף מול ישראל, ולעת עתה פועלים לדחות אותו עד שישלימו את היערכותם מחדש.

מאז ההתנתקות וביתר שאת מאז מבצע עופרת יצוקה, נאלצים המצרים להקדיש משאבים רבים לסוגייה העזתית. לצד חומת הפלדה שהם מקימים בינם ובין הפלשתינים, פעלו המצרים, באכזריות רבה יש לומר, כדי לחסל את תעשיית המנהרות. עשרות פלשתינים שילמו על כך בחייהם, חלקם מתו מגז, כדי להשיב למצרים את השליטה על המתרחש במעבר רפיח בפרט ובחצי האי סיני בכלל [6].

באותם ימים שבהם נעשו המאמצים לחידוש האינתיפאדה, ניצבה ישראל במבוכה מדינית על רקע אישור תוכניות בנייה במזרח ירושלים בזמן שסגן נשיא ארה”ב ביידן שהה בישראל. אישור זה נתן את האות למתקפה מדינית מצד ארה”ב והתקשורת העולמית והמקומית על ישראל בכלל ועל ראש הממשלה נתניהו בפרט. בחזיתות אחרות מצבה של ישראל לא היה טוב יותר – “שבוע האפרטהייד” הישראלי שנמשך שבועיים, גם כן בחודש מרץ, היה למפגן אנטי-ישראלי בוטה [7].

בסיכומו של יום, הגל הזה, שכלל כאמור את קריאת מדינות הסירוב לחדש את האינתיפאדה, ניסיון של ארגון אל קעידה להסלמת המצב, ניסיונות לחידוש האינתיפאדה ומתקפה אמריקנית ובינלאומית נגד מדיניות ישראל, מצא את ישראל מדברת באופן יוצא דופן בקול אחיד כמעט – התחושה בקרב רוב הציבור הישראלי כי פועלים ארגונים שמטרתם לקעקע את זכות הקיום הישראלית, הביאה לאיחוד השורות בישראל באופן שיצר גיבוי להנהגה המושמצת בדרך כלל.

להתקבצות סביב העקרונות הלאומיים הבסיסים של ישראל תרמו גם שורה של פרשות פנימיות – חשיפת פרשיות ביטחוניות כגון פרשת ענת קם ואורי בלאו, חשיפת מעורבותה של הקרן החדשה לישראל בסיוע לגיבוש דו”ח גולדסטון האנטי-ישראלי, אמירות של בכירים מהשמאל הקיצוני נגד המתנחלים וההתנחלויות ועוד. הזמר עמיר בניון עורר סערה משלו כששירו “אני אחיך” לא הושמע בתחנות הממלכתיות משום שנתפס כביקורת ארסית מדי כלפי פעילי השמאל.

קדאפי עם מזכ”ל הליגה הערבית עמרו מוסא – הפסגה הפכה לזירת ניגוח בישראל. צילום: אתר הפסגה

סוריה רוצה שיחות

במסיבת עיתונאים משותפת לנשיא סוריה אסד ולעמיתו הטורקי, עבדאללה גול, אמר אסד שארצו מוכנה לחדש את השיחות עם ישראל מהנקודה בה הן נפסקו [8]. סבבי השיחות האחרונים נוהלו בשנת 2008 בזמן ממשלו של אהוד אולמרט ובתיווך טורקי, אך נפסקו בשל מבצע עופרת יצוקה בעזה – הסורים נטלו עמדה תוקפנית נגד ישראל ויחסי ישראל וטורקיה התדרדרו לשפל של שנים. העמדה הטורקית הביקורתית, שכללה התפרצויות זעם של ראש הממשלה הטורקי ארדואן, ביטול השתתפותו של חיל האוויר הישראלי בתמרון משותף, אמירות חריפות מצד בכירים אחרים מטורקיה ואפילו שידור של סדרות טלוויזיה אנטישמיות, הובילו בכירים ישראלים לטעון כי טורקיה אינה יכולה לשמש עוד כמתווך הוגן.

ההצעה הסורית לחידוש השיחות היא על פי אותו מתווה המתקיים כבר 20 שנה – כל אימת שהסורים נמצאים תחת ביקורת מצד ממשלת ארה”ב, הם מציעים לישראל לחדש את השיחות, תמיד בדרישה להמשיך בנקודה בה נפסקו השיחות. בדמשק מאמינים כי בדרך זו אפשר לרצות את האמריקנים הכמהים לנורמליזציה באזור. הציניקנים טוענים כי מאחר ולסורים אין כל כוונה להגיע להסדר שלום עם ישראל, הם נוהגים להוסיף דרישות מישראל בכל פעם שנראה כי השיחות מתקרבות להסכם.

בדומה לאביו, גם אסד הבן דורש דריסת רגל בכנרת ואף במקומות בהם לסוריה מעולם לא הייתה ריבונות, כגון אזור חמת גדר שנכלל בשטח המנדט הבריטי, ועבר לידי ישראל לאחר מלחמת העצמאות [9]. המטרה הסורית היא להציג את ישראל כסרבנית שלום ובכך להדוף אץ הלחץ המערבי על סוריה מבלי לשלם כל מחיר מדיני. גם בשבועות האחרונים חזר אותו הניגון מדמשק – הסורים מציעים לישראל לשוב לשיחות השלום בתנאים הרחוקים מאוד מעמדת הייסוד של הקואליציה הנוכחית, מוסיפים כי ישראל לא הגיבה על ההצעה ומסיקים כי זו אינה מעוניינת בשום שלום.

במהלך מרץ ואפריל, פורסמו דיווחים על העברת טילי סקאד וטילים מתקדמים מדגם M-600 לידי החיזבאללה. הדיווחים על העברת נשק הנחשב “שובר שוויון” הביאו לביקורת מערבית מחודשת על סוריה. בסוף חודש אפריל, אמר שר ההגנה האמריקני רוברט גייטס כי “לחיזבאללה יש יותר רקטות וטילים מאשר לרוב הממשלות בעולם. זה מערער את היציבות” [10]. בתחילת מאי, החליט אובאמה להאריך את הסנקציות האמריקניות על סוריה בשנה נוספת.

אסד, שעדיין לא סיפק הסברים מניחים את הדעת באשר לקיומו של הכור הגרעיני שישראל השמידה בשטח סוריה לפני כמעט שלוש שנים, מביע עמדה ברורה בכל האמור לגרעין האיראני. רק לאחרונה, קרא הנשיא הסורי להכיר בזכותה של איראן לפתח טכנולוגיה גרעינית ואף הציע את טורקיה כמתווכת בין איראן למערב [11]. לבסוף, קינח אסד בדרישה “לנקות את המזרח התיכון מגרעין”, בכוונו לגרעין הישראלי [12].

“המשחק” הביטחוני-מדיני של סוריה בכל הנוגע לישראל מוגבל מאוד – היא אינה מסוגלת ליזום מהלך צבאי נגד ישראל מבלי להעמיד את המשטר בדמשק בסכנה – הוצאתן של מצרים וירדן ממעגל הלחימה בעקבות הסכמי השלום, קריסת ברה”מ ששימשה כספקית הנשק העיקרית של סוריה, התדרדרות במצב הכלכלה הסורית, כולל דלדול חריף במשאבי הטבע כגון הנפט והמים – כל אלה מציבים את סוריה בנקודה בה היא אינה יכולה לחפש הרפתקאות חדשות, אלא להסתפק בעמדה הגנתית. למעשה, נראה כי גם התרחיש האופטימי ביותר מצידו של אסד, כזה בו הוא מצליח להסב אבדות לצד הישראלי, מסתיים עם סיכון ממשי להישרדות שלטונו.

במישור הפנימי, כבולות ידיו של הנשיא אסד גם כן – בשל היותו בן למיעוט העלווי, הוא זקוק לסכסוך עם ישראל כדי להפנות כלפיה את הביקורת והזעם הציבורי לנוכח מצבה של סוריה. הדמוניזציה שנעשתה כלפי ישראל בסוריה בעשרות השנים האחרונות מובילה לכך כי כל הסכם עם ישראל שיכלול פשרה משמעותית מצידה של סוריה, יעמיד את שלטונו בסכנה. מנגד, כל ממשלה בישראל אינה מוכנה להסתפק בפחות מכך.

היעדר התגובה לתקיפת הכור בסוריה ב-2007 או לחיסולו של עימאד מורנייה, בין אם נעשה על ידי ישראל ובין אם נעשה על ידי גורמים אחרים, הוכיח את החשש הסורי-לבנוני מפני הסלמה. אי-ההתערבות הסורית במלחמת לבנון השנייה, חרף התחושה הציבורית כי צה”ל לא היה מוכן למלחמה והעובדה כי צה”ל רותק לחזית הלבנונית וכן ללחימה בעזה, חיזקה את התחושה כי הסורים נערכים באופן הגנתי מול ישראל. ברוח זו, הברחות הנשק הנמשכות מסוריה לחיזבאללה הן בגדר ניסיון לייצר מאזן אימה עקיף מול ישראל ותו לא.

סיכומו של דבר, הסורים ממשיכים במדיניות שמאפיינת אותם בשנתיים האחרונות – דילוגים בין הצהרות לוחמניות לאמירות פייסניות, כל זאת מתוך מטרה לשמר את הסטטוס-קוו. שינוי דרמטי לכל כיוון – מלחמה עם ישראל או להבדיל הסכם שלום שייאלץ את הסורים לפשרה – יעמיד את השלטון בדמשק בפני סכנה.

אסד מארח את מדבדב לביקור היסטורי – סוריה מנסה להגביר את הלחץ הדיפלומטי על ישראל. צילום: הקרמלין

שיחות קירבה

“מתקפת השלום” הערבית הפתאומית לא הסתיימה בהצעה הסורית. גם הפלשתינים הציעו חזרה לשולחן המו”מ וגם הם מעוניינים בשיחות לא ישירות [13]. המסלול הפלשתיני בימי ראש הממשלה אולמרט, הגיע ב-2008 לנקודה רחוקה אף יותר מכפי שהגיעו לכך אהוד ברק ויאסר ערפאת בקמפ-דיוויד ומאוחר יותר בטאבה, על רקע האינתיפאדה השנייה. על פי פרסומים שונים, הציע אולמרט יותר מ-90% מהשטח ביהודה ושומרון, זאת לאחר שישראל כבר נסוגה לגמרי מרצועת עזה ופיצוי בשטח בתמורה לסיפוח גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושמורון. אולמרט אפילו הציע, על פי חלק מהדיווחים, שיבה סמלית של כמה אלפי פליטים לשטח ישראל [14].

כמו במקרה של אהוד ברק בשנת 2000, גם במקרה של אולמרט התחושה בישראל הייתה כי ראש הממשלה הישראלי הציע הצעות הנושקות לגבול הקונצנזוס הישראלי ובחלקן אף חוצות אותן. ואף על פי כך, דחו הפלשתינים את ההצעה בשני המקרים. בדומה לסורים, גם הפלשתינים לא יכולים ולא רוצים להגיע להסדר עם ישראל – ההנהגה הוותיקה בגדה הייתה שמחה יותר לשוב ולהשתלט על רצועת עזה וחוששת כי כל פשרה עם ישראל בסוגיות הליבה תציג אותם כמשתפי פעולה עם ישראל ותחזק את הקיצונים ברחוב הפלשתיני.

כמו הסורים, גם הפלשתינים, כך נראה, מנסים לקנות זמן ולצייר את ישראל כסרבנית השלום. עלייתה של ממשלה ימנית בישראל בראשות נתניהו שנתפס בעולם כעקשן שאינו מוכן לפשרה, שירתה את מטרתם של הפלשתינים. דרישתו המוקדמת של אובאמה להקפאה מוחלטת של הבנייה בגדה הייתה גם לדרישה פלשתינית, עליה הם מוסיפים להתעקש כאילו הייתה שלהם. כמו במרבית שנות הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובשני העשורים האחרונים בפרט, הפלשתינים משווקים עצמם טוב יותר מישראל ומצליחים להציג את נתניהו כסרבן שלום, על אף שזה נענה לדרישות האמריקנים, הקפיא את הבנייה בהתנחלויות והביע לראשונה הסכמה (אם כי מסוייגת) להקמתה של מדינה פלשתינית.

הפלשתינים לא הצליחו ליהנות מפירות הניצחון הטקטי הזה זמן רב – כשלון הניסיונות לחדש את האינתיפאדה, וההבנה הפלשתינית כי לא יהיה גיבוי מצד המצרים לפעולות כגון אלה, בנוסף לעייפות הציבור הפלשתיני מהעימות עם ישראל וריכוך מסויים בעמדותיו של אובאמה, הבהירו לפלשתינים כי לא יוכלו להמשיך ולצפות מהאמריקנים ללחוץ על ישראל בלי להראות נכונות מצדם לחידוש השיחות. הנשיא אובאמה איים על שני הצדדים, הפלשתינים והישראלים, שמי שלא ינהג בשקיפות ויעמוד בהטחותיו כלפי ארה”ב, ייחשב לאחראי לפיצוץ השיחות.

אובאמה וביידן עם אבו-מאזן – האם התמיכה המופגנת הזיקה? צילום: הבית הלבן

בחירות האמצע מתקרבות

נשיא ארה”ב אובאמה, שנתפס כאחד הנשיאים הביקורתיים ביותר בתולדות היחסים בין ישראל לארה”ב, נאלץ בחודשיים האחרונים, מאז שהחריף המשבר עם ישראל, להוריד את גובה הלהבות. העברת רפורמת הבריאות, שזיכתה אותו בנקודות זכות מנהיגותיות בארה”ב, אך גם בביקורת חריפה מצד המחנה השמרני, היא למעשה ההישג היחיד עליו יכול להצביע אובאמה עד כה. ארה”ב טרם יצאה לגמרי מהמשבר הכלכלי, המלחמה באפגניסטן עדיין לא הוכרעה, בעיראק התחדשה האלימות בעקבות הבחירות ובנוגע לאיראן נראה כי לא תהיה התקדמות בתקופה הקרובה.

הלחץ על ישראל, שלא הניב את הפירות המיוחלים, זיכה את אובאמה בהתקפות חריפות מצד השדולה היהודית בארה”ב, כמו גם מצדם של פוליטיקאים שמרנים אוהדי ישראל רבים. חלק נכבד מהעיתונות השמרנית האמריקנית התגייס כדי לתקוף את הנשיא אובאמה באופן אישי על התנהלותו [15]. אובאמה הצהיר בעבר כי יפעל ללא קשר לביקורת והלחצים שיופעלו עליו, אולם ככל שחולפים הימים, ובחירות האמצע בארה”ב מתקרבות, מבין אובאמה כי לא יוכל להמשיך לנהוג בישראל באותו אופן בו נהג בה בשנת נשיאותו הראשונה. למעשה, כל הסקרים מעידים על כך שאובאמה עומד לאבד את בית הנבחרים, ובסבירות גבוהה גם את הסנאט, מה שיכבול את ידיו בבואו לבצע את הרפורמות העמוקות אותן הוא מבקש לבצע בכלכלה האמריקנית. אי לכך, לצד אמירות תקיפות שייצאו בוודאי מהבית הלבן בחודשים הקרובים על רקע שיחות הקירבה, אין חולק על כך כי מנוף הלחץ של אובאמה מוגבל ביותר, והוא ייחלש ככל שיתקרבו הבחירות.

אחת ממדינות המפתח בכל מארג היחסים המורכב הזה היא מצרים, אשר נאלצה כאמור ליטול תפקיד אקטיבי יותר בלחימה בהברחות. השלטון המצרי, שעשוי להידרש לבחירת נשיא חדש בקרוב, עומד גם בפני סכנה מצד קיצוניים מוסלמים, בין אם הם ממומנים מאיראן, כפי שנחשף ברשת הריגול של החיזבאללה שנתפסה בשנה שעברה, ובין אם הם ממומנים על ידי אל קעידה וגורמים סונים קיצוניים אחרים.

למעשה, מצרים מנהיגה לחץ כבד על החמאס במטרה לנטרל אותו סופית. לצד הסגירה ההרמטית של הגבול, כבר נודע כי הבנק הערבי ששימש כצינור העברת הכספים העיקרי לרצועה, סגר את שעריו, ובכך נמנע מהחמאס להשיג את הכספים להם הם זקוקים כדי לתדלק את המלחמה שלהם עם ישראל [16]. מאחורי הבנק הזה, שמשרדיו הראשיים ברבת עמון, עומדות מדינות ערב הפרו-מערביות השונות. אין זה אומר שעזה עומדת בפני משבר הומאניטרי חמור- הסיוע לרצועה ממשיך לעבור כסדרו במחסום ארז, על ידי ישראל או אונר”א או גופים אחרים, אך המשמעות היא שהחמאס כארגון יעמוד מול קשיי נזילות קשים.

ייתכן ודווקא הלחץ הנוכחי על שלטון החמאס, הוא שידחוף אותו לחידוש הלחימה, אולם המאבק של החמאס בתאי אל קעידה שמנסים להתבסס ברצועה, והחשש שלו מהזעם המצרי, מותירים אותו לפי שעה במבוכה. הסימנים בשטח מלמדים על קרע בהנהגת החמאס, בין הפלג “המתון” יותר, קרי זה המעדיף את המשך השקט הביטחוני היחסי, ובין הפלג הלוחמני יותר שמעוניין לפרוץ את הלחץ על הרצועה באמצעות חידוש המאבק בישראל.

התחושה הכללית ששוררת בישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיקור החדשותי, היא של מלחמה העומדת לפרוץ בקיץ. מפלס האיומים הגבוה, כפי שהוא בא לידי ביטוי מכיוונם של רוב השחקנים בזירה, נוגע דווקא לחשש האזורי ממלחמה. הלחץ המערבי-ישראלי על איראן, חששן של מדינות ערב הפרו-מערביות מההשפעה האיראנית וכמובן ההרתעה הישראלית המשוקמת, מביאים מנהיגים ערבים רבים לנהוג בשפה מתלהמת, כחלק מניסיון לייצר הרתעה. למעט הזירה העזתית הפועלת פעמים רבות על פי חוקים משלה בשל תנאים פיזיים-מדיניים ייחודיים, נראה לאור האמור כי אין סכנה מיידית להתלקחות באזורנו.

הערות

1. עוד בנושא במאמר “הסכמה לאומית לבנונית”, בגיליון פברואר 2010 של סיקור ממוקד

2. עוד על השינוי במדיניות הטורקית במאמר “נאבקים על הקווקז”, בגיליון ספטמבר 2009 של סיקור ממוקד

3. עוד על המדיניות הסורית, במאמר “אויבי השלום”, בגיליון יוני 2008 של סיקור ממוקד

4. Ezzedine Choukri Fishere, “Why the recent Arab League summit matters”, Foreign Policy, 29/03/2010

5. ניר יהב ויהושע בריינר, “הניה קורא לאינתיפאדה על אתרי המורשת”, וואלה, 23/02/2010; עלי ואקד, “העימותים בגדה: “הולכים לאינתיפאדה חדשה”, YNET, 27/01/2010

6. “Hamas says Egypt gassed four Gaza tunnel workers”, AFP, 29/04/2010

7. “The Sixth Annual Israeli Apartheid Week 2010”, official website

8. Ayla Jean Yackley, “Syria ready to resume peace talks with Israel –Turkey”, Reuters, 08/05/2010

9. Hemda Ben-Yehuda and Shmuel Sandler, “The Arab-Israeli conflict transformed: fifty years of interstate and ethnic crisis”, p. 159, State University Of New York press Albany, 2002

10. Nicholas Blanford, “Hezbollah says it’s ready for fresh war with Israel – and stronger now”, CS Monitor, 07/05/2010

11. שם

12. Nayla Razzouk, “Syria Asks Russia to Help Rid Middle East of Nuclear Weapons”, Bloomberg, 11/05/2010

13. “Palestinians Agree To Indirect Talks With Israel”, AP, 08/05/2010

14. שמואל רוזנר ואלוף בן, “ראש הממשלה אהוד אולמרט הציע לקלוט 20 אלף פליטים פלשתינאים”, הארץ, 14/08/2008

15. עוד בנושא, במאמר “ההימור של אובאמה”, גיליון אפריל 2010 של סיקור ממוקד

16. “Gaza Strip: Major Bank Closes 2 Branches”, Reuters, 06/05/2010